שיעור 12 - פילוג הממלכה (י"ב, א-כד) ד. אבשלום ורחבעם עולים על 'הר העצה הרעה'

  • הרב אלחנן סמט

1. סיפורים שמטרתם שונה ובכל זאת הם דומים זה לזה

הסיטואציה המתוארת בסיפורנו – מלך צעיר וחסר ניסיון הפונה להתייעצות, ומכריע בין שתי עצות סותרות – מזכירה לנו סיטואציה דומה מאוד המתוארת בספר שמואל.

היחידה הסיפורית השלישית בסיפור מרד אבשלום (שמ"ב ט"ז, טו י"ז, יד) מתארת את כניסתו של אבשלום לירושלים, לאחר שדוד ואנשיו נטשו אותה בבהילות וברחו למדבר יהודה, ואת פעילותו הפוליטית בתוכה, לרגל הצלחתו המפתיעה של המרד עד כה.

במרכזה של יחידה ספרותית זו עומד עימות בין שני יועצים שאבשלום פנה אליהם, ובין שתי עצות סותרות שקיבל מיועציו, ומתוארת ההכרעה שהכריע ביניהן. קיימת אפוא הקבלה בולטת בין סיפור זה לעיקרו של סיפורנו (פסוקים ו-טו).

שני הסיפורים עוסקים בבית דוד ובגורלו. המלך המתואר בסיפור שבספר שמואל – אבשלום – הוא דוֹדו של רחבעם בסיפורנו, ואם כן גם פער הזמן בין שני הסיפורים אינו גדול.

ובכל זאת שני הסיפורים שונים מאוד זה מזה מבחינת נושאם, מבחינת הקשרם ההיסטורי, ומבחינת התפקיד שהם ממלאים ביחס למלכות בית דוד:

·         אבשלום הוא בן שמרד בדוד אביו, והסיפור עליו (ביחידה הסיפורית שאנו דנים בה) הוא חלק מתיאור עיצומו של המרד; רחבעם, לעומת זאת, הוא היורש הלגיטימי של כיסא שלמה אביו ללא ערעור, ורצונו הוא להמשיך את שלטון בית דוד על ישראל.

·         ההתייעצות של אבשלום והכרעתו בין שתי העצות הסותרות שקיבל הובילו בסופו של דבר לחיסול המרד: למותו של אבשלום ולחזרת דוד למלכותו על כל ישראל; ההתייעצות של רחבעם והכרעתו בין העצות הסותרות שקיבל הובילו דווקא להתפרצותו של מרד במלכותו ולאיבוד שלטונו על רוב עם ישראל.

·         היועצים של אבשלום היו אישים פרטיים – אחיתופל וחושי הארכי, שניהם שימשו כיועצים של דוד לפני פרוץ המרד. אחד מהם – חושי הארכי – עודנו נאמנו של דוד, והוא פועל בשירותו בסתר לשם הכשלת אבשלום, ואילו האחר – אחיתופל – נאמן באמת לאבשלום, ומכאן הסתירה בין עצותיהם; היועצים של רחבעם, לעומת זאת, הם שתי קבוצות של יועצים – הזקנים והילדים. הניגוד ביניהם הוא ניגוד בין-דורי – הזקנים הם היועצים שעמדו לפני שלמה, ואילו הילדים הם אלו שגדלו עם רחבעם בארמון המלך. שתי הקבוצות פועלות מתוך נאמנות לרחבעם והן חפצות בטובתו.

אם כן, שני הסיפורים הללו הם כמעט הפוכים זה מזה מבחינת תפקידם בתיאור קורות בית דוד: האחד מתאר את מלכותו של דוד בשיא חולשתה, ואת האירוע שהחל לחלצה למרחב; האחר מתאר את מלכות בית דוד בשיאה, ואת האירוע שגרם לפילוג הממלכה ולהיחלשותה של מלכות בית דוד מכאן ואילך.

דווקא משום כך מפליאה ההקבלה בין שני הסיפורים, שאינה דמיון כללי בלבד, אלא הקבלה עד לפרטים. בסעיפים הבאים נשווה בין שני הסיפורים, כשאנו מתקדמים בשניהם שלב אחר שלב. בכל שלב שבו אנו משווים בין שני הסיפורים נציין כמובן לצד הדמיון ביניהם גם את ההבדלים.

