שיעור 10 - כיבוד אב ואם (ב)

  • הרב אליהו שי

כיבוד אב ואם (ב')[1]


המקורות

"או 'איש אמו ואביו תיראו',
יכול אם אמר לו אביו לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה ישמע להם?
תלמוד לומר: 'ואת שבתותי תשמורו' - כולכם חייבים בכבודי." (ספרא, קדושים פרשתא א, הלכה י)

השיעור הקודם

בחלקו השני של השיעור הקודם, ניתחנו את הדרשות הראשונות בספרא על מורא אב ואם, משני היבטים: ראשית, ניסינו לחשוף את יסודה הרעיוני של הדרשה. עמדנו על כך ששורשה של מצוַת כיבוד הורים, לדעת דרשה זו בספרא, נובע מכך שההורים הם במעמד של מעין 'בוראים' ביחס לבנם. ובניסוח חד אמרנו, שהבן חייב בכבוד הוריו מאותה סיבה בדיוק שהוא חייב בכבוד א-לוהיו, שהרי גם הקב"ה וגם אביו ואימו הם יוצריו.

בהמשך ניסינו להראות שתפיסה זו של משמעות המצווה אינה נחלתה של דרשה זו בלבד, אלא גם של דרשות נוספות בהמשך. ובאופן זה נוצר מבנה מעניין של סדרת דרשות - שלמרות שהדרשות ביסודן הן נפרדות, מתברר שבעומקן הן משקפות את אותה התפיסה.

בהקשר זה העלינו את השאלה בנוגע לחלקו של עורך המדרש בסידור ובעריכת הדרשות השונות. דרשה זו היוותה דוגמא לכך שפעולת העריכה של העורך איננה טכנית בלבד - איסוף וסידור של דרשות לפי סדר הפסוקים, אלא פעולה שגם טובעת את חותמה על חומרי היסוד, ובכך היא מעניקה משמעות נוספת לדברים.

כולכם חייבים בכבודי

ננסה לבחון את הדרשה שלפנינו מפרספקטיבה זו של עריכת הדרשות. במבט ראשון, הדרשה שלפנינו נראית כעוסקת בנושא חדש - האם יש לשמוע בקול אביו ואימו כאשר הם מורים לו לעבור על המצוות. אך אם נעמיק מעט במשמעותה של דרשה זו, נשים לב לכך, שהדילמה הקיימת בבסיסה, היא אותה דילמה שהעסיקה גם את הדרשות הקודמות - היחס בין כיבוד אב ואם לכיבוד ה'. במובן זה נראה, שדרשה זו ממשיכה ומפתחת את התפיסה שעלתה בדרשות הקודמות.

יתר על כן - הזיקה בין דרשה זו לקודמותיה אינה מסתכמת רק בנושא המשותף המעסיק אותן, אלא גם ברצף הרעיוני שהן יוצרות! כלומר, דרשה זו מוסיפה קומה נוספת על גבי הדרשות הקודמות, ויוצרת יחד איתן מהלך רעיוני מורכב עוד יותר:

בדרשות הקודמות נרמזה התפיסה שמצוַת כיבוד אב ואם היא מצוה מקבילה בשורשה למצוַת כיבוד ה'. כלומר, במובן מסויים אנו רואים את ההורים כמשתווים לאלוקים בהקשר זה. ולאחר שהועמדה מצוַת כיבוד אב ואם באור כזה, באה דרשתנו ומוסיפה קומה נוספת המשלימה את התמונה: יש לסייג מעט את המוחלטות של האמירה קודמת: אמנם האב והאם ביחס לבנם נחשבים כדומים לרבונו של עולם, אך יש להיזהר שדמיון זה לא יטשטש את ההבדל - שהמחוייבות לקב"ה עומדת מעל למחוייבות להורים; ולכן אם אביו ואימו מנסים למנוע ממנו לקיים מצווה כלשהי - אין לשמוע להם. הנימוק לכך הוא, כי גם האב והאם מחויבים בכבוד ה'.

