שיעור 10 - בין ר' חיים מוולוז'ין לישיבת וולוז'ין

  • הרב אליקים קרומביין

שיעור 10

א. כמה מילים על מורכבות רגשית

גילו ברעדה

אנחנו מתקרבים לסיום עיסוקנו בספרו של ר' חיים מוולוז'ין "נפש החיים". אך קודם עלינו לפרוע חוב מן השיעור הקודם.

גישתו המאתגרת מאוד של רח"ו מצריכה הכלה מודעת של מצבי רוח שונים ואפילו מנוגדים, ושאלנו האם אין בעצם העניין הזה קושי משמעותי למדי עבור רובנו. התחלנו לענות בכך שאמרנו כי חשוב שלא להפריז בקושי הזה, ולכשנתבונן בדבר נגלה ששילוב הפכים רגשיים כאלה הוא חלק מוכר מחיינו. לפני מספר שנים, פורסם ספר החוקר שילובים כאלה בתור תופעה פסיכולוגית. להלן קטע מהספר, הממחיש את שכיחותה של המציאות הזאת:

הבטתי בבני בן הארבע כאשר הוא מתקרב לגלים. היינו בפארק-מים במדבר, כך שהגלים נוצרו לא על ידי משיכת הירח, אלא על ידי מכונה...בני התקרב לגלים האלה בעליצות, בעיניים נוצצות ובקריאות גבוהות-צליל. אף על פי כן, הוא נעמד קצת מאחור, לא מוכן לחלוטין לקפוץ פנימה, חושש קימעא. הוא הפגין שני רגשות: שמחה ופחד. היה נראה שהוא חווה אותם כמעט בו-זמנית, למרות שמדובר בשני מצבי-רוח שונים ביותר. מאיפה הוא זכה באוצר רגש כה עשיר?...

רובנו מאמינים שלהרגיש טוב פירושו לא להרגיש רע, שתחושות חיוביות אינן מתיישבות עם תחושות שליליות...אבל ככל הנראה, לרוב מצבי-רגש חיוביים ושליליים אינם סותרים כלל. הם מייצגים כוחות אמוציונאליים נפרדים בחיינו. על כן, אנו יכולים להרגיש טוב, למרות שאנו מרגישים רע. תמימות העבר עשויה לעורר בנו זיכרונות מרים-מתוקים, והסיכוי לאהבה חדשה יכול לעורר התרגשות מודאגת. J. Zautra, Emotions, Stress and Health, Oxford) University Press 2003, pp. 1, 16)[1].

תופעה זו הייתה מוכרת היטב גם לחכמינו, ומקור לצורך במורכבות חווייתית מצוי בגמרא[2]:

מהו "וגילו ברעדה" (תהילים, פרק ב', פסוק י"א)? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה. אביי ישב לפני רבה, ראה אותו שהיה עליז ביותר, אמר: והלא כתוב "וגילו ברעדה"? אמר לו - אני מניח תפילין[3].

(ברכות ל:- לא.).

בתחילת המובאה מצטטת הגמרא את הפסוק "עבדו את ה' בירא וגילו ברעדה", ומציינת שיש בו דרישה ששני הרגשות האלה יימצאו בלב כאחת. תחילת הפסוק הוא "עבדו את ה' ביראה", ומכאן שצירוף החוויות רעדה וגילה הוא חלק מעבודת הבורא הרצויה. רבה קובע שאין סתירה בין שמחה גדולה לבין כובד ראש, ותחושת נוכחות השכינה קיימת - בזכות הנחת תפילין - ביחד עם בדיחות הדעת.

ברם, אם נדקדק נראה ששתי התחושות שקיננו בליבו של האמורא לא היו גלויות במידה שווה, וזאת בניגוד לתיאור של הילד שרותק על ידי גלי המים, מתוך עמדה נפשית המתחלפת בין משיכה צוהלת לבין רתיעה וחשש. בפסקה התלמודית אביי שם לב לרוחו המבודחת של רבו ולא לרצינותו, והרב היה צריך לחדש לו שדעתו אינה פנויה גם מיראת שמים. מצב זה מרמז למציאות נפשית שכיחה, שבה רגש אחד הוא מרכזי ומודע, ואילו השני הוא "מתחת לסף". אנו מכירים מצב כזה בדיון שעוררנו בשיעורים הקודמים, על היחס בין הקוגניציה לבין היראה בתורה לשמה.

