שיעור 11 / ברכת פרי העץ ופרי האדמה

  • הרב חיים נבון

א. הברכות

המשנה במסכת ברכות מפרטת את הברכות שלפני מאכלים שונים:

"כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר 'בורא פרי העץ'; חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר 'בורא פרי הגפן'. ועל פירות הארץ הוא אומר 'בורא פרי האדמה'; חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר 'המוציא לחם מן הארץ'"       (ברכות לה ע"א).

בשיעור זה נתחיל לדון בשתי ברכות: "בורא פרי העץ" על פירות האילן, ו"בורא פרי האדמה" על פירות הארץ. המיוחד בשתי הברכות הללו הוא שלעתים קשה לסמן את הגבול בין פירות האילן לפירות הארץ. הקִרבה בין סוגי הפירות מביאה לכך שברכת "פרי האדמה" יכולה בדיעבד להחליף את ברכת "פרי העץ", כפי שקובעת המשנה:

"בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ - לא יצא"  
                                               (ברכות מ ע"א).

אמנם, לפי גרסאות מסוימות הרמב"ם פסק כנגד המשנה, שאם בירך בורא פרי האדמה על פירות העץ - לא יצא ידי חובה (הלכות ברכות ח', י). אך התוספות (ברכות מ ע"א), הרשב"א (שם) והרא"ש (שם פ"ו סימן כג) פסקו כמשנתנו (וכך גם הרמב"ם לפי הנוסח שלפנינו). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ו, א), שאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא בדיעבד ידי חובתו, שהרי גם הם יוצאים מן האדמה; מה שאין כן להפך, אם בירך על פירות האדמה בורא פרי העץ, שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו.

עוד פסקו הטור והשולחן ערוך (שם): "אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה, מברך בורא פרי האדמה" - שהרי בזה ודאי יצא ידי חובתו, לכל הפחות בדיעבד. וכתב המשנה ברורה (ר"ו ס"ק ד) שהיינו רק אם יש ספק אמיתי מהו הדין במקרה זה; אבל אם יש לאדם ספק רק משום שלא למד - שלא יאכל עד שילמד.

רש"י (ברכות מא ע"א) כתב שברכת אדמה יכולה לפטור פרי העץ רק אם היה לפניו פרי וטעה ובירך עליו אדמה; אך אם היו לפניו פרי וירק, ובירך על הפרי - לא פטר את הירק. אך תלמידי רבנו יונה (ברכות כח ע"ב) כתבו שאם בשעת הברכה התכוון במפורש לפטור גם את פרי העץ - יצא ידי חובה.

השולחן ערוך פסק כרבנו יונה:

"היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה, ונתכוון לפטור את פרי העץ - יצא" (או"ח ר"ו, ב).

המשנה ברורה (שם ס"ק ח) כתב (בעקבות הט"ז) שאם התכוון לצאת ידי חובה גם על פרי העץ, יוצא גם אם לא היה הפרי לפניו בשעת הברכה.

והעיר המשנה ברורה (שם ס"ק ז) שכל זה בדיעבד בלבד, ולכתחילה לפי כל השיטות אין להתכוון להוציא את פרי העץ בברכת האדמה. עוד כתב (שם ס"ק ט) שהדין בסעיף זה נכון גם למקרה שהיו לפניו דבר שברכתו שהכול ודבר שברכתו האדמה.

עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק י) שיש החולקים על פסק השולחן ערוך וטוענים שאפילו אם נתכוון לפטור את פרי העץ המונח לפניו לצד פרי האדמה - לא יצא. וכתב שטוב לחשוש לשיטה זו ולוותר על אכילת הפרי בשעה זו.

ב. בין פרי העץ לפרי האדמה

הגמרא במסכת ברכות (מ ע"א-מ ע"ב) מציבה קריטריון שלפיו אפשר להבחין בין פרי שמברכים עליו "בורא פרי העץ" לפרי שמברכים עליו "בורא פרי האדמה": כאשר לאחר קטיפת הפרי נותרים ענפים ("איתיה לגווזא"), החוזרים להצמיח פירות - מברכים בורא פרי העץ; כאשר לאחר קטיפת הפרי לא נותרים ענפים שעתידים להצמיח פירות - מברכים בורא פרי האדמה.

