דילוג לתוכן העיקרי

מקומה של ההלכה בעבודת ה'

קובץ טקסט

מקומה של ההלכה בעבודת ה'

בשיעור הראשון בקורס בעניין מחשבת ההלכה, נעסוק בנושא שמטריד היום רבים: מדוע בכלל ההלכה נחוצה לנו? מה מקומה של ההלכה בעולמנו הרוחני?

א. הטענות כנגד ההלכה

ההלכה היא המאפיין המיוחד ביותר של היהדות. זהו כנראה ההיבט היחיד של היהדות שמיוחד רק לה, ומבדיל אותה באופן מובהק כל כך מהדתות האחרות. אין עוד דת כלשהי שיש לה חוק דתי המתייחס לכל ההיבטים השונים של חיי האדם, ומכווין אותם להתנהגות הרצויה מבחינה דתית. לכן אין פלא שההלכה ספגה במשך השנים ביקורת רבה מדתות אחרות. דומה שניטיב לעשות אם נתחיל את דיוננו במקומה של ההלכה בעבודת ה', באזכור קצר של הביקורת שהטיחו בהלכה בני דתות זרות.

ראשון למתקיפי ההלכה היה שאול התרסי, הלא הוא פאולוס, מייסדה האמיתי של הנצרות. פאולוס היה יהודי במוצאו, אך הוא שהפך את הנצרות מכת יהודית שולית, לדת אוניברסלית מתפשטת. אחד היסודות הבולטים במשנתו של פאולוס היה ההתקפה על ההלכה. פאולוס טען שהאמונה היא חשובה, ולא המעשה החיצוני. הוא תקף את ההלכה על התמקדותה במעשה הממשי. העיקר הוא הרוח, האמונה, ולא המעשה הפיזי. הביקורת הזו כנגד ההלכה חוזרת שוב ושוב, ואנו ניאלץ להתמודד איתה. מדוע ההלכה כל כך פיזית, מתעסקת בדברים מעשיים כל כך? ומדוע ההלכה כל כך קטנונית, וקובעת לנו איך צריך לעשות כל מעשה זניח ולא משמעותי? עוד טען פאולוס שאיסורים וחוקים רק מעוררים את היצר, ואין בכוחם להשתלט עליו ולדכאו.

תפישתו של פאולוס, המגנה את התייחסותה של התורה למעשים ממשיים ולא לאמונה בלבד, חלחלה עמוק להגות הנוצרית. דווקא פילוסוף יהודי במוצאו, ברוך שפינוזה, הרחיב והעמיק את הנקודה הזו:

"המצווה שלא לנאוף מכוונת לתועלת הציבור והממלכה בלבד, שכן אילו רצה (=משה) ללמד לקח מוסרי המתייחס לשלוות הנפש ולאושר האמיתי של כל איש ואיש, ולא לתועלת המדינה גרידא, היה פוסל לא בלבד את המעשה החיצוני אלא גם את הסכמת הלב, כפי שעשה כריסטוס... ומשום כך מבטיח כריסטוס שכר רוחני, ולא כמשה שכר גשמי" (שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, פרק ה', עמ' 55).

שפינוזה טוען כי ההלכה אינה חוק דתי-רוחני, אלא חוקה מדינית בלבד. זאת משום שחוקי ההלכה מתמקדים במעשים ממשיים, ואינם מנסים לתקן את הרוח, אלא לתקן את המעשים בלבד. בעקבותיו של שפינוזה הלך הפילוסוף הגרמני קאנט, שגם הוא העלה טענות דומות:

"האמונה היהודית היא על פי היערכותה הראשיתית מכלול של חוקים תקנוניים בלבד, שעליו נתייסד משטר מדינה... כל הצווים הם מאותו מין שגם משטר מדיני יכול להחזיק בהם ולהטילם כחוקי כפיה על הבריות, כיוון שהם נוגעים רק למעשים חיצוניים" (קאנט, הדת בגבולות התבונה בלבד, עמ' 114).

איך אפשר להשיב לטענותיהם הקשות של הנוצרים ושל הפילוסופים? מדוע ההלכה בנויה כפי שהיא בנויה? על כך ננסה להשיב בשיעור זה.

