שיעור 1 / החובה לברך על מאכלים

  • הרב חיים נבון

כתב הפרי מגדים: "דיני ברכות ארוכים ועמוקים, וצריך כל אחד להיזהר בהם... וצריך כל אחד ללמוד" (פתיחה להלכות ברכות). הפרי מגדים מנסח שתי קביעות עובדתיות ובעקבותיהן מסקנה. ראשית, דיני ברכות הם מסובכים ומורכבים. שנית, מדובר בהלכות יומיומיות, שכל אחד נתקל בהן בכל שעה. שתי הקביעות הללו מעוררות בעיה בהצטרפן זו לזו: איך יכול כל אדם להקפיד על הלכות כה רבות וכה מסובכות? הפרי מגדים מגיע למסקנה המתבקשת: "וצריך כל אחד ללמוד". אך לא לכל אחד יש הזמן והריכוז הנחוצים ללימוד כל הלכות ברכות. וגם מי שזכה ללמוד, לעתים קרובות טובע בים הפרטים, ואינו מצליח לחלץ מתוכן את ההנחיה המעשית הראויה.

בסדרת שיעורים זו ננסה לסכם את יסודות התחום ההלכתי של הלכות ברכות. כאשר מתמקדים בשורשים ולא בענפים, אפשר להתנסח באופן בהיר, ובכך להקל מאוד על ההבנה ועל הזיכרון. בכל סוגיה נשתדל לסקור את יסודותיה מהמשנה ומהגמרא, ולהגיע עד לפסיקת ההלכה המעשית בימינו. בסוגיות רבות, שבהן יש מחלוקת בין הפוסקים, הוספנו לשיקולי הפסיקה הרווחים גם שיקול נוסף: פשטות. כאשר עמדו בפנינו שתי שיטות: האחת מציבה הכרעה חד-משמעית והשנייה מציבה יער של אבחנות מורכבות, שהלומד שאינו מגאוני הדור יתקשה מאוד לזכור וליישם, העדפנו את השיטה הפשוטה יותר (במקום שהדבר אפשרי לפי כללי הפסיקה המקובלים).

"יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי א', ה).

א. יסוד ברכות הנהנין

מהו מקור החובה לברך על המאכלים (ובכלל, על הנאות העולם)? רבי עקיבא למד זאת מפסוק העוסק בנטע רבעי, היינו: בפירות האילן בשנה הרביעית לנטיעתו:

"'[וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ] קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' ' (ויקרא י"ט, כד) - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך" (ברכות לה ע"א).

מלשון הרבים "הילולים" למדו חז"ל, שכל מאכל טעון שתי אמירות הלל לה': לפני אכילתו ולאחריה. רבי עקיבא הדגיש באופן מיוחד את החובה הנלמדת מכאן לברך ברכה ראשונה לפני האכילה, ואף ניסח אותה בלשון איסור: אסור לטעום לפני ברכה. חיוב ברכה לאחר האכילה מפורש בכתוב אף ביתר בהירות, לפחות לגבי ברכת המזון שלאחר אכילת פת: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח', י).

הסוגיה ממשיכה ומביאה עוד שני מקורות אפשריים לחיוב ברכה לפני האכילה:

"(1) דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע - מברך; כשהוא רעב - לא כל שכן?!  
... (2) סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה"         (ברכות לה ע"א).  

לפי ההצעה הראשונה, הברכה הקודמת לאכילה מדגישה את הצורך שחש האדם. אם אדם מברך לאחר האכילה, כשהוא שבע ותחושת הצורך קהתה - כל שכן שעליו לברך לפני האכילה, בשעה שתחושת הצורך במזון דוחקת. עליו להפנות תחושה זו כלפי שמיא, ולבקש מהקב"ה שיזין אותו. לפי ההצעה השנייה, הברכה שלפני האכילה היא מעין "מתיר": לפני הברכה אסור לאדם ליהנות מהמזון (ובניסוח הכללי יותר של הגמרא: "מן העולם הזה"), והברכה מתירה לו הנאה זו.

