שיעור 1 - הקדמה: חוק וחוויה

  • הרב עזרא ביק

שיעור מבוא

א. היהדות כמערכת חוקים

סדרת שיעורים זו באה לבחון בכל שבוע תחום אחר בהלכה, ולנסות לעמוד על משמעותו וחשיבותו. אך ראשית, כהקדמה, ברצוני לדון באופייה של ההלכה כמערכת משפטית באופן כללי, ומדוע היא מרכזית כל כך ביהדות.

ההלכה היא חוק. בשונה מדתות אחרות, היהדות מושתתת בראש ובראשונה על מערכת חוקים, חובות והוראות, המנחים כיצד לפעול, ולאו דווקא על מערכת אמונית וחווייתית. אין ברצוני לומר שהיהדות איננה אמונה; אדרבה - אחת ממטרותינו בסדרת שיעורים זו היא לבחון את האמונות והחוויות הטבועות ביהדות. אולם, אורח החיים היהודי מוגדר על ידי ההלכה, באמצעות פעולות אסורות ומותרות, ורק בתוך מסגרת זו ניתן למצוא את משמעותה הפנימית של החוויה היהודית. באין ספור מקומות בתורה נאמר לעם היהודי כי ייעודו הוא לשמור את משפטי ה', ונקודה זו הייתה כה ברורה לחז"ל, עד שתמהו, לפחות במבט ראשון, על כך שישנם חלקים בתורה שאינם כוללים חוקים:

אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם..." (שמות, פרק י"ב, פסוק ב') שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?... (רש"י, בראשית, פרק א', פסוק א').

ניתן לטעון כי בשורשה היהדות אינה דת במובן המודרני של המילה, אלא דווקא מערכת משפט. בעיני טענה זו מטעה במקצת, אם כי אין ספק שהשוואה בין היהדות לנצרות שתעסוק רק באמונות המוצהרות של שתי הדתות, אכן תפספס את העניין החשוב מכל. יתכן שלאלו שאינם מקפידים על ההלכה, לא יהיה עניין זה ברור מאליו; בעיני אלו שכן, עניין זה לעתים ברור עד כדי כך שהם נוטים להחמיץ את חשיבותו.

ב. שלושה מאפיינים עיקריים של ההלכה

I. ההלכה כחיוב לביצוע מעשים

חוקים עוסקים בפעולות ומעשים, ולא ברגשות או אמונות. הם מגדירים את חייו החיצוניים של האדם ולאו דווקא עוסקים במישרין בחוויה הפנימית. משום כך, אין ספק שקיימת אפשרות שחוקים יהיו יבשים, משמימים, ומושתתים על שגרה ומשמעת בלבד. לאורך ההיסטוריה היהודית, עסקו הוגי דעות יהודים רבות במתח שבין המעשה החיצוני בהלכה ובין החוויה הרוחנית-פנימית של היהדות, במידה שהובילה לעתים למחלוקות אדירות ואף לפילוגים. אין ספק כי המסירות להלכה עלולה לבוא על חשבון החוויה הפנימית. ננסה להראות לאורך סדרת שיעורים זו מדוע אין זאת תוצאה הכרחית, אך עדיין נותרת על כנה השאלה מדוע עומדת היהדות על כך שמערכת היחסים בין האדם לאלוקיו תושתת על ההלכה. ברצוני להציע שלוש נקודות מבט על נקודה זו:

א. חוויות פנימיות הן ארעיות ולא יציבות. ניתן להשוות את מערכת היחסים שבין החוויה הפנימית לבין ההלכה לשלהבת הנר - ההלכה היא הנר, והחוויה היא השלהבת. ברור שלבני אדם יש תחושות, אך אם אין הן נובעות מנסיון-חיים, נעדרת מהן ממשיות: מחר, לא נהיה בטוחים אם התחושות האדירות של האתמול אכן התרחשו או אם היו אמיתיות. מצד שני, תחושות העולות מדפוסי חוויות בסיסיים הן עובדות קבועות, שיש להן חלק במציאות העולם החיצוני עליהן הן מושתתות. דבר זה דומה להבדל שבין אהבת זוג הנשוי שנים רבות, החולק חוויות משותפות, שמימש את מחויבותו ושחייו המשותפים גובשו על ידי חובות האחד כלפי השנייה (כולל אלו שלא היו תמיד נוחות בעיתן), ובין שכרון אהבתם של שני בני-עשרה. זו הראשונה נראית פחות לוהטת, אולי גם פחות מרשימה, אך אין ספק כי היא עמוקה ואמיתית במידה רבה יותר, משום שהתחושות עולות מדפוסי החוויה ולא להפך.

