שיעור 10 - הדרך מפורים לפסח ובחזרה

  • הרב דן האוזר

הדרך מפורים לפסח ובחזרה

"בפורים נודע לי נפלאות. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אורייתא שמא דקודשא-בריך-הוא סתום וגליא; בתחילה התורה מגלית פנים אל האדם ואחר-כך נסתרת, ומי שהוא בעל נפש, הוא מסבב ומחזר אחריה ומוסר נפשו עליה ויש לו געגועים גדולים והשתוקקות נמרץ במסירת נפש, עד שזוכה שתתגלה התורה אליו. כי בתחילה נתגלה לי ענין של פורים בקטנות ובהעלם (היינו שלא נגלה לו הענין בהתגלות גמור, רק ברמז והתנוצצות בעלמא) ואחר כך עזרני השם יתברך, כי הוא יתברך עוזר לי תמיד, ונתגלה לי הענין. והענין של פורים שנתגלה אז, היה סתום ונעלם מכל העולמות, רק בעולמות עליונים שהם רחוקים מאד מאד, רק שם יודעים זאת, כי העבודה שלי בפורים הנ"ל היה לתקן פגם קורח, וכשנתגלה לי זאת, היה רחוק בעיני מאד מה סמיכות יש לפורים עם קורח, עד שעזר לי השם יתברך וכו', כי יש דברים סתומים מאד בהתורה הקדושה. ונתגלה לי, שאותיות פורים הם ראשי תבות: ו'אם מ'פאת פ'ניו י'מרט ר'אשו קרח הוא (ויקרא יג', מא), בחינת קורח (והשאר לא באר). אחר כך אמר רבנו זכרונו לברכה, שלא היה יכול לישון כל אותה הלילה שסיפר זאת, מחמת שהיה מצטער על שגילה זאת, ואמר, שנחמתו היתה כי עדיין לא גילה כלל. גם באמת אין כתוב כך בתורה, רק כך כתיב: 'ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא', רק מקודם כתוב: 'ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא'. והדברים סתומים ונעלמים מאד. אשרי המחכה לביאת הגואל, אז ישיגו שיחתו הקדושה." (חיי מוהר"ן צ')

הפיסקה בחיי מוהר"ן סתומה ואולי אף מעלה בדל חיוך על השפתיים. בכדי להבין מעט מפיסקה זו נעיין בתורה מתוך ליקוטי מוהר"ן:

"אחר פורים קורין פרשת פרה, שהיא הכנה לפסח. כי פרשת פרה קורין, כדי שיהיו נזהרין ליטהר מטומאת מת, כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח. ובתחילה הוא בחינת פור, כי פורים על שם הפור (אסתר ט', ועיין בכוונות האריז"ל בסוד הפיל פור ובסוד פרה אדמה), ואחר כך נעשה פר"ה, כי גם פורים הוא בודאי הילוך ודרך לפסח. וזהו בחינת (שיר השירים ה'): "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר". 'שפתותיו' זה בחינת פסח - פה סח (כמובא). 'שושנה' היא אסתר, (כמובא בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל. ושושנה גימטריא אסתר). 'נוטפות מור עובר' זה בחינת מרדכי - מר דרור (חולין קלט':), לשון חירות, בחינת חירות של פסח. ועל כן צירוף של פורים מרומז בפסח, בפסוק (שמות כ"ג): "שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חודש האביב, כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם". 'ממצרים ולא יראו פני ריקם' - ראשי תבות פורים, כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ (ופסק באמצע הענין ולא גילה יותר).

כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשיו, (ולא סיים)." (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה עד')

רבי נחמן קושר את פורים לפסח דרך פרשת פרה אשר נקראת ביניהם. ובאמת, ברור כי פרשת פרה הינה הכנה לפסח, בטהרה את טמאי המתים לקראת הקרבת קרבן החג; אולם מה עניין פורים לכאן, מלבד השם הדומה המרמז על קשר שכזה?

