הנשבע שלא יאכל ואכל נבילות

 

לשיעור הבא: בשיעור הבא נחל ללמוד את אחת הסוגיות היסודיות בפרקנו בעניין מושבע ועומד. עיינו במשנה כב: בסופה "שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין..." ובגמ' כג: "שבועה שלא אוכל" עד כד: למעלה "מי אחשביה" וברמב"ם הל' שבועות פרק ה' הל' ה-ו, י-יא.

 

בשני השיעורים הקודמים עסקנו במבט כללי בדיני מושבע ועומד ואאחע"א (אין איסור חל על איסור) ביחס לאדם שנשבע על מצוות התורה. היום נשוב להתקדם בפרקנו ונחל לעסוק באחת הסוגיות המלבנות נקודה זו.

 

בסוף המשנה בדף כב: הובאו מספר הלכות, שנביאן בלשונן בתוספת מספור:

 

"1. שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה – פטור.

2. שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים - חייב, ור' שמעון פוטר.

3. אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - הרי אשתו אסורה".

 

מקריאה פשוטה של הדברים עולה, שכאשר אדם אוכל דברים שמבחינה מציאותית אינם ראויים לאכילה, יש ליקוי בעצם הגדרת פעולתו כאכילה; ולכן אכילתם אינה נחשבת להפרת שבועה "שלא אוכל" (הלכה 1). לעומת זאת, אכילת מאכלים אסורים הלכתית אך ראויים מציאותית נחשבת לאכילה, ולכן כאשר נודר בתנאי שהוא אכל, אכילת מאכלים אלו נחשבת לקיום התנאי (הלכה 3).

 

במקרה של אדם שנשבע שלא יאכל ואכל מאכלים אסורים נחלקו רבי שמעון וחכמים (הלכה 2), כאשר אין מדובר בביאור המושגי של המונח "אכילה" אלא בבעיה להחיל איסורי שבועה על מאכלות אסורות; וזו כמובן מחלוקת יסודית שעלינו ללבן. בטרם ניכנס לסוגיית הגמרא, נציין את הזכור לנו מהשיעור הקודם: מדובר במקרה של שבועה לקיים את איסורי התורה. לפי בעל המאור, שבועה שכזו הופקעה מחיוב קרבן מצד דרשה מיוחדת בדף כז., ולצד זאת יש פטור גם ממלקות בשל דין אאחע"א.

 

לשיטת הרמב"ן ההפקעה מ"חפצי שמים" חלה הן במלקות והן בקרבן, בשבועה לקיים כמו בשבועה לבטל; אם כי ניתן להניח שאף הוא מודה שלצד זאת חלה גם המגבלה של אאחע"א. [ולשיטת ר' יהודה בן בתירא יש תוקף לשבועה לקיים מצוות עשה. לפי התוס' כז. במצוות לא תעשה אין תוקף משום אאחע"א, ולפי התוס' כ: אין ר' יהודה מתחשב בדין אאחע"א ביחס לשבועה על איסורי תורה].

 

קראנו את המשנה על פי פשוטה, והבחנו בין מאכלים שאינם ראויים למאכלים אסורים. אולם, למרבה הפלא, לפחות בתחילת הסוגיה הגמרא כג: סבורה שישנה סתירה לכאורה בין שני חלקי המשנה (הלכות 1, 2):

 

"הא גופא קשיא, אמרת: ' 'שבועה שלא אוכל', ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיה – פטור'; והדר תני: ' 'שבועה שלא אוכל', ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים – חייב'; מאי שנא רישא דפטור ומאי שנא סיפא דחייב?".

 

הגמרא מבינה שמאכלות אסורות נחשבים לאוכלין שאינם ראויים לאכילה – אם מבחינה מושגית אובייקטיבית ואם מצד כוונתו המשוערת של הנשבע, ולכן רואה בשיטת חכמים סתירה פנימית. מדובר בבחירה של הסוגיה לפרש כך את המשנה, על אף הדוחק שעליו העירו התוספות: "קצת תימה, כיון דרישא וסיפא איירי בנבילה וטריפה, מאי שנא דברישא נקט 'אוכלין שאינן ראוין' ובסיפא נקט 'נבילה וטריפה'?". הסיבה לכך, כפי הנראה, היא נטייה חזקה לכך שאכן מאכלים אסורים אינם ראויים לאכילה (דבר שמושך לכיוון האובייקטיבי יותר מאשר לזה הסובייקטיבי); ובלשון הר"ן: "דגמרא דילן סברא שהאיסורין כעפר הן אצל בני ברית" (יב: באלפס).