על פי זה, אם נשוב לדיון על "טביעות אצבעותיו" של העורך, נראה שסידור הדרשות כאן משוכלל עוד יותר ממה שהבנו בתחילה: עורך המדרש לא רק מלקט באופן טכני דרשות שונות על סדר הפסוקים, ואף לא רק קושר בין דרשות המשקפות תפיסה דומה, אלא גם יוצר מהלך רעיוני חדש הדן ביחס בין כיבוד הורים לכיבוד ה' על היבטיו השונים.

ניתוח הדרשה

לאחר שהבנו את משמעות המיקום של דרשה זו, ננסה כעת לנתח אותה לגופה.

ראשית, יש להבין את הרובד הפרשני שלה - על מה הדרשן מתבסס בפסוק כשהוא מסיק מסקנה זו? מדברי הדרשן נראה שמסקנתו נשענת על העובדה שמורא אב ואם ושמירת שבת נמצאים באותו הפסוק. סמיכות זו, לדעתו, היא משמעותית ובאה ללמד על ההיררכיה הנכונה בין המצוה לשמוע לאביו ואימו למצוַת שמירת השבת.

אך במבט ראשון, בסיס פרשני זה נראה רעוע למדי: פרק י"ט כולו הוא קובץ ארוך של מצוות בתחומים שונים זה מזה, המופיעות אחת לאחר השניה בלא כל קשר ביניהן. ואם כן, סמיכות זו שבין מורא אב ואם לשבת אינה יוצאת דופן; לפיכך קשה לראות אותה כרומזת למשמעות מיוחדת!

כדי להבין דרשה זו, נצא למסע קטן במחוזות אחרים, וננסה לגלות שם פרטים שונים שיסייעו לנו להשקיף על דרשתנו במבט רחב יותר.

לפני שנצא לדרך, נזכיר את העובדה שכבר עמדנו עליה, שבדומה למורא אב ואם, גם מצוַת כיבוד אב ואם נזכרה בסמיכות למצוות השבת!

"זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. כבד את אביך ואת אמך..." (שמות כ', ז י - יא)

יתכן שלדעת הדרשן, העובדה שסמיכות זו קיימת גם במצוַת כיבוד אב ואם, מצביעה על כך שסמיכות זו איננה מקרית גם במצוַת מורא אב ואם.

מצוות סמוכות לשבת

נוכל להעמיק בטיבו של קשר זה אם נחפש מצוות נוספות שמצוַת השבת מופיעה יחד איתן באותו פסוק. בהמשך פרקנו (!) נאמר:

"את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'." (פסוק ל)

אזכור זה של שבת ומורא מקדש בסמיכות נשנה גם בהמשך ספר ויקרא:

"לא תעשו לכם אלילים, ופסל מצבה לא תקימו לכם.... את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו, אני ה'." (כ"ו א-ב)

ניתן לראות, אם כן, שאזכורה של השבת עם מצוה אחרת באותו פסוק היא נוסחה קיימת, הנמצאת במצוות נוספות[2]; ואף באותה מצוה אנו מוצאים שההצמדה חוזרת כמה וכמה פעמים. ומתחזק הרושם, שהסמכתה של השבת למצוה מסויימת איננה טכנית אלא בעלת משמעות, ובהחלט יכולה לרמוז לקשר מהותי יותר בין שני חלקי הפסוק.

ניתן לחזק מסקנה זו מהעובדה שמצוַת השבת נסמכת בתורה באופן בולט ומובהק לפרשיות המשכן (= מקדש):

פרק ל"א בספר שמות חותם את פרשיות הציווי על הקמת המשכן - תרומה, תצווה ותחילת כי תשא. ובסופו של הפרק נאמר:

"ויאמר ה' אל משה לאמור: ואתה דבר אל בני ישראל לאמור, אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם..."

הסמיכות כאן חדה ובולטת; נשים לב במיוחד למילה "אך" היוצרת ניגוד ברור בין השבת הנזכרת כאן, למשכן שהוזכר בפרשה שלפניה.

סמיכות זו נשנית גם בפרשיות הביצוע של המשכן (שמות ל"ה):

"...ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור, זה הדבר אשר ציווה ה' לאמור: קחו מאיתכם תרומה לה', כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת..."