האנטיתיזה של השמחה

הרב סולובייצ'יק עמד על חשיבות ההכלה הזאת של שני מצבי-רוח מנוגדים ("תיאוריה של רגשות", בתוך: מן הסערה, ירושלים תשס"ד, עמוד 160 והלאה). הוא הדגים זאת על פי המשך הגמרא בברכות שם:

...מר בריה דרבינא ערך מסיבת נישואין לבנו, וראה את החכמים שהיו עליזים ביותר. לקח כוס מזכוכית לבנה השווה ארבע מאות זוז ושברה לפניהם, והעציב אותם... אמרו החכמים לרב המנונא הקטן במסיבת הנישואין של מר בריה דרבינא: ישיר לנו כבודו. שר להם: 'אוי לנו שנמות! אוי לנו שנמות!'

שלא כרושם הראשון, קובע הרב סולובייצ'יק שמעשיהם של מר בריה דרבינא ושל רב המנונא אינם מבטאים אפילו שמץ של הסתייגות מהשמחה המופלגת האמורה לשרור במסיבת הנישואין. המסורת התלמודית ההלכתית מלאה בהערכה לצהלת החתונה, ובהעלאת החיוב לשמח את בני הזוג על נס. אולם, אומר הרב סולובייצ'יק, כל רגש מתעלה למלוא בשלותו ותפארתו בשני שלבים. השלב הראשון הוא התחושה הראשונית, ההתעוררות הבלתי-מבוקרת, המתאפיינת בעוצמתה ובשליטתה של הרגשה אחת ויחידה. השלב השני הוא השלב הביקורתי. ביקורת זו לא באה כדי לדלל את הרגש אלא כדי להעמיד אותו בפרספקטיבה, על ידי שיתופו בהתנסות רחבה הכוללת גם את הקוטב המנוגד:

זרם האירועים משתקף לא בהלוך רוח אחד אלא במלוא קשת הרגשות, והמודעות הרגשית בזמן מסוים הוא בבחינת מיקרוקוסמוס, המשקף כבמראה לא רק את היסוד הרגשי השליט באותו רגע, כגון השמחה במקרה של נישואין, אלא את מלאו היקפו של מעגל התחושות.... אל התחושה המרכזית מצטרפת בשוליים האנטיתזה שלה.

(שם[4]).

בדוגמה של נישואין, טוען הרב, חכמינו היו מודעים לפרדוכס קיומי. אמנם הביאה בברית הנישואין, הקמת בית, והנחלת חיים ומורשת לדורות, מצטרפות לחזון מרנין ומרחיב את הלב, המתבטא בשמחה ללא מעצור. אבל מאידך, ידעו החכמים ש-

ביסוד הדחף לפרייה ורבייה עומדת שאיפתנו להנציח את קיומנו הסופי. הכמיהה לילד היא בבסיסה זעקתה של הנפש הבודדת המגששת באפלה אחרי הגאולה וחיי הנצח, אך המוצאת רק את הירידה ביגון אלי בור. במעשה הנישואין מזהה המודעות הרגשית הביקורתית את הטראגיות שבייעוד האנושי...בתוך השמחה והצהלה, שאינן יודעות דאגה או מעצור, מתגלה חזות בדידותו של האדם. האנטיתזה של השמחה מבצבצת בשוליים המרוחקים.

הרב ממשיך ליישם תובנה זו בדוגמאות אחרות, והכלל הוא שחוויית רגש מסוים תוך התייחסות לקוטב רגשי שונה ומנוגד, שגם הוא חלק מן החוויה, הוא קפיצת-דרגה מוסרית ואנושית.

