שיעור 11 - עיסוק בתורה וידיעת התורה

  • הרב חיים נבון

עיסוק בתורה וידיעת התורה

בפסוקים בתורה שמהם אנו לומדים על החובה ללמוד תורה, אפשר להבחין בשתי בחינות של חובת לימוד תורה. מצד אחד, ישנם פסוקים המצביעים על חובה לדעת את התורה. כך למשל הפסוק "ולְמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה', א). בפסוק זה מודגשת תוצאת הלימוד - הידיעה, המאפשרת עשייה תקינה ושלמה. חז"ל דרשו באופן זה גם את הפסוק "ושננתם לבניך":

"תנו רבנן: 'ושננתם' - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד" (קידושין ל.).

שלא כמו בפסוק "ולמדתם... ושמרתם", כאן חז"ל מתייחסים לידיעת התורה כערך, בלי לקשרה לעשייה ההלכתית בפועל. בכל אופן, בשני הפסוקים הדגש הוא על התוצאה של תהליך הלימוד - ידיעת התורה.

מנגד, יש פסוקים המצביעים על חובה לעסוק בתורה, כמו "ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", ויש מזכירים בהקשר זה גם את הפסוק "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח)[1]. כאן מודגשת לא התוצאה, אלא הלימוד עצמו. ראינו שחז"ל דרשו ש"ושיננתם לבניך" מצווה אותנו על ידיעת התורה. הם גם דרשו שהמשכו של הפסוק - "ודיברת בם" - מצווה אותנו על העיסוק בתורה, בלי להתייחס לתוצאת העיסוק הזה:

"רבי אחא אומר: 'ודברת בם' - עשה אותן קבע ואל תעשם עראי. אמר רבא: השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר 'ודברת בם' - בם ולא בדברים אחרים" (יומא יט.).

הרב זוין (לאור ההלכה, עמ' רה-רו) עמד על כך שבפסוק שלם זה "ושננתם לבניך, ודברת בם" מצאו חז"ל את שני היבטיה של מצוות לימוד תורה: מצוות הידיעה ומצוות העיסוק. הרב ישראלי[2] דייק מעוד סוגיה בש"ס מקור למצוות ידיעת התורה:

"[מצוות הבן על האב] ללמדו תורה. מנלן? דכתיב 'ולִמדתם אותם את בניכם'. והיכא דלא אגמריה אבוה, מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב 'ולמדתם' [רש"י: קרא אחרינא הוא - 'ולְמדתם אותם ושמרתם לעשותם']" (קידושין כט:).

הרב ישראלי הקשה: מדוע צריך מקור מיוחד לכך שאדם חייב ללמד את עצמו אם אביו לא לימדו? הרי יש לאדם חובת תלמוד תורה, הנלמדת מהפסוק 'והגית בו יומם ולילה', המובא במנחות צט:! ותירץ, שכאן בסוגיה מתייחסים לא לחובת העיסוק בתורה, אלא לחובת ידיעת התורה. זו חובה שבאופן בסיסי מוטלת על האב. האב לא צריך לדאוג לכך שבנו יעסוק בתורה, אלא לכך שבנו ידע את התורה, כדי שידע כיצד עליו לנהוג כיהודי מאמין. לכן צריך לימוד מיוחד, שכאשר אביו לא לימדו, הוא חייב להגיע לבדו לידיעת התורה.

ללימוד תורה ישנן שתי מטרות: האחת היא הלימוד שמטרתו השגת ידע. מטרה זו משתקפת במצוות הידיעה. השניה היא זיכוך האישיות על ידי הלימוד. מטרה זו משתקפת במצוות העיסוק בתורה. כדי להשיג את המטרה של עיצוב אישיות של עובד ה', הדגש אינו על ידיעת התורה, אלא על עצם המאמץ והעמל בפעולת הלימוד המתמשכת.

