שיעור 12 - שיטת ר' ישראל סלנטר (ב)

  • הרב אליקים קרומביין

שיטת ר' ישראל סלנטר (ב')

יתרונם של הרגש והחוויה

חסרון האינטלקט כמעורר שינוי

בשיעור האחרון עשינו היכרות עם דפוס דו-שלבי של לימוד מוסר, דפוס שעוצב על ידי ר' ישראל סלנטר; השלב הראשון הוא הבנה אינטלקטואלית של הטקסט הנלמד, והשלב השני הוא הפנמתו. כמו כן, התחלנו לראות את פיתוחה של הגישה על ידי הרב יוסף יוזל הורוביץ מנובהרדוק, שהדגיש את חשיבות השלב השני, החווייתי והרגשי, אותו הוא מכנה "יגיעת החוש". יגיעה זו מסוגלת, לדעתו, להעניק לאדם את הכושר לעמוד בניסיונות החיים, בניגוד ל"יגיעה שכלית" (השלב הראשון), שעל ידה אמנם ניתן להגיע להבנה מעמיקה - אך לא ליכולת המעשית ליישם בתנאים קשים את הידיעות שנרכשו. סיימנו את השיעור בשאלה: מדוע החוויה והרגש יעילים יותר מן ההבנה האינטלקטואלית?

ר' יוזל (מדרגת האדם, יראה ואהבה פרק טו) משיב באמצעות בדיקה נוספת של ההבדל בין לימוד מוסר "חושי" לבין לימוד "השכלי":[1]

השכל הוא כח מקיף, ודבר אחד אינו משכיח דבר אחר. ובעת שחושב אשר חסרונו גדול מאוד, באותה שעה הוא חושב אשר מעלתו יתרה על חברו. ובעת שחושב שהוא צריך לשוב מדרכו הרע, הוא חושב אז כי ילעיגו עליו הבריות ולא יבינו אותו. ובעת שהוא חושב על גדלות דרך הראשונים, הוא חושב כי הוא אינו יכול להשיג כל כך הרבה. לכן - לא יתחיל שום דבר, ולא ישוב אל ה' אפילו כחוט השערה.

אבל כוח ההתפעלות - הוא כוח המקבץ כל הרוחות אל נקודה אחת, והנקודה הזאת מכריעה אותו כנגד העולם כולו, וכנגד כל המפריעים והמעצורים והחשבונות. הוא רואה את הכל כלא קיים לגבי הנקודה הזאת שמתפעל ממנה, וכל מגמתו והשתוקקותו וחפצו, מתקבצים לדרוש רק להשיג הנקודה הזאת בפועל; כל הקפדתו וכעסו ואכזריותו, מתקבצים להרגיז על כל המפריעים והחשבונות שבאים לעצור השגת הנקודה שמתפעל ממנה; כל החושים וכלי המוח וכוחות הגוף והאברים מתקבצים להוציא אל הפועל הנקודה שמתפעל ממנה.

לכן, רק ההתפעלות היא האמצעי של היגיעה החושית, כי בלעדי זה לא ייתכן לאדם שיחליף את עצמו, ולא ייתכן שיתבע את חסרונו עד אין סוף.

בפסקה זו אנו טועמים מעט ממהפכנותה של נובהרדוק. אוצר המילים - כעס, אכזריות, תביעה אינסופית - מצייר מאגר רגשות אדיר, שהם התחמושת שאמורה להיות מנוצלת למטרת מוסר התורה; האווירה הנוצרת על ידי רגשות עזים שכאלו אינה מתאימה ללימוד אינטלקטואלי שליו.

אילו באנו להגדיר את מטרת ההתפעלות על פי הרב הורוביץ, נראה שמילת המפתח היא "תביעה". יעד זה הוא מעבר לחשבונות רציונאליים; על סמך שיקולי האינטלקט האדם יכול אמנם להחליט לקחת יוזמה מוסרית, אך האינטלקט יכול באותה מידה גם לגייס טענות נגד לכל הצעה שלא תהיה. החלטת האינטלקט לפעול תמיד תבנה על "רוב", כלומר מצב בו שיקולי "בעד" גוברים על שיקולי "נגד"; מכך נובע כי כל החלטה כפופה לשינויים, שהרי לאחר שהפעולה כבר החלה, והסביבה מתחילה לגלות עוינות, נערמים קשיים המחזקים את שיקולי ה"נגד". גודל המשימה וההסתכנות בבושה ובלעג, גורמים לכך שהפסקת הפעולה נראית כעת הבררה הסבירה יותר; מה שאתמול נחשב לפחדנות ובריחה, נהפך היום לבחירה הנבונה; מה שהיה נראה לנו עד כה כהליכה בדרך היושר והאמת, מצטייר עתה כלחימה הזויה בטחנות רוח.