לענייננו, יש לשאול כיצד יש לראות את המודעות לסופיותו של האדם ביחס לשמחת הנישואין, והלא השנים מנוגדים על פניהם? האם מדובר בריסון ובנסיגה, כפי שעשוי להשתמע מתוך מינוחו של הרב סולובייצ'יק - "ביקורת הרגשות"? ייתכן, אבל אין זה הכל. מעבר לביקורת, ישנה העצמה. הצל הנצחי המוטל על חיי-אנוש הוא המניע לרצון להתגבר עליו, על ידי בריאת חיים חדשים, ואי אפשר להעלות על הדעת מניע תקיף יותר! שרשרת הקיום הנמשכת מדור לדור מתגדלת ומתנשאת במשמעותה העל-זמנית, ככל שאנו יודעים מהו "האויב" שאיתו היא מתמודדת. יש בשמחה הספונטאנית, הלא-מבוקרת והחד-ממדית תכונה של עראיות, של התפרצות בת-חלוף; אך הידיעה שחווייתנו משקפת מאבק של ממש מול גורל טראגי, מעניקה לשמחתנו עומק, קיום ועמידה קבועה.

ושוב אנו מוצאים את עצמנו מנצלים את הדוגמה של יצירת חיי זוגיות כמשל ללימוד תורה מתוך קשר עמוק אליה. במקביל לדוגמת החתונה, תורה לשמה מפגישה אותנו עם קיטוב נפשי מסוים, עם המתח שבין הדבקות בהשכלה כשלעצמה, לבין השרשת ההתייחסות הערכית והדתית. החוויה האינטלקטואלית כשלעצמה עשויה לרתק ולרגש את הלמדן החוקר, הניחן בסקרנות טבעית ובאהבת הדעת. אבל יש בזה מן העראיות; השכל לבד אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, כאשר הוא מתעלם מן המציאות הכוללת הרב-ממדית, זו של העולם וזו של האדם עצמו. הנסיגה אל הקוטב הנגדי מהווה קודם כל הסח הדעת מן הלימוד, אבל היא שומרת על גחלת שהיא מקור כוח. היראה, שפי שכתב ר' חיים מוולוז'ין, היא אוצר הדרוש לשמירת תבואת התורה.

ב. ביקור בישיבת וולוז'ין

אני מקווה שנוצרו היכרות וקרבה לנפש החיים אצלכם, הקוראים, שיעודדו את המשך הלימוד בו בעתיד, הן בחלקים שבהם עסקנו והן בחלקים האחרים. אולם, כעת אנו מתכוננים להיפרד מן העיון השיטתי בחיבורו של ר' חיים מוולוז'ין. נתרחק קמעא מהמחבר, כדרך תלמידים הנפרדים מרבם, כאשר עיניהם עדיין תלויות בו. אנו מביטים אחורה - אבל ליבנו נתון לעתיד. אנו מהרהרים בחיים המחכים לנו, בהדי התקופה הממשמשת ובאה, ובשאלה הנשאלת מאליה: האם המשנה שהעסיקה אותנו כאן, שנוצקה בסביבתה ובשעתה, בבית מדרשה המקורי, תמשיך ללוות אותנו להבא? האם היא תימצא רלבנטית גם בחיים משתנים? ובמונחים מפורשים יותר: האם יש בכוחם של הנחות היסוד המוסריות והתיאולוגיות, של המושגים הקבליים והשקפת העולם הרוחנית של הרב הגדול, לבסס קשר אישי ועומק חוויתי בלימוד תורת-נצח, גם בזמנים חדשים?

כאשר השאלות האלו מנסרות בליבנו, נדלג כחמישים-ששים שנה לאחר חיבור נפש החיים, ונבקר בישיבת וולוז'ין. בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה, "אם הישיבות" שנוסדה בידי תלמידו של הגר"א נמצאת בשיא פריחתה, בראשות הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ז"ל (הנצי"ב), חתנו של ר' יצחק, שהיה בנו של ר' חיים מוולוז'ין. הישיבה היא אבן שואבת למאות תלמידים מרחבי מזרח אירופה, ומהווה דגם לחיקוי עבור ישיבות אחרות הקמות ומשגשגות בתקופה זו. לצד הנצי"ב מכהן סגנו, ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק. כיצד נוכל לחוש את דופק הישיבה? במיוחד היינו מתעניינים להכיר את עולמם הרוחני של תלמידיה: מהם השורשים הנפשיים של השקידה העצומה, ושל ההקפדה המפורסמת על סדרי לימוד הנמשכים עשרים וארבע שעות ביממה? לקראת איזה יעדים חותר כל המאמץ הלימודי הזה? האם התלמידים השקדנים האלה חשים שהם ממלאים אחרי חזון רוחו של המייסד?