ואכן, יש מהראשונים שמנו שתי מצוות בתלמוד תורה: בה"ג מונה מצוות 'תלמוד תורה' (עשה כ"ו), ומצווה 'ללמוד' (עשה מ'). היראים מונה מצווה "שילמדו ישראל את התורה ויעמלו בה" (רנ"ד), ומצווה "ושננתם" (רנ"ח). השניות הזו משתקפת במחלוקת הראשונים בעניין נוסח ברכות התורה. כך פסק הרמב"ם בנוגע לברכות התורה:

"המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה, נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואחר כך קורא, ואלו הן:
אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה; והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך כל בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל; ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה" (רמב"ם, הלכות תפילה ז', י).

בדומה לרמב"ם גרס גם הרי"ף בסוגיה בברכות יא: . אך יש שגרסו אחרת:

"מאי מברך? אמר רב יהודה: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה. ויש מקומות שאומר לעסוק בדברי תורה" (רא"ש ברכות פ"א סי' יג).

"...וצריך לברך למקרא למדרש ולמשנה ולתלמוד וזו נוסחה: בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה; ונוסח אשכנזים - לעסוק בדברי תורה" (טור או"ח סי' מ"ז).

לפי הנוסח האשכנזי הברכה מתייחסת לעצם פעולת העיסוק בתורה, ולאו דווקא לידיעת דברי תורה, שהיא תוצאת הלימוד. יש להעיר שקשה לראות כאן מחלוקת עקרונית בין אשכנזים לספרדים, שהרי גם הרמב"ם מזכיר את העיסוק בתורה - בברכה השניה. על הדיוק הזה בנוסח הברכה עמד המהר"ל:

"ומה שמברכין 'לעסוק בדברי תורה' ולא 'ללמוד תורה', נראה כי אם מברכין כך היה משמע על התורה שהיא התורה כהלכה, כי זה עיקר התורה, ואם לא היה מכוון ההלכה לא היה זה נקרא תורה. וזה אינו כלל, כי אף שאינו מכוון הלכה הוא גם כן מצווה, ולפיכך מברכין 'לעסוק בדברי תורה' " (מהר"ל, נתיבות עולם א' עמ' לב).

המהר"ל מכוון לאחד ההיבטים של החילוק שאנו עוסקים בו: האם אדם שטעה בלימודו, והגיע למסקנות שגויות, קיים את מצוות תלמוד תורה כתקנה ובמלואה? לפי התפישה של עיסוק בתורה כמוקד, הרי שהשאלה האם 'כיוון להלכה' פחות משמעותית. אם טעה במסקנותיו הלימודיות, מצוות ידיעת התורה לא קיים; אך מצוות עיסוק בתורה קיים.

ישנן עוד נפק"מ רבות לשני הפנים של מצוות תלמוד תורה. כך, למשל, נבחן את הגמ' במסכת מנחות:

"שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה' - צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יוונית" (מנחות צט:).

בן דמה יצא ידי חובת ידיעת התורה, שהרי הוא כבר למד תורה, ומסתמא הוא זוכר את כל התורה, שאם לא כן ודאי שעליו ללמוד עוד. רבי ישמעאל אומר לאחיינו שבכל אופן עליו ללמוד תורה, משום מצוות "והגית בו יומם ולילה": מצוות עיסוק בתורה, שתובעת גם ממי שכבר רכש ידיעה להוסיף ולהגות בתורה.

אדמו"ר הזקן מחב"ד - שהוא הראשון שעמד על שני ההיבטים של מצוות תלמוד תורה - טען שיש נפק"מ להלכה בין שני חיובי לימוד תורה:

"וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה, שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחילה תורה שבעל פה כולה, שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה... ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כמו שיתבאר אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה, שאין בו אלא ביטול מצוות העסק ולימוד תורה תמיד, אבל לא ביטל מצוות ידיעת התורה באר היטב בפירושה, שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה" (ר' שניאור זלמן מלאדי, הלכות תלמוד תורה, ג', א).