בתשובות הגאונים פסקו שעל בננות ("מוזיש") מברך בורא פרי האדמה, כיוון שהעץ עצמו אינו מתקיים משנה לשנה, אלא חוזר וצומח משורשיו. פרי כזה נחשב פרי האדמה, אף אם צומח על עץ גבוה, ואף אם אין צורך לזרעו שנית בכל שנה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ג, ג). וכן הדין לגבי אננס ושומשום (פסקי תשובות ר"ג, ג).

יש לשים לב שפסיקת הגאונים לגבי הבננה נובעת מפירוש מסוים בגמרא. הם מפרשים שכאשר השורשים נותרים באדמה משנה לשנה - זה אינו נקרא "איתיה לגווזא", ולכן אינו עץ אלא ירק. פירוש זה אינו מוסכם: יש הטוענים שכאשר השורשים נותרים באדמה, גם זה נחשב "איתיה לגווזא". לפי שיטה חלופית זו, מברכים בורא פרי האדמה רק על שיח שיש לזרוע בכל שנה מחדש.

התוספות (שם ע"א) כתבו שלאור הגמרא יש לברך על "תותים הגדלים בסנה" (הכוונה כנראה לשיח הפטל) בורא פרי העץ, שהרי הם גדלים על שיח המתקיים משנה לשנה, ולכן מבחינה הלכתית נחשב כעץ. אך רבנו מנחם פסק לברך עליהם בורא פרי האדמה, משום שנאמר בירושלמי שעל כל מיני האטד (השיחים) מברכים בורא פרי האדמה. וכן כתב המרדכי (ברכות רמז קלא) בשם רבנו יוסף, שמברכים על התותים בורא פרי האדמה.

הב"ח (אורח חיים ר"ג) ביאר ששיח התותים מתכלה בכל שנה, וחוזר וצומח משורשיו. לדעת התוספות זה נכלל בקריטריון שמביאה הגמרא לעץ - שענפיו מתקיימים; לדעתם מברכים בורא פרי האדמה רק על שיח שצריך לזרוע מחדש בכל שנה. אך לדעת רבנו יוסף זה נחשב שיח שענפיו אינם מתקיימים; הוא נטה לדעת הגאונים, שמברכים בורא פרי העץ רק כאשר העץ עצמו נשאר משנה לשנה, ולא רק שורשיו.[1]

השולחן ערוך פסק כדעת רבנו יוסף:

"על התותים הגדלים בסנה - בורא פרי האדמה"

(או"ח ר"ג, א).

הרמ"א הסכים לדבריו, ונימק כך:

"דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ; והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בורא פרי האדמה".

למעשה, הרמ"א צירף כאן שתי הגדרות שונות להבדל בין עץ לבין פרי האדמה. הוא סיים בהגדרה המופיעה בגמרא (לפי הבנת הגאונים): כאשר העץ כלה לגמרי בחורף ושוב צומח משורשיו, מבחינה הלכתית אין מדובר כלל ב"עץ". לפני כן הביא הרמ"א קריטריון המופיע בתוספתא (כלאיים פ"ג הט"ו) לעניין דיני כלאיים: עלי שיח זה אינם יוצאים מהענפים אלא ישירות מהשורש, וזהו סימן שהם ירק ולא אילן (יש אחרונים שכתבו שסימן זה, המופיע בתוספתא, רלוונטי רק לעניין כלאיים ולא לעניין ברכה [ראו: שו"ת רב פעלים או"ח ב סימן ל]).

נעיר עוד שחוקרים בזמננו ציינו שמבחינה בוטנית לשיח הפטל יש צורת גידול חריגה, וקשה ללמוד ממנו על צמחים אחרים,[2] אך העיקרון היסודי הוא שכאשר העץ כולו מתכלה ורק שורשיו שורדים, זהו ירק ולא עץ לעניין ברכה. המשנה ברורה (ר"ג ס"ק א) הדגיש שהדיון על "תותים" אינו מתייחס לתותים הגדלים על עצים המתקיימים משנה לשנה, שברכתם בורא פרי העץ.