 

הגמרא עונה, שאכן בעל כורחנו יש להעמיד את חלקי המשנה במצבים שונים: "רישא בסתם, וסיפא במפרש". בפשטות נראה שחילוק זה אינו נוגע לגדרי מושבע ועומד, אלא שבנשבע סתם שלא יאכל הפירוש הנכון לשבועה הוא החלת איסור על מאכלים ראויים ומותרים בלבד; ואילו כאשר אדם מפרש בשבועתו שהוא אוסר עצמו בנבילות וטריפות לדעת חכמים שבועתו חלה. וכאן, מטבע הדברים, מעוררת הגמרא את שאילת מושבע ועומד. בתשובה לשאלה זו נחלקו אמוראים; ואנו נעסוק היום בתירוצם של רב, שמואל ורבי יוחנן ובמחלוקתם עם ריש לקיש שאינו מקבל את תירוצם (בשיעורים הבאים נעסוק גם בתירוצו של ריש לקיש):

 

"בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין... מאי טעמא דרבי שמעון דפטר? מידי הוא טעמא אלא משום איסור כולל, רבי שמעון לטעמיה דלית ליה איסור כולל, דתניא, רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביוה"כ – פטור".

 

המושג "כולל" מוכר לנו כבר כאחד החריגים לדין אאחע"א. כפי שמובא כאן, הוא שנוי במחלוקת תנאים. לפי רבנן מי שאוכל נבילה ביום הכיפורים חייב כרת משום שאיסור יום הכיפורים, שכולל גם מאכלים כשרים, חל על איסור נבילה. רבי שמעון חולק משום שלשיטתו אין איסור חל על איסור גם בכולל. מחלוקת זו היא כמובן כללית לדיני אאחע"א ואינה נוגעת לדיני הפלאה. ומשמע מכאן, שרבי יוחנן נתן תשובה טובה לבעיית אאחע"א שמסבירה גם את מחלוקת התנאים במשנתנו. ברם, הדבר קשה להבנה – כיצד יש בכך בכדי לענות על השאלה שנשאלה: "מפרש נמי גופיה תיקשי, אמאי? מושבע מהר סיני הוא!". הלוא ראינו שישנן מגבלות שאינן נובעות מדין אאחע"א, ולפי הרמב"ן די בהן כדי לפטור ממלקות ומקרבן כאחת; ואף לבעל המאור די בהן כדי לפטור מקרבן?

 

לכאורה, ניתן להציע שסברה אחת עומדת ביסוד דין כולל כפיתרון בן לדין אאחע"א והן לדין מושבע ועומד: השבועה חלה על הדברים המותרים, וכאשר איסור חל הוא אינו חל לחצאין. רבי שמעון אינו מקבל עיקרון זה, ולכן הוא חולק הן ביחס לנבילה ביום כיפור והן ביחס לשבועה הכוללת דברים מותרים ואסורים. יש גם מקום להציע שבנקודה זו חולק ריש לקיש על רבי יוחנן וסבור שיש לחלק בין הנידונים: "ר"ל מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן? אמר לך: כי אמרינן איסור כולל, באיסור הבא מאליו, באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן". ניתן לכאורה להבין שריש לקיש רואה הבדל בין דין אאחע"א, שלגביו ניתן להפעיל חריג של כולל, משום שהבעיה היא חוסר משמעות של האיסור החדש בהינתן האיסור הקיים, וכאשר יש לאיסור משמעות ביחס לחתיכות אחרות הוא חל בכללותו; לבין דין מושבע ועומד, שמשמעותו היא חוסר סמכות של הנשבע ביחס לדברים מסוימים, ולא ניתן לפתור בעיית העדר סמכות וכוח הלכתי על ידי כוח שיש לי ביחס לחתיכות אחרות.