הגמרא מוסיפה ומפתחת כיוון חשיבה זה: "תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל". חז"ל השוו הנאה בלי ברכה למעילה, היינו: לשימוש חולין בחפץ השייך למקדש. כל העולם הזה שייך לקב"ה, וכדי להשתמש בכל פלח ממנו צריך לפני כן להוציאו לחולין על ידי הברכה, שהיא כעין פדיון (חיי אדם כלל מט, א).[1] הגמרא ממשיכה ודנה בנושא זה:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: 'לה' הארץ ומלואה'. רבי לוי רמי: כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן - לאחר ברכה. אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל..."                                   (ברכות לה ע"א-לה ע"ב).  

לפני הברכה - הפרי שייך לקב"ה. לאחר הברכה - "והארץ נתן לבני אדם". לכן, "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל". מסוגיה זו, הרואה את הברכה כתנאי מקדים להנאה מן העולם, נגזר הכינוי "ברכות הנהנין", המתייחס לברכות הקשורות בהנאות - בעיקר לברכות על מאכלים.

ב. דאורייתא או דרבנן?

עזרא הסופר תיקן שבעל קרי יהיה אסור לומר דברים שבקדושה עד שיטבול. האם בגלל זה עליו להפסיד את חובותיו ההלכתיות? כך קבעה המשנה:

"בעל קרי מהרהר בלבו [= קריאת שמע], ואינו מברך [= ברכות קריאת שמע] לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריו [= בהרהור] ואינו מברך לפניו"

                                                (ברכות כ ע"ב).

הגמרא (שם כא ע"א) מסבירה שלבעל קרי התירו להרהר בלבו קריאת שמע וברכת המזון, משום שחובתן מדאורייתא. משם משתמע ששאר ברכות הנהנין הן מדרבנן בלבד, ומשום כך לא התירו לבעל קרי לאומרן, אפילו בהרהור. בימינו אין נוהג איסור זה לבעל קרי, אך האמירה העקרונית של הסוגיה בנוגע לתוקף הברכות עומדת, כמובן, בעינה. וכך אכן פסק הרמב"ם:

"מצוות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון...  
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה, ואחר כך יהנה ממנו"   (הלכות ברכות א', א-ב).

אמנם, הפני יהושע (ברכות לה ע"א) העלה את האפשרות שהמשנה שם חולקת וסבורה שגם הברכות הקודמות לאכילה הן מדאורייתא. ועוד הציע שאולי דווקא הברכות הקודמות לאכילת לחם או שבעת המינים הן מדרבנן, משום שמדאורייתא חייב לברך אחריהן. אך בשאר המאכלים, שאינם חייבים מן התורה בברכה אחרונה, מחייבת התורה לברך לפניהם ברכה ראשונה, כדי שלא יאכל בלי ברכה כלל. הוא נסמך על הסוגיה המנסה ללמוד דין ברכה ראשונה מן הפסוק "קודש הילולים" - כאשר משם משתמע לכאורה שמדובר בחובה דאורייתא. אך אף הפני יהושע מודה למסקנה שמדובר באסמכתא בלבד, ודין ברכה ראשונה נתקן על ידי חכמים. יש אחרונים שסברו שאף ברכת המוציא היא מדאורייתא,[2] אך הפוסקים דחו דבריהם.

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ט, ג), שרק ברכת המזון היא מן התורה, ושאר ברכות הנהנין הן מדרבנן בלבד.[3] להכרעה זו יש השלכה מעשית לעניין ספקות, כפי שנראה בע"ה בשיעורים הבאים.

ג. אם שכח לברך ברכה ראשונה

מעיקר הדין, מברכים על כל הנאה "עובר לעשייתה" - היינו, מיד לפני אותה הנאה (שו"ע או"ח קס"ז, ו; ר"ו, ג). הגמרא דנה בשאלה מה דינו של אדם ששכח לברך ברכה ראשונה, ונזכר רק לאחר תום אכילתו. כאשר שאלו את רב חסדא האם במקרה זה על הסועד לברך ברכה ראשונה בסוף אכילתו, השיב כך: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?!" (ברכות נא ע"א). כוונתו לומר: אותו אדם כבר שכח ואכל ללא ברכה. האם רוצים אתם שאף לאחר שנזכר ימשיך לאכול ולא יברך?! אלא לכל הפחות יברך כעת ולא תהיה אכילתו ללא ברכה כלל.[4] אמנם, למסקנה דחתה הגמרא את דבריו, והכריעה שלא יברך.

