שיחה לפרשת וישלח: קטנתי מכל החסדים

  • הרב משה ליכטנשטיין

בפרשיות שאנו קוראים בשבועות אלו, חווה יעקב אבינו חוויות שונות ומסעירות. הפרשה נפתחת בתפילה שנושא יעקב אבינו:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב"   (ל"ב, י-יג).

יעקב פותח בתפילה, כיוון שתחושתו היא כי הקב"ה עושה עמו חסדים לאורך כל הזמן. מהיכן נובעת תחושה זו של יעקב? עלינו להיזכר באירועים שהוא חווה לאחרונה – יעקב בורח מארץ כנען כשסכנת מיתה מרחפת עליו, לאחר שעל פי חז"ל הוא נשדד בידי אליפז, פליט שנודד עם מקלו בלבד ונאלץ לישון על האדמה הקרה, ועל אף כל הסיכונים שטומנים נדודים אלו בחובם, הקב"ה דואג לו שיגיע בשלום לחרן.

גם בהגעתו לחרן, שהייתה יכולה להסתיים בהיקלעות למשפחה מקומית אקראית שתפגע בו, יעקב רואה את הקב"ה מלווה אותו, ומזמן אותו היישר אל האישה שהוא אוהב. עבודתו של יעקב אף היא מלֻווה בהשגחה מתמדת, כאשר הקב"ה מונע מלבן להתעשר על חשבון יעקב, ואולי אף לפגוע בו בצורה משמעותית יותר, שהרי יעקב חש הרבה יותר מאתנו את "פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל". אף בחזרתו של יעקב כאשר לבן רודף אחריו ומאיים עליו, הקב"ה מתערב ומופיע בחלומו של לבן. יעקב יצא כפליט עם מקל בלבד, וחזר עם משפחה מבוססת וגדולה, כאשר אשתו האהובה זכתה לבן לאחר שנות עקרות מרובות, ומתוך פרספקטיבה זו הוא מבין עד כמה גדולים חסדיו של הקב"ה.

גם ברמה האישית, אני חש כי הדברים נוגעים לי ולבני ביתי. אבי ברח מאירופה הכבושה בעור שיניו, נשאר זמן לא מבוטל בלי הוריו, שלבסוף אף הם הצליחו להימלט ולהצטרף אליו עם ארגזי ספרים מעטים. לאחר שעלו ארצה, זכו סבי וסבתי ז"ל להסתובב בירושלים על משענותם ולראות אותה בהתיישבותה עם ילדים משחקים ברחובותיה. רעייתי מיכל לקתה לפני עשרים ושלוש שנים בסרטן, כאשר היו רגעים בהם ידענו שמלאך המוות מבקש "לעקור את הכל". בתקופת מלחמת לבנון הוקפצתי באמצע סוגיית "שומר שמסר לשומר" בבבא מציעא, וברוך ה' חזרתי בשלום. בתנו הבכורה שנולדה נישאת בעוד מספר ימים, ואני עומד נרגש לנוכח כל הסייעתא דשמיא המלווה אותנו לאורך כל הדרך.

 

אמון

אמנם, הליווי המתמיד של הקב"ה גורם ליעקב לתחושה של ביטחון עצמי. המדרש על הפסוק "וענתה בי צדקתי ביום מחר" (ל', לג) מביא:

"וענתה בי צדקתי ביום מחר, ר' יהודה בר סימון אמר כתיב (משלי כז) אל תתהלל ביום מחר, אתה אמרת וענתה בי צדקתי ביום מחר, למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר (בראשית לד) ותצא דינה בת לאה"            (בר"ר פרשה עג, ט ד"ה וענתה).

ואכן, יעקב עומד בשני ניסיונות לא פשוטים בפרשתנו. כיצד מכלכל יעקב את ביתו במהלך הניסיונות? דומה, שמהפרשה ניתן לדלות שני עקרונות יסוד שהנחו את יעקב בגישתו החינוכית, וסייעו לו לכונן בית עוצמתי שכזה.

רש"י על בסיס המדרש מספר:

"ואת אחד עשר ילדיו – ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם"   (ל"ב, כג).

חז"ל מציינים כאן כי יעקב אבינו אמור היה להעמיד גם את דינה בפני עשו, בכדי להחזירו למוטב. מה סבר יעקב אבינו? כנראה, שיעקב חשש מפני היחשפות של דינה להתנהגותו הקלוקלת של עשו, וממילא להידרדרות רוחנית שלה.

