שיעור רביעית דם

  • הרב משה טרגין

שיעור רביעית דם

הגמרא במסכת סנהדרין (ד ע"א) מצטטת מחלוקת בין חכמים ורבי עקיבא בעניין שיעור הדם המטמא חפצים אחרים הבאים עמו במגע או חפצים הנמצאים עמו תחת אותה קורת גג (טומאת אוהל). אין מחלוקת כי שיעור הדם הנצרך על מנת לטמא חפצים אחרים הוא רביעית - המשנה (אהלות פרק ב') מציינת הלכה זו בפירוש. מחלוקתם של ר' עקיבא ושל חכמים היא האם שיעור זה יכול להיות מורכב מדם הבא משני גופים נפרדים. לפי ר' עקיבא שיעור זה יכול להיווצר גם משני גופים שונים, ואילו לפי חכמים רק רביעית דם שבאה מגוף אחד יכולה ליצור טומאה. הגמרא תולה את מחלוקתם בהבנת פסוק מסוים - מחלוקת שהיא סניף של מחלוקת רחבה יותר בעניין האופן שבו יש לדרוש פסוקים בתורה: האם יש לקרוא את התורה ככתבה, או שמא יש לקרוא אותה על פי מסורת ההגייה העוברת מדור לדור (יש אם למקרא או יש אם למסורת). בשיעור זה ננסה למצוא הסבר הגיוני שעשוי להסתתר במחלוקת זו.

נתחיל את ניתוח המחלוקת בשאלה איזו מבין שתי העמדות היא העמדה ההגיונית יותר. נראה שהתשובה לשאלה זו היא כי דעת רבי עקיבא, שדם משני גופים שונים מצטרף לשיעור רביעית, היא הדעה המובנת יותר. למעשה, כמעט שאיננו מוצאים בהלכה צורך ששיעור כזה או אחר יגיע ממקור אחד בלבד. בדרך כלל "שיעורין מצטרפים" (עיין במשנה במסכת מעילה יג ע"ב) - שיעורי מינימום יכולים להצטרף מכמה גופים שונים אם הם מכונסים יחד מבחינה פיסית. למשל: כדי לאכול כזית מצה יכול אדם לצרף כזית מכמה מצות שונות. אם כן, מדוע נצדד בדעת חכמים, הטוענים כי רק רביעית שבאה מגוף אחד יכולה לטמא? נראה כי שומה עלינו להתחיל את ניתוח המחלוקת בדעת חכמים, שהיא המובנת פחות. תוספות במסכת יומא (פא ע"א ד"ה כל) מעלים שאלה זו.

כיוון חשיבה כזה מועלה גם על ידי תוספות במסכת סנהדרין (ד ע"א), אם כי בשינויים קלים. תוספות שם פותחים בבירור דעת רבי עקיבא, והם עומדים על העובדה שהגמרא ביססה את דעתו על פסוק מיוחד: אם דעתו כה ברורה והגיונית כפי שהוסבר לעיל, מדוע עליו להסתמך על פסוק? הלוא שימוש בפסוקים מיוחדים נעשה רק כשיש צורך לחדש מודל שאינו דומה למודל הפשוט והאינטואיטיבי?

בעיקרון מעלים שני התוספות אותה שאלה: על פי ההבנה הפשוטה יש מקום לצרף דם משני גופים שונים ליצירת שיעור רביעית דם המטמא. מדוע חכמים חולקים על כך, ומדוע רבי עקיבא נצרך לבסס את דבריו על פסוקים?

על מנת להשיב על שאלה זו נצטרך לדון בחילוק מיוחד שמעלה הראב"ד. בהלכות טומאת מת (פ"ד הי"ג) הראב"ד פוסק שאם רביעית דם מפוזרת בתוך הבית באופן שלא נותרה רביעית מכונסת במקום אחד, אדם העומד בתוך הבית אינו נטמא, על אף שהוא נמצא תחת קורת גג אחת עם רביעית דם מן המת. על אף שמבחינה טכנית יש באוהל רביעית אין טומאת אוהל, משום ששיעור הדם אינו קיים כיחידה אחת. דין זה מנוגד לדין בסוגים אחרים של טומאה. לדוגמה: עצם הימצאותו של שיעור כזית בשר מן המת תחת קורת גג אחת, די בו כדי ליצור שיעור המטמא, גם אם הבשר איננו מכונס בנקודה אחת. במילים אחרות: בדרך כלל ניתן ליצור שיעור גם אם אין המשכיות ורציפות בין היחידות המרכיבות אותו, כל עוד הן נמצאות תחת אותה קורת גג. אולם רביעית דם אינה מצטרפת לשיעור טומאה אם היא אינה מכונסת במקום אחד. מה הסיבה להבדל זה?

