שיעור 1 - מצוַת יישוב ארץ ישראל

  • הרב חיים נבון

מצוַת יישוב ארץ ישראל

האם יש מצווה?

השלב הראשון בדיון בעניין מצוַת יישוב הארץ הוא - האם בכלל יש מצווה כזו. הרמב"ם, כידוע, לא מנה את מצוַת יישוב ארץ ישראל בין תרי"ג המצוות שלו. הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות, הוסיף את מצוַת יישוב ארץ ישראל, כאחת מן המצוות שהשמיט הרמב"ם שלא בצדק:

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', 'והתנחלתם את הארץ'... וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצווה. וכך אמרו בגמרא סוטה: 'אמר רב יהודה: מלחמת יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה - דברי הכל רשות'... וממאמרם 'מלחמת יהושע לכבש', תבין כי המצווה הזו היא בכבוש...
ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגין בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... הכל הוא ממצוות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה" (רמב"ן, עשין ששכח הרב, מצווה ד').

יש מהאחרונים שטענו שלדעת הרמב"ם כנראה יש מצווה תמידית לשבת בארץ ישראל גם בזמן הזה, אך היא מצווה דרבנן בלבד:

"רק דלהרמב"ם צריך לומר דהכל מדרבנן; ולרמב"ן מכרעא פשטא דלישנא, מצוות ישיבת ארץ ישראל מצווה ככל מצוות עשה מן התורה, דלא מיחוור דמצווה דרבנן תהיה שקולה ככל מצוות עשה דאורייתא" (פאת השולחן, בית ישראל א', יד)[1].

בעל מגילת אסתר הציע הסבר אחר מדוע הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל. לטענתו, מצוות יישוב הארץ חלה רק לפני הגלות:

"ונראה לי, כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם; אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות, עד עת בא המשיח" (מגילת אסתר, שם).

הוא מביא ראיה לכך ממדרש שמצא בדברי הרמב"ן. במדרש זה מסופר על חכמים שבכו וקרעו בגדיהם כאשר דיברו על חשיבותה של מצוות יישוב הארץ, שהם אינם מקיימים:

והמאמר שהביא מספרי, שבכו וקראו המקרא הזה 'וירשתה וישבת בה', נראה לי שעל שלא היה בידם לקיים מקרא זה לפי שהיה הבית חרב היו בוכים. והראיה... שאם מצווה זו הייתה נוהגת גם לאחר החורבן, למה בכו וקרעו את בגדיהם, והלא גם עתה היו יכולים לקיימה" (מגילת אסתר, שם).

על טיעונו של המגילת אסתר מהספרי כבר השיבו רבים, ביניהם בעל האבני-נזר:

"והנה הדבר ברור שבעל מגילת אסתר לא ראה הספרי בעצמו, רק מה שהביא הרמב"ן, כי בספרי פרשת ראה המעשה הזאת, ושם מפורש בזה הלשון: 'וחזרו ובאו למקומם, אמרו - ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצוות'. ועוד שם בספרי שהלכו חוצה לארץ ללמוד תורה בנציבים אצל ריב"ב, וכשזכרו ארץ ישראל חזרו, ומסיים כדלעיל. הנה שהמצווה בזמן הזה, ועל כן חזרו אפילו מתלמוד תורה, לקיים ישיבת ארץ ישראל, ששקולה ככל המצוות" (אבני נזר, יו"ד, תנ"ד).

בכל אופן, לדעת בעל מגילת אסתר הרמב"ם אינו שולל לחלוטין את מצוַת יישוב ארץ ישראל, אלא סבור שמצווה זו שייכת רק בתקופה שגרנו בארץ, ולעתיד לבוא בימי המשיח; אך לא כיום, כשאנו משועבדים בין האומות. היה מקום לומר שאכן לדעת הרמב"ם אין כלל מצווה ליישב את הארץ, מלבד בימי יהושע, שנצטווה על כך במפורש; ומאמרי חז"ל הרבים בשבח ארץ ישראל, הרי הם בכלל מילי דאגדתא או הדרכה ערכית-מוסרית, אך לא הלכה מפורשת.

