שיעור 10 - מלכות שלמה בירושלים (א)

  • הרב יצחק לוי

מלכות שלמה בירושלים (א): סקירה כללית

בשיעורים הקודמים תיארנו את כל פועלו של דוד בירושלים, מבחירתה לעיר מלכות ועד הפיכתה לעיר המקדש. מכאן ואילך נדון במלכות שלמה בירושלים.

א. מלכות שלמה - מלכות אידאלית בראשיתה

מלכות שלמה אמורה להיות מלכות אידאלית בכל המובנים:

· שלמה הוא המלך הראשון המולך תחת אביו.

· שלום עולמי שורר:

כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה (מל"א ה', ד-ה).

· גבולות הממלכה הם הרחבים שידעה מעודה:

וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו (שם, א).

· השפע הכלכלי מגיע לשיאים בלתי-רגילים:

וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים (שם, ב-ג).

וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁר בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אֶחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכַּר זָהָב... וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה זָהָב שָׁחוּט שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב יַעֲלֶה עַל הַצִּנָּה הָאֶחָת. וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשֶׁת מָנִים זָהָב יַעֲלֶה עַל הַמָּגֵן הָאֶחָת... וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז... וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה... וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב (שם י', יד-כז).

· חכמת שלמה היא שם דבר בישראל ובעולם כולו, כפי שנאמר במשפט שתי הנשים הזונות (שם ג', טז-כח) וכפי שאומרת מלכת שבא בבואה (שם י', א-י).

· העולם כולו מכיר בעליונותו של שלמה, בעצמתו וחכמתו:

וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ (שם ה', יד).

וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה. וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים בְּלִבּוֹ. וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה (שם י', כג-כה).

· דוד הכין לבניין המקדש כל שביכולתו וציווה את ראשי העם שיעזרו לשלמה בדבר (דה"א כ"ב, ו-כח).

דומה ששלמה מתחיל בתנאים מיטביים מכל ההיבטים - הרוחני, המדיני, הפנימי והכלכלי - ויכול לגשת לבניין המקדש ולבצר את הממלכה מכל הבחינות.

ב. המבנה של פרקי שלמה (מל"א א'-י"א)

אחד עשר פרקי מלכות שלמה שבספר מלכים א נחלקים לכמה פרשיות:[1]

א' - ב', יא

משיחת שלמה למלך וצוואת דוד. הפרשייה נחתמת: "וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד" (ב', יב).

ב', יג - ד', א

ביסוס מלכות שלמה. הפרשייה נחתמת: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱ-לֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (ג', כח - ד', א).

ד', ב - ה', יד

ממלכת שלמה: השרים, הניצבים, שלטונו, עושרו, עצמתו וחכמתו.

ה', טו - ז', נא

הברית עם חירם וחכמת שלמה, בניין בית ה' ובית המלך.

ח'

חנוכת המקדש, ברכת שלמה ותפילתו.

ט', א-ט

מראה הלילה השני לשלמה (הבטחת השושלת והמקדש - בתנאי שילכו בדרך ה').

ט', י-כח

ביסוס הממלכה, ביטחונה וכלכלתה.

י'

חכמת שלמה, עושרו, גדולתו ותוקפו.

י"א

חטאי שלמה ועונשו.

מן החלוקה הפנימית הזאת עולה כי פרקי המקדש (ה', טו - ח') מצויים בלב פרקי שלמה ומחלקים אותם לשלוש תקופות: התקופה שלפני בניין המקדש, פרקי המקדש והתקופה שלאחר הבניין. תעיד על כך ההקבלה הכיאסטית בין פרקים ג'-ה' ופרקים ט'-י"א, כפי שנפרט בשורות הבאות.

בתחילת פרק ג' נאמר:

וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב. רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם. וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר (מל"א ג', א-ג).

יש כאן ביקורת מרומזת על כך שלא נבנה בית לשם ה' ועל זביחת העם בבמות. בהמשך הפרק מתוארת ההיראות הראשונה של ה' לשלמה בגבעון, בחירתו בחכמה ומשפט שתי הנשים הזונות.

בפרק ה' מתואר עושרו של שלמה, ופסוק מיוחד מוקדש למספר סוסיו (40,000 אורוות ו-12,000 פרשים!). בהמשך מרחיב הכתוב מאוד על חכמת שלמה ועל הברית עם חירם מלך צור.