 2. העצה הראשונה הטובה

בשני הסיפורים ניצבים לפנינו מלכים צעירים שעלו זה עתה לשלטון (בנסיבות שונות לגמרי, ואף הפוכות), והם חסרי ניסיון וזקוקים לעצת יועציהם. שני האישים – אבשלום ורחבעם – עומדים לפני הצורך להבטיח את שלטונם על כל העם, והעצה שהם מבקשים היא, מהי הדרך להבטיח זאת. שניהם פונים אל יועצי אביהם:

אבשלום

רחבעם

שמ"ב ט"ז, כ    וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל:

                         הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה.

מל"א י"ב, ו    וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים...

                        אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר.

הפנייה של אבשלום לאחיתופל  אינה נובעת מאיזו התלבטות שהוא נתון בה בין אפשרויות שונות, אלא מהצלחתו המהירה להיכנס לירושלים ללא צורך בהטלת מצור ובכיבוש העיר. מהר מכפי שתכנן, הוא עומד לפני השאלה הפשוטה: מה עושים עכשיו? כיצד מבטיחים את המשך הצלחת המרד ואת גיבוש העם כולו מסביב למלכו החדש?

אבשלום מקבל את העצה הראשונה שנותן לו אחיתופל – לבוא אל פילגשי אביו, ואף מקיימה בפרסום גדול. מטרת המעשה היא לחזק את ידי תומכיו היראים מפני האפשרות שהאב ובנו ישלימו, והם ישלמו את המחיר. במעשה זה מבהיר להם אבשלום כי הקרע בינו ובין דוד אביו אינו ניתן עוד לאיחוי.

עתה ממשיך אחיתופל, מבלי שנדרש לכך, ומייעץ לאבשלום כיצד להתמודד עם הבעיה המעשית הדחופה העומדת על הפרק: כיצד להבטיח את הצלחתו הסופית של המרד ואת תמיכת כל העם באבשלום – כיצד לחסל את מתנגדיו הממשיים של המרד החפצים לשוב לשלטון: דוד ואנשיו.

אחיתופל מציע את עצמו למשימה: הוא יזדרז עוד הלילה, בראש צבא של שנים עשר אלף איש, לרדוף אחר דוד ואנשיו. דוד בשעה זו הוא "יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם" – מן הבריחה הפתאומית למדבר, ומן הזעזוע וההפתעה שהמרד של בנו גרם לו. אחיתופל יהרוג את דוד לבדו, ואז יצטרפו אנשיו של דוד גם הם למחנה אבשלום.

עצה זו אינה דורשת מאבשלום דבר, והוא יכול רק להרוויח ממנה. מבחינה זו, אין היא דומה לעצת הזקנים לרחבעם, שבה נדרש הלה לוותר ולהיות "עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים" (פסוק ז). אמנם בתמורה לוויתור שהם מציעים לו, מבטיחים הזקנים לרחבעם, כי הוא יזכה בתמורה כדאית "וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים".

אין פלא אפוא כי תגובתיהם של שני האישים לעצות הראשונות שקיבלו הפוכות:

אבשלום

רחבעם

ד      וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם

        וּבְעֵינֵי כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ח      וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

         וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ...

וכבר ביארנו בעיון ב4, כי עוד לפני שפנה רחבעם לקבל את עצת הילדים כבר גמר אומר בלבו לעזוב את עצת הזקנים אשר לא ישרה בעיניו.

3. הפנייה לקבלת עצה שנייה

כמה מוזר הדבר, שעל אף ההבדל הבולט בין אבשלום לרחבעם ביחסם לעצה הראשונה שקיבלו, נוהגים שניהם בדרך דומה, ופונים לקבל עצה נוספת מיועץ אחר, או מיועצים אחרים:

אבשלום

רחבעם

ה      וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם:

        קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי

        וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא.

ח      ... וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ

         אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו

ו     וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם

        וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר:

        כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל

        הֲנַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרוֹ אִם אַיִן, אַתָּה דַבֵּר!

ט      וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:

         מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר

         אֶת הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר...