יש שהלכו בפירוש הרמב"ם בכיוון ההפוך, וטענו שגם הרמב"ם סבר שישיבת ארץ ישראל מצוַת עשה מן התורה. אם כך, מדוע הרמב"ם לא הזכיר אותה? על כך הציעו תשובות שונות:

"דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ... על כן לא נמנה החרם תחרימם וישיבת ארץ ישראל לשתיים, ומנה רק מצוות החרם תחרימם" (אבני נזר, יו"ד, תנ"ד).

האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"אבני נזר", הציע שמצוות יישוב א"י חופפת למצוות "החרם תחרימם", ולכן הרמב"ם לא מנאה בנפרד, והסתפק במניית מצוות "החרם תחרימם". אמנם, הוא מניח שיש חפיפה בין המצוות, ואין זה הכרחי כלל. בספר המצוות (עשה קפ"ז) משמע ברמב"ם שיש מצווה לרדוף את שבעת העממים גם מחוץ לארץ ישראל; מצד שני, מצוַת יישוב ארץ ישראל ודאי אינה מתמצה בהריגת העממים היושבים בה. לכן קשה לומר שמדובר ממש באותה מצווה בניסוח אחר.

בעל ספר "אם הבנים שמחה" הציע תירוץ אחר, בשם הגאון ר' יונה דב בלומברג:

"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים" (אם הבנים שמחה, עמ' קנד).

הרמב"ם, בפתיחת ספר המצוות שלו, מציב ארבעה עשר "שורשים", היינו - כללים שלפיהם קבע אילו מצוות יימָנו ואילו לא. בשורש הרביעי קובע הרמב"ם שאין למנות ציוויים כלליים, כגון "את חוקותי תשמורו", כיוון שהם אינם מוסיפים תוכן פרטי מסוים שחובה לעשותו, אלא רק מזרזים לעשות את כל המצוות ככלל. הרב טייכטל מנסה להסביר שמסיבה זו הרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל, כי היא מצווה כללית. מדוע יישוב ארץ ישראל מוגדר כמצווה כללית? הוא מסביר שזאת משום חשיבותה המיוחדת של המצווה. יש שהגדירו את המצווה ככללית מטעם אחר. והביאם ודחה דבריהם הרב יהודה הרצל הנקין:

"ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן מ"ח בשם הגרא"י קוק זצ"ל כתבו שגם הרמב"ם סובר שהוא מדאורייתא, ומה שלא מנאו הוא מפני שכולל בתוכו הרבה מצוות התלויות בארץ, וכמו שכתב בשורש ד', שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, והוא הדין יישוב ארץ ישראל, שהרבה גופי תורה תלויים בו, ועוד לפי מה שכתב הרמב"ן שכל המצוות לא ניתנו בעיקרן אלא לקיימן בארץ ישראל... ואינו נכון בדברי הרמב"ם, כי זה לשונו בשורש ד': יבואו בתורה ציוויין ואזהרות, אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולן, כאילו יאמר - עשה כל מה שציוויתיך לעשות וכו', ואין פנים למנות הציווי הזה מצווה בפני עצמה, שהוא לא יצווה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצוות עשה וכו', עכ"ל. הרי שלא הוציא אלא מצווה שאין בה מעשה מיוחד, וכמו הדוגמאות שהביא שם: 'קדושים תהיו', 'ומלתם את ערלת לבבכם', ועוד, ואינו דומה ליישוב ארץ ישראל, שיש בו מעשה מיוחד לדור בארץ, ואם נמצא מחוץ לארץ - לעבור את הגבול ולבוא לארץ" (שו"ת בני בנים, ח"ב, מ"ב).

הטיעון של הרב הנקין פשוט. הוא מתמודד עם הטענה שיישוב ארץ ישראל מצווה כללית, כי היא כוללת הרבה מצוות פרטיות כמו תרומות ומעשרות וכו'. הרב הנקין משיב להם: ועדיין, יש במצוות יישוב הארץ תוספת על המצוות הללו, והיא - עצם החובה לשבת בארץ. לכן אין זה אפשרי שמטעם זה השמיט הרמב"ם מצוות יישוב הארץ. [2]

כרכים שלא כבשום עולי בבל

נראה שיש קושיה חזקה על הרמב"ן מהגמרא בריש מסכת חגיגה:

"הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (חגיגה ג:).

