דילוג לתוכן העיקרי

תרומה | מי יעשה את המנורה?

הרב ברוך גיגי
15.02.2018
קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית בפרשת תרומה ה'תשע"ג, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

מי יעשה את המנורה?

בפרשתנו מופיע הציווי על עשיית המנורה, שנפתח בפסוק הבא: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ."   (שמות כ"ה, לא)
 
אנו נתקלים כאן במתח העולה מתוך הפסוק עצמו: "וְעָשִׂיתָ" כציווי אקטיבי, מול התיאור הפסיבי – "תֵּעָשֶׂה". רש"י כבר עמד על מתח זה, והביא את המדרש: "תיעשה המנורה - מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה."    (רש"י שם)
הקושי מתגבר כאשר אנו מגיעים לסוף פרשיית המנורה: "כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר."    (שמות כ"ה, לט-מ)
וגם כאן סותר רש"י את הציווי האקטיבי שבמילה "וַעֲשֵׂה" בעזרת המדרש: "וראה ועשה - ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש."  (רש"י שם)
ואכן, אלמלא המילים "וַעֲשֵׂה" - "וְעָשִׂיתָ", היינו יכולים לומר שהציווי על המנורה הובא רק כתיאור אדריכלי, ומלכתחילה תכנן הקב"ה לעשות בעצמו את המנורה, אלא שמופיע בפסוקים בפירוש ביטוי של ציווי לעשייה אקטיבית, וממילא עלינו למצוא כיצד לכלכל את הפסוקים.
להלן ננסה לעמוד על מה הייתה דרישת הקב"ה ממשה ומה היה הביצוע למעשה, ולאחר מכן נפנה להשלכות של הבנת הפסוקים על תפישת עולמנו. דומה, כי הקב"ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם שמשה מגיע לשלב בלתי אפשרי, הקב"ה מסייע בידו. כך אנו מוצאים הן ביחס להבנת מבנה המנורה מבחינה טכנית, והן ביחס לעשיית המנורה עצמה.
נראה, שהמסר העולה מסיוע זה של הקב"ה למשה רבנו, נוגע אלינו במישרין. הקב"ה אומר כאן למשה – דע לך, כי אתה אמנם נתבע למאמץ בתחומים שונים, אולם אין אתה נתבע לתוצאות מוצלחות כאשר הדבר לא ביכולתך. עליך מוטל לעשות את המקסימום האפשרי, והקב"ה ישלים מחשבה טובה למעשה.

יגעת ומצאת

תובנה זו עולה גם מאמרת חז"ל במסכת מגילה: "אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן."    (מגילה ו ע"ב)
לכאורה, תמוהה בחירת רבי יצחק להשתמש במילה "מצאתי", שהוראתה המוכרת לנו היא מציאה בדרך אגב, וכך אכן עולה מהגמרא בסנהדרין: "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב."    (סנהדרין צז ע"א)
 
אמנם, בבבא מציעא (יב ע"ב) מצינו שיש מושג של "שכרו ללקט מציאות", אך בכל זאת ברור שהמילה "מציאה" מבטאת הצלחה שנעשתה מאליה. ממילא קשה, מדוע בחר רבי יצחק לומר "יגעתי ומצאתי" ולא "יגעתי והצלחתי"?
ונראה, על פי הדברים שהזכרנו, כי רבי יצחק סבר שאין זו היגיעה שמובילה בצורה ישירה לתוצאה, אלא סייעתא דשמיא היא שמביאה את התוצאה אל האדם כ"מציאה".

מזבח או ארון?

אם עסקנו לעיל במנורה, ולמדנו דרכה את היחס שבין ההשתדלות האנושית והמעשה הא-להי, נעבור כעת לעסוק במכלול – במקדש עצמו, ודרך מחלוקת ראשונים הקיימת בנושא, לבחון שוב יחס זה.
מטרת עשיית המקדש הוגדרה על ידי הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר 'ועשו לי מקדש'."      (רמב"ם הלכות בית הבחירה א', א)
 
מאידך, הרמב"ן בפרשתנו מביא את עמדתו הידועה:
"ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה..."   (רמב"ן שמות כ"ה, ב)
 
מחלוקת זו נוגעת בשורש תפקידו של בית המקדש –  מקום להקרבת קרבנות לפי הרמב"ם, או מקום השראת השכינה לדעת הרמב"ן. במספר מקומות הזכרנו שלמחלוקת זו השלכה גם על השאלה – מהו הכלי שעומד במוקד בית המקדש? כפי שכתב הרמב"ן, הכלי המרכזי הוא הארון והכפורת שעליו, שדרכם נוצר הקשר הישיר ביותר בין האדם לקב"ה. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם הכלי המרכזי הוא המזבח, שבאמצעותו עם ישראל מקריב את קרבנותיו.
ואמנם, לא רק הגדרת הכלי המרכזי עומדת בבסיס מחלוקת הראשונים, אלא גם מקומו.
ארון הברית מונח כידוע על אבן השתיה, שלגביה מצינו ביומא: "ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם."  (יומא נד ע"ב)
 
לדעת הרמב"ן, כיוון שהכלי המרכזי במקדש הוא הארון, דרכו מדבר הקב"ה עם האדם, ברור שעלינו להניח כלי זה על המקום ממנו הקב"ה התחיל את בריאת העולם. בעצם, לשיטת הרמב"ן מוקד עבודת ה' הוא החיפוש אחר הקב"ה והביטחון בו, ולכן הרציונל שמאחורי בניית המקדש הוא חיפוש המקום שבו יש הכי הרבה מגע א-להי, והנחת ארון הברית, הכלי שדרכו הקב"ה יוצר קשר עם האדם, על מקום זה.
אמנם, הרמב"ם פוסק בהלכותיו: 
"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי'.
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.
מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה."     (רמב"ם הלכות בית הבחירה ב', א-ג)
 
הרמב"ם לא מזכיר כלל את אבן השתייה בכל ספרי היד החזקה, ופורס לפנינו בצורה יוצאת דופן מספר מדרשים על מקום המזבח כדי להדגיש את חשיבות מקום המזבח. הרמב"ם שם את הדגש על עשיית האדם והשתדלותו, ובהקשר של עבודת המקדש, הדגש הוא כמובן על מזבח העולה שבחוץ. גם המדרשים שמביא הרמב"ם נוגעים לעובדה שבמקום המקדש נעשתה העבודה האנושית לאורך הדורות – אדם הראשון, קין והבל, נח, עקידת יצחק ועוד.
הרמב"ם משתמש בביטוי "אדם ממקום כפרתו נברא", על בסיס המדרש שהעפר שנלקח לצורך עשיית אדם הראשון, נלקח ממקום המזבח. יש כאן מעין שימוש במקום המזבח כ"חלקי חילוף" למען האדם – המזבח הוא המקום שממנו נברא האדם, והוא גם המקום שדרכו האדם מכפר על חטאיו כדי להמשיך ולהתקיים.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

נראה, שהמחלוקת היסודית שבין הרמב"ן לרמב"ם, היא זו שעומדת בבסיס המתח בפרשיית המנורה – עד כמה אנו נותנים מקום לעשייה האנושית כמו במזבח, או מתמקדים בהשראת השכינה ובהתגלות הקב"ה דרך ארון הברית.
~*~
נבין אם כן, כי שומה עלינו לעשות את המקסימום מבחינתנו, ולמצות את האפשרויות האנושיות. ורק כאשר נסיים את ממד ה"יגעת", נזכה בסייעתא דשמיא גם ל"מצאת".
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)