בעיני רחבעם לא ישרה העצה הראשונה משום שהיא דרשה ממנו לוותר על גאוותו, ולהיכנע לדרישת העם בלא כל תנאי. לפיכך פנה אל הילדים לקבל עצה שונה. אולם אבשלום הרי כבר קיבל באופן עקרוני את עצת אחיתופל. מה הביאו אפוא לפנות אל חושי הארכי כדי לשמוע עצה גם מפיו?

ניתן להעלות השערות שונות כדי לענות על שאלה זו.[1]

אנו נהא נאמנים לכלל המנחה אותנו במקומות רבים בלימוד הסיפור המקראי: כאשר הסיפור מתאר פעולה של דמות כלשהי, ואינו מציין את מניעיה של אותה דמות, והם גם אינם מובנים מאליהם, יש להיאזר בסבלנות, ולראות מה היו התוצאות של אותה פעולה. בדרך כלל, ניתן לייחס את התוצאות כהסבר למניעים, ולהניח שלתוצאות אלו, או לתוצאות דומות, התכוונה הדמות בפעולתה.[2]

נוכל אפוא לשוב ולדון בשאלת המניעים של אבשלום בהזמינו עצה שנייה מחושי, רק לאחר שנראה מה היו תוצאות הדבר.

4. בחירת המלכים בעצות הרעות והסיבות לכך

בשלב הזה בשני הסיפורים נשמעת באוזני המלכים העצה השנייה. אמנם שונות הכוונות של נותני העצה בכל אחד מן הסיפורים: חושי הארכי פועל בכוונה ובזדון נגד אבשלום. הוא פוסל את העצה הטובה של אחיתופל ("לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת" – י"ז, ז), ונותן עצה שמטרתה להכשיל את אבשלום. הילדים, לעומת זאת, חושבים שהם נותנים עצה טובה לחברם מילדות – רחבעם, ואין בכוונתם להכשילו.[3]

על אף השוני הזה בין כוונותיהם של נותני העצות, שוות העצות עצמן, בהיותן עצות רעות ומכשילות. ועוד הן שוות בכך שבשני הסיפורים מקבל המלך דווקא את העצה הרעה, ודבר זה דורש הסבר בכל אחד מן הסיפורים.

ובכן, הבה נשווה את שתי העצות הללו:

עצת חושי לאבשלום

עצת הילדים לרחבעם

ח             אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו

                כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה

                כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה

וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה, וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם.

ט             הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת

                וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר:

                הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם!

י              וְהוּא גַם בֶּן חַיִל, אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה – הִמֵּס יִמָּס

                כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ!

יא           כִּי יָעַצְתִּי: הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל

                מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב

                וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב.

יב            וּבָאנוּ אֵלָיו בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם

                וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה

                וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד.

יג             וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף

                וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים

                וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל, עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר.

י              כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה

                אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר:

                אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ

                וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ

                כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם:

                קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.

יא           וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד

                וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

                אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

                וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

שונות העצות הללו באורכן ושונות הן בעניינן: כל עצה ניתנת בהקשר שונה לגמרי, ועל כן הפעולות המוצעות למלך מבקש העצה הן שונות לחלוטין: חושי מייעץ על עשייתן של פעולות צבאיות, שהרי אבשלום עוסק במלחמה, ואילו הילדים מייעצים על נתינת תשובה שתיאמר לעם, שהרי רחבעם עוסק במשא ומתן. מה בכל זאת דומה בשתי העצות הללו, שהבאנו אותן זו מול זו?

שתי תכונות משותפות לשתי העצות הללו, ושתי התכונות הללו מבדילות כל אחת מן העצות מזו הקודמת לה.

א.         תכונה ראשונה המתבלטת בשתי העצות הללו היא איכותן הספרותית. כל אחת מהן היא 'יצירה ספרותית' בזעיר אנפין. בכך נבדלות עצות אלו מקודמותיהן: עצתו של אחיתופל ועצת הזקנים הן עצות ענייניות, והן מנוסחות בלשון פרוזה 'רזה'; עצת חושי ועצת הילדים נאמרות בפרוזה אמנותית, שיש בה שימוש באמצעים רטוריים משוכללים. [4] תכונה זו של שתי העצות ה'ספרותיות' גורמת לאריכותן הרבה בהשוואה לעצות הענייניות. [5]

ב.          התכונה השנייה המאפיינת את עצת חושי ואת עצת הילדים היא החנופה שיש בהן, ובכך הן תורמות לחיזוק גאוותו של כל אחד מן המלכים. גם בכך נבדלות עצות אלו מקודמותיהן שאין בהן מידה זו, ולא זו בלבד אלא שהן תובעות ממקבליהן ענווה.