אם כן, ההחלטה השכלית חלשה מידי מכדי שתוכל לשמש יסוד נאמן לצמיחה מוסרית. רק התביעה היא שתעניק לנו את כוח הרצון הדרוש - אותה תביעה הבוקעת מקירות הלב והמצפון. החוויה והרגש הם האמצעים להחדרת התביעה (שם):

שילמד דוקא בקול תביעה, ובסברות של תביעה, ובלב של תביעה על חסרונו, אז לא תתקרר דעתו עד שימצא דרך לחסרונותיו לבל ישוב לכסלה.

טעותם של החולקים על השיטה

הסבא מנובהרדוק (שם, פרק יז) מתפלמס עם אלה המטילים ספק בנחיצות הדרך הזו:

ומזה נופלות כל הטענות על לימוד מוסר בהתפעלות - מה הקולות והרעש הגדול? אדרבה - הקושיא היא רק על השואל, מפני מה אתה קר ברוחך על אבידת נפשך בשני העולמות, ותתפעל ברוחך על עבודת גופך וממונך, שסופה כעס ומכאובים בעולם הזה, ובושה וחרפה לעולם הבא? הלא החלפת אתה את השיטה הנכונה, וכחרש המביט אל קול הכינור, כן אתה המביט אל קול ההתפעלות...ובהתפעלות יסורו האדים ויברחו העננים, ויתנוצץ לפניו אור בהיר, היא הארת השכל, ויראה לפניו עולם חדש ומציאות אחרת. ומפני זה יתגבר עוד יותר עד שיתקבצו כל ההרגשות וישתוקק רק אל נקודת האמת...וכל מי שלומד יותר מוסר, ומי שמעיין יותר, יכול לבוא עד אין סוף, עד שלא יהיה לו קשה לעשות שום דבר עבור קיום התורה.

סיכום ביניים

נסכם את מה שלמדנו עד כאן. הדפוס הקלאסי של ר' ישראל סלנטר מנצל את הרגש והחוויה כדי להבקיע את המחיצה שבין השכל לבין הנפש; הרעיון המסוים שנלמד, הובן והוגדר, מופנם לאחר מכן באמצעות חזרה ושינון, במצב נפשי של ריכוז ודבקות. אסכולת נובהרדוק משתמשת בשיטה זו לא במסגרת רעיון מוסרי מסוים, אלא כאמצעי בעזרתו מעמיק האדם את מחויבותו הבסיסית ומחשל אותה. היעד הוא יצירת מצב נפשי של מסירות מוחלטת לנקודה אחת - החתירה לשלמות; השגתה הופכת כמעט לאובססיה, תוך לעג ובוז לכל המחסומים שבדרך.

עצם החשיפה לתורת נובהרדוק מסעירה, גם לפני שמנסים ליישם אותה בפועל. אני מציע שבשלב זה נעיין בגישה אחרת; הסתכלות זו תעניק לנו תמונה מלאה יותר באשר למגוון האפשרויות הקיימות במסגרת הטכניקה הבסיסית של ר' ישראל סלנטר. לאחר מכן, יוכל כל אחד ואחד מאתנו להחליט לעצמו באיזו מידה הוא יוכל להיעזר בכל אחת מן הגישות.

שיטת ה'שיעורי דעת'

חוסר הסיכוי לעורר מלאכותית רגש

בקטע הבא מפרט הרב יוסף לייב בלוך, ראש ישיבת טלז, כיצד לדעתו יש ללמוד מוסר, בעקבות הדפוס של ר' ישראל סלנטר (שיעורי דעת, כרך ב, עמוד 200):

אין לו לאדם לדחוק את עצמו ללמוד בהתלהבות; אין לו להתאמץ ולכוף את מחשבתו וכוחותיו לזה, כי אופן כזה הוא בלתי טבעי. ולא עוד אלא שכשמושך האדם את כוח המתפעל בעל כורחו על עצמו ומעורר את ההתפעלות וההתלהבות, לא יצליח בזה. כי שאר הכוחות והרגשות הנמצאים וחיים באדם אין מניחים לכוח אחד להינתק מהם, להתעורר ולהתעלות, ואינם מתפרדים ממנו. ודוקא בשעה זו היצר המטריד ומפריע את המחשבה, עומד הכן על מעמדו ואינו מניח לרגש המעולה שבאדם להתעורר בהתעוררות פנימית טהורה שלמוד קדוש זה צריך להביא.

הנה כי כן הוא: אין בכוח האדם לעורר את רגשותיו הטובים בעל כורחו של טבעו; אי אפשר לו לעקור ולתפוס רגש מתפעל ומתלהב וללמוד מוסר; אין בכוחו לדחות באותה שעה את כל מה שנמצא וחי בקרבו, ואין בכוחו לגרש את היצר מלבו...