ב. דרך היראה בעבודת ה'

ישנן שתי דרכים בסיסיות בעבודת ה': דרך האהבה ודרך היראה. אין מדובר כאן רק בשני רגשות אלטרנטיביים, שאפשר להחליף ביניהם, אלא בשתי דרכים שונות לגמרי של חיים דתיים. דרך האהבה מציבה כמטרתה העילאית את ההתקרבות לה' ואת הדבקות בו; לעומתה, דרך היראה רואה כייעודו של האדם הדתי את עבודת ה' כשלעצמה. ההולך בדרך האהבה שואף להתקרב לה' ולהתאחד עמו. הצועד בדרך היראה טוען שאי אפשר להתאחד עם ה', שהרי ה' הוא רחוק ונשגב. אפשר רק לעבוד את ה', היינו: לקיים את מצוותיו, כאן, בעולם הזה, בלי להתקרב אליו.

דוגמה לעימות בין שתי הדרכים נמצא בפרק השישי מהקדמתו של הרמב"ם לפירוש מסכת אבות ("שמונה פרקים"). הרמב"ם דן שם בשאלה מי עדיף: אדם שנמשך מטבעו לעשות את המצוות ("החסיד המעולה"), או אדם שנמשך לחטאים, וצריך כל הזמן להתגבר על יצרו ("המושל ביצרו"). ברור שאיש האהבה יעדיף את החסיד המעולה, שאישיותו מתוקנת יותר ולכן קרובה יותר לה', בעוד איש היראה יעריך יותר את המושל ביצרו, שעובד יותר קשה, ומשקיע מאמץ גדול יותר בעבודת ה'.

כמובן, אין מדובר בשתי דרכים קיצוניות שאי אפשר לגשר ביניהן, אלא בשני קטבים, שצריך לסלול דרך ביניהם.

ההלכה היא המימוש הבולט ביותר של דרך היראה. ההלכה כופה על האדם להיענות לצו ה', בלי קשר לרצונו הפרטי ולנטיותיו האישיות, ובכך מגשימה בדרך המעולה ביותר את עבודת ה'. כאשר אנו מסתפקים בכך שאדם עושה מה שנראה בעיניו, הוא לא עובד את ה', אלא את עצמו. רק כאשר אדם מחויב לחוק אלוהי מוחלט וחד-משמעי אנו בטוחים שהוא כפוף ומחויב לעבודת ה'. חז"ל אמרו:

"גדול המצוּוֶה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה" (בבא קמא לח ע"א).

כלומר - מי שמקיים את דבר ה' בגלל שכך נצטווה לעשות, גדול ממי שעושה את דבר ה' מרצונו החופשי. רבים תמהו על הקביעה המוזרה הזו: הרי לכאורה ברור שמי שעושה את רצונו של הבורא רק משום שחויב לעשותו, נחות ממי שעושה זאת מרצונו החופשי, משום אהבתו אל האלוהים; כשם שילד ששטף את הכלים שבכיור רק משום שאמו הורתה לו לעשות זאת, יזכה לפחות שבחים מילד ששטף את הכלים מרצונו, כדי לעזור לאמו העייפה! אך לאיש היראה הדבר פשוט, כמעט מובן מאליו: המצוּוֶה ועושה מקיים את דבר ה' רק משום שכך נצטווה, ובכך מגשים את הרמה העילאית ביותר של עבודת ה'. זאת לעומת מי שאינו מצווה ועושה, שמקיים את דבר ה' רק בגלל שמצא לנכון לעשות כן, בגלל שהמצווה מוצאת חן בעיניו או מתאימה לו.

חז"ל מספרים לנו שלפני מתן תורה הקב"ה הציע לכל האומות לקבל אותה, ונענה בשלילה:

" 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן'. בתחילה הלך לו אצל עשו להר שעיר, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תרצח', ולא קיבלו אותה, אמרו לו: היא הברכה אשר ברכנו אבינו: 'על חרבך תחיה', אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה. הלך לו למדבר פארן אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תגנוב', אמרו לו: היא ירושת אבינו: 'ידו בכל ויד כל בו', אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה... בא לו אצל ישראל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: הן הן, 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע' " (איכה רבה (בובר), פרשה ג').

טעותם של בני האומות לא הייתה בכך שבסופו של דבר סירבו לקבל את התורה. טעותם הייתה בכך ששאלו "מה כתוב בה", כלומר: הם סירבו לקבל את התורה באופן בלתי מותנה, ומראש התכוונו לקחת רק מה שימצא חן בעיניהם. זאת היא הנקודה המרכזית; וניתן לראות זאת מתוך השוואה לישראל, שקיבלו את התורה בלי לברר מה כתוב בה: "נעשה ונשמע". האדם מקבל עליו את עולה של עבודת ה', בלי קשר למשאלותיו ולנטיותיו. זוהי עוצמתו של החוק ההלכתי, שמחייב את האדם לממש את עבודת ה' בדרך היראה בשיאה, ולקיים גם את החוקים שאינם מוצאים חן בעיניו. "גדול המצווה ועושה".