הפפאיה גדלה על עץ העומד שנתיים או שלוש ואז מתייבש (וכן חצילים). אם נגדיר פירות אלו כ"עץ", כמעט כל הפירות היו אסורים בגלל ערלה. הבן איש חי פסק בשו"ת רב פעלים (או"ח ב סימן ל) שעל הפפאיה מברכים בורא פרי האדמה, וכן אין לחשוש בו לדין ערלה (השייך רק בעצים). זאת משום שהפוסקים כתבו לגבי דין ערלה שאם העץ מוציא פרי בתוך השנה הראשונה לקיומו - אינו פרי אלא ירק (והוא הדין לעניין ברכה). ועוד כתבו סימן, שכאשר הגזע חלול זהו ירק ולא פרי. וכן הוא גזע הפפאיה. וכן פסק הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ד סימן נב) לגבי פפאיה וחצילים, שברכתם אדמה. אפשר להוסיף גם את שיקוליו של ערוך השולחן (או"ח ר"ג, ג-ד), שכתב שאם הענפים מתכלים משנה לשנה - ברכתו אדמה, אפילו אם הגזע נשאר.

בהקשר זה הביאו גם את דברי החזון איש, שאילן שגזעו נובל אחרי שנתיים-שלוש אינו אילן אלא ירק, "דאין סברא שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורין" (ערלה סימן יב, ג). כלומר, אם נאמר שזהו אילן, ממילא יחול עליו דין ערלה, ואי אפשר יהיה לאכול מפירותיו עד השנה הרביעית. והרי אילן זה - כך טענו - לעולם לא יגיע לשנתו הרביעית. לפי קריטריון זה, נחוץ עיון נוסף בדין פפאיה של ימינו בארץ ישראל, שהרי הגזע יכול להתקיים זמן ארוך יותר. בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קסה) נטה להחמיר שפפאיה פרי הוא ויש בו דין ערלה. ואף שנחלקו הפוסקים לעניין ערלה, נראה שהמנהג המקובל הוא לברך עליו בורא פרי האדמה, שברכה זו כוללת גם את פרי העץ. ונראה שכך הוא גם לגבי פרי הפסיפלורה. 

עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) שפירות הגדלים על אילנות נמוכים (כגון אוכמניות), אף שגובהם פחות משלושה טפחים, כתבו כמה אחרונים לברך עליהם בורא פרי העץ. אך העולם נוהג לברך עליהם בורא פרי האדמה. האגרות משה (או"ח א סימן פה) כתב שבמקום שלא ידוע המנהג (וכן במקום שיש ספק האם האילן גבוה שלושה טפחים) יברכו בורא פרי העץ. דומני שלנו בדרך כלל אין מנהג מגובש לגבי פירות הגדלים על אילנות נמוכים, ולכן לפי האגרות משה נוכל להתעלם משאלת גובהו של האילן.

ג. ברכה על שאר חלקי האילן

"קורא" הוא החלק הרך הנוסף בכל שנה לדקל. הגמרא (ברכות לו ע"א) מביאה מחלוקת בנוגע לברכה שיש לברך על הקורא, אם רוצה לאוכלו: רב יהודה אמר שמברכים עליו בורא פרי האדמה, שהרי פרי הוא; ושמואל אמר שמברכים עליו שהכול נהיה בדברו, משום שסופו להתקשות. שמואל חזר בו והודה לרב יהודה, שהרי גם צנון סופו להתקשות, ובכל זאת מברכים עליו בורא פרי האדמה. אך הגמרא דחתה את דבריו וטענה שצנון נוטעים על דעת לאוכלו רך, בעוד דקל לא נוטעים על דעת לאכול את הקורא. הגמרא סיימה בהכרזה שהלכה כשמואל, שמברכים על הקורא שהכול. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ד, א).

כתב הט"ז (שם ס"ק ד) שקטניות הנזרעות בשדות (ולא בגינות) הכוונה היא לקטפן ולבשלן כשהן יבשות, ואם קטפן ורוצה לאכלן כשהן לחות - מברך עליהן שהכול. אמנם, אחרונים רבים חלקו עליו וטענו שההתייחסות לכוונתו בזמן הנטיעה אינה רלוונטית לגבי עיקר הפרי, ולעולם ברכתו אדמה (שער הציון שם ס"ק ז). וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ט) שכן המנהג, שעל הקטניות עצמן תמיד מברכים אדמה.

