שיעור מבוא: קורות חייו של מניטו ומשמעותם

  • הרב אוריאל עיטם
לע"נ יפה בת רבקה ז"ל
 
 
מבין רבני הדור שלפנינו, אחד המוכרים פחות והשגרתיים פחות הוא הרב יהודה ליאון אשכנזי, המכונה מניטו. עבור ציבור יהודי צרפת הוא היה מוכר תמיד, אבל הציבור הישראלי כמעט ולא הכיר אותו, עד שהחלו להדפיס את ספריו בשנים האחרונות (כמעט כל ספריו הם שעורים שבעל פה שנערכו לספרים אחרי מותו על ידי תלמידים קרובים).
אנו פותחים את הלימוד בסקירה של קורות חיים. בדרך כלל, כשניגשים לעסוק בתורתו של אחד מחכמי ישראל, קריאת תולדות חייו היא אחת האפשרויות לפתיחת הלימוד. אפשר להתחיל בה, אפשר לוותר עליה, וגם אם בוחרים להקדיש לה זמן – לרוב זמן קצר יחסית – עיסוק זה נתפס כנספח צדדי ללימוד. גם אם יש מקרים שבהם נכון להסתכל כך, במקרה של מניטו לקורות החיים יש משמעות. הראיה היא שהוא עצמו בוחר לפתוח את ספרו בסקירת תולדותיו. להלן נראה כי סקירה זו עמוקה יותר מביוגרפיה עובדתית בלבד (הסקירה נאמרה מפיו, ונדפסה בספר סוד העברי, עמ' 21-30. משם לקוחות המובאות להלן).
 