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ז, ח), שאם שכח ואכל בלי לברך המוציא, ונזכר בכך באמצע הסעודה - יברך ברכה ראשונה על מה שעומד להוסיף ולאכול. אך אם נזכר רק בסוף הסעודה - לא יברך ברכה ראשונה כלל.

המגן אברהם (שם ס"ק כא) כתב שאם נזכר בסוף הסעודה שלא בירך ברכה ראשונה - טוב להחמיר, ולאכול עוד משהו בסוף סעודתו ולברך לפניו. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק מח) שטוב לנהוג כך, ובלבד שאינו שבע עד כדי שקָץ במזונו (שער הציון שם ס"ק מו).

היו אחרונים שכתבו שאם מברך באמצע סעודתו מתקן בזה בדיעבד את חטאו על מה שכבר אכל בלא ברכה, שכל שלא סיים סעודתו נחשב עדיין "עובר לעשייתן" (שם ס"ק מה).

ד. אם שכח לברך, ונזכר כאשר המאכל בפיו

הגמרא דנה באדם ששכח לברך ברכה ראשונה, ונזכר לאחר שכבר הכניס את המאכל לפיו, אך לפני שבלע אותו:

"אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה - מסלקן לצד אחד ומברך"             (ברכות נ ע"ב).

הגמרא מוסיפה ומבארת, על סמך מקורות תנאיים סותרים, שיש להבדיל בהקשר זה בין שלושה מקרים שונים: אם מדובר במשקים הנמצאים בפיו - בולע אותם; אם מדובר במאכלים שיכול להוציאם מפיו ולשוב ולאכלם - יפלטם מפיו ויברך כראוי; ואם מדובר במאכלים שאם יוציאם מפיו יהיו מאוסים עליו - מסלק אותם בתוך פיו לצד אחד, ואז מברך.

מה ההיגיון בקביעת הגמרא? הדרך הטובה ביותר לנהוג היא לפלוט את האוכל, לברך עליו כראוי ולשוב ולאכלו. זה עדיף על ברכה כאשר האוכל דחוס באחת הלחיים. הגמרא מזכירה בהקשר זה את הפסוק: "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים ע"א, ח): בשעת הברכה הפה צריך להיות מלא אך ורק בתהילת ה', ולא במאכלים. אמנם, יש מאכלים שאם יוציא מן הפה - יימאסו עליו, ולא ישוב לאכלם. מאכלים כאלו אין ברירה אלא לדחוס לצד אחד של הפה, ואז לברך, ולאחר מכן לבלוע. לגבי משקים, שתי האפשרויות הללו אינן קיימות: אם יפלוט את המשקים - יימאסו עליו; וקשה גם לדחוס אותם לצד אחד של הפה, באופן שעדיין יוכל לברך בקול ברור. לכן אין ברירה אלא לבלוע את המשקים בלי ברכה.

כך אכן פסק השולחן ערוך (או"ח קע"ב, ב) לגבי מאכלים: "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו - יפלטנו ויברך עליו. ואם הוא דבר שנמאס - מסלקו לצד אחד ומברך".

אמנם, לגבי משקים הדין אינו כה ברור. אנו ניסחנו את דין משקים לפי הנימוק המופיע ברש"י. אך הרא"ש (ברכות פ"ז סימן לג) כתב בשם רבנו חננאל נימוק אחר (שיש לו גם השלכה הלכתית): המשקים שבתוך פיו אינם ראויים לשתייה לכל אדם (מהרגע שנכנסו לפיו), ולכן אין להקפיד על ברכתם, אפילו אם יכול לברך על ידי הדחק. הרא"ש עצמו טען כנגד רבנו חננאל שוודאי צריך לברך על משקים, אלא שהתירו לו לבלוע את המשקה ואז לברך. ואין זה דומה למי ששכח ולא בירך עד שגמר סעודתו - שאינו חוזר ומברך ברכה ראשונה, משום שכאן נזכר בעוד המשקים בפיו, ודומה קצת לעובר לעשייתו.

