שיעור 10 - בשבילי הצמיחה הרוחנית (ב)

  • הרב אליקים קרומביין

בשבילי הצמיחה הרוחנית (ב')

חסימת התרבות המערבית למוסר

הקדמה

בשיעורנו האחרון עמדנו על דעתם של חז"ל, הסוברים כי היצר הטוב הוא מציאות נפשית עצמאית. כמו כן, ראינו כי השקפה זו עומדת בניגוד לזרם העיקרי בפסיכולוגיה המערבית, הטוען שמוסריות האדם היא עיבוד של צרכיו הראשוניים והאינסטינקטיביים, המובעים בסופו של דבר כהתנהגות מוסרית. אולם, עדיין לא קיבלנו תשובה מלאה לשאלה מהי החשיבות של בעיה זו, וכיצד היא משפיעה עלינו.

אינסטינקט מול אינטלקט

התשובה מתבהרת כאשר אנו מעלים בדעתנו את משמעותם הפנימית של תביעותיו של המוסר התורני, בניגוד לפעילות האנושית הראשונית יותר. טלו לדוגמה[1] אדם האוכל כדי להשקיט את רעבונו. הקשר שבין האכילה לבין התוצאה הרצויה היא פשוטה ביותר; הפעילות על פי דגם זה אינה דורשת יותר מאינסטינקט. פעילות דתית, לעומת זאת, דורשת היענות לציווי אלוקי; זוהי פעולה הדורשת מאמץ שכלי משמעותי, והיא מתאפשרת רק מתוך רגישות בעלת בגרות מפותחת יחסית. לביצוע המשימה נדרשות מודעות למקומו של האדם בעולם ביחס לבורא, אמונה במטרת החיים והזדהות עם האידיאל המיוצג על ידי מעשה המצווה.

תפישה אינטליגנטית באשר למסגרת בתוכה האדם חי (משפחה, חברה, העולם הכללי), יוצרת מודעות וצרכים שונים לחלוטין מן הדחפים הבסיסיים. היא מחוללת את הצורך לשאת באחריות, את הצורך להסכים לצדקתם של תביעות הבאות מבחוץ ואת הצורך של האדם למלא אחרי ציפיותיו המוסריות מעצמו - ולהיגאל. יסודן של נטיות אלו הוא באינטליגנציה, ואילו נטיותיו של הכופר מתבססות יותר על האינסטינקט.

טעותו של האדם המערבי

עולם האתיקה היהודי, כפי שהוא משתקף במקורותינו, אינו מתקבל על הדעת על פי ההנחה שרק דלתה של האנוכיות פתוחה בפני האדם; האדם הערבי צודק בטענתו כי תועלתנות אישית, גם לאחר שעברה "סובלימציה", לעולם לא תוכל לכלכל את הפסגות הרוחניות שהן היעד של המוסר. אולם, הוא בוחר להתעלם מכך שגבהים "בלתי הגיוניים" כאלה אכן התממשו בהיסטוריה היהודית - וגם בהיסטוריה העולמית. הוא בוחר בדרך הקלה, ומפרש את חייו כסדרת סיפוקים, שהמרווחים ביניהם מתמלאים רק במאמצים להשגתם. כתוצאה מכך נקטעת הצמיחה האישית; אין סיכוי לקיים שיח בעניין התעלות מוסרית, מאחר והכלים לקלוט רעיונות כאלה אינם קיימים. כך ניתן להבין את הפער המדהים והגלוי לעין שבין הישגיו ויכולותיו הטכנולוגיים של האדם בימינו, לבין הפרימיטיביות של התרבות הרווחת.

האם האדם הממוצע בתקופתנו מסוגל לרדת לסוף דעתו של הרב קוק בקטע שלפנינו[2]?

והנה התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו יתברך, ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו. על כן מאד חייב באדם להזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיוצא באלה, כי יוטבע בו טבע החמרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמיתיים הקדושים חסרים לו, ואם כן יאבד תפילתו, שהוא כלל גדול בעבודה. כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה ואכלה הבלים, לא יצייר בהתפללו "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה", שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו ולבו למלאות כרסו עדנים? ובהיות כי ציורי התאווה בלבבו לא ישכיל ולא יבין. על כן יתחזק ויראה עצה לנפשו...

נקודת המבט החינוכית

דעת המעודדים את האינדיבידואליזם

בזמן האחרון מנסים מחנכים להתמודד עם גל האינדיבידואליזם השוטף את הדור. אפשר למצוא ביניהם בעלי נטייה מסוימת ללימוד זכות מופרז (לטעמי) על התופעה, וניסיון לספק הצדקה רעיונית לאותו מצב של "שיתוק ילדים" רוחני שתואר לעיל. הנחתם של הטוענים כך היא שהשאיפה להגשמה עצמית היא בעצם מעלה רוחנית, ושיש לשמוח על כך שאנו נדרשים להתאים את השקפתנו לשאיפה זו של הדור החדש. הנה לדוגמה מה שאומר הרב אלישע אבינר בנושא זה:

טיפוחה של העצמיות הרוחנית הפנימית, היתה בעבר נחלתם של יחידי סגולה...הראי"ה קוק זצ"ל מעיד על עצמו שזו היתה דרכו:..."הנני מחפש תמיד מה שבתוך נשמתי." דרך זו שהייתה בעבר נחלתם של יחיד סגולה נדרשת עתה מרבים. מהו הגורם לשינוי? על פי עקרון שהוזכר בדברי הרב במספר מקומות (במיוחד במאמר הדור), נוכל להסביר, ששינוי זה נובע מהעלייה התרבותית של ההמונים. בעבר, הסתפקו ההמונים במשמעת לערכים שמורי הדור הטילו עליהם, ובנאמנות לאידיאלים המסורתיים. ה"אני" שלהם כמעט שלא בא לידי ביטוי מפני חולשתו ורדידותו. האדם לא היה די "נאור" וטרם התאזרחו בו רגשי מוסר מפותחים, ועל כן היה חשש סביר שמימוש ה"אני" יעלה כלפי חוץ דווקא את הפרא שבו. לשם חינוכם, נדרשו ההמונים לוותר על ה"אני" ולהתבטל בפני דמויות מופת וכן ליישם את הערכים שהוצגו בפניהם. התקדמותה התרבותית המואצת של החברה האנושית, גרמה גם לשינוי בתודעה האנושית, במיוחד ביחס למודעות העצמית. מה שהיה בעבר צורך חיוני של יחידי סגולה, הוא עתה צורך רבים[3].

למען ההגינות, יש לציין כי הפסקה דלעיל לקוחה מהרצאה יחסית ארוכה; עם זאת, בהחלט מבוטאת כאן הערכה די רווחת של המצב החינוכי בימינו, שלעניות דעתי אינה נכונה.

המוסר כחוויה

העובדה שאפילו אנשי חינוך החלוקים על הדעה הזו הושפעו, ככל הנראה, מהתפישה השלטת באשר לטבע האדם - מטרידה. טלו לדוגמה חלק מהצגת עמדה החולקת על השקפתו של הרב אבינר; הרב אליעזר שינוולד מתייחס כאן להגשמה עצמית הנוכחית בנימה מציאותית יותר:

ה"מימוש העצמי" הוא כינוי למגמה תרבותית שבה מכוונים כל המשאבים האישיים והכשרונות לשם הצלחה אישית מכסימלית ופיתוח קריירה אישית (להבדיל מההישגים של הכלל והחברה, לשם קידומה), יעוד החיים והכוונתם להשגת מעמד אישי ולהישגים כלכליים ומקצועיים גבוהים. אלה יסבו הנאה, סיפוק, ותחושה של מיצוי לפרט. השם "מימוש עצמי" מטעה משום שהוא נוקט במונח "עצמי" שבעברית ישלו משמעות של "עצמיות", יחודיות רוחנית, מגמה להוציא מן הכוח אל הפועל את הרובד העמוק והרוחני של האישיות, בעוד שלמעשה מדובר על "צרכים", הגשמת משאלות אישיות ועל מקורות ה"הנעה" האישית - המוטיבציה להצלחה[4].

מצד אחד, אני מזדהה מאוד עם הניתוח של אופנת המימוש העצמי אובססיבי, אך בכל זאת יש פה ניואנס הגורם לדעתי לאי נחת (ואני מקווה שלא יאשימו אותי בדקדוקי עניות). הקטע מיחס את הנטייה למימוש עצמי ל"צרכים", "הגשמת משאלות אישיות", ו"הנעה אישית". ביטויים כאלו מותירים את הרושם שיעדים שאינם קשורים למימוש עצמי, אינם נכנסים בגדר "צרכים" של האדם עצמו, אלא הם מהווים מטלות שהונחתו על האדם מבחוץ, כעול על צווארו.

לדעתי נחטא למטרתנו אם נסתפק בהעמדת הדברים באופן כזה. המטרה צריכה להיות שהאדם יחווה עמוקות את הצורך לשרת את הזולת, יסלוד נפשית מחיים שכל עניינם הוא השגת הארוחה או המיליון הבא (על דרך הפסיקה דלעיל מ'מוסר אביך'), ויחוש באופן ממשי את הגדלות - ואת הקטנות - שבחיים המכוונים לצו האלוקי. הצורך לחיות באופן נעלה אינו אמור להיות נושא להערכה אובייקטיבית גרידא, אלא לחוויה אישית. טענתנו היא שזהו טבע האדם האמיתי. על כן, הייתי מאמץ את ניסוחו של הרב יעקב אריאל בנקודה זו:

הצו האלוקי אינו עומד חוץ לאדם ואינו מנוגד למצפון האדם. להפך, המצפון האנושי הוא העתק והפנמה של הערכים האלוהיים המוחלטים והנצחיים...כשאנו אומרים אפוא שהמחנך מצווה לחנך, אין כוונתנו לומר שהצווי הוא הטרונומי, הנכפה עליו ועל החניך מבחוץ, אלא שהוא אוטונומי. למחנך ולחניך נשמה שנבראה בצלם והיא משתוקקת לעשות טוב, ולכן אחריותו וחובתו של המחנך לחשוף את הטוב שבאישיותו של החניך, לטפחו ולעודד את החניך להתגבר על חולשותיו ולהיות טוב..אך צו זה אינו הטרונומי, הוא בוקע ועולה מתוך עצמו[5].