שלוש התקופות

מניטו מחלק את תולדות חייו לשלוש תקופות. הראשונה היא ילדותו ונעוריו באלג'יר עד גיל עשרים, השנייה היא שהות בצרפת למשך מעט יותר מעשרים שנה, אחריהן באה התקופה הארוכה ביותר - התקופה שבה הוא חי בישראל, עד שנפטר בגיל 74. מניטו מציין את נקודות המעבר בין התקופות: נקודת המעבר מהתקופה הראשונה לשנייה היא מלחמת העולם השנייה, והמעבר מהשנייה לשלישית התרחש לאחר מלחמת ששת הימים.
כפי שהקדמנו, מניטו אינו מסתפק בהצגת העובדות, אלא מגדיר את רבותיו המרכזיים בכל תקופה בחייו. בכל אחת מהתקופות היה לו מורה דרך, רב שהורה לו את דרכו. אולי היו לצידו עוד רבנים, אבל מכל מקום תמיד הייתה דמות מרכזית שבעקבותיה הוא צעד.
בתקופה הראשונה הדמות המרכזית הייתה אביו, מגדולי הרבנים באלג'יר. בתקופה זו מניטו למד תורה באופן עמוק, ונחשף לפשט, דרש, רמז ואפילו סוד, הודות לשורשים של המשפחה המיוחסת לאחד מתלמידי האר"י. אביו שלח אותו ללמוד אצל אחד  ממקובלי מרוקו. בתקופה זו מניטו למד תורה רחבה ורבת-גוונים, וכל הגוונים השתייכו לתורה עצמה, כפי שהיה מקובל לתפוס אותה לאורך הדורות. התורה בפני עצמה, נבדלת מכל מה שקורה מסביב.
משם עבר מניטו לצרפת. למעשה, כבר באלג'יר הוא התוודע לתרבות הצרפתית; צרפת הייתה קשורה מאוד לצפון אפריקה, לצרפתים היו שם הרבה קולוניות, וגם היהודים בשתי המדינות היו קשורים זה לזה. רבים מיהודי צרפת, אלה שחיים בצרפת ואלה שעלו לישראל, משתייכים במקור לקהילות אלג'יר, מרוקו וכיוצא בהן. במסגרת הקשר בין המדינות, בני השכבה הגבוהה של יהדות צפון אפריקה נחשפו לעולם ההשכלה, שתפס מקום בולט בתרבות הצרפתית. כך מניטו נפגש כבר באלג'יר עם ממד של התרבות המערבית וההשכלה, ובין השאר למד לימודים כלליים, כך שכאשר הגיע לצרפת התרבות לא הייתה חדשה לו.
צרפת שאליה הגיע מניטו היא צרפת של אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא הגיע אליה תוך כדי המלחמה, שבה הוא עצמו השתתף. המלחמה, שבמהלכה כרת השלטון הצרפתי ברית עם הנאצים, זעזעה את צרפת והותירה אחריה מדינה קרועה וסוערת. מניטו היה פעיל בתנועת הצופים היהודיים שפעלה בצרפת. למעשה, השם מניטו לקוח משם; זה היה הכינוי שלו בצופים, והכינוי הזה – שבמקורו בכלל אינדיאני – דבק בו. זה אות למקום המרכזי שהיה לו בצופים, שהרי מקום שבו אדם מקבל את שמו לאורך ימים הוא בוודאי מקום משמעותי.
המורה של מניטו בתקופת צרפת, כפי שהוא מתאר, היה הרב יעקב גורדין. יהודי מלומד ובקיא בתורה, בפילוסופיה ובקבלה. הוא הקים מוסד לצד האקדמיה הצרפתית, תכנית לימודי יהדות במקביל ללימודים באוניברסיטה. כך סטודנטים יהודיים, שהתחנכו על ברכי האקדמיה המודרנית הערבית, התעצבו רוחנית על ברכי מוסד יהודי. מניטו הגיע לבית הספר הזה לשנה, כדי להיות חבר בגרעין המייסד שלו, ושם פגש את הרב יעקב גורדין. דרכו הוא התוודע לנקודת מבט שלא הכיר עד אז. הוא ידע מהבית שיש עולם דתי-תורני, וידע כבר מבית הספר הכללי באלג'יר שיש עולם מערבי. אלה היו שני עולמות שונים. רבי יעקב גורדין, במשך שנה בלבד, לימד אותו את נקודת המבט על שני העולמות, ובעיקר על היחס ביניהם: לא התרבות  המערבית היא קנה המידה לשפוט את העולם היהודי, אלא להפך, התורה על אוצר הרעיונות שלה היא קנה המידה לבחון את ההתרחשויות, התפיסות והזרמים בעולם. לאחר שנה בלבד נפטר הרב יעקב גורדין, אבל השנה הזו הטביעה חותם אצל מניטו, והשיטה הזו מופיעה רבות בכתביו. מניטו החליף את הרב גורדין בניהול המוסד למשך עשרים שנה, עד עלייתו ארצה.
"אחד הגורמים שהביאו להחלטתי להצטרף לקבוצתו של "קסטור" [=רוברט גמזון, מייסד הצופים היהודיים בצרפת] היה הרצון שלי להיות לתלמידו של יעקב גורדין שייצג עבורי אישיות שהצליחה לייצר אחדות עמוקה בין התרבות היהודית המסורתית והתרבות האירופית. מר גורדין היה גדול בחכמת התלמוד, מקובל ופילוסוף שהצליח להציג בפנינו אפשרות לייחוד בין המחשבה הכללית והמסורת היהודית, תוך שהוא עושה זאת מתוך עולם המושגים של חכמת התורה. הבנה זו גרמה לנו לגלות מחדש את חשיבותה ומימדיה של המסורת היהודית כפי שהיא משתלבת בפסיפס של התרבות העולמית".
את הדמות המרכזית בתקופה השלישית בחייו, פגש מניטו כמה פעמים כבר בתקופה השנייה. במסגרת תפקידו, כשהיה מגיע לפעמים עם תלמידים לארץ, היה פוגש מניטו את הרב צבי יהודה קוק. מניטו מתאר את המפגש הזה כמהפכה, כמו המפגש עם הרב יעקב גורדין. אצל הרצי"ה רכש מניטו את ההבנה שאנחנו קודם כל עם. לאורך חייו הצעירים, התפיסה הפשוטה שלו – כמו של רבים אחרים בגלות – הייתה שיהודי יכול להיות גרמני, רוסי או אלג'ירי. הוא תפס את עצמו כבן לעם הצרפתי. רק כשהגיע לארץ הוא עבר מהפכה, וקלט שכל מה שהוא מדבר עליו ומרגיש הזדהות איתו – שורשו בהשתייכות לישראל כעם. עם שהמקום הממשי שלו בארץ ישראל. מי שהוא מצא כמורו ורבו בעניין הזה היה הרצי"ה.
"הזהות הישראלית הכילה בה מימד יציב, מוגדר, ואחיד הרבה יותר מאותה תופעת שוליים שהייתה הזהות היהודית הגלותית: מערכת אמונה חסרת עמוד שדרה הנצמדת לזהות לאומית זרה, יוקרתית ככל שתהיה. הזהות הלאומית המושאלת נותרה בהכרח חצויה, מתורגמת וחסרת חיות ועתידה הייתה להיעלם במהירות. צמחה בי אז ההכרה בפן הלאומי פוליטי של העם היהודי בעוד שבאלג'יריה הזדהיתי כצרפתי בן הדת היהודית.
"המציאות הישראלית הכילה את היציאה מן המחתרת שציפינו לה כה ארוכות, ואת החיפוש אחר הזהות הפוליטית היהודית. זה היה הרגע שהתחלתי להבין שמה שמאחד את כל היהודים ברחבי העולם הוא קודם כל השייכות הלאומית ולא השייכות הדתית".
 