ב. חוויות פנימיות, מתוקף היותן אישיות, הן אינדיבידואליות, ולכן הן משקפות את מצבו של האדם, בעוד שההלכה משקפת את נוכחותו של אלוקים. דבר זה מביא אותי לעניינים החשובים ביותר בהם נעסוק במהלך סדרת שיעורים זו. החברה המערבית המודרנית חרתה על דגלה את "הביטוי האישי". גרסאות מודרניות מסוימות של דת סוברות גם הן שמטרת המעשים הדתיים היא לבטא את תחושותיו, מצבו ורגשותיו הפנימיים של האדם. לפיכך, אכיפת חוק אובייקטיבי וכללי נראית כמעט מזויפת במהותה, משום שהיא כופה על האדם דרכי הבעה שהן לדידו חיצוניות ומלאכותיות. עם זאת, מטרת ההלכה אינה רק לאפשר לאדם לבטא את עצמו כפי שהוא, אלא לגרום לאדם להיות מי שהוא אמור להיות, מה שהוא מסוגל להיות; מה מסוגל אדם להיות? תשובת היהדות היא "צלם אלוקים", שהרי האדם נברא בצלם אלוקים (בראשית, פרק א', פסוק כ"ז); פירושו של ביטוי זה הוא שהתכנית המגדירה את האדם - "צלמו", כלומר מפרט הטכני ו"תכנית הבנייה" שלו - איננה פחות מאלוקים. האדם ביסודו שואף להיות כאלוקים, ומנסה להגיע אל האינסוף. בצורה אובייקטיבית, האדם הוא תמיד פחות, תמיד סופי, כמו כל דבר גשמי; אך המילים שגרמו ליצירת האדם לא היו "נעשה בעל-חי משכיל" או "נעשה לנו דו-רגלי חסר נוצות", או "משתמש כלים חלק שיער", אלא "נעשה אדם בצלמנו". במילים אחרות, האדם קיים כדי להיות יותר ממה שהוא, להתעלות על עצמו. "תהיה עצמך" אינו המוטו של היהדות, משום שאם אתה רק עצמך, אתה ממש לא עצמך - אתה כבר לא צלם אלוקים. המוטו הוא "תהיה כמו אלוקים", "לך בדרכיו" ו"הדבק בו". האדם נאמן לעצמו כאשר הוא מבקש להיות יותר מעצמו. לפיכך, חייב להיות מרכיב אובייקטיבי, ששורשו באלוקים, בצלמו, הניתן לאדם שיכניס אותו אל חוויותיו שלו. יתכן שמי שנשען רק על תחושותיו הפנימיות ומביא אותן לידי ביטוי מגשים את מצבו הנוכחי, אך הוא מאבד את עתידו. נקודה זו בוטאה על ידי חז"ל כך:

"דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולו אנחנו" (תהלים, פרק ק', פסוק ג'); אמר רב אחא: הוא עשנו, ולו אנו משלימים את נפשותינו. (בראשית רבה ק', א')