בפרק ט', בהיראות השנייה בגבעון, מזהיר ה' את שלמה שאם לא ישמרו את המצוות והחוקים, ייחרבו המקדש והממלכה.

בפרק י', לאחר תיאור מפעלי הבנייה של שלמה וביקור מלכת שבא, בא שוב תיאור מפורט של עושרו העצום של שלמה: הכסף והזהב המצויים בממלכתו והכסף והזהב המובאים אליו. דומה שפרק י' מתרגם את חכמת שלמה, המתוארת בפרק ה', בעיקר לעושר. באותו פרק חוזרת גם ההתייחסות לריבוי הרכב והפרשים, כולל אזכור מקורם של הסוסים במצרים.

בפרק י"א מתחלפת אהבת ה' של פרק ג' באהבת נשים נכריות שהטו את לבב שלמה ובבניית הבמות לעבודה זרה ממזרח לעיר.

דווקא המלך הקבוע הראשון של ישראל, בנו של דוד, מדגים במעשיו את היפוכה של פרשת המלך (דברים י"ז): מרבה לו כסף וזהב, נשים וסוסים, ומקיים זיקה הדוקה עם מצרים. כל החטאים הללו מתוארים כבר בראשית הדרך, בפרקים ג'-ה', אך שם הביקורת עודנה מרומזת בלבד. בפרקים ט'-י"א - שבהם מגיעים חכמתו, עושרו ופרסומו של שלמה לשיאם - כבר בא איום מפורש על חורבן המקדש, חכמת שלמה מתורגמת בעיקר לריבוי כסף וזהב, מקורם של הסוסים הרבים במצרים מוזכר במפורש, ואת מקומה של אהבת ה' תופסת אהבת נשים נכריות, המביאה לעבודה זרה.

בין שתי היחידות הללו חוצצים פרקי בניין בית ה' ובית המלך. פרקי המקדש הם פרקי השיא של מלכות שלמה - אך הם גם שהביאו לנפילתו. חשק שלמה, מפעלי הבנייה המפוארים והגדולים (שבעטיים הוטלו על העם מס עובד ומס כספי), הדגשת העושר העצום והרחבת המעצמה (שנהייתה מוערכת בעולם כולו) - כל אלו הפכו מאמצעי לגילוי מלכות ה' בעולם למטרה בפני עצמה. הייעוד הנשגב שהציב דוד - בירת מלכות ישראל בחסותה של מלכות ה' - לא התממש. מלכות שלמה הפכה ליעד בפני עצמו, תוך העמדת עושרו, נשותיו, סוסיו ופארו בעיני העולם במרכז ענייניו. המלכות הארצית העמידה בצלה את החלום הנשגב של חיבורה עם מלכות ה'. דווקא פרקי השיא של שלמה - בניין בית ה' ובית המלך - הם הם הגורם לנפילה האדירה.

ג. לוח זמנים של ימי שלמה

אין בידינו תיאור מסודר של פרקי הזמן השונים של חיי שלמה, אך יש להניח כי הם מסודרים בסדר כרונולוגי:

· פרקים א'-ב' עוסקים במשיחת שלמה למלך ובביסוס מלכותו, דהיינו: בראשית מלכותו.

· פרקים ג'-ה' מתארים, לדעתנו, את התקופה שלפני בניין המקדש.

· פרקים ט'-י"א עוסקים בתקופה שלאחר השלמת בית ה' ובית המלך וחנוכת המקדש (וראה ט', י).

· בי"א, ד נאמר "ויהי לעת זקנת שלמה".

תאריכים ומשכי זמן מפורשים מצוינים רק בפרקי המקדש. בניין המקדש החל בשנה ה-4 למלכות שלמה (מל"א ו', א, לז) ונמשך 7 שנים, כלומר, הוא הסתיים בשנה ה-11 לשלמה (שם, לח). את ביתו בנה שלמה 13 שנה (מל"א ז', א), ומן האמור במל"א ט', י - "ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים את בית ה' ואת בית המלך" - אנו למדים כי בית המלך נבנה לאחר בית ה', כלומר, עד השנה ה-24 למלכות שלמה. מסדר הכתובים עולה שבית ה' נחנך רק לאחר סיום בניין בית המלך. נמצאנו למדים שפרקים א'-ה' מתארים את 3 השנים הראשונות למלכות שלמה; פרקים ו'-ח' את השנים ה-4 עד ה-24 למלכותו; ופרקים ט'-י"א - את יתר שנות מלכותו (שנמשכה 40 שנה (מל"א י"א, מב)).