האדמו"ר הזקן מחלק בין שני הקיומים של מצוות תלמוד תורה. מצוות העיסוק בתורה אינה דוחה מצוות פריה ורביה, אך מצוות ידיעת התורה דוחה פריה ורביה. ולכן, רק מי שמסוגל להגיע לידיעת התורה יכול לדחות את נישואיו. את החילוק הזה אפשר להסביר בשתי דרכים: או שלדעת אדמו"ר הזקן ידיעת התורה חשובה יותר מהעיסוק בתורה; או שאין הוא מתייחס לשאלת החשיבות, אלא לשאלת הגבולות: למצוות העיסוק בתורה אין גבולות, ולכן אם היא תדחה מצוות אחרות - לא יתקיימו אלו לעולם. למצוות ידיעת התורה יש גבול ברור, שהאדמו"ר הזקן מגדיר אותו היטב, ולכן בהחלט שייך לומר שמצוות ידיעת התורה תדחה מצוות פרו ורבו, עד שיגיע לדרגה מספקת של ידיעת התורה.

אגב זה, האדמו"ר הזקן מלמד אותנו מהו - לפי דעתו - גדרה של מצוות ידיעת התורה: זכירת כל תורה שבעל פה כולה, "שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה". המשא ומתן הלמדני אינו בכלל מצווה זו, ולא כל שכן הדעות שנדחו מן ההלכה; מצוות ידיעת התורה מכוונת כלפי זכירת המסקנות ההלכתיות בלבד.

כאמור, אפשר להבין שמדבריו של האדמו"ר הזקן עולה עדיפות למצוות ידיעת התורה על פני מצוות העיסוק בתורה. הוגים אחרים קבעו סדר עדיפות אחר. כך למשל כתב ר' חיים מוולוז'ין:

"אם כן, יש בכל לימוד ב' נושאים: נושא האחד הוא המעשה שבו, והוא ודאי טוב אם לומד תורה ואוחז זה בעצמו למעשה, וכוונתו על שהשי"ת ציוונו ללמוד, אבל אגב לימודו יודע מעשים אחרים שהתלמוד מביא לידי זה, ואם כן מעשה הלימוד הוא העיקר והידיעה טפל - הדרך הזה טוב ונכון מאוד. אבל אם לומד בכדי שידע חכמת התורה, ולא בשביל המעשה - זה אינו טוב כראשון" (רוח חיים, אבות ג', טז).

מסורת וולוז'ין רואה בלימוד תורה תכלית לעצמה. לימוד תורה אינו רק אמצעי לרכישת ידע תורני, אלא שיא של הפעילות הדתית והרוחנית של האדם. אם להקצין את העמדה המתנגדית, גם אם אדם שוכח כל ערב מה שלמד בבוקר, עדיין יש ללימודו ערך עצום. עצם פעולת הלימוד מזככת את האישיות, ומקרבת את הלומד לעבודת ה'.

את ערכו של מעשה הלימוד כשלעצמו, של עצם העיסוק בתורה, נוכל לראות ממדרש חז"ל קדום:

"לטובתו אדם למד תורה ושוכח, שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים, וחוזר ומתעסק במלאכתו, ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו; אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה, אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה" (קהלת רבה א', א (יג)).

המדרש קובע שטוב שאדם שוכח דברי תורה, שכך לא ייפטר מלעסוק בהם כל ימיו. אך יש לשים לב שהמדרש מניח שהעיסוק בתורה חיוני ונחוץ גם לאחר ידיעתה. ויתר על כן: העיסוק בתורה חיוני ונחוץ אף יותר מידיעתה; ומשום כך עדיף שהאדם ישכח ויחזור לעסוק בתורה, וזה טוב יותר מהאפשרות שהאדם יֵדע את כל התורה, ולא יעסוק בה יותר.

