שיעור 12 / ברכת פרי העץ (ב)

  • הרב חיים נבון

א. בוסר

בשנת השמיטה אסור לקצוץ אילנות בזמן שהם מוציאים פרי, משום שהתורה ציוותה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (ויקרא כ"ה, ו), ודרשו חכמים: "לאכלה... ולא להפסד" (פסחים נב ע"ב). המשנה דנה בשאלה מהו שלב הגידול של הפרי שבו נאסר לקצוץ את עצו:

"מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילן משיוציא [= פרי]; בית הלל אומרים: החרובין משישלשלו [= פירותיהם יכבידו כשלשלת] והגפנים משיגרעו [= שיגדלו גרעינים] והזיתים משינצו, ושאר כל אילן משיוציא"           

                                           (שביעית פ"ד מ"י).

הגמרא בברכות (לו ע"ב) מביאה את דברי רב אסי לגבי השיעור שקבעו בית הלל לגדילת הענב ("והגפנים משיגרעו"): "הוא בוסר, הוא גֵרוּע, הוא פול הלבן", ומבארת הגמרא שכוונתו לומר שהפרי הגיע לשיעור זה כאשר גודלו כפול הלבן. כאמור, שיעורים אלו נאמרו לעניין דיני שביעית. הגמרא בברכות לומדת מהם גם על שיעור הפרי לעניין ערלה: קליפה שעוטפת את הפרי בשלב זה, שבו הוא כבר נקרא פרי, טפלה לפרי לעניין ערלה, ואסור לאוכלה אם העץ הוא בשנות הערלה שלו.

הראשונים (תוספות [שם], רשב"א [שם], רא"ש [שם פ"ו סימן ה]) כתבו שאפשר ללמוד מכאן באיזה שלב מתחיל הפרי להיקרא פרי גם לעניין ברכתו: בגפנים - רק משיגיע לשיעור פול הלבן, אך בשאר האילנות - מהרגע שהפרי יוצא. ולפני כן יברך עליהם בורא פרי האדמה, "דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי, מברכין עליו בורא פרי האדמה" (טור). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ב, ב).

הרא"ש כתב שכאשר יש לו ספק אם הענבים הגיעו לשיעור פול הלבן - יברך בורא פרי האדמה, שבדיעבד יצא ידי חובה גם אם בירך ברכה זו על פרי ממש. והשולחן ערוך כתב שאנו לא בקיאים בשיעור פול הלבן (משום שיש כמה מיני פול, גדולים וקטנים [משנה ברורה שם ס"ק יג]), ולכן: "לעולם מברך בורא פרי האדמה, עד שיהיה גדול ביותר" (ר"ב, ב). והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק יד) שלא יאכל ענבים שיש בהם ספק זה אלא בתוך הסעודה, שאם לא כן - יש ספק איזו ברכה אחרונה יברך עליהם. ועוד כתב (שם ס"ק טו) שאם רואה שהענב כבר בשל (וכן אם אפשר לראות מבחוץ את חרצניו) - יברך עליו בורא פרי העץ, בלי קשר לגודלו.  

במשנה הוזכר, כאמור, שיעור מיוחד לא רק לענבים אלא גם לזיתים וחרובים. ואכן, הטור (או"ח ר"ב) הזכיר לגבי זיתים וחרובים את השיעור המיוחד להם במשנה - אך העיר עליו הבית יוסף בבדק הבית שאין ללמוד מדין זיתים וחרובים בשביעית על דינם לעניין ברכה, "דהא חרובים - אפילו אחר ששרשרו מרים הם, ואינם ראויים לאכילה". בהתאם לכך, השולחן ערוך לא הזכיר דין מיוחד לזיתים ולחרובים. אך הרמ"א (או"ח ר"ב, ב) כתב שבחרובים הולכים אחרי השרשור ובזיתים "עד שיגדל הנץ סביבם". והעירו האחרונים שבימינו גם זיתים בשלים נחשבים כאינם ראויים לאכילה, ואין מברכים עליהם כלל, כל עוד לא כבשו אותם (פסקי תשובות ר"ב הערה 32).