חז"ל דרשו את הביטוי "סוגה בשושנים" שבשיר השירים כמתייחס לדברי תורה, "שרכין כשושנה":

"בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה בן ל' שנה ובן מ' שנה. משמוציא יציאותיו מיד הוא בא זוקק לה. והיא אומרת לו 'כשושנה אדומה ראיתי' (= ראיתי דם נידה), ופורש ממנה מיד. מי גרם לו שלא יקרב לה? איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם? אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה? דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב' " (שיר השירים רבה ז', ג).

במדרש נפלא זה מודגשת פעולתו ההרואית, נעטרת-הגבורה, של איש היראה, הכופף את יצריו, תשוקותיו ושאיפותיו לציוויו של בורא העולם. מאליו-מובן שאותו בעל צעיר הפורש מאשתו בליל כלולותיהם יתקשה להגיע להזדהות פנימית מלאה עם האיסור, ולקיימו מתוך שמחה והתלהבות. כשהבעל הצעיר נסוג, בחשכת הליל ובאין רואה, ומוותר על הקירבה לאשתו אהובת-לבו, מנחה אותו המחויבות המוחלטת לריבון העולם, ולא האהבה והערגה אליו. הנסיגה, האיפוק, הכיבוש העצמי המלא - הם המאפיינים את חייו של איש היראה. ודווקא כאן מתגלה עובד ה' האמיתי, הכובש את רצונותיו שלו וכופף אותם לרצונו הנצחי של הבורא.

אברהם אבינו נצטווה להעלות לעולה לה' את בנו, שלו חיכה כל כך הרבה שנים. כמה מכשולים רגשיים ומוסריים הציב הצו הנורא בפניו של אברהם! הוא נצטווה להרוג אדם; הוא נתבע לכבוש את רחמיו לבנו יחידו אשר אהב; הוא נתבע לוותר על החזון שרקם, החזון הנפלא של "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ברגע אחד יהפוך מאב מאושר וגאה, מאיש הנודע בחסדו ובאהבת הבריות שלו - לשבר כלי רצוץ, הבזוי ושנוא על הכל. ועל אף כל זאת - אברהם לא היסס לרגע, והשכים בבוקר לעשות את רצון בוראו. אברהם מסמל בעיני איש היראה את דמותו של עובד ה' האמיתי, המוכן להקריב למען הקב"ה את כל אשר לו - את חלומותיו, את תשוקותיו, את רגשותיו... ואכן זכה אברהם אבינו, ולאחר שעמד בניסיון הנורא של העקידה הכריז עליו בוראו: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, יב).

רבי עקיבא ידוע כראש וראשון למקדשי השם שבכל הדורות. רבבות יהודים מסרו עצמם להריגה כשבפיהם קריאת שמע ישראל, בעקבות רבי עקיבא. אנו מבינים מדוע רבי עקיבא בחר לקרוא דווקא קריאת שמע כשקידש את השם. הלא אין אמירה מקודשת ונאצלת מזו! אך לא זה מה שמספרת לנו הגמרא:

"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך; אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנו?! היה מאריך באחד, עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד" (ברכות סא ע"ב).

רבי עקיבא קרא קריאת שמע לא בגלל שעוצמתה הרוחנית מצאה חן בעיניו ונראתה לו הולמת את המאורע, אלא משום ש"זמן קריאת שמע היה"! רבי עקיבא, גדול חכמי ההלכה, ידע והכיר את דרכה של ההלכה. שיא חייו היה לא בהתפרצות דרמטית, אלא בכניעה חרישית למרותו של הקב"ה, על ידי הגשמת ההלכה בכל תנאי ובכל מצב. רבי עקיבא מוכיח את התמסרותו המלאה לקב"ה בכך שהוא אינו בוחר דווקא בקריאה דרמטית ומרגשת, אלא ממשיך לשאת את עולה המתמיד והנצחי של ההלכה. זהו שיאה של הגבורה היהודית.