נשים לב גם לכך, שהמצוה היחידה שנזכרת שם שאינה קשורה במישרין לנושא המשכן, היא מצוַת השבת!

מכל האמור עולה, שלדעת הדרשן יש לראות סמיכות זו של "איש אמו ואביו תראו" ל"שבתותי תשמורו" בפרספקטיבה רחבה יותר: איזכורה של השבת בסמיכות למצוה זו ולמצוות נוספות, ואף בנוסחה דומה מאד לזו שלנו, מצביע על כך שאין לראות סמיכות זו כדבר מקרי; ועל כן ניתן ואף נדרש להסיק ממנה מסקנות הלכתיות. דומה שבמקרה זה הנחתו זו של הדרשן קרובה אף לפשוטו של מקרא[3].

הקשר המהותי

נשוב לפסוק "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'.", הבאת פסוק זה שימשה אותנו כדי להראות שקיים קשר בין שני הפסוקים: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" ו"שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו". אך הקשר שעמדנו עליו עד כה היה חיצוני למדי - שבשני המקרים אזכור השבת בסמיכות הוא משמעותי. אולם דומה שניתן להצביע על קשר עמוק יותר ביניהם.

הפסוק "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" נדרש בספרא:

"יכול יהיה בניין בית המקדש דוחה שבת?
תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' - אמר שבת משום שמירה, ואמר מקדש משם מורא.
יכול יהיה ירא מן המקדש?
תלמוד לומר: 'ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' - מה שבת, לא מן השבת את מתיירא אלא ממי שפיקד על השבת, אף מקדש - לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש." (ספרא קדושים פרק ז' הל' ז')

אותה דרשה שנדרשה על סמיכות מורא אב ואם לשבת, נדרשה על סמיכות מורא מקדש לשבת! בשתי הדרשות - ישנו עימות בין שני חלקי הפסוק, שמוכרע מ"את שבתותי תשמורו" - שמירת השבת גוברת על הדברים האחרים. הנימוק לכך בשני המקרים זהה: ביחס למורא אב ואם - "כולכם חייבים בכבודי", וביחס למורא מקדש - "מה שבת לא מן השבת את מתיירא אלא ממי שפיקד על השבת, אף מקדש לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש "[4].

התחלנו את המסע מחיפוש אחר רמזים שונים שהובילו את הדרשן להסיק שסמיכות השבת למורא אב ואם אינה מקרית, והצענו את הפסוק העוסק במורא מקדש כרמז משמעותי שהוביל את הדרשן למסקנתו. הצעה זו מקבלת כעת חיזוק מכך שדרשה דומה נדרשה גם על הפסוק של מורא מקדש. ואם כן, מוכח שהדרשנים אכן רואים פסוק זה כמשחק תפקיד בביסוס היחס בין השבת למצוות הסמוכות לה[5].

על פי כל זה ניתן להסיק, שהקשר בין שני הפסוקים - "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" ל"את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" הוא עמוק יותר: בשתי המצוות מצטיירת תמונה דומה: מצוַת השבת עומדת גם מעל חובת כיבוד אב ואם וגם מעל חובת מורא מקדש. כלומר, שתי המצוות כפופות למצוה שלישית, העומדת מעליהן בהיררכיה של המצוות. הנימוק לכך הוא זהה בשתיהן - כיוון שמקור הציווי הוא הקב"ה.

אולם יתכן שיש כאן אף יותר מכך: קשר זה בין הפסוקים מצביע לא רק על העובדה ששתי המצוות - מורא הורים ומורא מקדש - כפופות למצוות השבת, אלא גם על קשר פנימי שישנו בין שתי מצוות אלו עצמן: העובדה ששתי המצוות כפופות למצוה אחרת, מלמדת גם על מהותן - אלו שתי מצוות המבטאות השתעבדות ויחס של כפיפות לגבוה ממך.