הרמב"ם כתב: "אם היו משקין - בולען ומברך עליהן בסוף" (הלכות ברכות ח', יב). וביאר הבית יוסף (או"ח קע"ב) שכוונתו לומר שמברך עליהם בסוף גם ברכה ראשונה, כדעת הרא"ש.

השולחן ערוך (אורח חיים קע"ב, א) פסק לגבי משקים כדעת רבנו חננאל, בין היתר בגלל שספק ברכות דרבנן להקל: "שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה - בולען ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה". אמנם, הרמ"א כתב שנראה לפסוק שמברך עליהם ברכה ראשונה,[5] אך המשנה ברורה (שם ס"ק ה) כתב שרוב הפוסקים הכריעו כשולחן ערוך, שאינו מברך בדיעבד ברכה ראשונה על המשקים שבולע. עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק א), בשם לבושי שרד, שאם יש רק מעט משקה בפיו ויכול בדוחק לברך - יעשה כך.

המגן אברהם (שם ס"ק א) כתב, בעקבות הראב"ד, שאם יש לו משקה נוסף שיכול לשתות - יפלוט מה שבפיו ולא ייהנה בלא ברכה, ואז יברך על המשקה האחר כהלכה (אף שבכך יגרום לקלקול המשקה שפולט).[6] וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ב). והעיר בביאור הלכה שלכתחילה נכון לחוש לדעה זו, אך אין למחות בידי מי שבולע מה שבפיו, ואז מברך ברכה ראשונה על המשקים הנוספים שלפניו.

 

לתגובות: [email protected]

 



[1] אמנם, האבני נזר (אורח חיים סימן לז) טען שאין לומר שבגלל איסור מעילה צריך לברך, אלא להפך: נקודת המוצא היא החובה לברך; בגלל חובה זו, מי שאכל בלי לברך כאילו מעל. אך לענ"ד פשט הגמרא הולם יותר את הביאור שהצענו למעלה.

[2] ראה: חידושי אנשי שם על המרדכי ברכות פ"ז רמז קפה, בשם שארית יוסף.

[3] בעניין ברכה מעין שלוש ("על המחיה") נדון בע"ה באחד השיעורים הבאים.

[4] כך מתפרשת הגמרא לפי הגרסה שלפנינו – אך יתכן שלרש"י הייתה גרסה אחרת (וראה גר"א ומהרש"א על רש"י, שהגיהו את דבריו). מכל מקום, אין לכך השלכה על מסקנת הגמרא.

[5] המגן אברהם (שם ס"ק ב) כתב שלשיטת השולחן ערוך, שאינו מברך ברכה ראשונה על המשקים שבפיו, ודאי יברך עליהם ברכה אחרונה. אך צריך עיון לשיטת הרמ"א, שמברך עליהם ברכה ראשונה לאחר השתייה, האם יברך ברצף שתי ברכות - ראשונה ואחרונה. וכתב עוד המגן אברהם (שם ס"ק ג) שעל שבעת המינים יברך גם ברכה אחרונה, משום שיש אומרים שברכתם האחרונה דאורייתא, ואת שאר המשקים - יפלוט מפיו, כדי לא להיכנס גם לספק זה של ברכה אחרונה.

[6] גם לפי שיטה זו, כתבו האחרונים שאם יכול לברך בעוד מאכל מוצק בפיו, ואם יוציאנו - יימאס, אינו צריך לפלוט ולגרום לזריקת המאכל רק כדי לקיים "יימלא פי תהילתך". אלא אם כן פיו מלא באוכל באופן שאינו יכול לברך כראוי (פסקי תשובות קע"ב, ד).