ומה מציעים לו חז"ל? המדרש מבין שיעקב אבינו היה צריך לתת אמון בדינה בתו, ולא לפחד לחשוף אותה. פעמים רבות הורים חושבים שהדרך הטובה כדי לשמור על ילדיהם היא התקנת פילטרים ממשיים שונים. בעבר אסרו על השאלת ספרים שונים, וכיום ישנו פילטרים שונים לסינון מדיה ותוכן. אבל כשם שבעבר הצליחו לעקוף מסננים אלו, כך גם היום יצליחו, וגם בעתיד יצליחו.

הפילטר האמתי של האדם נמצא בין שתי עיניו, בתוך ראשו, ויסודו בחינוך מעצים ונותן אמון. המדרש שמביא רש"י טוען בתוקף שיעקב היה צריך לתת אמון בדינה, ומתוך כך היה שב עשו למוטב, ומי יודע כיצד הייתה ממשיכה ההיסטוריה להתגלגל. העובדה שיעקב הסתיר את בתו, גרמה לכך שבסופו של דבר היא מרדה בו, ואכן נפלה ביד שכם.

 

הכלה

כאשר דינה יוצאת לראות בבנות הארץ, תגובתו הראשונית של יעקב היא שתיקה:

"וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם"       (ל"ד, ה).

לעומת זאת, שמעון ולוי בניו נוקטים בגישה שונה לגמרי:

"וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:

"בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת"   (שם, יג-כט).

כיצד מגיב יעקב להתנהגות פסולה שכזו?

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (שם, ל-לא).

יעקב מיצר על החשש הביטחוני הקיומי, אך אינו ממשיך ומתווכח עם בניו. תגובתם נענית בשתיקה.

כך גם מגיב יעקב כשהוא שומע על מעשהו הנורא של ראובן:

"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"    (ל"ה, כב).

גם אם החטא המדובר אינו כפשט הפסוקים, ברור שמדובר על מעשה דרמטי ביותר. ראובן פוגע במעמדו של יעקב בעיני המשפחה, בלהה תצא כעת כנגד יעקב בקריאת "חמסי עליך", שאר האחים יכולים לזלזל באב הזקן שכבר אינו משתלט על בנו הבכור יורש מקומו. יעקב שומע, וכאן היינו מצפים לחיצי ביקורת נוקבים, לחיזוק מחודש של מעמדו הפוגע.

כל השיקולים הללו עוברים בראשו של יעקב, הוא מתלבט לגבי תגובתו; אנו פוגשים כאן בתופעה ייחודית בתורה: פיסקא באמצע פסוק. פיסקא זו מכילה את תחושותיו של יעקב, שלאחר התחבטויות מרובות מבליג וממשיך לשתוק.

התוכחה מגיעה רק בשלב מאוחר יותר, עם פטירת יעקב, כאשר ראובן עצמו אינו עובר ביקורת נוקבת, ונשמע שיעקב מבין את המקום ממנו נבעה התנהגותו:

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"   (מ"ט, ג-ד).

יעקב מבין שראובן פעל בצורה אינטואיטיבית, כנער מתבגר ולא מתוך חשיבה רצינית ומורדת, ולכן מבקר אותו רק על היותו "פחז כמים", אך ממשיך להתייחס אליו בכבוד – "בכורי אתה, כוחי וראשית אוני".

גם אצל דינה וגם אצל ראובן, מביא יעקב לידי ביטוי את יכולת ההכלה שלו. ילדיו אינם מתנהגים כפי שהוא היה רוצה: דינה יוצאת לראות בבנות הארץ, שמעון ולוי מסכנים את המשפחה, וראובן מערער את מעמדו בבית. אך יעקב מכיל את התנהגותם, ואינו מוקיע אותם ומוציא אותם מחיק המשפחה.

 

בין משפחה לערכים

אנו פוגשים כאן שני עקרונות חינוכיים משמעותיים – האמון וההכלה. מדוע נדרש אבי המשפחה לאחוז בעקרונות אלו? נשוב ליעקב אבינו. לא מדובר באדם שרודף אחרי ממון ושררה. ליעקב ישנן אידיאות משמעותיות ביחס להנחלת הארץ, חינוך לאור מורשת אבותיו אברהם ויצחק, ועוד. אך יעקב יודע שמעבר לכל האידיאלים הללו, ישנו דבר אחד שקודם לכל – המשפחה.