ד. ברכה על קליפת הפרי

בסעיף הקודם ראינו שאם אוכל חלקים נוספים מהצמח, מלבד הפרי עצמו, ולא הייתה כוונתו עליהם בזמן הנטיעה לאוכלם - מברך עליהם שהכול. ומה אם הייתה כוונתו עליהם בזמן הנטיעה? אם מדובר בירק, ודאי מברך גם על החלקים הנוספים שבצמח בורא פרי האדמה. אך אם מדובר באילן, יש לדון האם על החלקים הנוספים מברך בורא פרי העץ, או שמא בורא פרי האדמה.

בשיח הצלף, יש ארבעה חלקים הניתנים למאכל: העלים, התמרות (עפצים), האביונות (הפרי עצמו) והקפריסין (רש"י: קליפה גדולה; ויש המפרשים: ניצני הפרי). הגמרא ביארה שבשעת נטיעת הצלף מתכוונים לאכול את כל החלקים הללו, ולכן אין מברכים עליהם שהכול (להבדיל מה"קורא" שבדקל, שנידון לעיל, שברכתו שהכול, כי בשעת הנטיעה אין מתכוונים לאכלו).[3] מה מברכים על כל אחד מחלקים אלו? בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה? הגמרא מביאה בהקשר זה שתי ברייתות. הברייתא הראשונה מדברת במישרין על שאלת הברכה:

"על מיני נצפה [= צלף], על העלין ועל התמרות אומר: בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר: בורא פרי העץ"                                              (ברכות לו ע"א).

הגמרא מביאה עוד ברייתא, המדברת על השאלה מאילו חלקים בצלף מפרישים תרומות ומעשרות:

"רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשׂר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשׂר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי"                                                             (שם).

אם משווים דין מעשֹר לדין ברכת בורא פרי העץ, יש לנו שלוש דעות בנושא: רק האביונות הן פרי (רבי עקיבא), האביונות והקפריסין הם פרי (הברייתא הראשונה), גם התמרות הן פרי (רבי אליעזר).

התוספות (שם לו ע"ב) והרא"ש (שם פ"ו סימן ג) פסקו שהן האביונות והן הקפריסין ברכתם בורא פרי העץ (כברייתא הראשונה). אך הרי"ף והרמב"ם (הלכות ברכות ח', ו) פסקו כרבי עקיבא, שרק על האביונות מברכים בורא פרי העץ, ועל שאר החלקים הנאכלים מברכים בורא פרי האדמה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ב, ו) כדעת הרמב"ם.

את הכלל העקרוני ניסח הטור (או"ח ר"ב), ובעקבותיו פסק אותו גם הרמ"א (שם, יח):

"על כל אותם שיודע שהם עיקר הפרי - מברך עליהם בורא פרי העץ. ושאינן עיקר הפרי - בורא פרי האדמה. ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי אם לאו - בורא פרי האדמה".

הט"ז (או"ח ר"ד ס"ק טו) למד מדין קפריסין - קליפות פרי הצלף, שמברכים עליהן בורא פרי האדמה - שגם על מרקחת שעושים מקליפות תפוזים מברכים בורא פרי האדמה. המגן אברהם (או"ח ר"ב ס"ק יז)כתב שיש לחלק, משום שבגמרא מוכח שאותם קפריסין אינם חלק מגוף הפרי ואינם חיוניים לו, מה שאינו נכון לגבי קליפות התפוזים. ולכן פסק שמברכים עליהן בורא פרי העץ. הפרי מגדים (או"ח ר"ב אשל אברהם ס"ק יז) והחזון איש (או"ח ל"ג, ב) פסקו שיש לברך שהכול על ריבה מקליפות תפוזים, משום שאי אפשר לומר שנטעו את העץ מתוך כוונה לאכול את הקליפות באופן זה. המשנה ברורה (ר"ב ס"ק לט) כתב שלכתחילה יש לברך על מרקחת זו שהכול (ובדיעבד יצא אם בירך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה).

קליפות שרגילים לאכול עם הפרי (קליפות תפוחים, מלפפונים וכו') - ברכתן בורא פרי העץ, אפילו כשאוכל אותן לבדן (פסקי תשובות ר"ב ס"ק יד). הקליפה הלבנה של פרי הדר טפלה לפרי, אך אם אוכל אותה לבדה - ברכתה שהכול (שם).