 

ואולם, בשיעור בעניין אאחע"א ראינו שההבנה המרכזית יותר בדין כולל אינה שאיסור אינו יכול לחול לחצאין, משום שהוא יכול; אלא שהחידוש שהוא מחדש ביחס לחתיכות האחרות הוא סימן לכך שהוא איסור בעל משמעות. יסוד זה אינו נראה רלוונטי לדיני משובע ועומד. כמו כן, להלן נראה שההסבר שהצענו להסתייגותו של ריש לקיש אינו ההסבר העולה מן הסוגיה.

 

על כן, נראה יותר לומר ששני יסודות נפרדים בדין כולל פועלים כאן, על מנת להתמודד עם שתי המגבלות שלפנינו. שבועה בכולל פוטרת את בעיית "מושבע ועומד", משום שהיא מגדירה את נושא השבועה כ"עסקי רשות" ("יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב? ת"ל: להרע או להיטיב, מה הרעה רשות, אף הטבה רשות"). נקודה זו אינה תלויה במחלוקת רבי שמעון וחכמים שכן היא נפרדת מדין כולל בעניין אאחע"א. אולם, לצד מגבלת "מושבע ועומד" ניצבת גם המגבלה של דין אאחע"א, וכאן הפיתרון של איסור כולל תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים.

 

כאן עלינו לעמוד גם על דעת ריש לקיש ולחדד את הבנתנו במחלוקת האמוראים. דומה שיש הבדל בין סוגיית הבבלי לסוגיית הירושלמי (הל' ג-ד). בירושלמי נאמר:

 

"ר' יוחנן אמר: בכולל, אבל בפורט אין שבועות חלות על איסורין. ריש לקיש אמר: אפילו בכולל אין שבועות חלות על האיסורין".

 

מלשון זו ניתן להבין שנקודת החידוש העיקרית של רבי יוחנן היא יכולתה של שבועה כוללת להתגבר על המכשול של מושבע ועומד ("אין שבועות חלות על איסורין"), ושנקודה זו היא שאינה מקובלת על ריש לקיש. כמובן, לצד זאת קיים הצורך להתמודד על דין אאחע"א, וגם הירושלמי מסביר שזו לפי רבי יוחנן הסיבה לכך שרבי שמעון חולק:

 

"על דעתיה דר' יוחנן, למה ר' שמעון פוטר? א"ר זעירה רבי שמעון כדעתיה, תני בשם רבי שמעון: 'תענו את נפשותיכם' – ממותר לכם ולא מאיסור לכם".

 

אולם, כאמור, נראה שהנקודה המרכזית שאותה מחדש רבי יוחנן ושעליה חולק ריש לקיש היא דין כולל כמענה לבעיית מושבע ועומד. על רקע זה, מובאת קביעה נוספת בירושלמי, שבשיעור הבא נעיין בה יותר:

 

"על דעתיה דר' יוחנן, דאמר 'שבועה שלא אוכל מצה' – אסור לוכל מצה בלילי הפסח. 'שלא אוכל מצה בלילי הפסח' – לוקה ואוכל מצה...".

 

הירושלמי אומר שלפי רבי יוחנן דין כולל מועיל גם כדי להתגבר על בעיית מושבע ועומד ביחס לשבועה לבטל את מצוות התורה. מבלי להעמיק בבירור קביעה זו, ודאי שהדבר נובע מדין כולל ביחס למושבע ועומד ולא ביחס לאין איסור חל על איסור. בירושלמי מבואר שדבר זה נכון לרבי יוחנן, ולא לריש לקיש. הווה אומר, מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש אינה בדיני אאחע"א אלא בדיני מושבע ועומד – האם שבועה כוללת מצליחה להתגבר על משוכה זו או לאו.

 

לעומת זאת, בבבלי עולה רושם שונה באשר לנקודה שבה חולק ריש לקיש:

 

"אלא ר"ל מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן? אמר לך: כי אמרינן איסור כולל – באיסור הבא מאליו, באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן".

