שיחת ראש הישיבה הרב יעקב מדן לצום י"ז בתמוז תשע"ט

  • הרב יעקב מדן
 

...הקשר שלי עם יהדות אתיופיה התחיל לפני שנים באמצעות תלמידים, ובאמצעות הרב יואל בן־נון ועוד, שעסקו בזה. אף בצד התאורטי עסקתי, בהבדלים בין פרשנות התורה שלנו לזו האתיופית, ויש מה להקשיב אבל לא בזה נעסוק.

יש בסידור תפילה – "לעולם יהא אדם ירא שמים... ודובר אמת בלבבו..." ושם אנו אומרים – "אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אהבך, שנשבעת לו בהר המוריה, זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח; עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון..." ולבסוף אנו חותמים "ברוך המקדש שמו ברבים". זו ברכה שתוקנה באירופה בזמן מסעות הצלב, וקריאת שמע שמוזכרת שם היא כקריאת שמע של רבי עקיבא, והם תיקנו לומר ברכה זו בשם ומלכות.

אפשר למנות מקרים רבים של יהודים שהצטרכו למסור את נפשם על קדושת השם, ואנו יודעים היום שבלי זה לא היה נשאר הרבה מן התורה והמצוות. עם ישראל שרד בזכות אותם קדושים, קהילות שעליהן אנו מקוננים בתשעה באב.

כשאני סוקר את תולדות יהדות אתיופיה, אני חושב שהם יכולים להתגדר במצוות קידוש השם. מספר היהודים שנהרגו באתיופיה משום שלא רצו להתנצר אינו קטן ממספר היהודים שנהרגו מאותה סיבה באירופה. לא בטוח שאירופה יכולה להתחרות במעשי קידוש השם של קהילות ביתא ישראל באתיופיה. כשאנו מסתכלים על יהודי אתיופיה יש לדעת שהם זרע קדושים וטהורים שקידשו את השם...

מצוות קידוש השם שהקהילה הזו קיימה בכל שנותיה היא אבן פאר בתולדות העם היהודי.בשלבים מאוחרים יותר, בתקופת מבצע משה, היתה מלחמת אזרחים באתיופיה, ונוצרה סכנה ליהודים. יהודי אתיופיה יצא במסעות רגליים מפרכים במטרה להגיע בסופו של דבר לארץ ישראל. אם אנו קוראים למבצע מבצע משה – הרי יש להבין באמצעותו מחדש את יציאת מצרים.

בעשור הבא היה מבצע שלמה, בו האמצעים כבר היו סבירים יותר. במשך יממה וחצי נחתו כארבעים מטוסי נוסעים והעלו לישראל כחמישה עשר אלף איש. הייתה לי שיחה מעניינת עם הרב יואל בן־נון, הקראנו זה לזה את נבואת ישעיהו "הוי ארץ צלצל כנפים... השלח בים צירים ובכלי גמא על פני מים..." והפסוק המפורסם מתפילת ראש השנה – "כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו..." ואמר לי הרב יואל שלאו דווקא שופר, אלא מסכי הטלויזיה, שבאמצעותם חזה כל העולם בעליית יהודי אתיופיה.

כמובן שקשיים גדולים התחילו כאן, קשיי קליטה גדולים, אבל גם הצלחות רבות. בישיבה קלטנו תלמידים שהם בשר מבשרנו מכל בחינה. אבל בדברים אחרים זה לא הלך.

התפרסם מכתב, אני מניח שחלקכם ראיתם אותו, של רופאה מקיבוץ כרמים, במכתב מתוארים דברים קשים, ואני עצמי שוחחתי עם אחד מתלמידינו מיוצאי אתיופיה שנתן לי רשימה של מקרים קשים של פגיעה מאלימות משטרתית.

ביום צום אנו יודעים כמה שווה הצום אם רק צמים, אלא יש לקבל גם קבלות. הרב מוטי והרב עמיחי הגו תוכנית של נסיעת תלמידים לכפרי נוער לשבתות, כדי לקשור קשר עם אוכלוסיית התלמידים יוצאי אתיופיה באותם כפרי נוער, ואולי נתחיל בזה איזה תיקון, ואני חושב שזו תהיה חוויה נכונה ואמיתית, ואולי יהיה קצת תיקון למה שקורה כאן בארץ.

ידידי הרב שי פירון עוסק בנושא לאחרונה, והוא סיפר לי ש87% מיוצאי אתיופיה חיים בשכונות של יוצאי אתיופיה בלבד. הדכדוך והייאוש שקיימים בשכונות האלו גדולים. הוא ביקש ממני, והבטחתי לו שאומר לכם את הדברים. בכל יישוב יש אפשרות לקלוט משפחות משם, זו משימה אפשרית שאפשר לעמוד בה. ואנשים אולי יכולים לפעול, ויש דרכים שונות כדי לפעול ולקלוט משפחות של יוצאי אתיופיה. אנו לא מעוניינים בעוד בכיה לדורות, ואנו בדרך לשם. אם יש גזענות כלפי יוצאי אתיופיה – אם דברים כאלו קורים אצלנו, עלינו להזדעק עליהם.

נקודה אחרונה – היו לאחרונה כמה מקרים מחרידים של אונס. מטרידים אותנו דברים רבים, אבל כשקורים דברים כאלו הרי עלינו לזעוק זעקה פנימית. וחילול השם הנורא על מה שקרה בקפריסין, דבר כזה דורש כפרה גדולה.

דיברנו בסעודה שלישית לפני כשבוע, אין אפוטרופוס לעריות, כל אחד מאיתנו חייב לשמור על עצמו. וכל אחד צריך לפעול לתקן דברים, ואנחנו חלק מהחברה בארץ, וכשיש חשש שהתקווה הפנימית שלנו תתפורר – הרי שאנחנו צריכים לשנס מותניים כדי שזה לא יקרה. יש לנו דברים רבים לעשות, בישיבה ומחוצה לה. המון דברים יש לנו לתקן. וביום הזה, י"ז בתמוז, עלינו לעמוד ולשים לב לדברים שעלינו לתקן.