שיראי

שיראי (ז:-ח.) 

השיעור יעסוק בעניין שווה כסף, והפעם בעניין "מקדש בשיראי".
מקורות לשיעור: קידושין ז: "ההוא גברא... בתליסר"; תוספות ד"ה מנה; רש"י ג: ד"ה לא מקניא [רמב"ם הלכות מכירה פכ"ט ה"ט וראב"ד פכ"ט ה"ח בחלקו השני].

שאלות:
1. לישנא קמא:
א. סברתו של מי קשה יותר במבט ראשון: של רבה או של רב יוסף?
ב. הסבר את הבעיה של "סמכא דעתה". האם היא רלוונטית גם בדיני מיקח וממכר?
2. לישנא בתרא:
א. הסבר את מחלוקתם של רבה ורב יוסף לאור מחלוקת הרמב"ם ותוספות לגבי שווה כסף.
ב. האם רב יוסף דורש קציצה גם בנזיקין או שמא בעיה זו ייחודית לקידושין?
[ג. היש השלכה מעשית מסוגייתנו לגבי פדיון הבן? ראה רשב"א ד"ה אמר רב אשי, רמב"ם הלכות ביכורים פי"א ה"ז (ואבני מילואים סימן ל"א סעיף ג).]

*******
שלא כסוגיות שבהן עסקנו עד כה, סוגיית שיראי אינה מתמקדת ביסודות העקרוניים והתיאורטיים של קידושין בכלל ושל קידושי כסף בפרט אלא בשאלה טכנית הנוגעת לרובד המעשי של ביצוע קידושי כסף: כאשר מתבצעים הקידושין בשווה כסף - האם צריך לשום את החפץ לפני מעשה הקידושין. חשיבותה של השאלה ברובד המעשי ברורה, אולם אין ברור מתוך קריאת הסוגיה מה משמעותה העקרונית. במה נחלקו רבה ורב יוסף? האם מחלוקתם באשר לצורך בשומא נובעת ממחלוקת בהערכת הסכמתה של האישה או מחלוקת לגבי אופיו של שווה כסף או שמא נחלקו באופי קידושי כסף בכלל?

לפנינו, אם כן, שאלה מתודולוגית: האם מחלוקת האמוראים בפרטים הטכניים משקפת מחלוקת עקרונית ויסודית או שמא מדובר בפרטים טכניים שאין להם משמעות מעבר לדרישות המעשיות הנובעות מהם? ניתן להניח שהאפשרות השנייה היא הנכונה ולומר שמשמעותה של הסוגיה טכנית בלבד, אך אם ברצוננו למצוא משמעות לסוגיה מעבר ליישומה המעשי עלינו לעיין בה ולבחון את הנפקא מינות העולות ממנה לאור סוגיות אחרות שרלוונטיות לענייננו. בנידון דידן ניאלץ לשוב לסוגיית שווה כסף, שבה מונחים יסודות הדין שביישומו המעשי עוסקת סוגייתנו, ולבחון את ההבנות השונות העולות שם ואת ההשלכות שיש להן על סוגייתנו. ניגש אפוא לנתח את הסוגיה על פי השיעורים שעסקו בדין קידושי כסף בכלל ובשווה כסף בפרט.

א

"ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר: לא צריכי שומא, רב יוסף אמר: צריכי שומא" (ז:). הגמרא מביאה שתי גרסאות למחלוקת. לפי הלישנא קמא המחלוקת אינה עוסקת במקרה שבו הסכימה האישה במפורש להתקדש בחפץ ויהא שוויו אשר יהא, שבו היא מקודשת לכולי עלמא, ואף לא במקרה שהאיש הטעה את האישה באשר לשווי החפץ - שבו מודים הכול שאין היא מקודשת. המחלוקת היא במקרה שהאיש נקב בשוויו המדויק של החפץ. במקרה כזה נראית טענתו של רבה משכנעת: לכאורה אין כל חיסרון בקידושין אם האיש אמר לאישה שהחפץ שבו הוא מקדש אותה שווה סכום מסוים והתברר כי זהו אכן ערכו של החפץ. מדוע טוען רב יוסף כי צריך שומא במקרה זה? רב יוסף מסביר כי "כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא - לא סמכא דעתה" - העובדה שהאישה אינה מודעת בהכרח לשוויו האמתי של החפץ פוגעת במלאות הסכמתה.

