פסחים | דף צז | שחיטה קבע או חצות קבע?

המשנה לעיל (דף צו ע"ב) דנה במקרה שבו קורבן הפסח אבד, ומשום כך הופרש ולאחר מכן הוקרב פסח אחר תחתיו. המשנה עוסקת במעמדו של הפסח הראשון, שאבד ונמצא, ומחלקת בין שני מצבים: "הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח - ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים, וכן תמורתו. אחר שחיטת הפסח - קרב שלמים, וכן תמורתו".

המשנה מחלקת בין מקרה שבו הפסח הראשון נמצא לפני שחיטת הפסח השני, ושחיטת הפסח השני דוחה אותו וגורמת לכך שירעה עד שיסתאב, למקרה שבו הפסח נמצא רק לאחר השחיטה ולכן קדושתו לא נפגמה ואפשר להביאו כקורבן שלמים. בגמרא על אתר נחלקו האמוראים בהגדרת הזמן המבדיל בין פסח דחוי לפסח שקרב כשלמים: "איתמר, רבה אמר: קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו, רבי זירא אמר: קודם חצות ולאחר חצות שנינו. ולרבי זירא, הא קתני קודם שחיטת הפסח! - אימא: קודם זמן שחיטת הפסח. כתנאי: הפסח שנמצא קודם שחיטה – ירעה, לאחר שחיטה – יקרב. רבי אליעזר אומר: קודם חצות – ירעה, לאחר חצות – יקרב".

דעת רבה, וכן דעת ת"ק בברייתא, היא שכאשר הפסח נמצא קודם השחיטה, השחיטה דוחה אותו וגורמת לכך שיידחה. ואילו דעת רבי זירא, וכן דעת רבי אליעזר, היא שאם נמצא הפסח האבוד לאחר חצות יום י"ד שוב אין שחיטת קורבן הפסח השני דוחה אותו. מחלוקת זו מלווה גם את המשך סוגיית הגמרא סביב מחלוקת שמואל ורבי יוחנן (דף צז ע"א-צז ע"ב), ועל כן יש לנסות ולהבין את משמעותה.

דעת רבה פשוטה לכאורה. שהרי בסופו של דבר עמדו שני הפסחים לפנינו בשעת השחיטה, ושחיטת האחד דוחה את חברו, ומה אכפת לן אם נמצא קודם חצות או אחר חצות?

אופן אחד להבין את דעת רבי זירא הוא שלשיטתו הרגע המדויק של חצות היום מגדיר את הבהמה כקורבן פסח, ואם נמצאה לאחר מכן לא חלה עליה קדושת הפסח כלל (כך נראה שהבין המבי"ט בקרית ספר על הלכות קרבן פסח פרק ד). ההיגיון שבאמירה זו יכול לנבוע מתפיסה של קורבן הפסח כקורבן שבמהותו הוא שלמים רגילים אלא שבחצות י"ד חל עליו דין נוסף של הקרבה לשם פסח.

אפשרות אחרת הציע הצל"ח (צו ע"ב) לאור דברי הברייתא המובאת במסכת יומא (סב ע"א): "המפריש פסחו ואבד, והפריש אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון והרי שניהן עומדין – אי זה מהן שירצה יקריב, דברי חכמים. רבי יוסי אומר: מצוה בראשון, ואם היה שני מובחר ממנו – יביאנו".

הברייתא מתייחסת למקרה שבו אבד הפסח ונמצא לפני השחיטה, והיא דנה איזה מן הפסחים יש לשחוט. לדעת חכמים יכול האדם לבחור איזה מהם שירצה, אך הצל"ח כתב שיש לחלק לשיטתם בין פסח שנמצא לפני חצות לפסח שנמצא אחרי חצות: דווקא כאשר הפסח נמצא לפני חצות, ולאחר חצות שני הפסחים ראויים להקרבה, סבורים חכמים שיקריב איזה מהם שירצה. אך כאשר הפסח נמצא לאחר חצות חייב האדם להקריב את הפסח שהיה אצלו בתחילת זמן החיוב ולא את הפסח שנמצא לאחר מכן. ממילא, טוען הצל"ח, דווקא במקרה של פסח שנמצא לפני חצות יש לאדם בחירה איזה מן הפסחים לשחוט, ובבחירתו באחד הוא דוחה את השני בידיים ופוגם בקדושתו. אך כאשר הפסח נמצא לאחר חצות אין לאדם ברירה והוא חייב לשחוט את הפסח האחר, וממילא אין זו דחייה בידיים וקדושת הקורבן לא נפגמת. החידוש שבשיטתו, אם כן, הוא בכך ששעת החצות מבטלת את יכולת הבחירה של האדם בין הקורבנות, ולא עוסקת בהגדרתו של הקורבן עצמו כשלמים או כפסח.