דילוג לתוכן העיקרי

שחיטת חולין ושחיטת קדשים

סדר קדשים, שבו נעסוק בחודשים הקרובים, עוסק בעיקר בענייני המקדש וקודשיו. לפיכך, מפתיע מאוד למצוא בו מסכת ששמה מעיד עליה שהיא עוסקת בהיפך הגמור: חולין. ייתכן שמסכת חולין פשוט לא התאימה לאף אחד מסדרי המשנה האחרים, ולכן כללו אותה בסדר קדשים, שעוסק אף הוא בהריגת בהמות ובאכילתן. ברם, ייתכן שישנו קשר מהותי יותר בין השניים: הן אכילת בשר חולין והן הקרבת קורבנות זוקקות פעולה של שחיטה כשרה. השאלה היא האם קשר זה הוא מהותי: האם ישנה חובה אחת של שחיטה, שחלה על חולין וקדשים כאחד, או שמא מדובר בשני חיובים שונים לגמרי, שלכל אחד מטרה משלו, והדמיון ביניהם הוא מקרי בלבד?

שאלה זו עולה כבר בפסוקים. החובה לשחוט מופיעה לראשונה בפרשת ויקרא, הכוללת את פעולת השחיטה בתהליך ההקרבה של הקורבנות השונים. שחיטת החולין מופיעה בפרשת ראה: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (דברים י"ב, כ"א). התורה מצווה לשחוט את הבהמות "כאשר ציוויתיך", והדבר נראה תמוה, שכן התורה לא דיברה על שחיטת חולין לפני כן. רש"י מסביר שהכוונה היא לתורה שבעל פה: הלכות השחיטה אינן מופיעות בתורה, והן נמסרו למשה מסיני; ואילו הרמב"ן מבין שהכוונה היא לשחיטת הקורבנות, המופיעה בפרשת ויקרא.

ייתכן שיש כאן מחלוקת עקרונית בשאלת היחס שבין שחיטת קדשים לבין שחיטת חולין. לדעת רש"י אין שום קשר בין השתיים: שחיטת חולין נועדה להתיר את הבהמה באכילה, ואילו שחיטת קדשים היא חלק מתהליך הכשרת הבהמה להקרבה. לעומתו, לדעת הרמב"ן, התורה עצמה מקשרת בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים.

מה הקשר בין שתי השחיטות? ניתן לבאר קשר זה בשתי צורות הפוכות:

1. תוס' בזבחים (יד ע"ב ד"ה "הג"ה שחיטה") מסביר בשם ר"י מאורלינ"ש, שפעולת השחיטה שייכת במהותה לעולם החולין, ונועדה להתיר את הבהמה באכילה. ברם, גם בהמות קדשים עתידות להיאכל, ע"י אדם או ע"י המזבח, ולכן יש הכרח להרוג אותן בשחיטה כשרה. תהליך הקרבת הקורבנות כולל אפוא שחיטה, אולם מבחינה מהותית אין מדובר בפעולה של 'קדשים', היוצקת קדושה בקרבן, אלא בפעולה הנחוצה מצד הלכות שחיטת חולין. באופן זה מסביר ר"י מאורלינ"ש מדוע שחיטת קודשים יכולה להיעשות ע"י זר, ואינה צריכה להיעשות דווקא ע"י כהן.

2. ניתן להציע גם כיוון הפוך: פעולת השחיטה שייכת במהותה לעולם הקרבת הקורבנות, ושחיטת חולין נגזרת מהחובה לשחוט קודשים. כידוע, לדעת ר' ישמעאל (חולין טז ע"ב), בימי המדבר היה אסור לאכול בשר תאווה, ומותר היה לאכול רק בשר משולחנו של הקב"ה, במסגרת הקרבת קרבן. ייתכן שרעיון זה נשמר גם לאחר הכניסה לארץ, באופן מצומצם יותר: אין צורך בתהליך הקרבה שלם, ודי בפעולת השחיטה, הפותחת את תהליך ההקרבה. התורה התחשבה בכך שרבים אינם גרים קרוב לבית המקדש, והסתפקה בביצוע פעולה סמלית, הלקוחה מעולם הקרבת הקורבנות, ומבטאת את הרעיון שהתורה אינה רואה בעין יפה אכילת בשר תאווה, והיא מרשה אכילה כזו רק במסגרת הקרבת הבהמה לקב"ה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)