יש שהקשו מכאן על דברי הרמב"ן, שמצוות יישוב ארץ ישראל היא חובה דאורייתא: איך יכלו מחמת שיקולים כלכליים להימנע מלקיים מצוות עשה חשובה כל כך?

אמנם, אין כאן הוכחה, אלא רק הכרה בכך שלעתים גם מצוות חשובות ואהובות נדחות מפני שיקולים חברתיים ואף כלכליים, ובענייני ציבור הדבר תלוי בשיקול דעת מדוקדק.

זהירות ממצוות התלויות בארץ

הגמרא במסכת כתובות קובעת שבעל ואישה יכולים לכפות זה את זה לעלות לארץ ישראל:

"תנו רבנן: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה" (כתובות קי:).

התוספות מתייחסים ליישום דין זה בזמנם:

" 'הוא אומר לעלות' וכו' - אינו נוהג בזמן הזה, דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבנו חיים, דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם" (תוספות כתובות קי: ד"ה הוא).

הרישא של התוספות אינו בעייתי מבחינתנו: גם אם בזמן הזה, מסיבה טכנית, בעל אינו יכול להכריח את אשתו לגור בארץ ישראל, עדיין אין זה אומר שאין מצווה עקרונית לישב בארץ. אך דברי רבנו חיים הם מפתיעים וחשובים: לדעתו, אין מצווה לגור בארץ, בגלל החשש שמא לא נצליח לעמוד בכל המצוות שבהן אנו מתחייבים בארץ. יש להודות שמדובר בטיעון קצת משונה, ונראה שהרקע לו הוא חשש פסיכולוגי מהתמודדות עם קדושת הארץ, התובעת התנהגות טהורה יותר. בכל אופן, מדובר בטיעון תמוה; והמהרי"ט אף טען שדברים אלו לא יצאו מתחת ידי רבנו חיים עצמו:

"והאיר את עיני, שמצאתי בהגהות מרדכי כלשון הזה: כתב רבנו חיים כהן בתשובה, דהני מילי בימיהם שהיה שלום, אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה, דהו"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיה ולסטים... הרי שתשובת הרב חיים כהן ז"ל לא באה אלא מטעם סכנת הדרכים, ומה שכתוב בתוספות דאין מצווה לדור בארץ ישראל - הגהת תלמיד היא, ולאו דסמכא היא כלל" (שו"ת מהרי"ט, יו"ד כ"ח).

שלוש השבועות, "בבלה יובאו"

הגמרא בכתובות מביאה את דברי רב יהודה, האוסר לעלות לארץ ישראל:

"דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, נאום ה' " (כתובות קי:-קיא.).

רבים יותר הביאו את האמרה המופיעה שם בהמשך הסוגיה. הגמרא בהמשך מתייחסת לשלוש שבועות המופיעות בשיר השירים, ולומדת מהן על שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל:

"ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (כתובות קיא.).

היו שלמדו מכאן על איסור לעלות לארץ "בחומה" גם בימינו.

תירוצים רבים הובאו לעניין שלוש השבועות. יש שכתבו שדברי ר' יהודה ושלוש השבועות כלל לא נפסקו להלכה. יש שכתבו שהתעוררות העלייה לארץ היא היא "יום פקדי אותם", שבו פג האיסור. יש שהדגישו שאנו עלינו לארץ ואף הקמנו מדינה בהסכמת האומות, ובכך סר תוקף השבועות. יש שטענו ששלוש השבועות תלויות זו בזו, וכיוון שהגויים הפרו את שבועתם, והשתעבדו בנו יותר מדי, גם אנו איננו מחויבים לשבועתנו. אולם למעשה נראה שכלל אין שאלה. לכאורה נראה שדברים אלו הם רק מילי דאגדתא, ולא פסק הלכתי ממש. הרמב"ם לא הזכיר כלל שבועות אלו, ולכאורה זאת לא משום שסבר שלא נתקבלו להלכה, אלא משום שסבר שאין כאן כלל דבר הלכה. ובדומה כתב בהקשר זה הרב ישראלי:

"שאין בשבועות אלה משום הטלת איסור, ואין כאן אלא הדרכה לישראל, לקבל הגזירה מתוך צידוק הדין ולא מתוך התמרדות, כי זה לא יועיל, אלא אדרבא יביא להגברת השעבוד. ומיושב למה לא הביאו הפוסקים להלכה שבועות אלה, שהרי נפקא מינה למעשה; אלא משום שכנ"ל אין כאן שום איסור, אלא עצה טובה" (הרב ש' ישראלי, ארץ חמדה, א', א', ד).

ריבונות

בהנחה שיש מצוות יישוב ארץ ישראל, צצה שאלה חדשה: האם המצווה מתמקדת רק בישיבה בארץ - או גם בריבונות עליה? כלומר: האם המצווה רק מורה לנו, כיחידים או כעם, לגור בארץ ישראל; או שיש עלינו גם מצווה מיוחדת להיות הריבון בארץ, ולכונן בה מערכת שלטון יהודית?

הביטוי "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" אינו בהכרח מצווה על ריבונות יהודית. נאמר שבארץ היה מתפתח יישוב יהודי גדול, וכל הנוכרים היו עוזבים אותה, אך הארץ הייתה נותרת תחת שלטון הפחה הטורקי. האם זה היה פוגם בקיום מצוות יישוב הארץ? ייתכן בהחלט להציע שמבחינת מצוות יישוב הארץ, השאלה היחידה המשמעותית היא כמה יהודים יושבים בארץ ישראל, ושאלת הריבונות אינה רלוונטית כלל.

אחד העוסקים בשאלה זו, העיר ביושר כי "בהתייחסותם למצוות יישוב ארץ ישראל, לא ייחסו הראשונים חשיבות לשאלת הריבונות על הארץ כלל ועיקר"[3]. ישנם שני מקורות יסוד מאוחרים הטוענים שיש משמעות לריבונות יהודית בארץ ישראל, מבחינת מצוות יישוב הארץ. ר' צדוק הכהן מלובלין טען שמצוות יישוב הארץ מתקיימת אך ורק אם היא מתבטאת גם בריבונות יהודית:

"אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלווה... והיינו שהם אדוני הארץ... דההיא אישיבה דווקא כדרך ישיבת הארץ בשלווה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש, אע"פ שלא גלו [כולם] ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בח"ל, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים 'וישבתם' " (ר' צדוק הכהן, דברי סופרים, סי' י"ד).

ר' צדוק טוען שאין משמעות לישיבת הארץ ללא ריבונות. אמנם, לא ברור מדבריו האם לריבונות ערך עצמאי, או - כפי שמשתמע מראשית דבריו - אין היא אלא אמצעי ל"ישיבה בשלווה", שאינה מתאפשרת באופן אחר. בכל אופן, ברור שלדעתו ריבונות יהודית היא תנאי חיוני לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל.

טענה מהפכנית פחות העלה ר' ישראל יהושע מקוטנא, בעל שו"ת ישועות-מלכו:

"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למצוות עשה, מכל מקום בעיקר המצווה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א"י שתהיה תחת ירושתינו, לא על ביאה ריקנית של עתה... ומ"מ בודאי מצווה גדולה היא... ואין ספק שהיא מצווה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה" (ישועות מלכו, יו"ד ס"ו).

הישועות-מלכו טוען שאמנם עיקר מגמת המצווה היא להגיע לשליטה מלאה בארץ, "כאדם העושה בתוך שלו", ומ"מ גם לעלייתם של יחידים יש משמעות, בתור אמצעי למטרה. גם לדעתו מוקד המצווה הוא בהחלת ריבונות יהודית, אולם לטענתו יש ערך גם לעליית יחידים, בתור הכנה לעיקר המצווה.