יעקב מוכן לשלם מחיר כבד – לא רק כלכלי, אלא גם אידיאולוגי – בעבור התא המשפחתי שלו. האמון שנדרש יעקב לתת בדינה בעת המפגש עם עשו, והכלתו למעשה את התנהגותם הפסולה של בניו, הן הדרכים שבהם הורים מכוננים קן משפחתי בריא וטוב.

הורה יכול לחשוב שהוא האוטוריטה של הידע, כיוון שהוא חכם יותר ובעל ניסיון חיים. יעקב עצמו גם מודע במקרים השונים להשלכות שעליהם לא חשבו ילדיו – הסכנה האמתית שב"ונאספו עלי והכוני" או לחילופין כעסה של בלהה וכן הלאה. אך הוא מבליג למרות זאת, וממשיך לשמור על קשר עם ילדיו.

ולכן, זוכה יעקב להמשך אותו פסוק שנקבע בפיסקא:

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר"  (ל"ה, כב).

בניו ממשיכים את דרכו בסופו של דבר, ואינם מוצאים מהמשפחה. מיטתו של יעקב, שלמה היא. הורה שמעוניין לשמור על בית בנוי ואיתן, חייב להיות מוכן לכך שילדיו לא יהיו כפילים שלו, חייב לתת להם להתפתח בכיוון שבו הם אמורים לגדול, וחייב להאמין בהם ולהכיל את התנהגותם גם כשהיא לא מוצאת חן בעיניו.

עקב דרכו החינוכית של יעקב, אנו רואים שהוא אכן מצליח לקשור קשרים משמעותיים עם בניו. התורה מתנסחת בסוף פרשת ויצא כך:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל"  (ל"א, מו).

והמדרש מסביר:

"[ויאמר יעקב לאחיו] כמה אחים היו לו חד הוה ליה ולווי קבריה, אלא בניו היה קוראם בלשון קודש אחיו"  (בר"ר פרשה עד, מו ד"ה ויאמר).

אח אחד היה ליעקב, עשו שמו, ואותו היה ראוי לקבור מתחת לאותו גל. אם כן, מחדש המדרש שהכינוי "אחים" מתייחס לבני יעקב. הורים וילדים נמצאים על ציר אנכי, שבו הידע וניסיון החיים נמצאים בדור הקודם. יעקב יודע שכדי לא להיתפס כדמות לא רלוונטית, עליו להתחבר בקשר עמוק עם בניו, וליצור עמם שיח. יכולת זו באה לידי ביטוי בהכלה שלו את התנהגותם במקרים שהזכרנו, וגם בביטוי "אחים" ביחס לבניו.

ואכן, כשהוא מגיע לרגע קריטי שבו עליו להסיר את העבודה הזרה מהבית, בני ביתו נשמעים לו:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם"   (ל"ה, ב-ד).

העובדה שיעקב מכיל את בניו ומתייחס אליהם בכבוד, עומדת לו בשעה שהוא מבקש מהם, כדמות שמבינה אותם ולא פוקדת עליהם, להסיר את אלוהי הנכר והנזמים. והתנהגותו זו של יעקב עומדת לו גם כלפי שמיא, כאשר הקב"ה שומר עליו במסעו:

"וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"   (שם, ה).

 

באחד מהדינרים שנערך בארצות הברית לפני מספר שנים, נשא הרב עמיטל דברי ברכה לתורמים באנגלית, ואז, לפתע עבר לעברית ואמר שהוא מקווה כי הנשים לא תבנּה זאת. הוא פנה בטון רציני לגברים שהיו באולם, והוכיח אותם נמרצות על השעות הארוכות שהם מבלים בעבודה, ועל העובדה שהם פוגשים את ילדיהם במקרה הטוב בעוד הילד ער, דקות ספורות לפני שהוא הולך לישון. בדבריו אלו ביקש הרב עמיטל לבקש את חשיבות ערך המשפחה כעומד לפני שאר הפרמטרים, וכאלמנט משמעותי בחייהם שדוחה גם את הצלחת הקריירה שלהם.