על מרקחת קליפות אתרוג מברכים בורא פרי העץ, משום שזהו עיקר הפרי הנאכל, ועל דעת כך נטעוהו (פסקי תשובות ר"ב ס"ק יג. ויש שביארו כך את דברי חז"ל על האתרוג "שטעם עצו ופריו שווה" [סוכה לה ע"א] - שאוכלים את קליפתו, שהיא כעץ). הילקוט יוסף (ר"ב, ד) פסק שעל מרקחת שנעשתה מקליפת האתרוג הפנימית (הלבנה) מברכים בורא פרי העץ, אבל על מרקחת מקליפת האתרוג החיצונית מברכים שהכול, משום שהיא מרירה.

ה. ברכה על גרעיני הפרי

הברייתא קובעת שדין ערלה חל גם על גרעיני הפרי (ברכות לו ע"ב). הראשונים נחלקו האם אפשר ללמוד מכאן גם על ברכת הגרעינים; שאם חל עליהם דין ערלה, כדין פרי העץ, אולי גם ברכתם כברכת פרי העץ. התוספות (שם) והרא"ש (שם פ"ו סימן ד) כתבו שהגרעינים חייבים בערלה כחלק מן הפרי, ולכן ברכתם בורא פרי העץ. הרשב"א (שם) חלק וטען שגרעינים חייבים בערלה לא משום שמוגדרים כפרי, אלא משום שהם טפלים לפרי, ודי בזה לעניין ערלה, אך לא לעניין ברכה. מדבריו משתמע שעל גרעינים שיש להם טעם מברך שהכול. והוסיף ואמר שעל גרעינים מרים, כמו גרעיני אפרסקים, אינו מברך כלל; ואם שיפר את טעמם על ידי קלייה באש ("מִתקן באוּר") - מברך עליהם שהכול; שלא על דעתם נטע את האילן.

השולחן ערוך פסק שעל גרעינים מתוקים (= טעימים) מברך בורא פרי העץ, ועל גרעינים מרים אינו מברך כלל, ואם המתיק אותם על ידי האש ברכתם שהכול (או"ח ר"ב, ג). ותמה עליו המגן אברהם (ר"ב ס"ק ז), שהרישא של דבריו היא לפי שיטת התוספות והרא"ש - שגם הגרעינים נחשבים חלק מהפרי, ולכן מברכים עליהם בורא פרי העץ; אך הסיפא של דבריו הוא לפי שיטת הרשב"א. לפי התוספות היה ראוי לברך על הגרעינים המרים בורא פרי העץ לאחר שהמתיק אותם באש, שהרי פרי הם. ותירץ המגן אברהם שגרעינים מרים אינם בבחינת פרי כלל, להבדיל מגרעינים מתוקים (ומשקדים מרים).[4]

הגר"א לא קיבל את ההשוואה העקרונית בין דיני ערלה לדיני ברכות, ופסק הלכה כדעת הרשב"א, שגרעינים אינם נחשבים כפרי לעניין הברכה, ומברכים עליהם בורא פרי האדמה.[5] מדברי האחרונים עולה שלפי שיטה זו תמיד ברכת הגרעינים פחותה בדרגה אחת מברכת הפרי עצמו, ולכן על גרעיני ירקות יש לברך שהכול נהיה בדברו.[6]הרב עובדיה יוסף, הפוסק כדרכו לפי השולחן ערוך, כתב שמעיקר הדין היה צריך לברך על גרעינים אלו (כגון: גרעיני דלעת ואבטיח) בורא פרי האדמה, אך העולם נוהג לברך עליהם שהכול (שו"ת יביע אומר או"ח ז סימן לא).

המשנה ברורה (ר"ב ס"ק כג) כתב שגם לשיטת הגר"א אם בירך על הגרעינים כברכת הפרי - יצא בדיעבד. ואם אוכל את הגרעינים מיד לאחר אכילת הפרי, לכולי עלמא נפטר בברכת פרי העץ שבירך על הפרי, משום שהגרעין טפל לפרי. וכתב עוד (שם ס"ק כה) שהגר"א מסכים לדעת השולחן ערוך שאינו מברך על גרעינים מרים (שאינם ראויים לאכילה אפילו על ידי הדחק), ואם מיתק אותם בקלייה באש מברך עליהם שהכול.