יש להודות שבניגוד לר' צדוק, המדבר במפורש על "ממשלה", דבריו של ר' ישראל יהושע מקוטנא אינם ברורים לגמרי: לא ברור לחלוטין שהתכוון לריבונות מלאה, ולא לבעלות פרטית על שטחי הארץ. הרב ש"י זוין פירש את דברי הישועות-מלכו כפשוטם, כמכוונים לריבונות יהודית[4].

אמנם, הרב עובדיה יוסף פירש את הישועות-מלכו בכיוון שונה לחלוטין. כמסיח לפי תומו, ציין הרב עובדיה שלפי שיטת הישועות-מלכו ודאי איננו מקיימים כיום מצוות יישוב הארץ בשטחי יש"ע, שהרי "בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם ובטירותם", ולכן אין מעמדנו בארץ "כאדם העושה בתוך שלו"[5].

מדברי הרב עובדיה יוסף משתמע שהוא אינו מפרש את הישועות-מלכו כמכוון לריבונות בהגדרתה הרשמית, אלא לשליטה מעשית בשטח. דומה שהרב עובדיה דחה כאן מבלי משים את מושג הריבונות, שאינו מושרש בדברי הראשונים בסוגייה זו, לטובת מושג הבעלות, המוּכּר יותר[6].

ר' צדוק ושו"ת ישועות-מלכו מתמודדים עם השאלה האם יש מצווה ביישוב הארץ לפני שהושגה ריבונות. הרב אליעזר ולדינברג, בעל הציץ-אליעזר, התמודד עם בעיה הפוכה לחלוטין: הוא חשש שיהיו כאלו שיטענו שמוקד המצווה הוא בהשגת ריבונות יהודית בארץ, ולפיכך, לאחר שמטרה זו הושגה, אין יותר מצווה לעלות לארץ. הוא טען (ציץ-אליעזר ח"ז, סי' מ"ח, אורחות המשפטים פרק י"ב) שמצוַת הישיבה בארץ היא מצווה כפולה: מצווה ציבורית של כינון ריבונות יהודית, וגם מצווה פרטית של ישיבה בארץ, בלי קשר לשאלת הריבונות[7].

פרנסה

עוד שיטה מעניינת מביא ר' אברהם מסוכצ'וב בשם אביו:

"כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א חידש לנו, דעיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא אם מתפרנס מן ההכנסה אשר יש לו בארץ ישראל; אבל אם הוא מקבל צדקה מאנשי חוץ לארץ, אינו מקיים המצווה בשלמות... ועיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל להיות השפעתו ע"י השי"ת בעצמו, לא באמצעות שר הארץ (= של חו"ל)" (שו"ת אבני נזר, חו"מ, סי' צ"ה).



[1] וכן כתבו בדעת הרמב"ם הרשב"ש (סי' א', ב'), ואחרים.

[2] פרופ' יעקב לוינגר הציע שלדעת הרמב"ם מצוות הישיבה בארץ ישראל היא פרט מפרטי המצווה שלא לישב בארץ מצרים (הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, עמ' 93). ודבריו קשים בעיניי.

[3] י' ברנדס, 'ההתיישבות בחבלי הארץ שבריבונות נוכרית', תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 99.

[4] הרב ש"י זוין, 'המדינה העברית וקדושת הארץ', תחומין י' (תשמ"ט), עמ' 25.

[5] הרב ע' יוסף, 'מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש', תחומין י' (תשמ"ט), עמ' 44.

[6] הרב שאול ישראלי אכן תמה על דברים אלו שכתב הרב עובדיה (שם, עמ' 54). ודומה שהמחלוקת המובלעת ביניהם בנקודה זו היא האם הישועות-מלכו מדגיש את הריבונות הממלכתית או את השליטה הבעלותית.

[7] הרב ולדינברג מוסיף, כמתבקש, שלמען האמת לא רק החובה הפרטית שייכת בימינו, אלא גם החובה הציבורית: חיזוק המסגרת הריבונית אינו פחות חשוב מייסודה.