להלן ברצוננו לסקור את יחסו של שלמה עצמו למשמעות קיומו של בית ה'.

ד. מועדי בניין בית ה' וחנוכתו ומשמעותם[2]

בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו. וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים (מל"א ו', לז-לח).

בניין בית ה' החל בשנה הרביעית בחודש זיו, והסתיים כתום שבע שנים, בשנה האחת עשרה בירח בול. חנוכתו, על פי דרכנו, הייתה בתום עשרים שנות בניין בית ה' ובית המלך, והיא נערכה בחודש השביעי, בחג הסוכות:

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (שם ח', ב).

וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים. וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (דה"ב ז', ח-י).

1. מדוע החלה הבנייה רק בשנה הרביעית

על דרך הפשט, את ארבע השנים הראשונות הקדיש שלמה לביסוס מלכותו, תהליך שהסתיים רק עם השלמת צוואת דוד בהריגת שמעי כתום שלוש שנים (מל"א ב', לט). אברבנאל (בעקבות פסיקתא רבתי ו ז) מסביר כי שלמה לא רצה לבנות את בית המקדש במה שהכין דוד כי אם ברכושו שלו, ונדרשו שלוש שנים להשגת כל הדרוש לבניין.

2. התחלה בחודש זיו וסיום בחודש בול

כתב הגר"א:

שמות אלו היו קוראים אותם קודם שגלו לבבל דהיינו לאייר זיו ולתשרי איתנים ולמרחשון בול ולניסן אביב, ושמות שלנו דהיינו ניסן אייר אחר שירדו לבבל.

הגמרא בראש השנה (יא ע"א) דורשת כי חודש אייר קרוי זיו משום "דאית ביה זיוא לאילני [שיש בו זיו לאילנות]", דהיינו, זוהרם ויופיים של הפרחים והניצנים; וכן תרגם יונתן "בירח זיו ניצניא" (מל"א ו', א). שמו של חודש מרחשוון, בול, משמעותו אולי יבול (על דרך "בול הרים" (איוב מ', כ), דהיינו, יבול הרים), שכן בו מסתיים אסיף פירות השנה החולפת; וכן תרגם יונתן "ירח מֵיסַף אִבְבַיָּא".[3] ויש בכך סמליות: הבניין מתחיל בתקופת הפריחה וההנצה, ומסתיים בתקופת אסיף היבול.

3. חנוכה בתשרי

בהנחה שהחנוכה אכן הייתה כתום עשרים שנות בניין בית המלך ובית ה' כאחד, מסתבר מאוד ששלמה בחר בתאריך. היה מקום לצפות שהמקדש ייחנך, כהמשך לחנוכת המשכן, דווקא בניסן: חודש מיוחד לישראל, ראש חודשים, שבו מתחדשת גם הבריאה. ברצוננו להציע כי שלמה בחר דווקא בתאריך זה כדי לבטא את תפיסתו שהמקדש מיועד לעולם כולו, שהרי אין כחג הסוכות לבטא את זיקת העולם כולו למקדש: שבעים פרים מוקרבים בו כנגד שבעים אומות העולם, ובו עתידים כל הגויים לעלות לבית ה' להשתחוות למלך ה' צב-אות ולחוג לפניו (זכריה י"ד, טז).[4]

את תפיסתו שהבית נועד לעולם כולו ביטא שלמה בתפילתו:

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מל"א ח', מא-מג).

שלמה מנסה אפוא לממש הלכה למעשה את חזון הנביאים שלעתיד לבוא יעלו כל הגויים להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים (ישעיהו ב', מיכה ד', זכריה י"ד) ו"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נ"ו, ז). נראה ששלמה סבור כי המעבר ממשכן למקדש משמעו מעבר משכינת ה' בקרב עם ישראל לשכינתו בקרב העולם כולו.