א.

מפרשת יציאת מצרים, ואולי אף מתוך התורה כולה, אנו למדים כי היוצא לחירות צריך כנראה לקחת בחשבון שהוא יוצא אל המדבר. החירות בהגדרתה היא קודם כל שלילה של הכל. גם הטוב והיפה יכולים להיות סוג של שיעבוד ל"סיר הבשר", וראשיתה של החירות יהיה בשלילתם אף הם. כך היוצא לחירות לוקח על עצמו את סכנת הגורל, הוא הפור, וכלשון הביטוי 'לוקח את גורלו בידו'. העימות עם ה"אין", עם חוסר הוודאות, עם ההיעדר, עם המוות וטומאתו - כל אלה הם חלק אינטגרלי מן החירות. הם ה"מר דרור", המרירות שמשחרת לפיתחו של היוצא אל הדרור.

ה'שפת אמת' כותב שיחסו של חודש אדר לניסן הוא כיחס חודש אלול לתשרי: כל אחד מהם הוא חודש אחרון בשנה המתכונן לתחילתה מחדש, אלא שאלול הוא בבחינת תשובה מיראה בעוד אדר הוא בבחינת תשובה מאהבה. אם נחבר את דבריו לדברינו הקודמים נוכל להשלים את התמונה: גם האהבה כרוכה בסכנת המוות - "עזה כמוות האהבה", וגם היא עוברת דרך המדבר - "לכתך אחרי במדבר". הרגע שבו אדם עוזב את עצמו אל עבר ה"אחר" הינו בהגדרה רווי סיכון: סכנת המוות בעזיבתו את עצמו, וסכנת השיממון והבדידות שתתממש לו השלכת היהב שלו לא תענה כנגדו. גם אברהם, איש האהבה, הלך בהצטוו "לך לך", בבחינת "לכתך אחרי במדבר". אף דרכו כרוכה היתה בחוסר וודאות, בהליכתו "אל הארץ אשר אראך" דרך אותה "ארץ לא זרועה", והליכתו לארץ ישראל מקדימה את הליכתם של כל בני ישראל, בניו, שילכו אף הם לארץ ישראל.

החירות איפה איננה נלחמת בשיעבוד אלא בשיממון, במדבר ובמוות - באותם מרחבים אליהם לקחה את עצמה בכוונה תחילה. על אף שהשיעבוד הינו היפך החירות, זו לא תימסר לאדם מתוך סכסוך עימו, אלא רק מעבר לו ומחוץ למעגל הכוחניות שלו. החירות היא מעבר לכל דיון עם משעבדיה; היא זכות שהיוצא לחירות לוקח לעצמו, מנדט שניתן לו זה מכבר ואך ממתין למימושו. לו היה שואל את משעבדיו על כך ומבקשו מהם, היה מאבד אף בשיחרורו את חירותו באשר אף היא לא ניתנה לא אלא בזכות חסדיו של אדונו. כך במצרים, כל הדיון עם פרעה לא בא להדגיש אלא זאת: שחירותם של בני ישראל ניתנה להם על אפו ועל חמתו של פרעה, ועל כן יודע משה מפי הקב"ה עוד מלכתחילה כי יכביד פרעה את ליבו. במקביל, נוכל לומר דברים דומים גם באהבה: גם האהבה איננה נלחמת בשנאה אלא בבדידות. כמו החירות, גם האהבה זקוקה לבדידות בכדי להילחם עמה עצמה; ללא צמאונה של הבדידות גם האהבה לא תתעורר. גם אהבה זו תמצא את עצמה כזכות השמורה לעצמה ועומדת, וכשיגיע האדם אל אותה אהבה יגלה כי המתינה לו תמיד וחיכתה למימוש. האהבה תהווה פריצת כל מעגלי היחסים עם החברה, לא מתוך דיון עמם אלא מכח נהיית ליבו של האדם ומעמקי נפשו. גם אברהם גילה את אהבתו לקב"ה מתוך האהבה והחסד שהקב"ה הרעיף עליו זה מכבר, וכך גילה גם אברהם דבר הממתין לו מן העבר, עוד מבריאת העולם: " 'בהבראם' - אותיות אברהם". שניהם, גם האהבה וגם החירות, מהווים אלטרנטיבה שלמה לסכסוך הקטנוני עם הופכיותם ופורצים בכך את המעגל בו היו שבויים. כוחם טמון בזכות השמורה עימם זה מכבר לחירות ולאהבה. זכות זו איננה רק מתן היתר ורשות להם להתקיים, אלא עצם הגדרתם.

