דילוג לתוכן העיקרי

פורים

קובץ טקסט

חג בתחפושת

א. הקדמה

בתור חג דתי, פורים הוא מצד אחד החג הקל ביותר להבנה, ומצד שני - הקשה ביותר. מחד, אופיו הבסיסי של החג נראה ברור - אמורים להנות, לשמוח במובן הפשוט ביותר של המילה, ולחגוג עם אוכל טוב ומשקאות משובחים. מאידך, כאן בדיוק הבעיה - מה המשמעות הדתית של כל זה?

יהיו כאלה שיאמרו לי שאני בעצם מסגיר את הבעיה הפרטית שלי בניסוח השאלה - מי אמר שפורים חייב להיות בעל משמעות מטפיזית משמעותית? למה אסור ליהודים סתם להנות בלי שהמצפון הכללי יציק להם? אני מסכים עם גישה זאת פחות או יותר, אז אגביל את ההתפלספות שלי: - תהא המשמעות של פורים אשר תהיה, היא לא תעמוד בסתירה לעובדה הפשוטה שאמורים להנות.

נפתח ברשימת החיובים ההלכתיים בפורים:

א. לשמוע את קריאת מגילת אסתר (פעמיים - פעם אחת בליל פורים, ופעם שנייה ביום).

ב. לערוך סעודה, כולל שתיית יין.

ג. "לשלוח מנות" - לפחות שתי מנות, לפחות לחבר אחד.

ד. לתת צדקה לשני עניים לפחות.

אין ספק שהסיפור במגילת אסתר מהווה את הבסיס לחג. הסיפור עצמו די פשוט - האימפריה הפרסית כוללת בגבולותיה את כל הקהילות היהודיות בעולם. מזימה בחצר המלך בהנהגת המן, בכיר שרי המלך, מובילה לחריצת דין כל היהודים למוות. בתכנית מחוכמת של המלכה אסתר, שהיא יהודיה בסתר (שעלתה למלכות כתוצאה מהדחת המלכה הקודמת, ושתי) הגזרה מתבטלת, היהודים מורשים להגן על עצמם, וביום הנקבע להריגתם הם מצליחים להשמיד את כל אויביהם. המן עצמו נתלה קודם לכן, ומרדכי, דוד אסתר והמושך בחוטי המהפך היהודי, מתמנה במקומו. לסיכום, כפי שכתוב במגילה - "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר, פרק ח', פסוק ט"ז).

רבות דובר על כך ששם ה' אינו מוזכר במגילה. כמו כן, העלילה רוויה בצירופי מקרים פנטסטיים - במקרה מרדכי תועד בכך שהוא הציל את חיי המלך על ידי דיווח על קנוניה (אחרת!), בה תכננו שניים ממשרתיו של המלך להרעיל אותו; בת חסותו של מרדכי נבחרת מכל נשות האימפריה הפרסית (127 מדינות) למלכות; בלילה לפני הפגישה הגורלית עם המלכה אסתר (על בקבוק יין) המלך אינו מצליח להרדם ופוגש את המן, הנסחף בשאפתנותו ומעלה את חשדו של המלך - וסוף טוב הכל טוב.

שמה של אסתר (שבעצם שמה האמיתי היה הדסה) דומה באופן חשוד למילה "הסתר", וחז"ל מיד קישרו אותו לפסוק בתורה "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים, פרק ל"א פסוק י"ח).

המצוות בפורים גם נראות כחסר אופי "דתי" רגיל - ארוחה טובה, אהבה ואחווה, כמה משקאות טובים, ושמחה באופן כללי.

בקיצור - נראה שזהו חג בתחפושת (כך שהמנהג להתחפש בפורים נראה ממש במקום!).

ב ההבדלים בין פורים לבין חנוכה

נהוג להשוות את פורים לחנוכה מכיוון שהם שני חגים שאינם מופיעים בתנ"ך, אלא נוספו לאחר מתן תורה כתגובה להצלת היהודים ממתקפה של אויב נכרי. אולם, בהיבט בו אנו עוסקים כאן הם מנוגדים לגמרי - חנוכה חוגג את הניסי, את המפליא, את האור הנצחי הזורח מבית המקדש בירושלים; פורים נראה כחוגג את השגרה, את האפלה, את ההסתר של שם ה'.