לגבי שאר האילנות מלבד גפן, פסק השולחן ערוך (שם) שמברכים על פירותיהם בורא פרי העץ "משיוציאו פרי". וביאר המשנה ברורה: "אף על גב שהם עדיין קטנים ביותר" (שם ס"ק טז). אמנם, השולחן ערוך הוסיף שעל פרי שזה עתה יצא והוא מר או חמוץ ביותר, שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק, אין מברכים כלל. מדבריו אפשר ללמוד שאם הפרי (שאינו גפן) ראוי לאכילה על ידי הדחק - ברכתו בורא פרי העץ.[1] וכן פסק הילקוט יוסף (או"ח ר"ב, ב). החיי אדם (כלל נא, ז) חלק וטען שפרי הראוי לאכילה רק על ידי הדחק - מברכים עליו שהכול. ולדעתו אם בישל את הפרי או קלה אותו באש, מברך עליו בורא פרי העץ.[2] ואם אינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק, גם אם בישלו וכו' מברך עליו שהכול.

הרמב"ם לא הזכיר דבר מכל זה, וייתכן שסבר (בניגוד לתוספות, לרא"ש ולרשב"א) שאין ללמוד מדיני שביעית לדיני ברכות.[3] הגר"א טען שהשיעור הרלוונטי לעניין ברכה צריך להיות "עונת המעשרות" - היינו, שיגיעו לשיעור הגודל שחייבים בו בתרומות ובמעשרות, כל פרי לפי שיעורו (ראה: רמב"ם, הלכות מעשרות פרק ב'). זוהי דרגת התפתחות מאוחרת יותר מאשר "בוסר".[4] וכתב ביאור הלכה שעדיף לנהוג כגר"א ולברך בורא פרי האדמה על כל פרי שלא הגיע לעונת המעשרות, שהרי בכל מקרה יוצא ידי חובה בברכה זו (הכוללת גם פירות העץ). אך הנוהג כשולחן ערוך - אין למחות בידו.

המגן אברהם (ר"ו ס"ק א) כתב שפירות האילן שמברכים עליהם בורא פרי האדמה משום שלא נגמר הפרי או שאינם עיקר הפרי, אם בירך עליהם בורא פרי העץ - יצא בדיעבד. היו אחרונים שחלקו עליו, אך שער הציון (שם ס"ק א) פסק כמותו, משום שספק ברכות להקל.

למעשה, בני ספרד הפוסקים כשולחן ערוך יכולים לברך בורא פרי העץ על כל הפירות (מלבד ענבים) ברגע שהם גדולים מספיק שראויים לאכילה, ובני אשכנז נוהגים להחמיר לברך עליהם בורא פרי האדמה, כל עוד לא הגיעו לבשלות של "עונת המעשרות". כאשר יש ספק האם כבר הגיע הפרי ל"עונת המעשרות", אפשר לברך עליו בורא פרי העץ, שבכל מקרה פרי עץ הוא, ויוצא בברכה זו בדיעבד (פסקי תשובות ר"ב, ו). בננות שקונים אותן כשהן עדיין קשות נחשבות כהגיעו לגמר בישולן. וכן מעט ענבים קטנים וחמוצים הנמצאים באשכול בשל (פסקי תשובות שם).

נזכיר שוב את דברי ביאור הלכה, שגם בן אשכנז הנוהג כשולחן ערוך (וכמנהג הספרדים) - אין למחות בידו. ומנהג זה - לברך בורא פרי העץ על כל פרי שראוי לאכילה (מלבד ענבים) - פשוט הרבה יותר למעשה.

מה דינם של ירקות בוסריים? הגמרא בעירובין (כח ע"ב) קבעה שעל שחת מברכים שהכול. וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים ר"ד, א). המגן אברהם (שם ס"ק ז) הסביר שמדובר בתבואה בוסרית, וכשמברכים עליה יש לרדת דרגה אחת ברמת הפירוט של הברכה, ולברך עליה שהכול. ומכאן למד המגן אברהם שכל פרי האדמה שלא הבשיל - ברכתו שהכול. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק יג). נראה שלדעתם יש לחלק בין פרי העץ, שברכתו העץ אף בעודו בוסר, לבין פרי האדמה. ערוך השולחן (או"ח ר"ד, ח) תמה על זה, וטען שגם על פרי האדמה מברכים אדמה אף בטרם נגמר בישולו; והשחת שעליה מדברת הגמרא היא תבואה בשלב מוקדם מאוד, שאינה אפילו בכלל בוסר.

ב. שקדים מרים

בה"ג כתב שעל שקדים מרים קטנים מברכים בורא פרי העץ, שעל דעת כן נטעו אותם, לאכלם בקטנותם (וביארו תלמידי רבנו יונה [ברכות כה ע"ב]: משום שעיקר אכילתם הוא הקליפה, והיא אינה מרה); ועל שקדים מרים גדולים מברכים שהכול (משום שעיקר אכילתם הוא תוך הפרי, והוא מר). והוסיפו הראשונים שאם המתיק אותם על ידי האש או על ידי דבר אחר מברך עליהם בורא פרי העץ. וכל זה נפסק בשולחן ערוך (או"ח ר"ב, ה).