ייתכן שנוכל ללמוד מסר דומה ממדרש אחר:

"אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב, ששכר בעליו פועלים למלאתו. מי שטיפש מהו אומר - מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו. מי שפיקח מהו אומר - ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל? כך מי שהוא טיפש מהו אומר - מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה; מי שהוא פיקח מהו אומר - ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן?" (ויקרא רבה י"ט, ב).

פסוק זה מדגיש את החשיבות שבעצם העיסוק בתורה, גם אם אינו מוביל לידיעתה. אך נקודת המוקד כאן היא השכר שהקב"ה נותן על עצם פעולת הלימוד ועל המאמץ, ולא התועלת הרוחנית שאפשר להפיק מעצם העיסוק בתורה[3]. לא ברורה כאן הנקודה הזו: מדוע הקב"ה רוצה שהפועלים ישאבו מים בסל נקוב? פירוש קדום מאחד מראשוני אשכנז בתקופת בעלי התוספות מתייחס לנקודה הזו:

"הוא שכר אותי להריק בו מה שבחביות אחרות, וכן אעשה, ולא אחוש אם יצא לחוץ" (פירוש קדום למדרש ויקרא רבה, מהד' לרנר).

הפירוש הקדום מבאר שיש כאן תועלת לבעל הבית - החביות שבהן היו המים מתרוקנות. אך לא ברור מה הנמשל למשל הזה. הרי"ד סולובייצ'יק גרס את המדרש הזה בצורה שונה במקצת. לא ברור האם זוהי גרסה שונה למדרש שבידינו, או מדרש אחר[4]; בכל אופן, הנוסח שמביא הרי"ד מדגיש את התועלת שאפשר להפיק מעיסוק בתורה, גם אם שוכחים אותה מיד לאחר מכן:

"...העובדה שבעקבותיה (=בעקבות קריאה בתורה) אין הקורא מחכים או מתמלא ידע אינה שוללת את ערכה, וכבר עמדו על כך רבותינו במדרש: 'משל למלך שנתן דלי מנוקב לעבדיו, ואמר להם: מלאו מים בכלי זה. שוטים אמרו: מה אנו שואבים? פקחים אמרו: על כל פנים ננקה את הדלי' " (הרי"ד סולובייצ'יק, שעורים לזכר אבא מרי, ח"א, עמ' קסד).

זהו ניסוח נפלא, שיש לו תועלת מרובה לענייננו: לימוד תורה, גם אין הוא מביא לידיעת התורה, הוא "מנקה את הדלי", ומזכך את האישיות.

כמובן, אי אפשר להכחיש את חשיבותה של ידיעת התורה, וזאת בשלושה מישורים: 1. ידיעת התורה מאפשרת קיום ההלכות, כפי שביארנו לעיל. 2. ידיעת התורה היא כלי חיוני לעיסוק בתורה. ככל שאדם יודע יותר תורה, לימוד התורה שלו יהיה מעמיק יותר. 3. גם ידיעת התורה תורמת מאוד לבניין האישיות של הלומד. כאשר אדם יודע את התורה, הוא מסתכל על המציאות מבעד למשקפי ההלכה, וצורת החשיבה הזו מעמיקה בו מאוד את המחויבות לה' ולחוקיו. ידיעת התורה משמעותית לשני הייעודים ולשתי המטרות של לימוד תורה: הן לאפשר קיום הלכות מעשי, והן לתיקון האישיות ועיצובה.



[1] אף שסיומו של פסוק זה הוא "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו".

[2] 'לימוד התורה בתור מצוות התורה', שנה בשנה תשכ"א.

[3] גם בדבריו של ר' חיים מוולוז'ין שהובאו למעלה מודגשת החובה ללמוד תורה, בלי קשר לתוצאה וללא תלות בה, ולא הערך והתועלת שבעיסוק בתורה כשלעצמו.

[4] לא מצאתי את המדרש בנוסח של הרי"ד, וגם מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א אמר לי שהוא לא הצליח לאתר מדרש בנוסח זה.