אין פלא, אם כן, שפורים נחוג לפני פסח. פורים מבטא את הזכות האנושית לקחת את החירות בידים, זכות השמורה לאדם מן העבר - מלפני… . פורים הוא, אם כן, ההיטל האנושי של פסח והנגזרת שלו, המופיעה לפניו; זאת בניגוד לחנוכה, שאף היא נגזרת אנושית של חג דאורייתא - הרי הוא סוכות - אך נחוג אחריו. שם, לאחר שהיהודי תיקן את ביתו, מצוה עליו להדליק בו נר; וכהמשך להגנה והביטחון שהסוכות מייצגות[1] נדרשים עם ישראל לצאת למלחמה ולמתקפה למען בית זה במלחמת החשמונאים. פורים, לעומת זאת, מגן על משהו בסיסי יותר - על החיים, וכמו לעיל אצל החירות והאהבה, גם הזכות לחיים נתונה לו לאדם מראש, לפני... לפני פסח.

ב.

בשלב מסויים בחייו החל רבי נחמן לספר סיפורים, "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות". כשנשאל מדוע דווקא סיפורים, ענה: כיוון ש"הכל ישנים", ואף היה מוסיף בחיוך מתריס, כדרכו, שהכל אומרים שסיפורים מרדימים ואילו הוא טוען שסיפורים מעוררים. כבר בשיעור הראשון, בהלכות השכמת הבוקר, תיארנו את מהותה של ההשכמה כהנכחה של העבר בהווה, שהינה בעצם יכולת פרדוכסאלית להתייצב בעבר על היותו ברור, מובן ומשורטט היטב, עוד בהווה החי והנושם. אברהם הערים על הטוטליטריות של המציאות ה'עבר'ית הכופה עצמה על האדם בחוקיה הברורים, הלקוחים מן העבר והמשעבדים אותו אליהם, ותובעים ממנו להנחות את שיקוליו ולשקול את דרכו במציאות על פי הגיון 'עברי' זה, הנדחף כל הזמן מן העבר אל עבר ההווה ע"י חוקיו, אך לעולם איננו מתייצב ממש בהווה זה להיות באשר הוא, ללא הכח האונס של העבר שידחוף בו מאחור. לכן, אדם זה לא ההין - ולו רק לרגע אחד - להיות חי ונושם בהווה, ובמובן זה משול המצב ה'עבר'י למיתה, שגם לה יש רק את עברה. אברהם, המשכים בבוקר, משתמש בכוחה של ה'עבר'יות על מנת להתייצב בהווה בכך שהוא משכים עוד לפניו, ובכך נהיה יותר 'עברי' אף מעבריותה. הוא מוכן לבוקרו של יום, ואיננו נכנע למבוך הקיומי המטלטל את האדם בחוקים הטוטליטריים, הממתינים לו לאדם תמיד מראש מכח עבריותם. אברהם שלף את עצמו בכח מתוך התיאור האלילי של המציאות, תיאור של עץ ואבן ללא חיים מאחוריהם, והשכים אל עבר עולם של חירות ואהבה - עולם של חסד.