עצת אחיתופל, עם כל יתרונותיה הצבאיים, מותירה את אבשלום ללא כל תפקיד בהשגת ההצלחה הצבאית. נשים לב לפעלים בעצת אחיתופל (י"ז, א-ג): "אֶבְחֲרָה... וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה... וְאָבוֹא עָלָיו... וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ...וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ...וְאָשִׁיבָה..." – כולם בגוף ראשון יחיד: אחיתופל הוא המציע, הוא המתכנן והוא שיוציא לפועל, וממילא, ייזקף הניצחון לזכותו. אחיתופל שקוע כל כך בתכנון העשייה הדחופה, עד שאינו שת ליבו להיבט הפסיכולוגי של עצתו: יש בה פגיעה אנושה באבשלום, המלך השאפתן, המצפה לקנות את מעמדו המלכותי בקרב העם במעשים מפוארים, ואינו מסתפק בהישגים של אחרים שאין לו יד בהם. אמנם ישרה עצת אחיתופל בעיני אבשלום, שהרי מבחינה עניינית היא עצה ללא דופי וסיכויי ההצלחה שלה גבוהים למדי, אך גאוותו של אבשלום יצאה חבולה מעצה זו.

'לִבא לפומא לא גליא' – לבו של אבשלום לא גילה לפיו את החיסרון הכמוס בעצת אחיתופל, אך במעשיו מתגלה הדבר: הוא מזמן את חושי "וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא". שמא יכניס חושי שיפורים בעצת אחיתופל, שיהא בהם כדי לשפר את מצב רוחו השפוף קמעא של אבשלום. עצם הפנייה ליועץ נוסף – כבר מקטינה את עצמתו של אחיתופל בעיני אבשלום ובעיני העם, ומשדרת את המסר כי אין הוא יועץ בלעדי.

חושי מודע היטב לחסרונה זה של עצת אחיתופל, ובהיפוך ממנו, הוא בונה את עצתו על טיפוח גאוותו של אבשלום:

י"ז, יא   כִּי יָעַצְתִּי: הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע

כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב![6]

    יב     וּבָאנוּ... וְנַחְנוּ... (יג)  וְסָחַבְנוּ

הפעלים בעצת חושי הם בגוף ראשון רבים – אתה ואני וכל ישראל. ובכן, אבשלום הוא שינהיג את המלחמה, ויעמוד בראש המוני עם ישראל.

ובדומה לאחיתופל שפגע בגאוותו של אבשלום גם הזקנים פגעו בגאוותו של רחבעם. הפגיעה שפגעה עצת הזקנים בגאוותו של רחבעם הוסברה באריכות בעיון ב4 בחלקו השני. פגיעתם הייתה כה אנושה, עד שרחבעם עזב בליבו את עצתם מיד לאחר נתינתה, והלך לקבל עצה מן הילדים, מתוך תקווה שהללו ישמרו על כבודו כמלך.

הילדים הבינו זאת היטב, והם נותנים לרחבעם עצה שכל כולה אינה אלא ניפוח האגו של מלכם הצעיר, ותוכנה הוא לקיים מופע שחצני של רחבעם אל מול העם.

שתי העצות הללו המחניפות לשני המלכים הצעירים ומספקות את תאוות הכבוד שלהם אל מול עמם, כשהן עטופות בעטיפה ספרותית מרהיבה וכובשת לב, שיבשו את שיקול דעתם של אותם מלכים, ושניהם דחו את העצה הנבונה והיעילה, ואימצו בשתי ידיים את העצה הרעה והמכשילה:

אבשלום

רחבעם

יד            וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:

                טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל

יג             ... וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

יד            וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים...