השפעה מהותית מהמאורעות

למסמך קורות החיים הזה, כאמור, יש משמעות כבדה. בדרך כלל, תלמיד חכם רואה את תפקידו במסירת התורה, הוא מעביר את תורת ה' כפי שהיא לדור הבא. לפעמים הוא אינו רק מקבל ומוסר, אלא אף מתמסר לתורה ומתוך כך מתחדשים לו חידושים בתורה. כל תלמיד חכם מגלה אות נוספת בתורה, אך לא מתוך העולה על לבו אלא כתוצאה מבירור האמת שבתורה. מזווית אחרת לגמרי מסתכלים על תלמידי החכמים חוקרים רבים באקדמיה. הם יכולים לבוא ולומר שכל שיטתו של תלמיד חכם מסוים התעצבה מתוך השפעה של תרבות ומאורעות. כך אפשר לומר שהרמב"ם, למשל, הושפע מפילוסופיה ערבית-אריסטוטלית, והתוצאה הייתה מורה נבוכים, וגם סידור הגמרא למשנה תורה כתוצאה מתרבות העריכה המסודרת. מבחינה זו, אפשר לומר שמניטו כורה לעצמו בור: הוא אומר בגלוי שהוא מושפע מתולדות חייו. מילדותו באלג'יר, מהשבר של הקהילה בצרפת, מהתרבות המערבית, מהציונות, ממדינת ישראל, אלה הדברים שבונים את התורה שלו. הוא אינו מחכה לחוקרים שיגידו זאת, אלא לכאורה מודה שתורתו אינה מקורית אלא תוצאה של השפעות חיצוניות. אולם במובן עמוק יותר, מניטו אומר את ההפך הגמור: לא המאורעות מעצבים את תורתו, אלא התורה – המחשבה האלוקית – היא המעצבת את המאורעות, ומתוך כך גם את עולמו שלו.
"סיפור חיי האישי אינו מהווה סיפור יוצא דופן, אלא כראי מדויק של תהפוכות וגילוי זהות מחודשת שעברה על עם ישראל בדור התקומה.
"נולדתי יהודי אלג'ירי בעל אזרחות צרפתית, ולאורך כל הפרק הראשון של חיי שעבר עלי באלג'יריה עד מלחמת העולם השנייה, הכרתי את עצמי בלי להקדיש תשומת לב מיוחדת להגדרות אלו, כצרפתי אלג'ירי מדת יהודית. הפרק השני של חיי, לאחר מלחמת העולם השנייה, עבר עליי בצרפת שבה גיליתי את המורכבות החברתית העצומה של העם היהודי וההיסטוריה שלו, בפוגשי שם את העולם היהודי האשכנזי. הפרק השלישי של חיי, יתנהל בישראל, כישראלי.
"תהפוכות אלו בחיי הופכות אותי למקרה פרטי של תהליך חידוש הזהות המתרחש בימינו אנו בהופכו את העם היהודי לאומה עברית, או במילים אחרות, תהליך ההופך את היהודי לישראלי".
 
התהליך הביוגרפי שמניטו משרטט הוא למעשה התהליך שבו מובילה ההשגחה העליונה את עם ישראל. התחנות בתולדות חייו הן צמתים בתולדות ישראל. כל העם עובר מגלות לגאולה, מתורה של ארבע אמות של ההלכה לגילוי חדש של תורה. בזאת אומר מניטו: אני מקרה פרטי של מה שעובר על כל עם ישראל. הוא אכן פותח כך את תולדות חייו, ואומר כי סיפורו אינו סיפור אישי. סיפור זה, לדברי מניטו, מחייב שינוי בלימוד התורה, אין זו השפעה חיצונית אלא קריאת כיוון מהותית. לדוגמה, מניטו אומר שעם ישראל איבד את היכולת לקרוא את התורה כעם עברי, והפרשנים עושים מאמצים לשמר את היכולת לקרוא את התורה קריאה מיוחדת, למשל על ידי המדרש והנסתר. עם עברי חי צריך לקרוא את התורה בתור השפה האותנטית של חייו. עכשיו כשאנחנו חוזרים להיות עם בארצו, אנו יכולים לחזור ולשקם את הקריאה העברית של עם חי בתורתו. זו דוגמה לעיקרון פרשני שמניטו דוגל בו לאור השינויים במציאות: יש תהליך שעובר על התורה, המאורעות מחייבים שעכשיו היא תתגלה אחרת.