באופן כללי, המסר העולה מן המדרש הוא "דעו כי נוצרתם בידי אלוקים, ולפיכך אתם יכולים וחייבים להשלים את עצמכם מתוך שאיפה אל ה'". אולם, ברצוני להעמיק בהבנת המדרש. הפסוק בתהלים אומר "ולו אנחנו", כלומר - אנחנו שלו. עם זאת, קיים כאן רובד עמוק יותר של משמעות. ניתן לקרוא את המילה "ולו", כאמור, כביטוי שייכות, וכן כמילת השלילה "ולא", שהיא צורת הכתיב על פי המסורה (במקומות רבים במקרא מילה נכתבת בצורה אחת אך נקראת בצורה אחרת, על פי מסורת הכתיב והקרי). על פי גרסה חלופית זו של הפסוק, הוא נקרא "הוא עשנו ולא אנחנו". פרשנות המדרש מבוססת בעצם על הקריאה הכפולה. נבראנו על ידי אלוקים ולא על ידי עצמנו - אין אנו מגדירים את קיומנו שלנו; מכאן, שעלינו להשלים את עצמנו כלפיו, ולא לבטא את עצמנו כהווייתנו. האדם חי במחויבות, לא לכח חיצוני זר, אלא לבוראו, לפוטנציאל האינסופי הגלום בו.

ג. מכיוון שחוויות פנימיות הינן אישיות ואינדיבידואליות, לא ניתן לחלוק אותן עם הציבור. סקירה שטחית של היהדות מלמדת על חשיבותה של קהילת האמונה - עם ישראל. ההלכה מהווה את הבסיס לברית בין ה' לבין עם ישראל, ולפיכך היא הבסיס לקיום היהודים כעם, כפי שטבע רבי סעדיה גאון באמרתו המפורסמת "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". החוויה המשותפת של ההלכה, של אורח החיים היהודי, הינה מרכיב מכריע בחוויית היהדות של כל אחד, הקושרת את היחידים לקהילה של אחריות הדדית[1]. התרבות המערבית המודרנית חורתת על דגלה את הערך האישי האינדבידואליסטי אשר לעתים קרובות מתנער מערך החברות בקבוצה ומהזהות הלאומית, והיהודים, ה"קוסמופוליטים" האולטימטיביים, עמדו בחזית מגמות אלו; למרות זאת, בלתי אפשרי לומר כי התורה מדברת רק אל היחיד. בשחר ההסטוריה ההלכתית, במעמד הר סיני, אומר ה': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, פרק י"ט, פסוק ו'), ונוסחה זו בא לידי ביטוי בתורה כולה. מסגרת האחידות, גם כאשר מתוכה מתגלות הבחנות ייחודיות, הינה הכרחית ליצירת לא רק יחידים מובחרים, אלא גם קהילת קודש.

II. ההלכה כקיום ציווים

אמנם המילה "מצווה" מתפרשת בשפה המדוברת כ"מעשה טוב", אך מילולית, פירושה "ציווי"; וההבדל מכריע בחשיבותו. המצוות הן חובות, ציוויים ומחויבויות, וזהו, כמובן, הדבר ממנו נרתעים רבים כשהם בוחנים את עולם המצוות. כולנו רוצים לעסוק במעשים טובים כאשר הם נוחים לנו, אך אין אנו ששים לקבל על עצמנו את המחויבות והכפייה אותן דורשת ההלכה[2]. למשל, אדם יכול להחליט כי עישון הוא דבר שלילי, ולהשתדל לוותר עליו. בסופו של יום ארוך ומייגע במיוחד, יתכן שידליק סיגריה ולא יחוש כי "הפר" את החלטתו. אם נשתמש במושגים הלכתיים, הוא אינו חש שהדבר "אסור", למרות שאין ספק שזהו דבר שלילי. המחויבות הטבועה בהלכה נגזרת מכך שמקורה בסמכות עליונה. אם אני מחליט להפסיק לעשן, חוקקתי חוק לעצמי, ואיני חש כבול אליו. איני צריך לתת עליו את הדין בפני סמכות עליונה. אם אני מפר את הדבר שקיבלתי על עצמי, אני מפעיל את אותה זכות בה השתמשתי כדי לקבל על עצמי את הדבר מלכתחילה. לעומת זאת, שורשה של ההלכה (והחוק בכלל, לפחות לפי מספר תיאורטיקנים) נטוע בהכרה שסמכותה גדולה יותר מזו של היחיד. האנרכיזם כפילוסופיה סובר כי אין ערכו של היחיד מזהה סמכות עליונה יותר מעל זו שלו. בעולם פוליטי חילוני וליברלי, לא קל להתווכח עם טענה זו, ואני מותיר לפילוסופים הפוליטיים לדון בערכה. ההכרה כי אלוקים מחוקק עבור האדם וכי האדם נוצר בצלם אלוקים מניחה כי ההלכה מחייבת ברמה שיש לה סמכות גדולה יותר מזו של היחיד.