אלא כך צריך ללמוד מוסר: כל האדם עם כל כוחותיו, עם כל רגשותיו, האדם כמות שהוא, צריך ללמוד מוסר. הוא מתחיל ללמוד מוסר בשובה ונחת, בקול ערב ובעיון עמוק; הוא שומע כל מילה היוצאת מפיו, מתבונן בה ומרגישה. ועל ידי העיון, ביחד עם הניגון הנעים המעורר, יתעוררו הכוחות ויבוא כל האדם לידי התלהבות פנימית לבבית...ואז יתעלה כל האדם- כל מהותו, האדם עם כל אשר בו ילמד ועם כל כוחותיו יחד יתעלה, יתרומם ויתלהב.

הרב בלוך רגיש למאבק המתוח בין הקולות השונים שבקרבנו. בכך אין הבדל בינו לבין הרב מנובהרדוק, אלא שהאחרון בטוח שאם ננטוש את מחוייבתנו לרציונאליות, יהיה בידנו את היכולת הנפשית לאחד את כל רגשותינו הסוערים למען "נקודה אחת"; בעל "שיעורי דעת", לעומת זאת, סבור שהרצון להגיע לתוצאה כזו מתוך מאמץ מכוון הוא חסר סיכוי.

מחלוקת במציאות?

זוהי מחלוקת קוטבית וקיצונית, ובשל העובדה ששני האישים האלה מדברים מתוך ניסיון חינוכי עשיר, חילוקי הדעות המוחלטים האלה מעוררים את התופעה המביכה ממנה חושש כל למדן תלמודי - "מחלוקת במציאות". כיצד יכולה להיות מחלוקת באשר לעובדות בנוגע לטבע האדם? איזה משני החכמים שוגה בהערכותיו? לדעתי, יש רק הסבר אחד העשוי להתקבל, והוא ששניהם מתייחסים למציאות המוכרת להם, הנכונה לגביהם אישית וכן לכלל תלמידיהם. כל אחד מהם מיוחד בסגנונו ובהשקפתו, ובדרך הטבע משך סביבו גם תלמידים שאמירותיהם החינוכיות יתאימו להם. נקודה זו מחזירה אותנו לקביעה כי יש צורך שהאדם יכיר את האופי של עצמו כאשר הוא מתלבט בבחירה בין דרכים ודעות שונות[2].

הפתרון של הרב בלוך - הרמוניה

הבה נחזור לבחון את עמדתו של הרב בלוך. נניח שהצדק איתו - האדם אינו יכול להשתלט על עצמו בכוח; מהו הפתרון, אם כן? הרב בלוך טוען שהעמדה הנפשית הנחוצה ללימוד מוסר אינה "תביעה", כדברי הרב מנובהרדוק, שהרי עצם הרעיון של תביעה מעצמי מחייב העמדת חלק אחד מעצמי מול חלק אחר. הציור הרוחני חייב להיות הרמוני, פתוח, וערב לאוזן ולנשמה. הדרך היחידה להתקדמות בטוחה היא להישמר מקונפליקט פנימי; כל חלקיו של האדם, דהיינו מכלול אישיותו, חייב לבוא ולראות את המאור שבתורה.

הרב בלוך בונה גם את הקשר בין שני שלבי הלימוד באופן מקורי ומחודש. לשיטתו, רק הלימוד השכלי הוא מעשה היזום על ידנו; אמנם, אנחנו לומדים מתוך ציפייה ותקווה שהלימוד ירומם אותנו, אך השלב השני עליו דיבר ר' ישראל סלנטר, השלב הרגשי, מתרחש - פחות או יותר - מאליו. כך מתאר הרב בלוך את המעבר מעיון לרגש:

כללו של דבר: מוסר צריך ללמוד ככל הלימודים העיוניים בנחת ובעיון, ובדרך טבעי יתלהב האדם על ידי דבריהם הקדושים, המלאים מאמרים המעוררים ומרוממים את נפש האדם. ואחר שיקח את דבריהם הקדושים אל לבו ויתעוררו נימי נפשו, אז אין לגדור עוד את אופן הלימוד, אך באופן טבעי הוא מתעורר ומתלהב יותר ויותר ולומד בקול רם בהתפעלות נפש משתפכת מתרגשת.

כאן מתעוררת בעיה. שיטה זו מוותרת על הניסיון המודע להעיר את הרגש, ואנו רק תולים את עינינו בכך שאירוע זה יתרחש מאליו; מה נעשה אם לא יקרה כך? המחבר ממשיך:

וגם אם אחרי כל זה אין נפשו מתעוררת, אין לבבו מתמלא שירה קודשה, אם אחרי לימוד מוסר באופן כזה לא התלהב - יהא כך, וגם לימוד מוסר כזה שפיר דמי.