השקפה זו הולמת מאוד את מצבו המדיני והכלכלי הבינלאומי של שלמה: ממלכת ישראל יושבת בשלום בגבולות רחבים; שלמה מתחתן עם פרעה מלך מצרים ונושא את בתו;[5] הוא כורת ברית עם חירם מלך צור וקושר קשרים מסחריים ופוליטיים ענפים עם עמי הסביבה; וגם שליטי ארצות רחוקות, כמלכת שבא, מתוודעים לחכמתו, לעושרו ולגדולתו:

וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים בְּלִבּוֹ. וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה (מל"א י', כד-כה).

וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ (שם, כט).

גם באהבת שלמה "נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמניות אדֹמיֹת צדניֹת חתיֹת" (מל"א י"א, א) היו שראו חלק מאותה מגמה של איחוד העולם כולו תחת מלכות ה':

'לא ירבה לו נשים' (דברים י"ז, יז) וכתיב 'והמלך שלמה אהב נשים נכריות'. רבי שמעון בן יוחי אמר: אהב ממש, לזנות... רבי יוסי אומר: למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו).

לסיכום, שאיפתו של שלמה לייעד את המקדש לעולם כולו נובעת מן המציאות בימי מלכותו: קשרי חיתון עם מעצמות קרובות, קשרי מסחר רחבי-היקף והכרה נרחבת בחכמתו ובגדולתו.

ה. בית ה' - בית קבוע לשכינה

פעמיים מתגלה ה' לשלמה ומגדיר את התנאים לקיום המקדש. בפעם הראשונה - במהלך בניין בית ה', בין תיאור המבנה החיצוני של הבית לבין תיאור מבנהו הפנימי:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר. הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (ו', יא-יג).

כאן מנוסח רק החלק החיובי של התנאי: אם ילך שלמה בחוקות ה', יעשה את משפטיו וישמור את מצוותיו, ישכון הקב"ה בתוך בני ישראל ולא יעזבם.

בהתגלות השנייה, מיד לאחר חנוכת הבית, כבר מנוסחים שני צדדיו של התנאי:

וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר. וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים. וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא ה' עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת (ט', ב-ט).

מדוע מתאר ירמיהו הנביא, מחבר ספר מלכים, את צדו השלילי של התנאי - חורבן הבית אם יעברו בני ישראל על רצון ה' - דווקא בסמיכות לכתובים המשמחים של בניין הבית וחנוכתו? לדעתנו, שתי התגלויות א-לוהיות אלו הן תשובה לתפיסתו של שלמה את משמעות הבניין. כבר הראינו כי שלמה הבין שהבית מיועד לעולם כולו, והוא הוא חזון אחרית הימים של הנביאים. כעת ברצוננו לטעון כי שלמה גם חשב שבניין זה הוא קבוע, ולא ייחרב לעולם: בית עולמים - בית נצחי המיועד לעולם כולו. ראיה לכך בתפילתו בחנוכת הבית:

כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם. כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם. וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם. כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל. לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ. כִּי אַתָה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲ-דֹנָי א-להים (מל"א ח', מד-נג).

שלמה אינו מעלה על דעתו אפשרות של חורבן: גם אם יצאו ישראל לגלות, תמיד יוכלו להתפלל אל ה' דרך המקדש, כי המקדש יהיה קיים לעולם.

אין ספק שגודלו של הבניין ופארו תרמו לתחושתו של שלמה כי הבית קבוע ולא ייחרב כלל. מכל מקום, התפיסה שקיום הבית אינו מותנה בשמירת התורה והמצוות עלולה לפגוע בהקפדת המלך והעם על כך. לכן מבהיר ה' כבר במהלך הבניין שקיום המלכות והמקדש מותנים בשמירת תורה ומצוות, ואם יעברו ישראל על רצון ה' - ייחרבו הממלכה והמקדש גם יחד.

דומני שאת טעותו של שלמה מסכם מאמרו של רבי יצחק:

ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב 'לא ירבה לו נשים [ולא יסור לבבו]' (דברים י"ז, יז), אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו' (מל"א י"א, ד). וכתיב 'לא ירבה לו סוסים [ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס]' (דברים י"ז, טז), ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב, וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים בשש' וגו' (מל"א י', כט) (סנהדרין כא ע"ב).

גם החכמה העליונה שנתן ה' בשלמה, אין בכוחה להבין את במלואם את טעמיהן של מצוות התורה.