קיימת עוד הבחנה בין חנוכה לפורים. אמנם שניהם חוגגים נצחונות על אויבים לא יהודים - היוונים בחנוכה ועמי ממלכת פרס בפורים - אך אופי האיום שונה לחלוטין: היוונים לא ניסו לפגוע בעם היהודי מבחינה גופנית, והעימות אתם היה רוחני ותרבותי. התרבות היוונית, הדטרמיניזם, האלהת הטבע (הפגניות) ניסו להכריע את הזהות הרוחנית העל טבעית היהודית, ולהשקיע אותה בתרבות יוון. במגילת אסתר, לעומת זאת, האיום היה פיזי וקיומי - היהודים נידונו להשמדה ("להשמיד, להרוג ולאבד" [אסתר, פרק ג', פסוק י"ג]). לא היה שני לאיום הכולל הזה על העם היהודי בכל תולדות עם ישראל, ורק השואה באירופה מתקרבת אליו. בחנוכה, היהודים ישארו בחיים אך לא ביהדותם; בפורים, הם פשוט לא יהיו.

לכן, בצורה טבעית עולה הטענה שפורים חוגג את הגאולה הפיזית באופן גשמי מאוד. ה"גשמיות" שלנו ניצלה, ולכן אנו חוגגים בצורה גשמית - אוכל טוב ושמחה. לדעתי, יש בכך הרבה מן האמת; פורים נועד אולי להיות חג פשוט, ואופיו אינו בהכרח מושרש בהתפלספות עמוקה. עם זאת, זה מזכיר לי סיפור שסופר על ר' נפתלי מרופשיץ:

בצעירותו, לאחד מתלמידיו של החוזה מלובלין, נפתלי, הייתה נטייה למתיחות ומעשי קונדס. הדבר די בלט בסביבתו הקודרת של החוזה מלובלין. פעם אחת, אחרי שר' נפתלי ביצע את אחד מתעלוליו - אני לא יודע מה הוא עשה, אבל ככל הנראה זה היה תעלול מבריק - החוזה החליט שעד כאן, וקרא לנפתלי לשיחת מוסר. הוא אמר לו: כתוב "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים, פרק י"ח, פסוק י"ג) ולא "פיקח תהיה עם ה' אלוהיך". ר' נפתלי, שהיה יותר פיקח ממה שהחוזה יכול היה לשער, ענה: "זה נכון, אבל אני חושב שצריך להיות מאוד פיקח כדי להיות תמים עם ה'!".

אני אכן חושב שפורים אמור להיות חג דתי פשוט, אך אני חושש שעלינו להיות פיקחים במיוחד כדי להגיע לפשטותו של פורים.

ג. פורים ומתן תורה

הגמרא מספרת שכשה' בא לתת את התורה לעם ישראל, הם לא בדיוק קפצו על המציאה - ה' הרים את הר סיני, כפה עליהם אותו כגיגית ואמר: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב ואם לאו כאן תהא קבורתכם (שבת פח.) האמורא אחא בר יעקב אמר על הסיפור הזה שמכאן אנו לומדים זיכוי מאשמה על כל התורה, שכן אם נכפה על בני ישראל לקבל את התורה - הקבלה לא נעשתה מבחירה חופשית, ולא ניתן להעניש את עם ישראל על אי ציות לתורה. הגמרא מתרצת קושי זה בכך שעם ישראל קיבל את התורה שוב, והפעם מרצון, בפורים, ועניין זה נדרש מן הפסוק "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" (אסתר, פרק ט', פסוק כ"ז) - הם קיימו (כעת, בפורים) את מה שכבר קיבלו (כבר פעם, במתן תורה).