5. הסיבתיות הכפולה בשני הסיפורים[7]

התוצאות הגורליות של קבלת העצה הרעה והמכשילה בכל אחד מן הסיפורים ברורות לקורא כבר בשלב זה של הסיפור: מטרתו של חושי הארכי, מרגלו של דוד, הושגה. ראשית, הוא מנע את הפורענות המידית שעלולה הייתה לנחות על ראש דוד מהגשמת תכניתו היעילה של אחיתופל. דוד ואנשיו באמת יגעים ורפי ידיים בלילה זה (ט"ז, יד), וההתקפה של אחיתופל, לו באה עליהם, הייתה מפתיעה אותם ללא כל ידיעה מוקדמת שתאפשר להם להיערך לקראתה. חושי הצליח להרוויח זמן רב לטובתו של דוד (זמן שבו יוכל להודיע לדוד על ההתרחשות), ו'למכור' לאבשלום תכנית פעולה מפוקפקת מבחינה צבאית, שדוד יוכל להתכונן לקראתה היטב.[8]

משמעות קבלת עצת הילדים על ידי רחבעם, גם היא ברורה לקורא: תשובה זו תגרום לפרישתם של שבטי ישראל ממלכות בית דוד – הם לא יקבלו עליהם את רחבעם כמלך. דבר זה נאמר בַתנאי שהם הציבו לרחבעם (ד) "הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה... וְנַעַבְדֶךָּ" – וָלֹא – לא נעבדך.

בשני הסיפורים עומד הקורא ותמה תמיהה גדולה על שני האישים הללו, הפועלים באיוולתם נגד האינטרס של עצמם, בקבלם עצה גרועה ומכשילה, ובדחותם עצה נבונה ויעילה.

והנה, בשני הסיפורים באה בשלב זה הערת המספר על מה שעומד מאחורי התנהגותם של שני האישים:

אבשלום

רחבעם

 

יד            וַה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה

              לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה.

טו           וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם

               כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה'        

               לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

                בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.

האם כוונת הערות אלו לטעון להתערבות א-לוהית ישירה בבחירתם החופשית של אבשלום ושל רחבעם? אין בהתערבות כזאת כל צורך! ניתוח פסיכולוגי של דמויותיהם של השניים על פי מעשיהם ודבריהם המתוארים בסיפורים על אודותם; ניתוח ההבדלים בין העצות הראשונות שניתנו להם לעצות השניות שיש בהן חנופה והאדרה של אישיותם – כל אלו נותנים הסבר מספק להכרעתם הטיפשית.

כוונתן של הערות אלו שהכניס הכתוב בגופם של שני הסיפורים היא כמובן להזכיר את הסיבתיות הכפולה הפועלת בשני הסיפורים דווקא בנקודה המכרעת בעלילה, שבה נוטה הכף לרעת מקבלי העצות. מלבד ההסבר הטבעי, האנושי, להתנהגותם של שני האישים, יש למאורעות המתוארים בסיפורים אלו הסבר דתי: רצון ה' והשגחתו קיימים בסתר, והאישים, במעשיהם הנעשים בבחירתם החופשית, מקדמים את תכניתו של ה'.

כאן עלינו לדון בהבדל בין שתי ההערות שהכניס הכתוב בשני הסיפורים: ההערה שבסיפור אודות רחבעם אכן רומזת לתכנית א-לוהית העומדת ברקע האירועים – נבואת אחיה השילוני שבפרק י"א. אולם ההערה שבסיפור אודות אבשלום – "וַה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה" – אינה מתקשרת לשום נבואה קודמת המייעדת לאבשלום רעה. ובכן, האם ניתן להגדיר הערה זו כציון של 'סיבתיות כפולה' באותה משמעות שאנו מתכוונים אליה בסיפור פילוג הממלכה?

'סיבתיות כפולה' שבה מתממשת נבואה קודמת, קיימת אמנם בסיפור מרד אבשלום, אולם זו נוגעת דווקא לדוד: בעצם המרד של אבשלום באביו, וכן במעשים מסוימים הנעשים במהלכו (כמו שכיבת אבשלום עם פילגשי אביו על הגג לעיני כל ישראל), מתקיים עונשו של דוד על חטאו בבת שבע, כפי שנגזר מפי נתן הנביא. אבשלום משמש אפוא מכשיר ביד ההשגחה הא-לוהית להעניש באמצעותו את דוד.