רבי נחמן מספר סיפורים "משנים קדמוניות", סיפורים הלקוחים מן העבר. עבר זה אינו בהכרח העבר ההיסטורי אלא הינו עבר בשל היותו מציג מציאות ברורה, משורטטת היטב, שבה בולטת המהות הטמונה בתוכה, כנמשל במשל. רבי נחמן מצפה מהקורא להתעורר אל ההווה, והסיפור הוא הכניסה של הקורא דרך הדלת האחורית, בהציגו לפניו מציאות רווית תוכן ומסר. הסיפור מצליח לדלות מן ההווה הצר, הרגעי והבלתי מובן, פיסה של משמעות, אשר הקורא מתעורר אליה כמעט בהיסח הדעת, כמי שמוצא סוד שהמתין לו זה מכבר. כאברהם, המשכים אל הבריאה הממתינה לו ומגלה בה את סוד האמונה, נקרא אתה הקורא להאמין בחיים ובמלאותם, בתוכן החבוי בעומקם, על אף שההווה נראה דליל ובלתי מובן.

הסיפור מביא לפנינו מציאות מרוכזת, המצליחה בכח ריכוזיותה זו לחדור אף דרך חומותיו הבצורות של הישן, הספון בתוך עצמו ושנתו. בשנתו מניח האדם לעצמו 'לא-להיות' ועל כן מצליחה המציאות לכפות עליו את חוקיה. בעייפותו, מסתגר הוא בתוך עצמו ושוקע בשינה נעדרת מאמץ. במקום בו הוא איננו נמצא, כל המציאות נראית בעיניו כאיננה גם כן. הטוטליטריות שלה איננה יכולה להפיק אלא חלום כתחליף לאותה מציאות, בצפותה מן האדם לא יותר מאשר ציות מת. רבי נחמן מערים אף על השינה המתה בספרו לה סיפור - סיפור שהינו חלום, פיסת מציאות שאסף ואשר כאילו המתינה לו משנים קדמוניות. רבי נחמן מופיע בחלומו של הישן ונכנס אל תוך סגור ליבו דרך דלת אחורית זו ומעיר אותו אל חייו. כאומר הוא לישן: אם אתה מאמין בעבר, אם אתה מאמין בסיפור, נסה שלא יחמוק ההוה אל העבר בטרם עת…

הישן איננו יודע את שנתו; הוא איננו, ועל כן הוא "מאשים" את כל המציאות בעייפותו הנראית - בעיני עצמו - ככפויה עליו. אך כח המשיכה מושך אליו דווקא את מה שאיננו מתנגד לו, מושך אותו כלפי מטה, אל הארצי, המטריאליסטי, הדומם והמת. "וידי משה כבדים" - בכך רוצה הכתוב להדגיש שהחיים הם תמיד התגברות עצמית כלפי מעלה. תמיד עומדים הם מול המציאות המנסה לאנוס אותם אל מותם או אל שנתם, ודי לו לחי שלא יתנגד, ומיד הוא נופל כלפי מטה עוד ועוד. שם, במקום הנמוך ביותר בעולם, ברדוקציה הגדולה ביותר של כל ערך ומהות כל חי אל ההסבר המטריאליסטי הקר, ממתין לו לאדם עמלק. "אשר קרך בדרך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים". עמלק ממתין לו לאדם בעייפותו ומפילו, כמעט מבלי משים, כלפי מטה. בעיני הנופל נראה הדבר כמקרה - "אשר קרך בדרך"; הדברים נראים כמשתלשלים מאליהם בהשתלשלות גורלית עיוורת וממילא תמימה, ונדמה לו שהוא אך נמשך אחריה כזנב - "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". המשכות זו מתמידה עד שהוא מגיע לתחתית שאין ממנה עוד נפילה, שם אין אמת, אין מהות, הכל מקרה - "פור הוא הגורל".

ג.