מסקנה ויישום: המוסר והחוויה הדתית

חשיבות החוויה

כל האמור מוביל אותנו למסקנה מסויימת בעניין המוסר - יש לחוות אותו, ולא רק ללמוד אותו. התקדמות מוסרית שזורה בחוויה הדתית, ואין לנתק בין השניים. בזמננו, אדם מאמין חייב לגלות מחדש ולבצר את יכולתו לתפוש מרחק מדחפיו הראשוניים, ולהיות מוטרד על ידי דברים חשובים באמת; הוא צריך להתגבר על הפיתוי המתוחכם והרדוד המוצב בפניו על ידי הסביבה (שעליו עמדנו בשיעור הקודם).

כדי להגיע לכך, עלינו לחפש דרכים להיפתח מבחינה חווייתית. תובנה זו היא יסוד שכיח בספרות המוסר, שבה תכופות ניתן למצוא ביקורת כלפי טקסיות דתית מוחצנת, והסתייגות חריפה ממה שתיאר הנביא במילים "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו פרק כט, יג).

הסכנה שבחוויה

אני מודע לעובדה שבכך שעודדתי את טיפוח החוויה הדתית בתור אמצעי לעורר את רצונותינו הנשגבים יותר לקחתי על עצמי סיכון; אנו חיים בתקופה בה החוויה הדתית "נחטפה" על ידי גורמים שונים למען השגות מטרות אחרות. החוויה הדתית מוזכרת בדרך כלל בהקשר לאנשים המעוניינים בהרפתקה רוחנית כמטרה לעצמה, והמעריכים את הדת במידה שהיא תעניק להם את אותם מצבי אושר ו"הארה" שהם משאת נפשם. אין כוונתי ליסוד חוויתי מעין זה, שכן השקפה זו אינה פחות אגואיסטית מכל סגנון חיים אחר המאפיין את המודרנה (אם כי היא אולי יותר מעודנת מהם), ודבר אין לה עם אותם ערכי "ברית" עליהם דיברנו, הערכים אשר האדם המודרני כה מתקשה להפנים. כוונתי כאן היא לכך שהאדם יחווה את תביעתו המוסרית המוחלטת של הקדוש ברוך הוא כלפי חיינו; ירגיש את דרישתו לכך שנקדיש את עצמנו ללא שיור ובלבב שלם למשימות שהוא מטיל עלינו, ויפנים את הידיעה שיש גם בתוכנו קול פנימי החוזר על תביעה זו והמכיר בצדקתה.

השמחה הרצויה

השמחה אכן חשובה מאוד בעולמנו, אבל בתור "שמחת מצווה", דהיינו שמחה שהיא עצמה מצווה, והשמחה שבקיום המצווה - ולא מצב רוח מרומם בתור מטרה אנוכית. אין ספק כי דבריו הבאים של הרב סולובייצ'יק עשויים לנטוע בנו אימה:

הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי הא-ל להקרבה עצמית המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת "משא" טרנסצנדנטלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר והמוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני ובכמיהותיו אל עולם פרדוכסאלי שאינו מובן לאחרים. הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת[6].

אלא שתחושת "אימה" אין פירושה בריחה ודחייה; יכולתנו להבין שאמנם סבל יש כאן, אך שסבל זה מטהר ומעשיר, ושאנו זקוקים לייסורים כאלה והם אף גורמים לנו להתעלות - היא סימן לבגרות ובשלות רוחנית.

השגת היעד

האם ישנן דרכים להשגת יעד זה? האם ישנן מתודות המעודדות את הצמיחה שאליה אנו נכספים?

מכאן ואילך פנינו מועדות אל עבר הפרקטיקה. ביודענו שהלימוד מהווה נדבך מרכזי ביהדות, אנו בוודאי מצפים לפגוש בו בתור חלק חשוב מהמסע שלפנינו; מצד שני, נצטרך למצוא דרכים להתגבר על הנתק הקיים בין השכל לבין הנפש.

בעזרת השם, זו תהיה משימתנו הבאה.



[1] דוגמה זו מבוססת על מאמרם של פוירשטיין ופוירשטיין, אותו ציטטנו בשיעור הקודם.

[2] "מוסר אביך", הקדמה חלק ג'.

[3] "אידיאליזם ומימוש עצמי", בעריכת זאב קרוב, הוצאת אל עמי, ניסן תשנ"ט, עמודים 21-22.

[4] שם, עמוד 27.

[5] הרב יעקב אריאל, "הרשות והחובה לחנך", בתוך "ליקוטי שושנים", קובץ מאמרים לזכרה של שושנה לסקר ז"ל, תש"ס, עמודים 19-21.

[6] "על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", ב-"סוד היחיד והיחד" בעריכת פ. פלאי, עמוד 427.