במלכות שלמה - המלך הקבוע הראשון - מתעוררת סוגיית גבולותיה של המלכות הארצית ביחס למלכות ה'. הבנייה הממלכתית האדירה של בית ה' ובית המלך, הנמשכת עשרים שנה, יוצרת אצל שלמה תחושת גדלות מופרזת, המתבטאת בתחומים רבים. היחס בין בית המלך ובית ה', פארם וגודלם של המבנים, הקרבה הגדולה כל כך ביניהם - כל אלו גורמים לשלמה לדמות בנפשו כי הוא ניצב יחד עם ה' בצד אחד, אל מול העם שבצד השני. הבנה זו התבטאה בבניין המילוא (ראה מל"א ט', כד) ובטשטוש בין הנישואין לבת פרעה ובין חנוכת הבית (ויקרא רבה יב ה). המחשבה שבית ה' הוא בית קבוע המיועד לעולם כולו, כבחזון הנביאים, משמעה שגם מלכות שלמה עצמה היא מלכות עליונה, דבר שחז"ל ביטאוהו בחריפות בדבריהם על הכנסת הארון לבית קודשי הקודשים.[6] וההידרדרות מסתיימת בעבודה זרה בהשפעת הנשים הנכריות.

מנקודת פתיחה כה גבוהה - שלום, גבולות רחבים ובטוחים, שפע ורווחה ומוכנות לביסוס הממלכה ולבניין המקדש - נפל שלמה לבירא עמיקתא של עבודה זרה, ובעקבותיה הנבואה על פילוג הממלכה.

אין זה מקרה שהבמות שהקים שלמה לעבודה זרה נותרו במקומן עד ימי יאשיהו - כמעט עד סוף ימי הבית הראשון:

כתוב אחד אומר 'כי בחר ה' בציון' (תהילים קל"ב, יג), וכתוב אחד אומר 'כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה [להסירה מעל פני]' (ירמיהו ל"ב, לא)! כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה (נידה ע ע"ב).

בעצם ימי שלמה - ימי השיא של מלכות ישראל ושל ירושלים - כבר נגזר החורבן על העיר ועל הבית.

הלקח של ימי שלמה הוא שהמלכות מחייבת ענווה עצומה. המלך צריך לזכור תמיד שעל כיסא ה' הוא יושב, להכפיף עצמו לרצון ה', ולכוון את חיי השעה של המלכות ושל הממלכה לחיי הנצח של תורת ה'.

סיכום

ניסינו להציג בשיעור זה תמונה כוללת של ימי שלמה ושל הדרך שבה ראה הוא עצמו את בניין בית ה'. בשיעורים הבאים נבחן בע"ה דרך הפריזמה של מבט-על זה את המרכיבים השונים של פרקי שלמה.



[1] החלוקה מובאת במבוא לפירוש דעת מקרא לספר מלכים עמ' 27-29.

[2] יחס הזמנים בין בניין בית ה' ובניין בית המלך יידון בשיעור נפרד. כאן נעסוק במועדי בניין בית ה' וחנוכתו כשלעצמם.

[3] ורד"ק פירש: "בירח בול - הוא מרחשון... ונקרא כן מפני הגשמים שמתחילין בו, ענין מבול. ובדברי רז"ל: 'בירח בול' - שבו העלה נבל, והארץ עשויה בולות בולות [גושים גושים של עפר מפורר, י"ל], וירח שבו בוללין לבהמה מתוך הבית, כלומר, שמאכל הבהמה כלה מן השדה".

[4] משמעותו האוניברסלית של חג הסוכות נעוצה כנראה בהיותו חג האסיף, שבו מסתיימת השנה החקלאית ומתחילה שנה חקלאית חדשה.

[5] נישואי בת פרעה לזר היו דבר יוצא דופן וחריג ביותר באותה עת.

[6] ראה שבת ל ע"א: "כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד' (תהילים כ"ד, ז), רהטו בתריה למיבלעיה [כלומר: רצו אחריו השערים לבלעו, כי חשבו שהוא מכנה את עצמו מלך הכבוד, י"ל], אמרו 'מי הוא זה מלך הכבוד' (שם, י)? אמר להו: 'ה' עזוז וגבור' (שם, ח)". מדרש דומה מופיע בשמות רבה ח א.