רבי נתן משווה בין סיפור המגילה בפורים לבין סיפורי רבי נחמן. הבה נקרא את הדברים:

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - שנת מלכו של עולם, כמו שאמרו רז"ל. וזה היה על ידי סיפורי מעשיות של בחינת מרדכי כמו שכתוב 'ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים וכו' וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי', שמצאו סיפורי מעשיות של מרדכי בחינת רב חסד כנ"ל. כי על ידי סיפורי מעשיות של מרדכי שסיפר לאסתר, שהיא בחינת כנסת ישראל, שבאו בהסתרת פנים בבחינת שינה כנ"ל ועל ידי זה הקיצם ועוררם מהשינה והחזירם בתשובה. על ידי זה גרם בחינת התעוררות השינה לעילא, בחינת נדדה שנת המלך הנ"ל, כי ע"י אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא. וזה בחינת 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי', שבחינת אסתר דהיינו כנסת ישראל היה לה פתחון פה להמליץ טוב על ישראל, כי סיפרה למלכו של עולם והביאה למעלה סיפורי מעשיות של מרדכי שעל ידי זה היה התעוררות השינה כנ"ל, וזהו בחינת קריאת המגילה שקבעו לדורות לקרות המגילה בכל שנה ושנה. והיא עיקר המצוה של פורים, כדי לעורר את ישראל בכל שנה מבחינת שינה על ידי סיפור מעשה של שנים קדמוניות, שזה בחינת המגילה שהיא דבר יקר מאד וכל עיקרה הוא בחינת סיפור מעשה שמתחילת 'ויהי בימי אחשורוש' וכן עד סוף המגילה הכל הולך על דרך סיפור מעשה והוא מעשה של מרדכי ואסתר שהוא בחינת מעשה של שנים קדמוניות, שעל ידי זה מעוררים מהשינה בכל שנה ושנה בבחינת 'והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה'. שהמעשה של הימים האלה מביאים לבחינת זיכרון בכל שנה וכו' שהיא בחינת התעוררות השינה שהוא בחינת שיכחה, כי השינה הוא הסתלקות המוחין שזה בחינת שיכחה שרצה המן להגביר עליהם בחינת הפיל פור שהיא בחינת שיכחה כמובא. וכן בכל שנה נעשה זאת (כמובא בספרים). ועל ידי קריאת המגילה כנ"ל מבטלין השיכחה בחינת השינה כנ"ל, וכן מהאי טעמא אמרו רז"ל צריך לפושטה כאיגרת, כי היא כמו סיפור מעשה, שמספרין מאיגרת מעשה שהיה בימי מרדכי ואסתר בחינת מעשה של שנים קדמוניות כנ"ל." (ליקוטי הלכות, הלכות פורים א', א)

המגילה מסופרת כהתרחשות המתפתחת כלפי חוץ בעיוורון, ואשר פוקחת את עיניה רק מול המוות, כמעט על סף התהום. שם, במקום הגורלי והשרירותי ביותר, מתרחשת המהפכה, היפוך הכיוון, כאדם הנופל לבור עמוק ומגיע למקום התחתון ביותר שממנו יש רק עליה. עם ישראל שקוע בשינה - "ישנו עם" - ורק סכנת המוות הזו יכולה להעירו משנתו; רק היא יכולה להפוך את הקערה על פיה. מן המקום הנמוך ביותר בעולם ומעלה הכל מיסתיקה, הכל אמונה, הכל חיים.