על מנת להבין את שיטת רב יוסף עלינו לחזור לנושא שבו עסקנו בשיעורים קודמים - קידושי כסף. העלינו בדין קידושי כסף שתי תפישות בסיסיות. האחת השוותה את קידושי כסף לכלל קנייני הכסף, שבהם הכסף ניתן תמורת חפץ מסוים והחפץ נקנה לקונה על ידי העברת הממון למוכר. לפי תפישה זו אין הבדל בין קידושי כסף לבין קניין כסף רגיל (כיוון זה תואם את הרושם המתקבל מקריאת הפרק הראשון בקידושין, העוסק לא רק בקנייני אישה אלא בקניינים בכלל - בקנייני קרקעות, בקנייני עבדים ובקנייני מיטלטלין). התפישה השנייה, לעומת זאת, טענה שקידושי כסף שונים מקניינים אחרים ושתפקיד הממון בהם שונה: תפקידו הוא ליצור בין האיש והאישה קרבה ולבטא הסכמה ורצון; רצון האיש לתת את הכסף לאישה והסכמתה של האישה לקבלו לשם קידושין רוקמים מערכת יחסים שבאמצעותה מתקדשת האישה. כסף הקידושין דומה, במידה מסוימת, למתנה יותר מאשר לתשלום, וניתן להרחיק לכת אף יותר ולטעון שבגלל אופיים זה של הקידושין ראוי יותר לתת לאישה טבעת, ולא שטר או מטבע.

על פי הגישה הראשונה, המשווה קידושין לשאר קניינים, יקשה עלינו להבין את דברי רב יוסף. לא מצאנו בדיני קניינים שהמוכר צריך להכיר בערכו האמתי של התשלום: כל עוד התבצע התשלום והסכום שעליו הסכימו הצדדים הועבר, אין בשאלה אם המוכר ידע את ערך התשלום בשעת הקניין כדי להעלות או להוריד. קשה, אם כן, להבין את דינו של רב יוסף על פי גישה זו: הלוא התברר כי האישה קיבלה חפץ ששוויו זהה לסכום שבו הסכימה להתקדש, ומדוע לא תהא מקודשת?

ברם, אם נבין את תפקיד הכסף בקידושין על פי התפישה השנייה - שכסף הקידושין הוא מעין מתנה שנועדה לקרב את הצדדים ולהביא את האישה להסכים להתקדש לבעל - נוכל להבין את דינו של רב יוסף. מה שחסר כאן איננו סטנדרט משפטי פורמלי אלא השכנוע הפנימי של האישה שהיא אכן רוצה להתקדש לאיש זה; שכנוע זה אמור להיווצר על ידי נתינת כסף הקידושין, ואם האישה איננה משוכנעת בשעת הקידושין שהיא אכן מקבלת את חפצה לא תיווצר בלבה הסכמה מלאה להתקדש והקידושין לא יחולו. בקניינים של מיקח וממכר מוקד מעשה הקניין הוא התוצאה: כל עוד יצרה העסקה שיווי משקל ממוני בין הצדדים - לצד אחד יש החפץ שרצה והצד השני קיבל פיצוי הולם - חל הקניין. בקידושין, לעומת זאת, המוקד הוא התהליך: השאלה איננה האם בסופו של דבר קיבלה האישה את מה שחפצה בו אלא האם בשעת מעשה, כשעמדה מתחת לחופה, הייתה האישה משוכנעת שהטבעת שווה את הסכום שרצתה בו, האם באותו רגע הייתה משוכנעת לגמרי שקיבלה את מבוקשה, וכך היה לה רצון מלא להתקדש לאיש - או שמא היה חיסרון באותו שכנוע, וממילא בהסכמה שאמורה להיווצר בעקבותיו. ודוק: רב יוסף משתמש במילים "לא סמכה דעתה" - האישה צריכה לסמוך על הבעל בקבלת הקידושין.