מה הקשר בין מתן תורה בהר סיני לבין סיפור חג הפורים? המהר"ל (בספרו "חידושי אגדות") מסביר את המדרש בגמרא כך: כמובן שעם ישראל קיבל את התורה מרצון בהר סיני, שהרי כתוב במפורש שבני ישראל ענו למשה "נעשה ונשמע" (שמות, פרק כ"ד, פסוק ז') על ההצעה לקבלת התורה. משמעות "כפיית ההר כגיגית" אינה פיזית, אלא מתן תורה, כפי שמסופר בפרשת יתרו, עם האש והברקים וההר העשן ונוכחותו הברורה של ה' בקולו ובכבודו (עיינו שמות, פרק י"ט, פסוקים ט"ז - י"ט), הייתה כזו שאף אחד לא היה יכול לסרב. מי יכול לעמוד בפני השכינה הגלויה? קבלת התורה היא מחויבת, שכן ה' אינו זקוק לאף כח כשהוא מוסר את האמת, כשהוא מגלה את עצמו כפי שעשה בסיני. לאחר מכן, כאשר העשן נמוג עם ערפילי הבוקר, כאשר השמש זורחת כמימים ימימה על המדבר הצחיח ורחב הידיים, כאשר ההר חוזר להיות סלע איתן והשמיים חוזרים לצורתם המקורית, כאשר ה' שוב הופך להיות כדברי ישעיה "אכן אתה אל מסתתר" (פרק מ"ה, פסוק ט"ו), - האם קבלת האתמול אכן מחייבת? האם היהודי שאתמול ראה את העולם נופל לרגלי אל חי וקיים הוא אותו אדם שכעת צריך לבחור בין טוב לרע? רב אחא בר יעקב עונה על שאלה זו בשלילה - הוא אינו יכול להיות אחראי לכך שלא קיים דבר שלא קיבל על עצמו מרצונו החופשי.

פורים מייצג בדיוק את הצד ההפוך של מתן תורה בהר סיני. אין כאן תרועות חצוצרות, ברקים ורעמים. עם ישראל ניצל, אך יד ה' - או יותר נכון, יד ה' הגלויה והמופלאה - נעדרת, ושם ה' אינו מוזכר כלל. אסתר, הנסתרת, המסתירה את זהותה בחצר המלכות, היא השתקפות של האל המסתתר. למרות כל ההסתר, עם ישראל תופס את נוכחות ה' מבעד לקנוניה הנרקמת בארמון המלוכה. לאחר שנים רבות, לאחר שכל מה שהוקם בתקופת בית המקדש הראשון אבד (פורים הוא החג היהודי היחיד המתייחס לדברים שקרו בגלות, חוץ מפסח כמובן), כאשר אין ממלכה או בית מקדש במוחש, העם מקבל בכל זאת את יד ה' ומאשר את קבלת התורה והיעוד. על פי חז"ל, קבלה זו מייצגת את הקשר המחייב של קבלת התורה על ידי עם ישראל מכיוון שלמרבה הפרדוקס הדבר נעשה ללא נוכחותו של ה' בנגלה.

ד. פורים ויום כיפורים

אז איך חוגגים את פורים?

מהמבט ההלכתי, חג הפורים לא נראה כחג דתי בכלל. לדעתי, זה נכון. תפקיד ההלכה הוא לכוון את האדם אל חוויות שישקפו נוכחות האלוקים, ובכן להכניס לתוך חייו את הערכים האלוקיים; במקרה של פורים, ההלכה מהסוג הזה חסרת אונים - ככל שההלכה תצווה ותגדיר, כך פחות יוכל האדם לגלות. לכן, פורים הוא ההפך מהחגיגה הרגילה: הוא לא מטיל חובה על-טבעית על האדם, חוויה שנועדה להראות לו פוטנציאל שמעבר לו אליו עליו לשאוף. במקום זאת, קורה כאן בדיוק ההפך - זו חגיגת הטבעיות: זהו היום בו אנו מוציאים את רמת ההכרה שבפנים, לא בתגובה לברקים ורעמים, אלא כי אנו מסוגלים לתפוס, בחשכה ובגלות, את האור שבתוך הענן; פורים לא חוגג את האור (כמו בחנוכה), אלא את עצם העובדה שיש לנו עיניים.