"זכור את אשר עשה לך עמלק" - האדם נקרא בפורים לזכור את הלקח שלימדו עמלק עוד בטרם יקבל את מכתו הממיתה, עוד לפני מותו. ההיזכרות הזו כשמה כן היא: הנכחה של העבר בעומק ההווה, וביטוי לשינוי כיוון במחוג הזמן המאפשר לו לאדם לתפוס את העבר עוד בטרם יחמוק מן ההווה ולסגת אליו בעודו בחייו, כדרך שעשה אברהם בהשכימו בבוקר. במילים אחרות, רוצים אנו לומר שתודעת המוות מזכירה לו לאדם כל הזמן את חייו, ומונעת ממנו את ה"פריבילגיה" של שקיעה בשנת ישרים פאסיבית, המרשה לעצמה להדחף אל חייה מן העבר ללא הרף וללא קץ. המוות מפסיק את האשליה הזאת, ולו רק ברגע האחרון של חיי האדם, שאז ניתן לצפות שיתעורר. רק הרגע האחרון הזה יודע, שבאותה מידה שהוא עבר הרי שהוא גם הווה, ועל כן יכול הוא, ואולי אף מוכרח הוא, לטעום מן הפשר והמשמעות שהעבר מושיט לו בעודו בהווה. בעומדה מול המוות, מגלה אף ה'עבר'יות של הרגע האחרון את דלות כוחה, שהרי אין לה עוד מה לדחוף ברגע שיבוא לאחריו. נמצאנו למדים שהאדם כמעט זקוק למוות, בכדי שיתעורר וייזכר בחייו ולהניע אותם בעיצומו של הווה ומתוך חירות. זו, כך הטעמנו בתחילת דברינו, איננה נלחמת בשיעבוד אלא בשיממון, בריק, במדבר ובמוות. באופן פרדוכסאלי החירות מכילה את הגורליות ונלחמת בה בו-זמנית, ובאופן דומה גם החיים מכילים את המוות ונלחמים בו בו-זמנית. ניתן כמעט לומר שהחירות והחיים זקוקים להם בכדי להילחם בהם, כדרך שאדם זקוק לקרקע המתה והקוברת כדי לעמוד עליה. כח התנגדותה המטריאליסטי ניצב מול כח התנגדותו החי, ובכך היא כביכול דוחפת את האדם לשמים, כביכול מזכירה לו את הצורך בפשר עוד לפני שיאספו עצמותיו אליה. לעמלק אין שמים - "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". עמלק חי חיי נמלים בגובה הקרקע. אין לו שמים וממילא גם לא תורה משמים, וגם אין הוא מסוגל לקחת את הסיכון הכרוך בצעידה בדרך אליהם - סיכון שתמיד עומד מול כליון עצמו, מול מותו ושממונו, המכיל אותם ומתנגד להם בו-זמנית

עתה אנו נזכרים בתחילת דבריו של רבי נחמן בחיי מוהר"ן, שהתורה נקנית במסירות נפש, שנראו לפני כן כדברי הקדמה בלתי קשורים. עתה מתברר שהם רומזים על כך שלא רק התורה נקנית במסירות נפש אלא החיים בעצמם הם מסירות נפש אחת גדולה למתעוררים אליהם בעומדם מול מותם. עתה אנו מבינים - התורה היא חיים, "עץ חיים היא". הנזכר בחייו נדחף אל שאלת הפשר, הכיוון והדרך, אלא שעתה אין הוא נדחף בעל כרחו אלא מרצונו ומעומק חייו. "קיימו וקיבלו - קיימו מה שכבר קיבלו".

אם כן, מעצם הגדרתם עומדים החיים ללא הרף מול כליונם, כדרך שגם החירות מוגדרת על ידי שלילתה, בהיותה יכולה לפעול כך וגם אחרת בו-זמנית. התורה ניתנת מתוך תודעת חיים חריפה, אשר מוות וחיים מופיעים בהם יחדיו. משה נולד ומת באותו יום עצמו, ללמדנו ששני תאריכים אלו היו חקוקים בליבו כאחד והביאו אותו לתודעת חירות ותודעת פשר עמוקים בעודו בחייו. לשניהם הפך משה לסמל, הוא המוציא ממצרים (-חירות) והוא נותן התורה (-פשר); שניים שהם אחד, אשר ההליכה במדבר היא אימננטית לקיומם, ובמדבר - עמלק…

ד.