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק לז) שהוא הדין לכל הפירות שאינם ראויים לאכילה, שאם קלה אותם באש או בישל אותם - מברך עליהם בורא פרי העץ.

ג. פירות וירקות מבושלים

הגמרא דנה בברכתם של פירות וירקות מבושלים:

"דרש רב חסדא משום רבינו: ...כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו - שהכל נהיה בדברו; וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו - בורא פרי האדמה"                     (ברכות לח ע"ב).

וכן נפסק להלכה, שפירות או ירקות שנוהגים לאוכלם חיים, אם אוכל אותם מבושלים מברך עליהם שהכול; ופירות או ירקות שנוהגים לאוכלם מבושלים, אם אוכל אותם חיים מברך עליהם שהכול,[5]ורק אם אוכלם מבושלים מברך עליהם כברכתם הראויה - בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה (שולחן ערוך או"ח ר"ב, יב; ר"ה, א). והוסיף השולחן ערוך, בעקבות הרמב"ם (הלכות ברכות ח', ג) ואחרים, שפירות וירקות שנאכלים הן חיים והן מבושלים, "כגון תפוחים ואגסים" (דוגמה מובהקת יותר בימינו: צימוקים [פסקי תשובות ר"ב ס"ק לב]), מברכים עליהם בכל מקרה את ברכתם הראויה ולא שהכול.

כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן טו) שהולכים בזה אחרי מנהג המקום, ומי שנוהג אחרת מבני מקומו (כגון שרובם מעדיפים לאכול ירק זה חי והוא מעדיפו מבושל) - בטלה דעתו. וכן כתבו לעניין שעועית ירוקה בזמננו, שיש מקומות (כגון בארה"ב) שנוהגים לאוכלה גם חיה, ויש מקומות שאין נוהגים כך, ויש ללכת אחר מנהג המקום (וזאת הברכה פרק כ', עמ' 192).

המשנה ברורה (ר"ה ס"ק ב) כתב שקטניות יבשות נוהגים לאכלן מבושלות ולא חיות, והאוכלן חיות מברך שהכול. אך כתבו האחרונים שעל פיצוחים בימינו מברכים כברכתם, בין חיים בין קלויים (פסקי תשובות ר"ה, ה).

אם בירך שהכול על פרי שהיה צריך לברך עליו בורא פרי העץ - פשיטא שבדיעבד יצא ידי חובה. המשנה ברורה (ר"ו ס"ק ג) כתב שגם מי שבירך בורא פרי העץ על פרי שהיה ראוי לברך עליו שהכול (כאשר אכל חי פרי שנוהגים לאוכלו מבושל, או להפך) - בדיעבד יצא ידי חובה, משום שעל כל פנים פרי הוא. ויש שכתבו שמשום כך במקרה של ספק יברך בורא פרי העץ ולא שהכול, משום שיוצא בדיעבד גם בזה, ואם כן עדיף שיברך ברכה שהיא מפורטת יותר (שערי תשובה ר"ו ס"ק א; ילקוט יוסף ר"ה, א).

ד. סוכר

בה"ג כתב שעל סוכר המופק מקני סוכר מברכים בורא פרי העץ. כך כתב הרמב"ם בנוגע לשאלה זו:

"הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים, שנשתנה על ידי אוּר, גדול מדבש תמרים, שלא נשתנה על ידי האוּר, ומברכין עליו שהכל"   
                                       (הלכות ברכות ח', ה).

הכסף משנה (שם) הסביר את דברי הרמב"ם, שכאשר מוצצים קנה סוכר מברכים עליו שהכול, משום שאין זה פרי (אלא עץ עם מתיקות). ואפילו מי שחולק על זה ייאלץ לכאורה להודות שעל הסוכר עצמו מברכים שהכול, כדין דבש תמרים (או מי פירות).

נדמה שמדין המוצץ קנה סוכר אפשר ללמוד על דין המסטיק. וכן למד מכאן החיי אדם (כלל מט, ד), שאדם המוצץ טעמו של דבר מברך עליו (שהכול). וכן פסק בשו"ת יביע אומר (או"ח ז סימן לג). ונראה שצריך מיד לאחר הברכה לבלוע מעט מטעמו של המסטיק.

