שיעור 10 - סיקול שדה מאבנים בשביעית

  • הרב משה טרגין

10 - סיקול שדה מאבנים בשביעית (פ"ג מ"ה - פ"ד מ"א)

המשניות בחלק זה של המסכת דנות בתהליך הסיקול - הוצאת אבנים מן השדה. בדרך כלל נערך סיקול השדה כחלק מהכשרת השדה לזריעה, והאבנים הקטנות מוסרות מן השדה עוד קודם על מנת להכינו לחרישה. אולם ניתן לסקל אבנים גם למטרות אחרות: חציבתן מן השדה, איסופן לבנייה או הקדמה לבנייה בשדה. באילו נסיבות מותרות פעולות אלו בשמיטה?

אנו נבחן שאלה זו שלא כסדר המשניות אלא על פי סדר הגיוני. בפ"ג מ"ז מונה המשנה את סוגי האבנים שמותר לסקל: אבנים "שזעזעתן המחרשה" או סלע שנתגלה ממקום מחבואו באדמה. מן המשנה עולה כי סלע הטמון לגמרי באדמה, אסור להסירו בשביעית. המשנה אינה מביאה מקור לאיסור זה. במבט ראשון נראה שנוכל לאסור פעולה זו מדין מראית עין. על אף שבעצם לא נעשתה כל מלאכה בעלת משמעות (בהסרת האבן ממתחם מסוים), קיים חשש שעובר אורח יחשוב שהמסקל עובד את שדהו, ועל כן הפעולה נאסרת. תפיסה זו קושרת בין איסור סיקול ובין איסור הוצאת דשן לשדה המופיע במשניות הבאות, שהוסבר אף הוא מדין מראית עין. לו היו אבנים אלו מועדות לסילוק מתחילה, לא היה סילוקן מעורר חשד.

לחלופין ניתן להציע שסיקול אבנים מן השדה נחשב כחלק מתהליך החרישה, ועל כן הוא אסור גם מבלי להיזקק לחשש מראית עין. ברם, אבנים המיועדות לסילוק כלל אינן מוגדרות כחלק מן הקרקע, ועל כן מותר לסלקן, שכן פעולה כזאת אינה עבודת קרקע. דומה שהבנה זו נתמכת בכינויה של התוספתא לאבנים כאלו - "אבנים תושבות" - שממנו משתמע כי ההיתר לסקלן מתבסס על היותן ניידות, ועל כן מוגדרות כנפרדות מן הקרקע.

שאלה זו בדבר אופי איסור הסיקול והסברה שביסוד ההיתר לסקל אבנים המיועדות לכך צריכה להיבחן לאור עניין נוסף הנידון במשנה. המשנה מתירה לסקל אבנים כאלו רק אם הן גדולות עד כדי כך שדרושים שני אנשים לשאתן; אם האבנים קטנות יותר (כלומר, הן יכולות להינשא על ידי אדם אחד), אסור לסלקן גם אם הן מיועדות לכך. מאידך, המשנה מתירה לסקל את כל אבני השדה אם הוא מכיל שתי אבנים גדולות. מה פשר הגבלות אלו: האם סילוקן של אבנים גדולות מעורר פחות חשד, או שמא גודל האבן הופך אותה לישות עצמאית, שאינה קשורה לשדה, ועל כן הסרתה אינה בגדר חרישה? הר"ש מפרש כי מותר לסקל את כל אבני השדה אם יש בו שתי אבנים גדולות משום שבמצב כזה אין התהליך נראה כחרישה. הר"ש מסביר אפוא את ההיתר לסקל אבנים גדולות בכך שאין בסיקול כזה מראית עין, ומכאן נוכל ללמוד כי סבר שיש בסיקול בעיה של מראית עין.

הירושלמי חולק על הבבלי במפורש בעניין זה ואוסר סיקול אבנים קטנות אגב הגדולות. דומה שמחלוקת זו משקפת את שאלתנו. אם גודל האבנים פותר את בעיית מראית עין, נוכל להיות גמישים יותר ולהתיר את סילוק כל האבנים, שכן סיקול האבנים הגדולות מסיר כל חשש שמא הבעלים מתכנן לחרוש את שדהו בשמיטה. אולם אם אנו מתמודדים עם איסור עקרוני יותר - שהסרת אבנים, ואפילו קטנות, נחשבת לחרישה - נוכל להתיר את סילוק האבנים הגדולות, אך לא את סילוק האבנים הקטנות אגבן.

נוכל להרחיב את הדיון בשאלתנו בלימוד דין אבני כתף שבמ"ט. גם כאן מציינת המשנה שיעור מינימלי לאבן המותרת בסיקול, אולם שיעור זה שונה מן השיעור שבמ"ז: בעוד שבמ"ז מתיר רבי מאיר סיקול אבן בתנאי שהיא נישאת בשני אנשים, מתירה מ"ט לסקל אפילו אבן שיש צורך בשתי הידיים להרמתה. ברור, אם כן, שהמשניות מתייחסות לשני מקרים שונים. נראה שמ"ט עוסקת באבנים שאינן מחוברות לקרקע אלא רק מונחות עליה. בסיקול אבנים כאלו אין בעיה מהותית - שהרי הקרקע עצמה אינה נעבדת - אלא רק חשש למראית עין, ועל כן הוא מותר אם האבנים מתאימות לשימושים אחרים. על פי הסבר זה יובן גם היתרה של אותה משנה (לפחות לפירוש הר"ש) לקבלן בניין לאסוף גם אבנים הקטנות מן הגודל המצוין במשנה: אם הבעיה היחידה היא מראית עין, ברור שהיא אינה קיימת בקבלן, שהכול יודעים שהוא משתמש באבנים לבנייה ואיש לא יחשוד בו שהוא מכין את הקרקע לחרישה. מ"ז, לעומת זאת, התייחסה לאבנים המחוברות לקרקע (כזכור, היא מזכירה אבנים "שזעזעתן המחרשה" - אבנים שהיו מגולות במקצת והמחרשה עשויה להיתקל בהן ולהוציאן). ביחס לאבנים כאלה עשויה להיות בעיה מהותית יותר- סילוקן באמצעות המחרשה מהווה עבודת אדמה מבחינה הלכתית; על כן הוא מותר רק אם דרושים שני אנשים להסרתן.