שיחה לפרשת 'כי תצא' - דיברה תורה כנגד יצר הרע

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

דיברה תורה כנגד יצר הרע*

התמיהה שבבסיס הפרשה

פרשתנו פותחת בסוגית אשת יפת תואר. התורה מתארת את האופן בו ניתן להינשא לה. מן הפסוקים עולה שמדובר בסוג מיוחד של גירות, או אולי אף בהיתר נקודתי לשאת גויה:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.

וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.

וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ."      

               (דברים כ"א, י-יג)

פרשיה זו קשה מאוד מבחינה מוסרית: כיצד אפשר לקחת לשבי את אותה אישה רק בשל היותה יפת תואר? כיצד משתלבת מצווה זו עם חוקי המוסר? אכן, חז"ל הגבילו מצווה זו – הן בפרטיה ההלכתיים, והן בהסתכלות הכללית על כל הפרשיה. רש"י על אתר מביא את דברי חז"ל, המבוססים על הגמרא:

"ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו." 

               (בבלי קידושין כא ע"ב)

דבריו של רש"י קשים ביותר. נראה מדבריו שהתורה נכנעת ליצר. וכי ניתן להעלות על הדעת השקפת עולם כזו?! האם בכל רגע ורגע שיצרו הרע של האדם מתגבר עליו ברשותו להיכנע?! לא זו בלבד, רש"י אף מתאר מציאות ודאית, שלולא היתר התורה – האדם היה מבצע מעשה זה בכל מקרה. היכן מצינו עמדה כזו?!

שלוש גישות להתמודדות האדם עם טבעו

בכדי להבין גישה זו, נציג שלוש גישות אפשריות של התמודדות עם דחפיו הפיזיים של האדם:

הגישה הראשונה היא הגישה הנטורליסטית. לפי גישה זו, כל דחף פיזי טבעי הוא טוב. ממילא, אם יצר האכילה או יצר המין מתגבר על האדם, הרי שעליו להישמע לו. גישה זו, אשר התפשטה באזורים שונים במאה ה-19 ובמאה ה-20, מעלה על נס את הטבעיות, וסולדת מכל מאמץ לריסונה.

ניתן לבסס גישה זו על הפסוק האומר על כל מה שעשה ה' – "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', לא). המדרש (בראשית רבה ט, ה) מייחס פסוק זה למוות, שאף הוא טוב מאוד. אם המדרש מייחס זאת למוות, מדוע לא נייחס זאת אנו למידות נפשיות אלו או אחרות? כך, על פי גישה זו, הטבעי הוא טוב והטוב הוא טבעי.

אולם, ברור לכל בר דעת שגישה זו אינה אפשרית מבחינה חברתית, ופסולה לחלוטין מבחינה דתית. נעבור אם כן לגישה הנגדית.

בקיצוניות השנייה עומדת גישה הסולדת מכל דחף טבעי. אם לפי גישה הנטורליסטית הפסוק "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" מתייחס לדחף הפיזי, הרי שכאן מתייחס הפסוק אף לצורך לריסון והגבלה, שנברא עמו.

גישה זו, הסולדת מן הגשמיות, אפשר למצוא אצל בעלי המוסר השונים. כמו כן, היא קיימת אצל הראשונים בימי הביניים, וקיימת אף היום בחוגים אשכנזיים מסוימים. לפי גישה זו, ככל שהאדם יגביל את עצמו יותר, כן ייטב. אולם, דומה כי יושבי בית המדרש הזה אינם מזדהים לחלוטין עם גישה זו.

בתווך, עומדת גישה המאזנת בין שני הקצוות. דרך המלך של גישה זו דומה לגישה בה דנו זה עתה – הגבלות ואיסורים. על האדם לשלוט על יצריו ועל דחפיו. ייתכן שלפי גישה זו, ההגבלות אינן מוטלות על האדם באותה קשיחות שבה הן מוטלות בגישה הקיצונית, אך בבסיסה – מדובר בגישה דומה.

ברם גישה זו מכירה גם ביוצא דופן. גישה זו מכירה בקיומו של היצר, בכוחו ובהשפעתו על האדם. כך עלינו להבין את תיאורה של אשת יפת תואר בפרשתנו. מדובר במצב מאוד מסוים ומיוחד, ובו – ורק בו, התורה 'נכנעת' ליצר. גם כניעה זו היא לאחר פרוצדורה מכבידה, והיא נובעת מכורח שלא ניתן להתעלם ממנו.

היקף ההיתר

בפסוקים בפרשייה מופיעות המילים: "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ". מהו תפקידה של האות ו' במשפט?

ישנם שני סוגים של ו' בתורה: האחד הוא תיאור מציאותי של הנעשה, והשני הוא ציווי, מצווה. כך למשל אומרת התורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח', י). האות ו' של המילה 'ושבעת' היא תיאור מציאותי של השביעה – המשתלב עם הגישות שלפיהן ברכת המזון מן התורה היא רק לאחר שביעה. לעומתה, האות ו' של 'וברכת' היא ציווי, המצווה לברך.

בפרשתנו, התיאור של "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" הוא ודאי תיאור מציאותי של תחושותיו של החייל. אין כל מצווה לחשוק באותה אישה, והתורה אף רוצה להתרחק מכך, אך כך קורה הדבר במציאות.

כאן עלינו לנסות ולדון בהיתר זה של התורה – האם מדובר בהיתר גורף של צבא הנמצא במלחמה, או שמא היתר נקודתי, ללוחם הנמצא במצוקה של יצרו? כאן כותב הרמב"ם:

"וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו."

(רמב"ם הלכות מלכים ח', ב)

הרמב"ם מתנה את התהליך המתואר בתורה בכך שיצרו יתקפנו. המילים 'וחשקת בה' אינן רק תיאור מציאותי של הנעשה, אלא אף תנאי הלכתי. ההיתר קיים אך ורק אם וכאשר יצרו תוקפו, עד שאינו יכול לעמוד בו. אם על התורה להיכנע בפני היצר – הרי שעל הדבר להיעשות אך ורק בפני יצר כזה רע, המשתלט על האדם באופן מוחלט.

השוואה לאכילת בשר והתנהלות הצבא

לאחר שעמדנו על גישת ביניים זו, אשר נשארת נאמנת להגבלות התורה אך מודעת גם לכוחו של היצר, יש להתבונן בפרשות מקבילות. בתיאור היתר אכילת בשר אומרת התורה:

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר."                                                                

               (דברים י"ב, כ)

נראה שהתורה מתנה אכילת בשר בתאוותו של האדם. האם גם כאן מדובר בתאווה שלילית, אשר היינו מעדיפים שהאדם ימנע ממנה? גם בנושא זה יש לנהל דיון דומה.

בהמשך הפרשה מתארת התורה את מחנה הצבא, אשר עומד בהגבלות התורה:

"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע... כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ."  

               (דברים כ"ג, י-יג)

אם האדם שומר על כל הגבלותיה של התורה, ומודע לקב"ה אשר מתהלך בקרב מחניך – אז, ורק אז – "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". והיה מחניך קדוש, והיית אתה קדוש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אהרן ליכטשנטיין זצ"ל

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 


*     השיחה נאמרה בערב שבת פרשת כי תצא ה'תשע"א, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.