בנוגע לברכת הסוכר עצמו, הטור (אורח חיים ר"ב) חלק על הרמב"ם, וכתב שאין זה דומה לדבש תמרים, משום שתמרים נוטעים על דעת לאכול את הפרי עצמו כברייתו (ודבש תמרים הוא תוצר לוואי), בעוד את קנה הסוכר נוטעים כשהמטרה המרכזית היא להפיק ממנו סוכר. הבית יוסף כתב שאלו דברי טעם, אך כיוון שיש כאן ספק - יברך שהכול.[6] וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח ר"ב, טו), שמברך שהכול הן על הסוכר עצמו והן המוצץ קנים מתוקים.

הט"ז (ר"ב ס"ק יג) כתב שדעת הטור עיקר, ולכן אם יש לפניו פרי אחר - יברך עליו ויוציא גם את הסוכר (ותמה עליו ביאור הלכה, למה לא העדיף לפטרו על ידי ירק בברכת בורא פרי האדמה, שיש שטענו שזו הברכה הראויה לסוכר). הגר"א פסק כדעת הגאונים, שיברך על הסוכר (ועל הקנים הנמצצים) בורא פרי העץ. למעשה, ביאור הלכה פסק שמחמת הספק יש לנהוג כשולחן ערוך ולברך שהכול.

הביאור הלכה דן בסוכר המופק מסלק סוכר. עליו לא שייך לומר שהוא עץ ולא פרי; מדובר כאן בירק ממש. אך גם כאן שייך נימוקו השני של הרמב"ם, שביאור הלכה ניסח אותו כך: לאחר תהליך הבישול המעורב בהפקת הסוכר, אין ניכר כלל לעין אדם שיצא מן הירק. ונהגו העולם לברך עליו שהכול.

ה. ברכה על שוקולד

כתב הרא"ש: "אגוז המטוגן בדבש - האגוז עיקר ומברכין עליו בורא פרי העץ" (ברכות פ"ו סימן טו). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ב, יג).

המהר"ם מרוטנבורג כתב שעל בשמים שחוקים (= תבלינים כתושים) המעורבים בסוכר מברכים כברכת הבשמים. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ג, ז).

עוד פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ד, יא) שעל מרקחת של פירות כתושים המעורבים בדבש מברך בורא פרי העץ, ועל מרקחת של ורדים ועשבים כתושים המעורבים בדבש מברך בורא פרי האדמה.

המגן אברהם (ר"ד ס"ק כב), כתב שאם הפירות שבמרקחת כתושים ביותר עד שנימוחו - מברך עליהם שהכול. וכן פסק המשנה ברורה (ר"ד ס"ק נב). אמנם, לגבי בשמים שנכתשו כתב המגן אברהם (ר"ב ס"ק יח) שבכל אופן מברכים עליהם כברכתם המקורית, משום שזוהי דרך העיבוד הרווחת לבשמים מסוג זה. וכן פסק גם המשנה ברורה (ר"ב ס"ק מד; ר"ג ס"ק יב).

לאור זה, כתבו הפוסקים שמעיקר הדין היה ראוי לברך על שוקולד בורא פרי העץ, שהרי עשוי מפולי קקאו. ואמנם הפולים נכתשו, אך זוהי דרך עיבודם, כדין מרקחת מבשמים כתושים. אך מנהג ישראל לברך על השוקולד שהכול נהיה בדברו (ראה: מנחת שלמה א סימן צא; משנה הלכות ו סימן לח). האחרונים ניסו ליישב מנהג העולם בדרכים שונות. היו שהזכירו כאן את נימוקו של הרמב"ם בעניין ברכה על הסוכר, כפי הניסוח שנתן לו ביאור הלכה: שאין ניכר כלל לעין האדם שהשוקולד בא מפרי העץ (פסקי תשובות ר"ב הערה 168).

יפים בהקשר זה גם הדברים שכתב הרב מנשה קליין, על החשיבות של מנהג ישראל, אף במקום שנראה לכאורה שונה מהמסקנה ההלכתית הפשוטה:

"...כל זה כתבתי ליישב מנהג העולם, כי מעולם אני מתרחק לחדש חדשים, ובפרט בדברים כאלו אשר נהג עלמא למאות בשנים ככה... שצריך ליישב דעת רבותינו זקני תלמידי חכמים, שנהג עלמא על פיהם, ולא ח"ו לטרוף דעתם. ובעוונותינו הרבים הוא מחלה בדור הזה, אשר מחפשים המקילים אחר קולות והמחמירין אחר חומרות אשר לא שערום אבותינו"   (שו"ת משנה הלכות ו סימן לח).