הסבר זה יכול להאיר באור חדש נקודה שעמדנו עליה בשיעור הקודם. הדרשה השניה שניתחנו באותו שיעור עסקה בעדיפות כבוד האב על כבוד האם. הדוגמאות שהובאו בה היו מעולם הקרבנות. הסברנו שהבאת דוגמאות אלו דווקא, קושרת דרשה זו לדרשה שלפניה, שעסקה ביחס בין כיבוד אב ואם וכיבוד ה': כיוון שהיחס הראוי להורים דומה ליחס הראוי לה' (כי שלושתם בוראים), הרי שהדוגמאות מעולם הקרבנות ממשיכות את אותה המגמה: כמו שקרבן משמש בידי המקריב כדי לבטא את הערצתו והכרת תודתו לה', כך צריך להיות היחס להוריו.

אך לאור הדברים שנתבררו בשיעור זה, נראה שהסיבה להבאת דוגמאות מעולם הקרבנות דווקא, עמוקה יותר: הקרבנות קשורים למורא אב ואם, לא כי הם דרך לבטא כבוד והערצה, אלא כי ישנו קשר פנימי בין מצוות מורא אב ואם למצוות מורא מקדש (המכיל גם קרבנות).

פרטי ההלכות

"איזו היא מורא?
לא יֵשֶב במקומו, ולא מדבֶר במקומו ולא סותר את דבריו.
אי זהו כיבוד?
מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא." (שם, הלכה י)

דרשה זו דנה בפרטיהן של מצוות הכבוד והמורא, ומביאה רשימה קצרה של הלכות הכלולות בכל אחת מהמצוות. ננסה לנתח את ההלכות הנמנות ברשימות אלה, ונפתח ברשימת ה"מורא".

נשים לב לכך שהפרטים ברשימה זו מסודרים במבנה של שרשור: (שרשור הוא תופעה ספרותית בה יחידה אחת מתקשרת בראשה לזו שלפניה על ידי מילה מקשרת, ובסופה ליחידה שאחריה, באופן שבסופו של דבר כל היחידות משורשות זו לזו)[6].

"לא ישב במקומו,
לא מדבר במקומו
ולא סותר את דבריו."

מהי משמעותן של הלכות אלו, ומדוע דווקא הן מבטאות את יראת ההורים? נשים לב, שבכל הפרטים הנזכרים ברשימה זו קיים פן של דחיקת מקום האב והבלטת ה"אני": כאשר הבן יושב במקומו, מדבר במקומו, או סותר את דבריו - הוא בעצם דוחק את רגלי אביו ומבליט את עצמו. וזהו בדיוק גם משמעותו הפנימית של מושג ה"יראה": יראה היא צמצומו של ה"אני" - האדם הירא מצמצם את מקומו ומאפשר את נוכחותו של מישהו אחר[7].

גם רשימת ה"כבוד" בנויה כמבנה ספרותי מעוצב. רשימה זו מורכבת משלוש קבוצות, המקיימות ביניהן יחסים מעניינים:

1) מאכיל ומשקה,

2) מלביש ומכסה,

3) מכניס ומוציא.

גם ללא בדיקה קפדנית, ניכר שלרשימה זו ישנו מקצב פנימי מיוחד. ננסה לבדוק אותה לפרטיה. בשתי הקבוצות הראשונות הפרטים מתחרזים זה לזה, בהקבלה:

מאכִיל          ומשקֵה

מלבִּיש          ומכסֵה

נוסף לכך, שתי הקבוצות האחרונות - "מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" מסודרות במבנה כיאסטי:

א. "מלביש" ו"מוציא" מתחרזים זה לזה באופן ברור.

ב. ובין "מכסה" ו"מכניס" ישנו משחק לשוני: מכסה - מכניס.

כך שנוצר לנו המבנה הבא:

מלבִּיש

     מכסֵה

     מכנִיס

מוצִיא

עולה, אם כן, ששלושת הקבוצות קשורות זו לזו בקשרים פנימיים: הקבוצה הראשונה מקבילה לשניה מבחינת המצלול שלהן, והשניה מקבילה לשלישית על ידי חריזה ומשחק לשוני היוצרים מבנה כיאסטי. ניתן לראות, אם כן, את הקבוצה השניה כחוליה המרכזית של שלושת הקבוצות.