אם נטע את העץ בעיקר לשם גרעיניו, כולם יודו שברכת הגרעין כברכת הפרי (ביאור הלכה ר"ב).[7] ולכן בזמננו יש לברך על גרעיני דלעת ועל גרעיני אבטיח בורא פרי האדמה, משום שמופקים מזנים מיוחדים המיועדים לגרעינים ובשרם דל (וזאת הברכה, עמ' 373 הערה כא; ילקוט יוסף, מהד' תשס"ד, או"ח ר"ב, ג, בהערה). אך אם לקח בביתו גרעינים מתוך אבטיח העומד לאכילה, קלה אותם ורוצה לאכלם - יברך עליהם שהכול. על גרעיני חמניות בכל מקרה יברך בורא פרי האדמה, משום שהם עיקר הפרי (פסקי תשובות ר"ב, ט; שו"ת יביע אומר או"ח ז סימן לא).

ו. עצי סרק

בשיבולי הלקט ובתשובות הגאונים נאמר שהאוכל ממה שמוציאים אילנות סרק מברך עליהם שהכול, שאינם חשובים לברך עליהם בורא פרי העץ. וכתב הבית יוסף שלכן על פירות ההדס מברכים שהכול. וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים ר"ג, ד-ה).

קשה מאוד לשים כאן את הגבול, שהרי אם אוכל פירות מעצי סרק - שמא כבר אינם עצי סרק, אלא עצי פרי. הט"ז (או"ח ר"ג ס"ק א) כתב שמדובר כאן רק "במינים גרועים הרגילים להיות בעץ היער, כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים". וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ה). בביאור הלכה הגדיר שאילנות סרק הם רק אלו שגדלים מאליהם בלא זריעה ונטיעה, וגם פירותיהם אינם ראויים לאוכלם חיים, אלא רק על ידי בישול וטיגון.[8]

 



[1] החזון איש  (ערלה סימן יב, ג) הסביר את מחלוקתם באופן שונה, ולדעתו נחלקו בהבנת המציאות הבוטנית של שיח זה.

[2] ראה: מ' כסלו, 'הגדרות הירק והאילן במדע ובהלכה', תחומין יח, תשנ"ח, עמ' 395.

[3] אמנם, יש אחרונים שכתבו שבימינו אין נוטעים את הצלף על דעת לאכול חלקים נוספים אלו, ולכן ברכתם שהכול (שער הציון ר"ב ס"ק מא).

[4]ערוך השולחן (או"ח ר"ב, כג) כתב שכאן מדובר בפרי שהוא מלא בגרעינים, ואוכלים אותו עם גרעיניו ("כמו צמוקים ותאנים ורימונים וכיוצא בהם"). אבל פרי שבדרך כלל אוכלים בלי גרעיניו, כמו תפוחים ואגסים, כשנטעו את העץ לא התכוונו לגרעינים, ולכן מורידים את ברכתם דרגה אחת ומברכים עליהם בורא פרי האדמה אף לדעת השולחן ערוך (ועל גרעינים של ירקות הדומים לזה מברך שהכול).

[5] הפרי חדש הציע שיטה שלישית, וטען שמברכים עליהם שהכול.

[6] וזאת הברכה עמ' 373 הערה כא; שו"ת יביע אומר או"ח ז סימן לא אות ד.

[7]עיין: פסקי תשובות ר"ב, ט, והערה 49 שם.

[8] האר"י היה מברך גם על פירות השדה, כל פרי כברכתו הראויה (מגן אברהם או"ח ר"ד ס"ק י). אך יש המפרשים שגם זה רק כאשר הפרי היה ראוי לאכילה, וכפי שכתב ביאור הלכה. ערוך השולחן (או"ח ר"ד, יא) הציע שאולי נהג כך רק בפירות חשובים.               
ועיין להלן או"ח ר"ד, א ובט"ז שם ס"ק ח, שעשבי השדה שגדלו מעצמם ברכתם שהכול (על דין זה הביא המגן אברהם את שיטת האר"י).