שיחה לפרשת בשלח - ושם נסהו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

ושם נסהו*

הנהגות המדינות

"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:"

            (שמות טו, כה)

בפסוקים אלו מתוארים נס המתקת המים במרה ולאחר מכן שימת חוק ומשפט לפני ישראל. מהו אותו חוק ומשפט אשר הושמו לפני ישראל באותה הזדמנות? חז"ל מדברים על מצוות מסוימות – כמצוות השבת ופרה אדומה. כאן עולה הצורך להבין את התוכן הייחודי אשר בשלו נבחרו דווקא מצוות אלו. שנית, יש לברר כיצד בחירתן של מצוות אלו וציווין קודם מתן תורה משפיע על אופיה של כל מצווה?

ברמב"ן מובא הסבר אחר לפסוק:

"ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חק", כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג, כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש"א כז, יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ, יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל, יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג, י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד, כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות.

הרמב"ן כאן לא מדבר על נתינת מצוות מסוימות, אלא על ציווי לסדר חברתי, ובלשונו – "הנהגות ויישוב המדינות". הנצי"ב ב'העמק דבר' הולך גם הוא בדרכו של הרמב"ן, אלא שגם על פי הסבר זה נצטרך להעלות מספר שאלות. ראשית, מהו תפקידן של אותן הנהגות? שנית, מדוע הן ניתנו דווקא בהקשר הזה?

גוי קדוש

דיברנו בעבר על התהליך שעוברת משפחת יעקב ההופכת לאיטה לעם. משפחת בני יעקב המונה שבעים נפש הופכת להיות "עם בני ישראל" (שמות א, ט). תהליך זה מתחיל להתרחש במצרים, וכפי שמכנה זאת התורה – "כור הברזל" (דברים ד, כ).

התלכדותם כעם מגיעה לשיאה סביב מעמד הר סיני. בפסוקים המקדימים את המעמד אומר הקב"ה לישראל:

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ:"            

(שמות י"ט, ו)

התלכדות עם ישראל לגוי, היא דווקא סביב ה'. זו המשמעות של המצוות הניתנות דווקא כאן. מעבר לתוכנן החשוב של 'סדרי המדינה' שניתנו במרה, ישנה חשיבות לעצם מתן אותן מצוות קודם מתן תורה. נתינתן דווקא לפני המעמד יוצרת את ההקשר ואת המשמעות: ההתלכדות כעם עצמה וחוקי העם עצמם ממוקדים בה'. צווי המדינה, החוקים החברתיים, מגיעים גם הם מן הקב"ה.

ברית אינה עסקה

לאחר נתינת אותם חוקים, מתארת התורה:

"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ:"          

(שם, כו)

דברים אלו נשמעים כעסקה. אם נשמע לקול ה', נעשה הישר בעיניו, נאזין למצוותיו ונשמור את כל חוקיו – לא תושם עלינו המחלה אשר הושמה במצרים. כדרכה של עסקה, ישנה אפשרות לכל צד לחזור בו. אם כן, יכול אדם לעשות את החישוב בעצמו. כל אדם יציב את ההנאה מביצוע החטא כנגד העונש שעלול לבוא כתוצאה ממנו, ולבחור – האם הדבר משתלם לו, אם לאו.

כלל חשוב שידוע בגמרא הוא: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". כל איסור מן התורה נכתב פעמיים: פעם אחת בכדי לצוות ולהזהיר על העונש, ופעם שניה – לומר שהמעשה אסור אף בלא קשר לעונש.

ועתה, יש לשאול: מדוע המעשה אסור בכל מקרה? למה באמת לא ניתן לעשות חישוב של רווח מול הפסד? מדוע הקב"ה לא נותן עסקה פשוטה, בה כל אדם יכול לבחור אם לקבלה או לא?

כאן אנו חוזרים לדבריו של הרמב"ן. פסוקים אלו לא מתארים עסקה, בה כל צד מתחייב לעשות את שלו, אלא ברית. קשר ייחודי בין ה' לבין עמו. עם, שכאמור מתלכד סביב בוראו ושעצם הגדרתו כעם נובעת מהיותו עם של ה' השוכן במרכז המחנה. זוהי מטרתן של מצוות אלו, הניתנות עוד לפני מעמד הר סיני.

והאזנת למצותיו

לכן, לא מתוארת בפסוקים אלו שמיעה בלבד. נשים לב לריבוי הפעלים בפסוק: שמיעת קול ה', עשיית הישר, האזנה למצוות, שמירת החוקים. אי-נתינת המחלות תלויה בכל הדברים הללו גם יחד. מהו הצורך בכל המרכיבים הללו, זה לצד זה?

שניים מהפעלים שציינו, הולכים באותו הכיוון - פעולת האוזן. האחד הוא שמיעה, וחברו – האזנה. שמיעה היא רמה נמוכה יותר, המתארת את עצם השמיעה וההבנה. האזנה, לעומתה – היא פעולה ברמה גבוהה הרבה יותר. האזנה מביעה את השתתפות המאזין עם תוכן הדברים.

ישנו פער בין תקיעה ובין תרועה. התרועה היא המרכזית מבין השתיים, והיא זו עליה מצווה הפסוק – "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). בסיום ברכת השופרות אנו חותמים:

"כִּי אַתָּה שׁומֵעַ קול שׁופָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּומֶה לָּךְ".         

(סידור התפילה, מוסף לראש השנה)

את התקיעה ה' שומע, אך לתרועה – הוא מאזין. ה' שומע את התרועה, אך גם מבין את תכניה. כך גם כאן: על ישראל לא רק לשמוע את צו ה', אלא להפנימו, לחיות אותו.

בנוסף מתוארים החוקים והמשפטים. דווקא שניהם זה לצד זה יוצרים את אותה הברית, את אותו הקשר. המשפטים ההגיוניים – סדרי המדינה עליהם מדבר הרמב"ן, לצד החוקים – אותן מצוות שאינן מובנות, אולי המצוות עליהם דיברו חז"ל.

ושם נסהו

בפסוק מתואר גם ניסיון – "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" בהבנת המושג 'ניסיון' נחלקו הראשונים כבר בפרשת העקדה. מספר ראשונים מדברים על ניסיון כפשוטו, מבדק למתנסה. לעומת זאת, הרמב"ם בחלק השלישי של מורה הנבוכים מבין שהכוונה היא להרמה – לנשוא את המנוסה, לרוממו.

דברי הרמב"ם משתלבים היטב בדברינו. מטרת ה' במצוות אלו אינה לבדוק האם וכיצד בני ישראל מקיימים את מצוותיו, אלא דווקא לרומם את העם. לתת לו אמות מידה מוסריות ומבנה חברתי, כלכלי ופוליטי תקין.

~*~

על בני ישראל להפנים את תפקידם ואת מהותם. להבין בשל מה ה' בחר בנו, כשושנה בין החוחים, ולבסוף – להבין מהי הרמה המוסרית אותה ה' דורש מאתנו, וכמאמר הפסוק:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ

 (דברים י, יב).

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

 

*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת פרשת בשלח ה'תשע"ב, סוכמה על ידי אריאל בראונשטיין ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.