ג. ההלכה משמרת את ההתנהגות הערכית

ערכה של ההלכה אינו נובע רק מקדימותה הרעיונית של דרך היראה, אלא גם מדאגה לקיומה של עבודת ה' ככלל. אין בכוחו של הרגש לעצב אישיות שבה תתמיד לאורך זמן ההתמסרות לעבודת ה'. אהבת הבורא, הרצון להתקרב אליו, השאיפה להתחמם באורו - כל אלה מותנים במצב הרוח, ותלויים בזמן, באווירה ובאישיות. היום אני רועד כולי בעומדי בתפילה לפני הקב"ה - ולמחרתו אני מפהק, מתבונן בשעון, ומתחיל לקפל את התפילין כבר ב"שיר של יום". הכמיהה לאלוקים, המרטיטה את נשמתו של איש האהבה והפורטת על כל נימי נפשו - היא ודאי מרשימה מאוד, ויש בה עוצמה מרובה; אבל, לצערנו, היא לעתים קרובות חולפת בלא להותיר אחריה זכר.

מה שאין בכוחם של רגש ספונטני ושל התלהבות לעשות, יש בכוחו של חוק קבוע. חוק קבוע, גדוש בפרטים, מחייב ומוצק - רק הוא יכול להכתיב דרך התנהגות רצויה לאורך זמן. צווים קבועים, המעצבים את סדר יומו של האדם, משפיעים על אישיותו ומשפרים אותה. הרבה אנשים שואלים למה ההלכה קבעה חובה להתפלל: תחום כל כך רגשי וכל כך פנימי, מוטב היה להשאירו לנדיבות לבו של האדם. להם נענה שגם היום מותר להתפלל תפילת נדבה; וכמה פעמים נזדמן להם להתפלל תפילה ספונטנית, מעומק הלב? לוּ חובת התפילה הייתה מותנית ברצונו הטוב של האדם, היינו מתפללים הרבה הרבה פחות.

כאן איננו מתייחסים לעצם קיום ההלכה כמגלם קו מסוים בעבודת ה', אלא ליכולתה של ההלכה לשמש אמצעי חינוכי לכל דרך שהיא בעבודת ה'. גם הרגשות הסוערים והמידות המתוקנות, יושרשו באישיות רק מכוחה של ההלכה.

מי שיתבונן בהיסטוריה של עם ישראל, יתקשה לצדד בכוחו של הרגש הספונטני לכונן מערכת יחסים יציבה ומבוססת בין בורא העולם לבין בניו. החוויה המדהימה של מעמד הר סיני לא מנעה מבני ישראל לחטוא מיד לאחריה בחטא הנורא של עבודת העגל. כשהקב"ה מספר למשה על חטא העגל, הוא אומר בזעם: "סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם, עשו להם עגל מסכה" (שמות ל"ב, ח). הביטוי "סרו מהר" בהקשר הזה הוא מאופק למדי, מה שמכונה בלעז "אנדרסטייטמנט". "במהירות הבזק" יהיה מדויק יותר: פחות מחודש וחצי לאחר מעמד הר סיני, כבר עברו בני ישראל על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ככל שלא נמעיט במשמעותו של חטא העגל - ודאי שמדובר בחטא נורא בחומרתו, שהקב"ה ראה בו עילה מספקת להשמדת העם כולו. והחטא הנורא הזה קרה בעוד בני ישראל שוכנים למרגלות ההר שעליו נגלה להם הקב"ה, רק שבועות מספר לפני כן, באש ובענן, בקולות ובברקים. התרגשות שככה, ועמה גם המסירות לעבודת ה'.

דורות לאחר מכן, מחולל אליהו מעמד מופלא של קידוש ה' על הר הכרמל, שבסיומו זועק כל העם, הצופה נדהם באש היורדת מן השמיים, קריאה של אמונה שלמה וצרופה:

"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיּאמַר ה' אֱלהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלהִים בְּיִשְרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ (וּבִדְבָרְיךָ) וּבִדְבָרְךָ עָשִיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלהִים וְאַתָּה הֲסִבּתָ אֶת-לִבָּם אֲחרַנִּית: וַתִּפּל אֵשׁ-ה' וַתּאכַל אֶת-הָעלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלהִים ה' הוּא הָאֱלהִים:" (מלכים א' י"ח, לו-לט).

אין ספק, כך היינו אומרים, שכל הנוכחים באותו מעמד הפכו מיד למאמינים מושבעים, ונחפזו לחזור לבתיהם כדי לבדוק את המזוזות, להכשיר את הכלים, ולקנות ציציות צמר מהודרות בשיעור "חזון-איש".