יתר על כן: יתכן שהקבוצה השניה משמשת לא רק כציר מרכזי בין הקבוצה הראשונה לשלישית, אלא גם כחוליית מעבר, המקשרת את הקבוצה הראשונה לשלישית זו לזו. קישור זה נעשה אף הוא באמצעות חריזה:

מאכִיל ומשקֵה

מלבִיש ומכסֵה

מכנִיס ומוצִיא

"מלביש" שבקבוצה השניה, מתחרז בבירור ל"מכניס" שבתחילת החוליה השלישית; ו"מכסה" מתחרז ל"משקה" שבסוף החוליה הראשונה.

קשרים פנימיים אלו בין הקבוצות השונות, מעצבים את רשימת ה"כבוד" כמבנה מגובש אחד[8].

למשמעות הפרטים

אם כך, יש לשאול - האם מבנה זה אוצר בתוכו גם משמעות רעיונית?

ניתן להציע שהקבוצות ברשימה זו מסודרות באופן הדרגתי, וישנן שתי אפשרויות להבנת טיבה של הדרגתיות זו:

1. הדרגה מהבסיסי ביותר לפחות בסיסי: אכילה ושתיה הם הצרכים הבסיסיים ביותר לקיום האנושי. לאחריהם לבוש וכיסוי, שהם צרכים בסיסיים פחות, אם כי עדיין חיוניים ("ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"), הוצאה והכנסה הכי פחות חיוניים.

2. רמת הטיפול בגופם: "מאכיל ומשקה" - ממש לתוך גופם של האב והאם. "מלביש ומכסה" - ישנו עדיין טיפול בגוף עצמו, אך באופן חיצוני יותר - רק כיסוי שלו. והכנסה והוצאה - אין כלל טיפול בגוף עצמו, אלא הוצאתו החוצה בלבד.

איך שלא נסביר את ההדרגתיות ברשימה זו, דומה שמשמעותה אחת: מצוות כיבוד אב ואם כוללת התמסרות אליהם בכל הרמות: החל מהרמה הבסיסית ביותר ועד הרמות הפחות בסיסיות.

לשאלות, תגובות והארות: [email protected]

מקורות לשיעור הבא

א. מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, מסכתא דבחודש, פרשה ח'. נא לקרוא את הדרשות על הפסוק "כבד את אביך ואת אימך". (עמ' 231-232 במהדורת הורוביץ - רבין.)

ב. בשיעור הבא ננסה להשוות בין הספרא בו עסקנו עד כה, למכילתא בנוגע למצוות כיבוד אב ואם. על כן כדאי לשמור את דפי שיעור זה כדי לשמור על הרצף.

ג. סדר אליהו רבה (= תנא דבי אליהו), פרק כו, ד"ה "דבר אחר, זכור את יום השבת לקדשו וכבד את אביך ואת אימך... מצוות אנשים מלומדה."


[1] תודתי העמוקה לידידי אברהם יוסקוביץ' על הלימוד המשותף של סוגיה זו, וסוגיות נוספות. הרבה מן המשוקע בשיעורים אלה, משלו הוא.

[2] נשים לב לדימיון הבולט שבין פסוק זה לפסוק של מורא אב ואם:

ראשית, התבנית של שני הפסוקים זהה:

"איש אימו ואביו תראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה' א-לוהיכם."

"את שבתותי תשמורו, ומקדשי תראו, אני ה'."

נוסף לכך, בשני הפסוקים, המצווה הנסמכת לשבת היא מצווה של 'מורא', ושני הפסוקים גם חותמים ב'אני ה''.

[3] "מקרה זה" דווקא. כפי שכבר הערתי בהזדמנויות שונות, העובדה שאנו מנסים, ולפעמים אולי גם מצליחים, לחשוף את הפרספקטיבה הרחבה שהנחתה את הדרשן - אינה אומרת בהכרח שפרספקטיבה זו היא גם פשוטו של מקרא. מטרתנו היא להראות שדרשות שנראות כבנויות על דיוקים מילוליים פורמליים אינן תמיד כך, ומסקנותיהם של הדרשנים נשענות לא אחת על קריאה רחבה וכוללת של הפסוקים; אך זה עדיין לא אומר שקריאה רחבה וכוללת זו תהיה תמיד פשוטו של מקרא. במקרה זה, דומני שהנחתו של הדרשן - שישנה משמעות להסמכת השבת למורא אב ואם - עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא.