 

הצעתי לעיל שכוונת ריש לקיש היא להבחין בין דיני אאחע"א, שבהם כולל מועיל, לבין דיני מושבע ועומד, שבהם הוא אינו מועיל. אולם, מלשונו של ריש לקיש עולה שהוא גורס הבחנה פנימית לדיני אאחע"א, שהוא מועיל להתגבר על "איסור הבא מאליו" ולא על איסור שהאדם יצר בהבל פיו. וכפי שמפרש רש"י, "באיסור הבא מעצמו, כלומר על ידי אדם עצמו, כגון איסור שבועה הבא לו על ידי דיבורו, לא אמרינן". נראה שלדעת ריש לקיש איסור שהאדם יוצר ברצונו אינו מוגדר כאיסור כולל, משום שהוא במהותו אוסף של פרטים שהאדם בחר לכלול בקטגוריה אחת, להבדיל למשל מאיסור יום הכיפורים שחל על כלל מאכלי העולם כיחידה אורגנית. גם אם האדם יישבע שהוא לא יאכל כלום ביום פלוני, לא יהיה לדעת ריש לקיש קשר מהותי בין מרכיבי הקבוצה. כיוון שכך, לדעת ריש לקיש העובדה שהאיסור חל על מרכיב אחד אינה מלמדת שיש לו משמעות גם ביחס למרכיב אחר[1].

 

הראשונים המחישו נקודה זו, בכך שהם הקשו על חילוקו של ריש לקיש מכך שהקדש נחשב לאיסור כולל. בשאלה זו יש קשיים שונים, והאחרונים האריכו בנסיונות לבאר אותה ואת תירוצי הראשונים לגביה; אבל לענייננו די בכך כדי ללמד שחילוקו של ריש לקיש הוא חילוק כללי הנוגע לדין אאחע"א ואינו מצומצם להבדל בין שבועה לאיסורי תורה אחרים ובין דין אאחע"א לדין מושבע ועומד.

 

 

בתחילת הסוגיה ראינו את ההנחה המחודשת של הגמרא שמאכל אסור אינו בכלל "שבועה שלא אוכל", בדומה לדברים שאינם ראויים לאכילה. לפי רש"י, הנחה זו נדחית למסקנת הסוגיה. הגמרא הקשתה על שיטת רבי יוחנן, שצירוף ההעמדה שלו בכולל עם ההעמדה של הסוגיה במפרש מלמד שהמשנה עוסקת באדם שנשבע "שבועה שלא אוכל שחוטות ונבילות", ושבועתו חלה גם על נבילות משום כולל. הגמרא מקשה ששבועה זו איננה תקפה, לכל הפחות לגבי קרבן, משום שהיא "איננה בלאו והן" – שבועה יכולה לחייב קרבן רק כאשר ניתן להישבע גם על התשליל שלה; וכאן לא ניתן להישבע על התשליל, מתוך הנחה שהתשליל הוא "שבועה שאוכל שחוטות וגם נבילות", ושברור ששבועה שכזו לא תתיר לאדם לאכול נבילות (נושא שנעסוק בו יותר בשיעור הבא).

 

על פי גרסת רש"י ופירושו, תשובת הגמרא אומרת שיש לחזור מן ההנחה המחודשת הנ"ל, ולפרש את המשנה כפשוטה. מאכלים שאינם ראויים אינם בכלל לשון "שלא אוכל" בעוד שמאכלים אסורים נכללים בלשון השבועה. כלומר, מדובר באדם שנשבע סתם "שלא אוכל", ונחלקו חכמים ורבי שמעון בדינו אם חייב כשאכל נבילות. רבי שמעון פוטר משום דיני מושבע ועומד ואאחע"א, וחכמים מחייבים. ניתן להציע שחכמים אינם מחייבים משום מונח טכני צר של כולל, אלא משום שהשבועה מתייחסת למושג גורף של אכילה ואכילת הנבילות היא רק דרך לממש מושג גורף זה. אולם, מפשט הסוגיות שמזכירות במספר הקשרים את דברי רבי יוחנן שמעמיד בכולל, נראה שדברי רבי יוחנן וריש לקיש נדרשים גם ללא האוקימתא במפרש.