אך התנ"ך מספר לנו על קורותיו של אליהו, מיד לאחר אותו מעמד:

"וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמר כּה-יַעֲשׁוּן אֱלהִים וְכה יוֹסִפוּן כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ שָׁם: וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רתֶם (אֶחָת) אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁו לָמוּת וַיּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לא-טוֹב אָנכִי מֵאֲבתָי:" (מלכים א' י"ט, א-ד).

אליהו נוכח בכישלונו בחינוך העם: כל אחד שב לכרמו ולשדהו, הכל חזר להיות כשהיה, ודבר לא נותר מאותו מעמד מדהים, מלבד (אולי) זיכרון מְרָגֵש, שאפשר יהיה לספרו - בבוא היום - באוזני הנכדים המשתאים. העבודה הזרה לא סרה מן הארץ, את כהני הבעל שנהרגו יחליפו כוהנים חדשים, ואליהו עצמו עדיין נרדף ומסתתר מפחד נקמתה של איזבל.

מה הייתה טעותו של אליהו? מדוע לא הצליח במעמד המדהים של הכרמל להשיב את לב העם אל א-להיו? הקב"ה מתגלה אז לאליהו, ומבאר לו את טעותו:

"וַיָּבא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ: וַיּאמֶר קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶת-מִזְבְּחתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:" (מלכים א' י"ט, ט-יב).

"לא ברעש ה'!" (שם, יא): אין בכוחה של התרגשות חד-פעמית, עזה ומפעימה ככל שתהיה, לכונן מחויבות אמיתית לדבר ה'. זו תיכונן רק ב"קול דממה דקה" (שם, יב): בעשייה היומיומית השקטה, הרחוקה מהמצלמות ומהמיקרופונים, שאין בה דרמטיות מרגשת - אך יש בה מלוא חופניים מסירות אמיתית, שאינה תלויה בדבר.

עבודת ה' יציבה ומושרשת אינה תולדה של חוויה, שעכשיו חודרת את האישיות ומזעזעת אותה, אך מחר תֵעלם. ימי הבית הראשון שקקו נביאים ומחוללי פלאות, ונסים גלויים התרחשו בהם על כל צעד ושעל. הקורא את ספרי נביאים ראשונים מתרשם לעתים שההולך ברחובות ירושלים של אז היה נשמר כל העת מאבנים שיפלו מן השמיים, מגשם פתאומי באמצע אוגוסט, מלהקות של שרפים מכונפים, ומשאר הפתעות על-טבעיות. שלא לדבר על המקדש עצמו: דומה שיקשה עלינו לדמיין את עוצמת תחושותיהם של המסתופפים בעזרה, כשלפתע הלבינה לשון הזהורית, בעיצומו של יום הכיפורים. ובכל זאת הייתה העבודה הזרה מושרשת עמוק בתוך בני עם ה', וכל הנסים והפלאות המסעירים לא הצליחו לעקרה.

לעומת זאת, בימי הבית השני פסקה הנבואה וחדלו המופתים, ומנגד - התפתח מאוד עולם ההלכה העיוני והמעשי. והנה, דווקא ימים אלו אופיינו, בדרך כלל, במסירות נפש גדולה לה' ולמצוותיו, ולעתים גם ב"מסירות נפש" במובן המילולי של הביטוי. ואין להשוות את כפירתם של הצדוקים, שערערו על חלק מהתורה שבעל פה בימי הבית השני, לעבודת הבעל והאשרה, שהיו שכיחות כל כך בתקופת הבית הראשון. עמד על כך גם ההיסטוריון האנגלי המפורסם בן המאה ה18-, אדוארד גיבון:

"ההידבקות האדוקה ואפילו המצפונית בדת משה, שכה נתבלטה בקרב היהודים שחיו בימי הבית השני, נעשית מפתיעה יותר כאשר משווים אותה לחוסר האמונה העיקש של אבותיהם. כאשר ניתנה התורה בקולות וברקים מהר סיני, כאשר זרמי האוקיינוס והכוכבים במסילותם נעצרו למען נוחיותם של בני ישראל, וכאשר שכר ועונש היו התוצאה המיידית של חסידותם או של אי-ציותם, הם סטו שוב ושוב והתמרדו בהוד המלכות הגלוי לעין של אלוהיהם, הכניסו את אלילי העמים אל מקדש ה', וחיקו כל פולחן משונה שנהג באהלי ערב או בערי צידון. כאשר נסתלקה הגנת השמים מן העם כפוי הטובה, זכתה אמונתם במידה מקבילה של עוז וטוהר" (א' גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עמ' 195).

