דילוג לתוכן העיקרי

יום הקדיש הכללי | אמירת קדיש ציבורית

קובץ טקסט

מורי ורבותי, קהל קדוש, יום הקדיש הכללי שתיקנו רבותינו שבארץ ישראל בדור האחרון משמעות כפולה לו – מעבר למשמעותו של יום עשרה בטבת כיום המציין את ראשית החורבן – כשם שלקדיש עצמו הנאמר על ידינו הערב ישנה משמעות כפולה.

מצד אחד, הקדיש נאמר על ידי כל יחיד בקרבנו על קרוביו. מצד שני, כשהרבה יחידים אומרים קדיש והציבור כולו אומר קדיש – מתווספת משמעות נוספת. ככל שנתעמק במשמעות נוספת זו של קדיש הציבור – יתעלה מעלה מעלה קדישו של כל יחיד, עד שהקדיש של כל יחיד מקבל עוצמה כזאת ועומק כזה שלא היו מעולם לקדישים שנאמרו בדורות עברו.

הקדיש שהיחיד אומר מתייחס לקדושים שעלו השמימה על קידוש השם; לקרוביו, הוריו, אחיותיו, רעיו וידידיו; קדושים שעלו לשמים, שנהרגו על קידוש השם מבלי שנודע יום עלותם השמימה, הן לא יגרע חלקם של נשמות אלה מאותן נשמות של מי שזכו ומתו על מיטתם ויום פטירתם ומקום קבורתם ידוע.

עם מותו של כל יחיד מישראל מתמעט כביכול שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא, ואנחנו מוסיפים ואומרים קדיש. זה מה שנוגע לקדישו של יחיד. אך באשר לקדיש של הציבור – הרי קדיש זה הינו הביטוי הפנימי, האותנטי ביותר, של כנסת ישראל. הוא מציין את התייחסותה האמונית או הדתית לכל מה שמקופל במילה "שואה", מילה שאיננה אלא קוד לכל מה שהתרחש שם. באשר אין מילה ואין מילים, אין משפט ואין משפטים, אין מאמרים ואין ספרים שיכולים לתאר את שהתרחש שם – אנחנו משתמשים במילת הקוד הזאת: שואה.

הציר האחד הינו זעקת השאלה התהומית עם זעקת התביעה כלפי מעלה:

"אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי"    (תהילים כ"ב, ב)

 

כזעקת הנביא ירמיהו:

"צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד"  (ירמיהו י"ב, א)

וכפי שהוסיף חבקוק:

"טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ"  (חבקוק א', יג)

הציר השני – זו כפיפות קומה כלפי שמיא, זו המוצאת את ביטויה בדברי משה רבינו:

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט"     (דברים ל"ב, ד)

מצד אחד – השאלה הגדולה: למה פניך תסתיר ממנו, למה שכחתני, למה עזבתני? נכון – נסתרים דרכי ה', אבל אתה חונן לאדם דעת, חוננת בנו שכל ותבונה אנושית, ולפי התבונה האנושית אין כל הצדקה לשריפת עשרות אלפי תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מעולם. אין חטא – כבד ככל שיהיה – שיכול להצדיק בעיני בשר ודם את שריפתן של עשרות אלפי אמהות כאשר בזרועותיהן יונקי שדיים.

אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שריפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר זה על תקומת המדינה בעקבות השואה הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל שבמציאות, זו שמדי פעם מקיזה את דמה על קיומה – אף לא מדינת ישראל האידיאלית שבחזון איש תחת גפנו ותחת תאנתו – יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה. אין התייחסות דתית-אמונית כנה ללא זעקת התביעה הזאת: "צדיק אתה ה' אך משפטים אדבר אותך".

אך מצד שני, מרכינה כנסת ישראל ראשה כאגמון ואומרת כלפי מעלה: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, צדיק וישר הוא". ישנה סתירה שלא נתנה ליישוב בין שתי הגישות הללו. אך זה כוחה של כנסת ישראל, שעל אף התמיהות שאין להן כל ישוב – היא מצדיקה על עצמה את הדין. זה הניסיון הגדול של כנסת ישראל, הניסיון האחרון בשלהי הגולה ולפני הגאולה: לא להבין דבר, ואף על פי כן להגיד "הצור תמים פועלו".

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)