אם כך, מדוע בכלל מציין הכתוב כי "ה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה"?

כפי שאמרנו בעיון הקודם (ג2 בסופו), בהליך הסיבתיות הכפולה מגלגלת ההשגחה זכות לאדם על ידי שליח שהוא זכאי, וחובה – על ידי חייב. אבשלום הוא אחד האנשים השפלים ביותר המתוארים במקרא. הוא מורד באביו ומוכן להרגו; הוא שוכב עם פילגשי אביו; הוא גונב את לב אנשי ישראל ומביא למלחמת אחים. את כל זאת אין הוא עושה מתוך מודעות לנבואת נתן ולא לשם קיומה, אלא מתוך מניעיו השפלים.

הייסורים שנגזרו על דוד נתגלגלו אם כן על ידי בנו הרשע, והם אכן ממרקים את דוד מחטאו. דוד בסיפור מרד אבשלום הוא האישיות החיובית, ואילו אבשלום הוא הדמות השלילית. ההשגחה הא-לוהית, כל כמה שהיא חפצה בהענשתו של דוד, לא תאפשר לרע לנצח את הטוב, ולהביא לכך ש"אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע". לכן חייבת להיכלל בסיפור מרד אבשלום גם מפלתו של האיש הרע הזה. אין צורך בנבואה ספציפית הגוזרת את מפלתו של אבשלום. זו דרכה של ההשגחה האלוהית – לגמול לרשע כרשעתו.

תפקידה של הערת הכתוב בסיפור מרד אבשלום היא ללמדנו כי סיבתיות כפולה קיימת בכל אירוע, ובכל סיפורי המקרא, גם באלה שאין קיימת נבואה קודמת המתגשמת במהלכם, גם כאשר אין ציון מפורש כי 'ה' ציוה' שכך יהא, או ש'הייתה סיבה מעם ה''. שהרי השגחת ה' הגומלת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו היא גורם תמידי הפועל במציאות האנושית ובסיפורי המקרא המשקפים מציאות זו.[9]

וכמו במקרי המופת של הסיבתיות הכפולה, חטאו של אבשלום הוא שמביא עליו את הרעה בשני מישורי הסיבתיות[10]: גאוותו ותאוות השלטון שלו, שאינה יודעת שבעה ולא גבולות מוסריים הן העבירות שבגללן "ה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל", ואלו הן המידות הרעות שהביאו אותו לדחות בעצמו את עצת אחיתופל ולקבל את עצת חושי שהביאה למפלתו. החטא מתנקם בחוטא הן בממד הדתי של שכר ועונש – "לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה", והן בממד האנושי, שבו משתבש כושר השיפוט השכלי של האדם מחמת יצריו הרעים המעוורים את עיני שכלו.

***

ובכן, מה משמעותה של ההקבלה המפורטת והנרחבת שערכנו כאן בין שני הסיפורים, למרות ההקשר השונה כל כך של שניהם? אין זאת, אלא ששני הסיפורים מלמדים כי האיוולת ובת זוגה היהירות פועלות בכל מקום שבו הן קיימות בדרך דומה, ומביאות על ראש בעליהן פורענויות שונות. ועוד מלמד סיפורנו, כי האיוולת והיהירות משמשות בידי ההשגחה הא-לוהית מכשיר עבודה יעיל לקידום מטרות שהיא חפצה בהן.



[1] השערה אחת היא, שאבשלום מעוניין בעצם לבחון את נאמנותו של חושי הארכי. בתחילת היחידה הסיפורית הזאת, בפסוקים טז-יט, מגלה אבשלום חשדנות (מוצדקת) ביחס להצטרפות חושי אליו. אמנם חושי עבר בשלום את מבחנו של אבשלום, אך נראה שאבשלום לא השתכנע סופית. ראיה לכך: הוא אינו משתף את חושי בהתייעצויות שהוא עורך עם אחיתופל. עתה הוא מזמנו למבחן נוסף: לוּ היה חושי תומך בעצת אחיתופל, היה עובר את המבחן בהצלחה.

ההפתעה בסיפור היא שחושי מתנגד לעצת אחיתופל (שהרי לשם כך הוא נשאר בירושלים והצטרף למחנה אבשלום – ראה ט"ו ,לד), אך הוא עושה זאת בכישרון כה רב, עד שאבשלום משתכנע מעצתו שיש גם בה גילוי נאמנות למלכותו.