לפי הבנתי, כוונת הדברים היא שהרושם שעשה הלימוד על הנפש אינו מתגלה בהכרח מיידית; התפתחות גדולה עשויה להתרחש במנות קטנות, שנוכל להרגיש בהן רק לאורך זמן.

סיכום והערות לסיום

שיטת נובהרדוק, 'שיעורי דעת' ור' ישראל סלנטר

מן הראוי שנאפיין בקצרה את הטכניקות עליהן למדנו בשני השיעורים האחרונים, ונתחיל דווקא מן מהסוף.

גישת הרב מנובהרדוק וגישת בעל ה'שיעורי דעת' חולקות בצורה מהותית. הראשון בונה את שיטתו על הצורך לעמוד בהצלחה בניסיונות הבלתי פוסקים של החיים; המגמה הפסיכולוגית היא לקפוץ ללא היסוס ולזנק ללא מורא אל תוך המסלול הגבוה של חיים על פי ערכי התורה. השני מפקפק ביומרה שכזו, המצטיירת בעיניו כבלתי יציבה וכמיועדת לכשלון; בעינו, עדיפה ההתפתחות הרוחנית הטבעית, המונחית. על פי גישה זו, חשיבותו של הלימוד העיוני נעוצה בכך שהוא מצמיח את כנפי ההשראה.

למרות ההבדל בין הגישות הללו, יש להן מוקד משותף. אילו שאלנו מהי השאיפה אליה חותר לימוד המוסר העיוני, מהי המטרה הרמה שאליה אנו חותרים, הרי שגם הרב הורוביץ וגם הרב בלוך יאמרו שהטכניקות שלהם נועדו להשפיע על דרגתנו הרוחנית הבסיסית ועל הקשר הקיומי שלנו לתורה. נקודה זו שונה, לדעתי, מגישתו של ר' ישראל סלנטר, כפי שתיארנו אותה בשיעור הקודם; בגישה זו המטרה הייתה "להפוך ידיעה לאור", כלומר לקחת מטרה ספציפית בתחום המוסר, ולהפוך את הידיעה לגביה לידיעה יעילה, להטמיע את החוכמה שבה ולחוש אותה לעומק.

אימוץ הגישה המתאימה

כפי שהורגלנו כבר בעניינים כאלה, זכותו ואחריותו של כל אחד ואחד היא לקבוע האם ליישם את אחת או יותר מן הגישות עליהן עמדנו כאן. ברצוני להדגיש שאין זו בחירה שאין ממנה חזרה; ייתכן שהאדם ירגיש לעיתים שהוא זקוק לניעור מוסרי בעל עוצמה, ובמקרה כזה הוא יוכל להיעזר בהבטחתו של הסבא מנובהרדוק, שדבר זה הוא אפשרי. בהזדמנויות אחרות, אישיותו הכוללת של האדם עשויה להזדקק לגישה נדיבה יותר, כאשר ה"אני" סובל מהזנחה מוסרית, והנפש צריכה לא גערה ותביעה, כי אם העלאה ושגב; מצב זה מכתיב גישה שונה.

הסכנה שבשיטת נובהרדוק

טרם נסיים את הדיון הזה, הייתי מוסיף הערה בעניין אסכולת נובהרדוק. תביעה עצמית גובלת בעמדה נפשית אחרת, בה עסקנו כבר בעבר: נזיפה עצמית חמורה עד כדי כך שהאדם מזלזל בעצמו ולא מאמין ביכולת שלו להשתנות; חציית הגבול תעמיד את שיטת נובהרדוק בסכנה. תביעות גדולות אפשריות רק בהקשר של הערכה עצמית חיובית ובריאה, אך אדם גוער בעצמו בתמידיות, הוא עלול לשקוע בביצה שתהרוס את התקדמותו - ואין ספק שלא לכך התכוון הרב הורוביץ[3]. מן הסתם, רבים לא יקפידו לעשות את ההבחנה הזו, ועבורם ההליכה בדרכי נובהרדוק עלולה להתברר כשגיאה רצינית.

כאן נסיים את דברינו על המתודה של ר' ישראל סלנטר והסתעפויותיה. בשיעורים הבאים, נמשיך, בע"ה, לסקור טכניקות נוספות של בעלי המוסר. בפעם הבאה נעמוד על גישה הקודמת בזמנן לאלו שעסקנו בהן עד כה.



[1] על מנת להקל את הקריאה, שניתי את לשון המקור [הערת המחבר].

[2] עניין זה פותח והוסבר בשיעורים מספר 2 ו 3.

[3] חיזוק לדברים אלו מופיע בדברי הרב הורוביץ עצמו, אותם הבאנו בשיעור מספר 6.