מדוע שאוהב החופש יסכים להיות נתין לסמכות אחרת? התשובה היהודית פשוטה: אלוקים אינו סמכות זרה, המשעבד את האדם כדי לספק את צרכיה. צלם אלוקים פירושו שאלוקים הוא סמכות עליונה יותר אך סמכות זו מבקשת את הפוטנציאל הטמון בך ואת צרכיך שלך, לא שלה. ויקטור פרנקל הגדיר זאת כך: מטוס הוא מטוס גם כאשר הוא על הקרקע, אך הוא מטוס באמת רק כשהוא ממריא. המטוס טס לא כאשר מרכיביו פועלים, אלא כאשר הם פועלים כמתוכנן ועל פי ההוראות. רק על ידי קבלת הסמכות יכול אדם לגלות את המשמעות החבויה בהוראות עבורו, כחלק מאופיו הפוטנציאלי.

III. חשיבות ההגדרה המדוייקת בהלכה

לבסוף, ישנו מרכיב אחד בהלכה כמערכת משפט שיראה מוזר גם בהשוואה למערכות משפטים חילוניות. חוקים דורשים הגדרות מדויקות. ניתן אולי להגדיר מעשים טובים על פי התחושה הטובה הנובעת מהם, אך החוקים, כפי שאנו רואים בספרי החוקים, דורשים הגדרות מדויקות. מכיוון שאנחנו לא מתייחסים לחוקים תמיד ברצינות, אנו נוטים לא לשים לב להגדרות אלו בפועל; למשל, אם נסיעה על קו לבן בפינת רחוב מנוגדת לחוק, אנו מבינים שיש לתחום גבול בנקודה מסוימת, אך נופתע אם שוטר יקנוס אותנו על כך שעברנו את הקו בחמישה ס"מ למרות שמבחינה חוקית, רק צד אחד של הקו מותר והשני אסור. בהלכה, הגדרות מדויקות כובלות בדיוק כמו החוקים עצמם: רגע אחד לפני כניסת שבת הוא יום חול; שנייה אחת לאחר השקיעה היא שבת, ונאסר לבצע כל מלאכה. אם אדם מצווה לאכול מצה בפסח, עליו לדעת מהי הכמות המינימלית שעליו לאכול כדי למלא את חובתו.

במציאות, קשה לעיתים להגיע לרמה כזאת של דיוק בהגדרות: החיים אינם מושלמים. החוק הוא אידאלי, והוא מנסה לתת בהירות אידאלית לקיום לא מושלם. גם נקודה זו משקפת את מקורה האלוקי של ההלכה. ההלכה מייצגת את האידאל לא כמקור השראה בלתי מושג, אלא כייעודו של האדם להגשים את רצון האלוקים במציאות, להביא את העולם הלוקה בחסר לסטנדרטים של שלמות. כל מעשה בודד נעשה בהתאם לסטנדרטים אלה, ובכך מקרב את הנשמה, עומקו האינסופי הפנימי של האדם, אל האלוקים, אל צלמו האידיאלי והפוטנציאל. באפשרותנו לשלוט בהגדרה של פעולה, ובכך להעניק להווייתנו הפנימית את המשיכה והשאיפה אל הנצח. מכיוון שהפעולה החיצונית מושרשת בחוויה הפנימית ולא החוויה הפנימית היא זו שעושה את הפעולה, על הפעולה ליטול חלק באופיו הנשגב של אלוקים, בדיוקו ובסמכותו, על מנת להיות כור ההיתוך לנשמה.



[1] סיוג מסויים לקביעה זו היא העובדה שקיים מתח טבעי בין מערכת היחסים האישית הישירה עם אלוקים ובין החברות בקהילת האמונה, בה יחידת מערכת היחסים היא העם, ותהיה לנו הזדמנות לבחון מתח זה בהמשך.

[2] הקשר שבין חופש למחויבות יהיה נושא בו נעסוק בצורה נרחבת בהמשך.