השערה אחרת היא, שאבשלום חפץ לשמוע עצה נוספת, כדי שכשיקבל את עצת אחיתופל תהא זו 'הכרעה מלכותית', שבה המלך מכריע בין שתי עצות שניתנו לו. לולי כן, ייראה הדבר שאבשלום אינו אלא 'בן ערובה' בידיו של אחיתופל, שהוא השליט האמתי, ואם כן לשם מה תפס אבשלום את המלוכה? גם לפי השערה זו חלה תפנית מפתיעה בסיפור, כשעצת חושי, שלא נועדה אלא לשמש 'קישוט' לתפארת מלכותו של אבשלום, גוברת על עצת אחיתופל, שכבר נתקבלה, והיא מתקבלת על ידי אבשלום והעם.

השערה דומה לזאת ניתן היה להעלות גם ביחס לפנייתו של רחבעם אל הילדים, אך העדפנו שם (עיון ב4) הסבר אחר, כפי שגם כאן נביא (למעלה) הסבר אחר להתנהגותו של אבשלום.

[2] כך, לדוגמה, מתבררים מניעי יוסף בהתנכרו לאחיו עפ"י התוצאות של מעשה זה, שאיפשרו לו לבסוף להתגלות אליהם לאחר שאיחד סביבו את כל המשפחה; מניעיה של אסתר, שהזמינה את אחשורוש ואת המן לשני משתאות, מתבררים רק במשתה השני; מניעי נח בצאתו מן התיבה, יעקב בבאר שבע ושלמה בגבעון – שהקריבו שלושתם קרבנות לה', מתבררים בהתגלות ה' אליהם לאחר אותה הקרבה, ובדברים שהוא אומר לכל אחד מהם.

[3] ראה הסברו של דבר זה בעיון ב6.

[4] ניתוח ספרותי מדוקדק של עצת חושי מופיע בספרו של שמעון בר אפרת 'העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא' (ספרית פועלים, תש"ם), עמודים 32-43, וביתר קיצור בפירושו לשמואל ב בסדרה 'מקרא לישראל', בביאורו לפסוקים אלו (עמודים 176-184). את איכותה הספרותית של עצת הילדים תיארנו בעיון ב7.

[5] עצת אחיתופל מכילה 42 מילים, ואילו זו של חושי – 137 מילים; עצת הזקנים מכילה 17 מילים, ואילו זו של הילדים 40 מילים. הסיבה לאריכות היחסית של עצת חושי (ביחס לעצת הילדים) היא, שכמחצית מדבריו מקדיש חושי לשלילת עצתו של אחיתופל. הילדים, לעומת זאת, אינם מתייחסים בדבריהם לעצת הזקנים, ורק מעצתם שלהם משתמעת השלילה מכללא של עצת הזקנים. וראה עיון ב6 הערה 4.

 

[6] הצירוף "פָנֶיךָ הֹלְכִים" במשמעות 'אתה בכבודך תלך עם...' מופיע במקרא רק ביחס לה', שמות ל"ג, יד-טו: "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ.וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (ובפסוק שאחרי כן: "בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ").

[7] סעיף זה בעיוננו מבוסס על העיון הקודם (עיון ג – "סיבתיות כפולה").

[8] מי שהבין דבר זה לאשורו הוא כמובן אחיתופל. מסתבר שאחיתופל אף הבין שחושי פועל בשירותו של דוד. אך הוא הבין גם, שלא יוכל להוכיח זאת לאבשלום ולעם אשר עמו, שכן הללו בטיפשותם נכבשו בקסם המילים של חושי, בתיאורים הפנטסטיים שלו על הניצחון הבטוח, ובחנופה לאבשלום תאב הכבוד. היועץ החכם, רגיל היה לעבוד עם מלך חכם (– עם דוד), ועתה התברר לו שהימר על הבן הלא–חכם, והימורו נכשל. לפיכך: "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ...וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק..." (י"ז, כג).

[9] ראה פסקת הפתיחה של עיון ג3.

[10] על מקרים של התלכדות הסיבה האנושית והסיבה הא-לוהית עמדנו בעיון ג2 בחלקו הראשון.