 

מכל מקום, שבועה סתמית "שלא אוכל" נחשבת ל"איתיה בהן", משום שאדם יכול להישבע "שבועה שאוכל", ואין הכרח שהוא יאכל נבילות. כאן עולה שאלה מעניינת בדעת רש"י: האם די בכך שיש תוקף לשבועה בלשונה, או שמא יש צורך בכך שהשבועה תחול בפועל על אכילת נבילות, דהיינו שאכילת נבילות תיחשב אף היא לקיום של השבועה. הרשב"א על אתר כתב במפורש כאפשרות השנייה:

 

"משכחת לה אפילו בהן, שאילו נשבע בסתם שיאכל, אילו לא אכל כלום חייב משום שבועת ביטוי, ואילו אכל נבילות אכילה זו פוטרתו משבועתו. ואף על פי שהוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול נבילות, מ"מ אכילתו זו פוטרתו, ומיהו אינו כנשבע ממש לאכול נבילות שהרי אם רצה יכול לקיים שבועתו בהיתר והוא שיאכל דברים המותרין בו".

 

ברור מדברי הרשב"א (שנאמרו במסגרת שיטת רש"י) שיש צורך בכך שהשבועה תחול בפועל על נבילות במובן זה שאכילת נבילות תיחשב לקיום השבועה. השבועה אינה נוגדת את דיני התורה, משום שהיא מטילה על הנשבע נטל של אכילה; ומכיוון שבפועל אכילה של נבילה נחשבת לאכילה אין מניעה לראות בה קיום של השבועה (וראו גם דברי הרמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"ה).

 

אמנם, בדברי רש"י עצמו הדברים מעט פחות ברורים:

 

"והן משכחת לה, דהא 'אוכל' סתם קאמר, ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב".

 

ניתן להבין ברש"י שבאומרו "ומקיים שבועתו בדברים המותרים" כוונתו להראות ששבועת "שאוכל" אינה מנוגדת לדברי תורה, ובפועל הוא מסכים לקביעה שניתן לקיים את השבועה גם במאכלות אסורות. אולם, נראה שקריאה פשוטה יותר בדברי רש"י מובילה למסקנה שהוא חולק וסובר שלא ניתן לקיים את שבועת "שאוכל" במאכלות אסורות, משום שאכילתן נותרת אסורה מכוח איסור התורה ועל כן אינה יכולה להיחשב גם מחויבת על פי מצוות התורה בשל דין מושבע ועומד; ואין צורך בכך משום שלעניין "איתיה בהן" די בעצם התוקף שיש לשבועת "שאוכל". עולה כאן שאלה מעניינת ביותר בגדר שבועה על קום ועשה, אם ישנה חלות של השבועה על מכלול הדברים שבהם ניתן לקיים אותה בדומה לשבועה שלא אוכל; וייתכן שעוד נשוב לשאלה זו בהמשך לימודנו.

 

עד כה למדנו את סיום הסוגיה על פי גישת רש"י ופירושו, שהבין שההנחה המחודשת מתחילת הסוגיה נדחתה. אולם, ראשונים רבים גרסו ופירשו אחרת, ולדרכם ההנחה המחודשת נותרת גם למסקנה, ועדיין יש הכרח להעמיד את מחלוקת רבי שמעון וחכמים במקרה של מפרש.

 

כך, למשל ברמב"ם (הל' שבועות פ"ה הל' ה-ו, י-יא). לדבריו, אדם שנשבע "שלא יאכל" פטור אם אכל מאכלים שאינם ראויים או מאכלים אסורים, משום שאין זה בכלל שבועתו. רק ביחס למקרה של מפרש אומר הרמב"ם שדין כולל יגרום לכך ששבועתו תחול על נבילות. כפי שביאר הרמב"ן על אתר, לגישה זו תשובת הגמרא היא ששבועה "שלא אוכל שחוטות ונבילות" נחשבת ל"איתיה בהן" משום שיש תוקף ל"שבועה ואוכל", ואין צורך בתוקף ל"שבועה שאוכל שחוטות וגם נבילות" כדברי רש"י. זו שאלה מעניינת בגדרי "איתיה בלאו והן", אבל היא חורגת מנושא דיוננו בשיעור זה.

 

 

 

בשבוע הבא נעסוק בשאלה האם שבועה בכולל חלה לבטל מצוה. ראו ירושלמי סוף הל' ד' "ע"ד דר' יוחנן" לפחות עד "ויושב בצל סוכה", רמב"ם הל' שבועות פ"ה הי"ח; תוס' כד. ד"ה אלא ורמב"ן ד"ה בשלמא לאו; בעה"מ יב: באלפס ד"ה כתב הרי"ף "...ואין לנו ללמוד ממנו" ובמלחמות "...וההפרש שהפרשנו נכון וברור".