פורים איננו חג "מכובד"; הוא אינו מבורך בטקסים. זה יום בו מוצאים את הכח לשמוח בטוב ה' ובמצוותיו, למרות העובדה שהוא איננו דורש זאת. זהו יום של שוויון ואחדות יהודית; הוא חוגג את היהודי ולא את ה' - היהודי המגלה את ה' ולא את ה' הקורא ליהודי - וזהו דבר הדורש אחדות ושוויון. הצדקה היא מצווה בכל יום, אך המצווה לתת מתנות לאביונים בפורים איננה קיום של מצוות צדקה, אלא של אופיו של פורים. האם אשמח לבדי ביום הזה? לא ולא! עליך לחפש את הנזקקים, וגם לחלוק עם חבריך למרות שהם אינם נזקקים: לשלוח מנות זה לזה, כך שהחגיגה תהיה באמת שלנו מבפנים.

בפורים צריך גם להנות. ההלכה לוקחת סיכון בזה שהיא איננה מדריכה אותנו איך להנות. יש הרי הרבה דרכים לשמוח בצורה מעוותת: יש מילה בתנ"ך - "צחוק" - שפירושה בעצם "כיף", אשר משמשת לתאר ניאוף, רצח, ועבודה זרה. לעומת זאת, במגילת אסתר ההנאה של היהודים מתוארת כ"אורה, שמחה, ששון ויקר". בעצם, לא כתוב שהיהודים שמחו. הפסוק מנוסח בצורת הסביל - "וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". אכן, השמחה היא משהו שאמור לצמוח ביום זה מפנים בלי הדרכה מלמעלה. זהו יום להסחף בזרם החבוי - כפי שאסתר התחבאה, כך גם ה'.

מצד שני, חז"ל התבטאו לגבי האינסטינקט כך: "בשלושה דברים אדם ניכר - בכיסו, בכוסו ובכעסו". אם השמחה הטבעית נובעת מפנים, מבלי יד מכוונת ממקור אלוקי, היא מעידה על אופיו האמיתי של האדם בתוכו.

האר"י הקדוש (ר' יצחק לוריא), המקובל בן המאה השש-עשרה, הדגיש את הדמיון בין פורים ויום הכיפורים: יום הכיפורים הוא "כ-פורים". על פני השטח, הם שונים זה מזה לחלוטין. היום הקודר והקדוש ביותר מצד אחד, ומצד שני, יום של התהוללות. אך מבעד לשוני, יש מכנה משותף גדול מאוד, גם אם מזוויות מנוגדות. שניהם ימי אמת, ללא כחל וסרק. שניהם ימים בהם אדם עומד לבדו, כפי שהוא, לפני ה'. הם מתחילים אמנם בקצוות שונים של הקשת, אך בתקווה להפגש בנקודה בה הם מקבלים את התורה על ידי היחיד שהגיע לנקודה בו הוא יכול למצוא את ה'.

שמחה פשוטה וכנה, נטולת מלאכותיות היא האדם בטהרתו. אי אפשר לחיות את הימים הללו בכל יום, שכן החיים מלאי שינויים ומחייבים אותנו להתעלות מעל עצמנו. אך פעם אחת - או פעמיים - בשנה עלינו להפסיק ופשוט להיות עצמנו, ובכל זאת לעמוד בפני ה', להודות לו על הישועה ולקבל שוב את מה שכבר קיבלנו על עצמנו לקיים, לא משום שהוא דורש, אלא כי אנו רואים, בפשטות, את האמת, את האור באפלה.

אותיר אתכם כאן עם מחשבה מפעימה (לדעתי): חז"ל (מדרש משלי, פרשה ט') אומרים שגם אם בימות המשיח יתבטלו כל החגים, בכל זאת ישאר חג הפורים. איני חושב שזו תחזית היסטורית, ואשאיר לכם להחליט מה זה אומר: למה פורים הוא החג היחיד שנשאר?

פורים שמח - ולחיים!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)