לשמחתנו, החוקרים עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי אספו עבורנו זכרונות מישיבת וולוז'ין שנכתבו בידי מספר אנשים שחבשו את ספסליה בשנים הללו (ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, ירושלים תשס"ד, עמודים 59-218). הזכרונות, המשתרעים על כ-150 עמודים, הם בדרך כלל נוסטלגיים. הישיבה הייתה לכותבים האלה מקור גאווה ומושא להזדהות, למרות שלא כולם נשארו נאמנים לדרכה בהמשך חייהם. אולם, בתוך כל הכתיבה המפורטת הזאת, המנסה לצייר עבור הקורא תמונה מקיפה של החיים והלימוד בישיבה, של סדריה ושל רוחה החיה, אין אנו מוצאים זכר ללימוד ספרו של ר' חיים מוולוז'ין. כמו כן, אין אנו מוצאים שם שקיימו את הוראתו של ר' חיים, להתייחד בהתבוננות ביראת שמים לפני הלימוד. האם תורת המייסד נעלמה מנוף הישיבה?

החשד מתחזק לאור מה שכותב הרב ברוך אפשטיין (בעל ה"תורה תמימה"), אחיינו של הנצי"ב ותלמיד וולוז'ין:

והיה (הנצי"ב) מספר, כי בימי הגאון רבי חיים מוואלאז'ין היה לומד בישיבה תלמיד חכם אחד, שהיה מאציל זמן רב מלמודו להגדת תהלים, ויצר להגר"ח על בטולו מלמודו זמן ארוך, והעיר אותו על זה. ויאמר לו האיש: "אבל רבינו! הן נמצא באגדות, שבקש דוד המלך, שכל מי שיתעסק בהגדת תהלים יחשבו לו כאלו עוסק בנגעים ואהלות[5]?" ויחשב הגר"ח כרגע קל ויען לו: "אמת הדבר שבקש, אך לא נודע מה ענו לו על זה...!" (שם, עמוד 62).

ייתכן שהסיפור נשמע לכם מוכר. אנחנו כבר התוודענו לטיעונו זה של רח"ו - שלא ברור אם בקשתו של דוד המלך נתקבלה ושלכן אין לומר תהילים על חשבון הלימוד - מהספר נפש החיים. כבר בשיעורנו הראשון ראינו שהעניין הזה תופס מקום בולט ואסטרטגי מאוד בחיבור - הוא מופיע בפרק השני של השער הרביעי, השער החשוב העוסק בתלמוד תורה. אבל ר"ב אפשטיין ככל הנראה לא ידע זאת מהספר, ולכן הוא מוסר לקוראיו את הטיעון רק בתור אנקדוטה שהוא שמע מפי דודו. אם ר"ב אפשטיין, שהיה בבחינת "אנציקלופדיה מהלכת", מגלה למעשה שהוא לא הכיר את נפש החיים, סביר לשער שהחיבור לא תפס מקום של ממש בוולוז'ין בכלל.

נתוני ההוצאה לאור של נפש החיים מחזקים את הרושם העולה מדברי ר"ב אפשטיין. מסתבר שהחיבור היה מאוד מקובל בחמישים שנה שלאחר הופעתו, והוא הודפס לא פחות משבע פעמים. אולם, במהלך שנות השבעים של המאה, ככל הנראה, פסק הספר מלהיות עסק משתלם; מהדורת ווילנא-תרל"ד (1874) הייתה האחרונה על אדמת אירופה. עובדה זו מפתיעה, כי לכאורה, קהל היעד של הספר רק הלך וגדל בסוף המאה התשע-עשרה: תקופה זו מוצאת את הישיבות המזרח-אירופאיות בפריחה חסרת תקדים; כיצד נותר הספר, האמור היה לבטא את האידיאולוגיה של כל התנועה הזאת, כמעט ללא דורש?

ירידת קרנו של "נפש החיים" בוולוז'ין תאמה שינוי כללי באווירה הרווחת בעולם היהודי דאז, ועל אפיון שינוי זה נצטרך עוד לעמוד.



[1] בתרגום של מחבר השיעור.

[2] בתרגום על ידי מחבר השיעור.

[3] רש"י: והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי.

[4] ההדגשות הן של מחבר השיעור.

[5] עיינו מדרש שוחר טוב, מזמור א'.