קורח, שפקפק בתורה מן השמים, נאלץ אל התורה במותו ואל השמים לכשאף הארץ עצמה פערה את פיה ושמטה את תחושת הכח, היציבות והחוקיות שהושיטה לו ב'עבר'יותה, בהיותה מטריאליסטית, דוממת ומתה. בתורה י' בליקוטי מוהר"ן, הדנה אף היא בפורים, מצטט רבי נחמן את אגדת רבה בר בר חנה המשמיעה את קולם של בני קורח הקוראים מתוך מעמקי האדמה "משה אמת ותורתו אמת"; והדברים קשורים אלינו, שהרי רבי נחמן מבין שפורים הינו תיקון לחטאו של קורח. ביכולתו של האדם להיזכר בחייו עוד בטרם מותו, וממילא להכיר בתורת משה עוד לפני שיגיע למעמקי השאול של עמלק המאלצים אותו לכך, כדרך שאירע לבלועי קורח. פורים נחוג דווקא לפני פסח, כדי להתכונן לעמלק המצפה לו לאדם במדבר החירות, כמזכיר לו את מכתו של עמלק מבעוד מועד, לדרבנו לחירות זו.

פורים, אם כן, משתמש בעמלק בכדי להילחם בו, מנופף במכתו לפני האדם כדי לעוררו לחייו ולהזכיר לו את מותו וסופיותו, אשר ריקנותם מושכת הכל כלפי מטה בכח עלום הגורר אליו את ה"עייף ויגע". רבי נחמן, מספר הסיפורים, משתמש אף הוא בחלומיות הריקה וב'עבר'יות המתה בכדי להתעורר מהם עצמם. הסיפור מתאפשר דווקא מתוך היותו נטול ממשות, כדרך שרק הישן נחשף אל חלומו; אולם שניהם מביאים לפנינו מציאות מרוכזת, רוויה וגדושת מהות, הרבה יותר מן החיים העירניים והיומיומיים. זוהי מציאות אשר מסוגלת כנראה להופיע רק משפרקה מעליה את עול המציאות הכבדה, ואשר מוכנה לקחת על עצמה את מחיר האובדן, המוות והשיעבוד בעבור אותה מציאות מרוכזת ורווייה. ניחוח שכרונה של מציאות זו הוא, מן הסתם, המדגדג באפו של עמלק, כאדם הנמשך אל יינו מפחד דלות המציאות שבה הוא חי ודלות חייו עצמם. רבי נחמן מספר סיפורים ומפנה את תשומת הלב לדלות חיים זו של האדם, בכך שהוא מעמת אותם עם הריכוזיות של הסיפור, ובהתייחסותו שוב ושוב בסיפוריו לנקודות הרפות בחיים: לאובדן (בת המלך, שאינה אלא הנשמה או השכינה), לשיגעון, לעוני, למומים שונים ועוד. אלא שרבי נחמן אינו מעוניין בנקודות אלו מצד עצמן; הוא מעוניין לזרוק את האדם אל שיממון חייו, אל הכבדות של המציאות ואל דלותה כאדם היוצא למדבר למען חירותו, "מור דרור", ביטוי למרירות שהחירות עצמה דורשת למען תצא אל הפועל. רבי נחמן מספר סיפור, ומבלי משים חושף בפני האדם את ה"פור" המסתתר בתוך כל סיפור. סי-פור.