הסברו של הראב"ד בעניין מאיר עיניים. וכך הוא כותב: "ונראה לי דדוקא רביעית דם שחלוקתו מטהרתו אף על פי שמאהיל על כולו, אבל שאר טומאות דמת אף על פי שנחלקו - טמאים. והטעם: מפני שרביעית דם נקרא נפש, שהוא שיעור נפשו של קטן, ואינו נפש אלא אם כן מחובר". הראב"ד מבסס את עמדתו באשר לשיעור רביעית דם על אופיו של השיעור. בדרך כלל שיעור מסמל את הכמות המינימלית שהיא בעלת משמעות: פחות מכזית מדבר מסוים אינו מספיק מבחינה הלכתית להחיל דיני אכילה, מפני שמדובר בכמות שולית של אכילה; פחות משווה פרוטה אינו נחשב שיעור מספיק להחלת דיני ממונות; פחות מרביעית יין היא כמות שאינה מספיקה לקידוש. ברור שעל פי הראב"ד שיעור רביעית דם שונה מהותית משיעורים אלו. הדם כשלעצמו אינו מטמא; רק חלק מגוף שבעבר פיעמו בו חיים והייתה בו נפש מטיל טומאת מת. הדם יכול לטמא רק משום שהתורה מכירה בו כנושא של הנפש. אולם רק דם שביכולתו לספק תנאים מינימליים לחיים יכול להיחשב לנושא של הנפש. לשם קיום חיים יש צורך במינימום של רביעית דם (כיוון שכמות זו, די בה להחיות גופו של קטן), ולכן כמות דם הפחותה מרביעית אינה נחשבת נפש. בניגוד לסתם שיעורים, שבהם הדרישה היחידה היא שתהיה כמות משמעותית, שיעור רביעית דם נצרך כדי לקיים חיים, וממילא רק כך הוא משיג מעמד של נפש. לכן, לדעת הראב"ד, אם הדם אינו מכונס במקום אחד אין לו גדר של "נפש", על אף שמבחינה טכנית יש רביעית דם בנמצא (תחת אותו גג). על מנת שרביעית דם תיחשב נפש יש צורך ברביעית מכונסת.

לעומת זאת, כמות מסוימת של אוכל נחשבת אוכל גם אם היא בשיעור הפחות מכזית - שיעור כזית משמעותי רק להגדרתו ההלכתית של האוכל, ולא לעצם הגדרתו כאוכל. באופן דומה, שיעור כזית מבשר המת אינו נדרש לשם הגדרת זהותו של הבשר אלא לשם קביעת המשמעות שלו. לכן אם נמצא שתי חתיכות של בשר תחת אותו גג הן יצטרפו לשיעור המטמא גם אם אין הן נמצאות באותו מקום.

נוכל לאמץ אותו ההסבר על מנת לבאר את דעת חכמים ביחס לרביעית דם שנלקחה משני גופים שונים. אכן, אילו היה שיעור רביעית דם שיעור רגיל היה מקום לומר כי רביעית יכולה להיווצר מדם של שני גופים שונים. אולם הצורך ברביעית דם נובע מן הצורך בשיעור של נפש, ושיעור זה אינו יכול להיווצר משני גופים שונים. במילים אחרות: שני חצאי רביעית מגופים שונים הם שני חצאי נפש, שאינם מצטרפים ליצירת שיעור טומאה. אם נחזור לשאלת תוספות נאמר שרבי עקיבא (שסבר שאפשר לצרף דם משני גופים) היה חייב להתבסס על פסוק, מפני שהכללים הרגילים ביחס לצירוף כמויות לשיעור אינם חלים כלל ביחס לרביעית דם. ( לבירור עמדתו של ר' עקיבא ראה בסיום.)