 

המשנה ברורה (ר"ד ס"ק נא) כתב שגם שקדים המצופים בסוכר ברכתם בורא פרי העץ, אף אם יש יותר סוכר מפרי, משום שהשקדים הם העיקר. אך אחרוני זמננו כתבו שבשקדים או בצימוקים המצופים בשכבת שוקולד עבה וכו' שבימינו, כוונת האוכל גם על השוקולד. האגרות משה (או"ח ג סימן לא) הציע שתי עצות: א. לברך על פרי אחר בורא פרי העץ כדי לפטור את השקדים או הצימוקים, ואחר כך לברך שהכול על השוקולד; ב. לברך שהכול על השוקולד ולכוון במפורש שהברכה לא תכלול את הפרי, ולאחר מכן כשמגיע לפרי לברך עליו. אך הגרש"ז אוירבך ואחרים פסקו שיש לנהוג כאן כדין תערובת, שהולכים אחר הרוב. אם הרוב הוא שוקולד - מברך שהכול, ואם הרוב הוא הפרי - מברך בורא פרי העץ (וזאת הברכה פרק יא, עמ' 97). מי שנוהג כך ודאי יצא ידי חובה - לפחות בדיעבד, שהרי ברכת שהכול ודאי פוטרת בדיעבד את הפרי, וגם ברכת בורא פרי העץ פוטרת בדיעבד את השוקולד, שבא מעץ הקקאו (וזאת הברכה שם).

 



[1] אף שהפרי מגדים והלבושי שרד טענו שלדעת השולחן ערוך ברכתו אדמה.

[2] עיין שער הציון ר"ב ס"ק יח, שהגר"א (ראו לקמן) מסתמא יחלוק על זה.         
ועיין באגרות משה או"ח א סימן נז, שטען שגם השולחן ערוך סבור שכאשר הופך הפרי ראוי לאכילה על ידי בישול, ברכתו כשהוא חי שהכול וברכתו כשהוא מבושל בורא פרי העץ.

[3]עם זאת, הרמב"ם פסק על פי סוגיה זו שהקליפה השומרת על פרי הצלף ברכתה אדמה (הלכות ברכות ח', ו), ושם למד מהלכות ערלה להלכות ברכות. יש לזכור שזה היה הנושא המרכזי של הסוגיה שם, ושאלת הבוסר עלתה רק אגב אורחא. שיעור בוסר מוזכר בסוגיה בשני הקשרים: זה השיעור הרלוונטי לקבוע מתי אסור לקצוץ את העץ בשביעית, וזה השיעור הרלוונטי לקבוע אילו מחלקי הפרי אכן נקראים "פרי" ואסורים לעניין ערלה. בהחלט סביר לומר שזהו שיעור ראשוני, המגדיר את תחילת התפתחותו של הפרי, ולא את סיומה.

[4] האגרות משה (או"ח א סימן נז) טען, בניגוד לביאור הלכה, שהגר"א לא חלק לגבי ענבים, והודה שמברכים עליהם בורא פרי העץ עוד לפני עונת המעשרות, משיגיעו לפול הלבן; משום שנוטעים את הכרם על דעת לאכלו בשיעור זה.

[5] ביאור הלכה (ר"ב) העיר שמדובר כאשר על כל פנים ראויים לאכילה על ידי הדחק, שאם לא כן - אין מברכים עליהם כלל. ועוד העיר שאמנם בשולחן ערוך (ר"ב, ב) נאמר שעל פרי בוסרי מברכים כברכתו הראויה לו ברגע שאפשר בדוחק לאוכלו, אך שם עתיד לגדול ולהפוך לפרי בשל, מה שאין כן כאן.  
דוגמאות לפירות שנוהגים בימינו לאוכלם מבושלים ולא חיים: קישואים, חצילים, דלעת, כרובית (פסקי תשובות ר"ה ס"ק ג). ועל תפוח אדמה חי אינו מברך כלל (הערה 12 שם).

[6] ובכסף משנה כתב שבארצות שבהן מגדלים את קני הסוכר מוכרים אותם בעיקר למציצת מתיקותם, ולכן הסוכר עצמו דינו כמי פירות, שלא על דעת זו נטעו אותם (כך הסביר את דבריו הביאור הלכה בסימן ר"ב; עיין שם בדבריו).