ההיסטוריון הנוצרי האדוק תמה לנוכח התופעה המוזרה הזו. הוא אינו מעלה על דעתו שההלכה היא שגרמה למהפך המוזר הזה באופיו של עם ישראל. גם כאן אנו רואים כי המצוות המעשיות מולידות עבודת ה' שהיא יציבה ומושרשת הרבה יותר מהתעלות הרגשית רגעית.

בימי העצמאות הראשונים של המדינה התקיימו בכל רחוב חגיגות ספונטניות, וכולנו ראינו, בתמונות שחור-לבן מהוהות או בסרטים נושנים, את המעגלים הסוערים ברחובותיה של תל-אביב הצעירה. אך בגלל שאותה שמחה לא קובעה בתבנית מחייבת, תוך שנים ספורות - הרבה-הרבה פחות מהזמן שעבר, למשל, מאז התרחשותו של נס חנוכה - הפכו החגיגות הספונטניות למפגני צהלה מבוימים, כשגם הזמרים המוטסים במיוחד מארצות הים, וגם מכונות התופים הרועשות שהם מביאים איתם, לא מצליחים להשרות אווירה חגיגית על הקהל המשועמם.

ומכאן מענה לכל המתקשים בטעמם של הציוויים היורדים לפרטי-פרטים, המאפיינים כל כך את החגים היהודיים. רק מערכת מפורטת של ציוויים חד משמעיים בכוחה לקבע אצל העושה את התודעה הרצויה. או "הלכות ליל הסדר", על כל ה"כזית" וה"בכדי אכילת פרס" שבהן - או מופעי הרעש, ההמולה והשמחה המעושה של יום העצמאות; אין דרך שלישית.

השולחן-ערוך, ספר ההלכה המקובל והמשפיע ביותר בעולם היהודי, פותח בתביעה נסערת:

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר!" (שולחן ערוך, אורח חיים, א', א).

אך מיד אחריו מוסיף הרמ"א:

"ועל כל פנים - לא יאחר זמן תפילה שהציבור מתפללים" (רמ"א, שם).

את ההתרגשות והעוצמה שבקריאתו של בעל השולחן-ערוך, מוריד הרמ"א אל קרקע המציאות: לא כל אדם קם בכל בוקר אחוז התלהבות ומלא מרץ, ודומה שאפשר לומר בביטחון מסוים שרוב האנשים קמים יותר "כחתול" מאשר "כארי". לכן ראוי לקבוע גדרים חד-משמעיים שאינם תלויים ברצונו הטוב ובהתלהבותו של האדם. הנימה הפרוזאית היבשה של הרמ"א מאכזבת קצת לאחר הסער הפיוטי של השולחן-ערוך, אך דומה שדבריו משמעותיים יותר לרוב משכימי התפילה.

זוהי דרכה של ההלכה, הצו הא-להי: הקפדה על חוקים מפורטים ומוגדרים, על סעיפיהם ותתי-סעיפיהם, וספקנות גלויה לגבי הרגש הדתי שאינו מקובע בגדרים ובשיעורים מוחלטים. הרב סולובייצ'יק אמר פעם, שלוּ הייתה בהלכה מצווה להכין אשוח-של-חג, סימנים ארוכים בשולחן ערוך היו מוקדשים לבירור צורתו המדויקת, מספר ענפיו, מי החייבים בו ומי הפטורים ממנו, איפה מותר לתלות עליו מתנות, אם בכלל, ושאר פרטי-פרטים המנוסחים בקפדנות. ההלכה אינה סומכת על רצונו הטוב ועל הזדהותו הרגשית של האדם, ואלפי שנות היסטוריה הוכיחו שוב ושוב את צדקת ספקנותה.

לסיום טיעון זה, דומה שראוי לצטט כאן מדבריו של המשורר החילוני-למהדרין, חיים נחמן ביאליק, בדבר היחס שבין ההלכה לאגדה, בין המחויבות היציבה - לרגש הסוער של האהבה:

"...הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית - וכל הדברים הללו תלויים בשׂערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות - מה מחירה של חיבה אווירית?
חיבה? - אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות, הן ולאו רפה בידה...
שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית - כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית...
בואו והעמידו עלינו מצוות!" (ח. נ. ביאליק, "הלכה ואגדה").

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)