ההבחנה בין שיעור רביעית דם לבין שיעורים אחרים יכולה להסביר בעיה אחרת, שהועלתה על ידי בעל מקדש דוד (הרב דוד רפפורט, אחרון בן המאה העשרים שנרצח על ידי הנאצים). בפרק מ"ט הוא מעלה את השאלה הבאה: מדוע פוסקת המשנה במסכת אהלות כי רביעית דם שנקרשה ממשיכה לטמא, אף על פי שמבחינה פיסית רביעית דם שנקרשה אינה מכילה עוד שיעור רביעית(כפי שמוכח מהגמרא במסכת שבת דף עז)? אם נשתמש בהסברנו ביחס לתפקיד המיוחד של רביעית הדם בטומאת מת נוכל להסביר דין זה על נקלה (והמקדש דוד אכן מתרץ שאלה זו כך). שיעור רביעית אינו נדרש כאן לשם יצירת כמות מינימלית בעלת משמעות הלכתית. רק רביעית דם נחשבת נפש ומסוגלת לטמא טומאת מת. מרגע שרביעית דם הגיעה לקיום עצמאי אנו מגדירים אותה כנפש, ואם כמות זו של דם קרשה, הרי שגם אם מבחינה אמפירית אין בה עוד שיעור רביעית, יש לה מעמד של נפש (כיוון שמכמות זו לא נפחת דם; סיבת איבוד הכמות היא שינוי מצב הצבירה הפיסי). לכן דם זה, המוגדר כנפש, עדיין מסוגל לטמא.

סיכום:

ראינו כי כמה הלכות הנוגעות לשיעור הדם המטמא טומאת מת אינן מקבילות לדיני השיעורים המקובלים בתחומים אחרים. אפשר שהבדל זה משקף את השוני המהותי שבין רביעית דם ובין שיעורים אחרים. בדרך כלל שיעור נצרך לשם נתינת משמעות הלכתית לכמות מסוימת. אולם שיעור רביעית נדרש לשם נתינת מעמד של נפש לדם. לכן יש צורך בשיעור הנובע ממקור אחד והנמצא במקום אחד, ומסיבה זו גם יכול השיעור להישמר על אף שהדם נקרש ונסוג משיעור רביעית ממש, שכן מעמד הדם כנפש נשמר גם לאחר הקרישה.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות נמצא כי הדרך הפשוטה ביותר להבין הלכה מסוימת היא לשאול האם מדובר בהלכה חדשה או שמא מדובר במודל מחודש במקצת של הלכה מוכרת - האם רביעית היא שיעור רגיל, המוכר לנו ממקומות אחרים בהלכה, או שמא מדובר בשיעור חדש, המורה על אופיו המיוחד של הדם.

סיום:

בניתוח המחלוקת בין חכמים ורבי עקיבא התמקדנו בעיקר בדעת חכמים, שדם משני גופים שונים אינו מצטרף לשיעור רביעית, בניגוד למקובל בשאר שיעורים. מה דעתו של רבי עקיבא? האם העובדה שהוא סבור כי רביעית דם יכולה להיות בנויה מצירוף מורה על כך שהוא חושב שמדובר בשיעור רגיל, הנצרך לשם הענקת משמעות הלכתית, או שמא נוכל לומר כי גם רבי עקיבא מודה שרביעית מגדירה הימצאות של נפש, אלא שלדעתו נפש יכולה להיווצר גם משני גופים שונים? הבה ניזכר בתוספות בסנהדרין, שהפנו את תשומת לבנו לעובדה שרבי עקיבא מנמק את עמדתו בפסוק. לו היה הצירוף מתאפשר בשל היותו מקביל לצירוף בשיעורים אחרים לא היה כל צורך בפסוק (על פי שאלת תוספות). אפשר שהשימוש בפסוק מורה על כך שגם לדעת רבי עקיבא שיעור רביעית דם הוא שיעור מיוחד, והפסוק מלמד אותנו כי יש שם נפש גם לדם הבא ממקורות שונים, בניגוד למה שהיינו סוברים ללא הפסוק - שדם יכול להיחשב נפש רק אם הוא בא ממקור אחד.