הפור, המוות, הכליון - כל אלו מהפכים את ההתכוונות הפנימית של האדם המהלך בתוכם ומטילים עליו את מלוא האחריות, ומכאן צעדו הראשון כבעל חירות, כאותו אדם שרק נפילתו כלפי מטה אל תחתית המציאות, הצליחה להזניק אותו כלפי מעלה. רבי נחמן מזכיר לנו, בביאור (החסידי כל כך) של הפסוק "ולא יראו פני ריקם", שמקור החירות הוא עוד במצרים, בחוזרו אל המלה הקודמת בפסוק זה - "ממצרים" - המגלה את ראשי התיבות פורי"ם. תנופת החירות במדבר מקורה בעומק הגלות במצרים, שלא היתה אלא, באופן מפתיע, הכנה למלחמה בעמלק. בפירושו זה פוסע ר' נחמן אחורה בציר הזמן בחזרה למצרים בכדי לרדת לעומק מקורה של החירות, ומוצא אותה בפורים; פורים המכיר בתוכו את תודעת המוות, הדוחפת את האדם אל עברו למצוא את חירותו זו המחכה לו זה מכבר. כשתודעת המוות פוגעת באדם, או אז הוא "נזכר" בחייו, היזכרות שאף היא הליכה אחורה על ציר הזמן שחושפת את תווי פניהם של חייו ומשרטטת את סיפורו, כדרכו של עבר. אלא שעתה שוכן עבר זה בעיצומו של הווה, ומתוך כך האדם איננו בא ריק אל החיים - "ולא יראו פני ריקם". או אז יכול הוא גם לראות את ה"פנים" של המציאות ואת עומקם, אשר אף היו ממתינים בעברם לחשיפה וגילוי. פני ה' מתגלים לו מתוך תודעת המוות, המכריחה אותו להתייצב בתוך חייו שלו וממילא חושפת בפניו את הנתון לו מראש וממתינים בעברו - את ה'לפנים', למען ה'פנים'. כדרך שאברהם גילה את החסד הנתון לו בעברו וממתין לגילוי בהווה; וכמשה - "פנים אל פנים" - מתוך פסיעה אחורה אל ה'לפנים' הממתין ועומד ומחכה לגילוי ולאמונה. מה שנראה לפני כן ריק מתגלה עתה כרווי ומלא; המדבר מגלה מתוכו את נווי המדבר הפורחים של החירות, של תורה מן השמים שרק במדבר יכלה להנתן, ועוד ועוד. חסדים אלו מתגלים רק מתוך שממת המדבר ומרירות הדרור, כשסכנת המוות מרחפת ללא הרף על האדם ומזכירה לו את סיפור חייו. הוא עצמו הכותב, והמדבר שהוא עזוב בו לנפשו הוא תורף חירותו; אך בד בבד עם היותו כותב הוא מגלה בכל רגע שעובר, בכל הווה שנמסר אל העבר, שהוא למרבה הפלא גם ה'נכתב', באשר כל חירותו לא היתה אלא גילוי וחשיפה של האוצרות הצפונים והשמורים לו זה מכבר. כך מתברר גם במגילה, בדיעבד, שכל התרחשות הדברים המקרית והעיוורת היתה בעלת מובן וכיוון. היה סיפור ב- פור.

ה.

" 'ואם מפאת פניו יימרט ראשו קרח הוא' בחינת קורח". קורח היה קרח, נאמר בחיוך; לא היתה שום הגנה לפניו, אף לא שערה אחת כסתה את עורו החשוף. אך אם תגע בפניו החשופות אף הוא יודה שפני השטח אינם הכל, ואף הוא מרגיש שיש עוד מאחוריהם, שיש חיים אף במה שנראה כלפי חוץ בשר בלבד, ואף הוא יתפכח מן הרידוקציה השוללת חיים והשוללת "פנים" אליה הוא נתפש. שם הוא יגלה את מה שגילה בתחתית האדמה - את השמים. או אז מסיים הפסוק בויקרא "טהור הוא" - זהו תיקונו של קורח.

"כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשיו … (ולא סיים)". רבי נחמן מציע התחלה חדשה שהיא לפני פסח, כזכות שהאדם לוקח לעצמו להעניק פשר לחייו מול כורח מותו. אלא שדבר זה איננו יכול להיאמר, שהרי לו ייאמר יצטרף מיד אל ה'עבר'יות המשורטטת מראש, נעדרת החירות, ומה שאמור להיות חי מאליו יהפוך לשיטה. החיים והחירות יתמרדו כנגדו, אף אם טוב יהיה, ויעדיפו על פני "סיר הבשר" שהוא יושיט - את המדבר, וחוזר חלילה, לקבל תורה חדשה בשנה הנפתחת זה עתה...



[1] "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"