[4] הנימוק בדרשה על מורא מקדש מפורט מעט יותר.

[5] דרשה זו מוסבת על הפסוק בפרשת קדושים - פרק י"ט פס' ל. כפי שציינו לעיל, פסוק זה חוזר גם בהמשך הספר - בחתימתה של פרשת בהר (כ"ו, ב). וכשנבדוק פסוק זה בהקשרו שם, נגלה תגלית מפתיעה: פסוק זה הינו חלק מתוך יחידה של שני פסוקים העומדת בתווך בין פרשת גאלת עבד עברי שלפניה, לפרשיות התוכחה שלאחריה. (וכבר התחבטו פרשנים באשר להסבר יחידה זו, ומשמעות מיקומה). הפרשה הקודמת, הסמוכה ליחידה זו, מסתיימת בחתימה החגיגית: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' א-לוהיהם" (כ"ה, נ"ה)! כלומר הציווי "ומקדשי תיראו" נסמך לפסוק המצהיר "כי לי בני ישראל עבדים", ובכך עולה המסר שהמדרש ניסח בפירוש.

דומה שברור שסמיכות זו בין "כי לי בני ישראל עבדים" ל"שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" עמדה לנגד עיני הדרשן בדרשה זו.

[6] תופעה זו קיימת באופן נרחב גם במקרא - בשירה ואף בפרוזה. לאחרונה חשף הרב אברהם וולפיש תופעה זו גם בעריכת המשנה.

[7] יש להצביע על דמיון בין מצוַת מורא אב ואם למצוַת "והדרת פני זקן" שמופיעה בהמשך פרקנו (י"ט, ל"ב): "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מאלוקיך אני ה'".

ראשית, לפסוקים אלו ישנם כמה מרכיבים משותפים:

1) יראה: "איש אמו ואביו תיראו" - "ויראת מאלוקיך".

2) חתימה זהה "אני ה' אלוקיכם" - "אני ה' ".

מפתיע לגלות, שמצוות הידור מוגדרת בספרא בדיוק באותו אופן בו מוגדרת מצוות מורא אב ואם:

"איזהו הידור? לא ישב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו"!!

(ספרא קדושים פרק ז' הל' י"ד).

עד כמה שידוע לי, אלו שני המצוות היחידות בהן מופיע אצל חז"ל ניסוח זה! וייתכן מאד שנרמז כאן קיומו של קשר מהותי בין מצוות אלו לדעת הדרשנים, שיש לעמוד על טיבו. ניתן לחזק הנחה זו מהלכה נוספת במצוַת הידור הנזכרת בספרא שם (הלכה י"ג): "אי 'והדרת' יכול יהדרנו בממון? תלמוד לומר: 'תקום והדרת', מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בה חסרון כיס". דיון מקביל לזה ישנו גם במצוַת כיבוד אב ואם: "נאמר: 'כבד את אביך ואת אמך', ונאמר 'כבד את ה' מהונך', מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס" (קידושין לב ע"א, עיין שם)

[8] נראה ברור רשימה זו עוצבה לאור הפסוק בהושע ב', ז:

"כי זנתה אימם, הובישה הורתם, כי אמרה אלכה אַחרֶי מְאַהבַי נו­ֹתְנֵי

לַחְמִי וּמֶימַי

צַמְרִי וּפשְתִי

שַמְנִי וְשיקוּיָי "

הזיקה בין פסוק זה לדרשתנו אינה מוטלת בספק. נוסף לכך, הימצאותו של פסוק זה, שחלקיו מתחרזים זה לזה בבירור, ברקעה של הדרשה - מחזקת מאד את הניתוח שהצעתי למבנה שלה, הבנוי על החריזה של המרכיבים זה לזה.