הבנה זו באה לידי ביטוי בהמשך הסוגיה (על פי פירוש תוספות בד"ה מנא). רב יוסף מביא ראיה לדבריו מברייתא שעוסקת בפדיון הבן: "אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא: עגל זה לפדיון בני, טלית זה לפדיון בני - לא אמר כלום; עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני, טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני - בנו פדוי". מדוע אין הבן פדוי אם לא נקב האב בסכום הדרוש לפדיון - חמש סלעים? במסקנה מעמידה הגמרא את הברייתא במקרה שהחפץ איננו שווה חמש סלעים אך למרות זאת הכוהן הסכים לקבלו ואמר שלגביו ערך החפץ גבוה מערכו בשוק והוא שווה מבחינתו חמש סלעים. במילים אחרות: חלות הפדיון נקבעת על פי הערך הסובייקטיבי של החפץ - ולא על פי ערכו האובייקטיבי. ניתן להסביר דין זה כחלק מתפישה כללית ביחס לשווה כסף ולערך סובייקטיבי - שאפשר לקבוע לחפץ מחיר סובייקטיבי והוא יהיה תקף אובייקטיבית. ברם, לאור המהלך שהצענו לעיל מסתבר יותר לקשר את הדין לנקודה שבה עסקנו: כסף הפדיון איננו משמש במסגרת מערכת קניינית-משפטית גרידא (לו כך היו הדברים היה הערך מוגדר ובלתי-ניתן לשינוי) כי אם במסגרת נתינה המבטאת יחס מסוים, שתלוי בקבלתו האישית של הכוהן, ועל כן ניתן לפדות את הבן בחפץ שאיננו שווה אובייקטיבית חמש סלעים אם עבור הכוהן הוא שווה סכום זה [יש להעיר שהבנה זו בפדיון אינה פשוטה כלל ועיקר והיא מבוססת על שלוש הנחות שניתן לחלוק עליהן: 1. נחלקו הראשונים באשר למידת הסובייקטיביות האפשרית בהערכת החפץ הניתן לפדיון; הדרך שהתווינו בנויה על שיטה מסויימת. 2. אמרנו את דברינו על פי שיטת תוספות, שהראיה מפדיון היא לפי הלישנא קמא; אך יש ראשונים הסבורים שהראיה היא ללישנא בתרא (וכן מסתבר יותר ממהלך הגמרא), ולשיטתם אין כל ראיה מכאן לדברינו. 3. השלכת התפישה שהצגנו על פדיון היא בעייתית ביותר, עיין אבני מילואים סימן ל"א סעיף ג].

לסיום דיוננו בלישנא קמא נוסיף כי רבה אינו חולק על רב יוסף בהכרח ברמה העקרונית - ייתכן שהוא מקבל את עמדת רב יוסף באשר לאופי קידושי כסף וחולק עליו רק ביחס לחשש שהאישה אינה מודעת לערך האמתי של החפץ; ומאידך אפשר שגם רב יוסף מסכים שיש בקידושי כסף פן קנייני ורק טוען לקיומו של פן נוסף, אישי.

ב

לפי הלישנא בתרא רב יוסף דורש שומא אפילו אם האישה הסכימה להתקדש בחפץ ללא תלות בערכו: "רב יוסף אמר: שוה כסף הרי הוא ככסף: מה כסף דקיץ - אף שוה כסף נמי דקייץ".

נראה שנקודת המחלוקת בין רבה ורב יוסף על פי לישנא זו היא אופיו של הכסף בקידושי כסף. במשנה הראשונה נאמר שניתן לקדש אישה "בכסף ובשווה כסף". השיעור השלישי בסדרת שיעורים זו עסק בדין קידושין בשווה כסף והועלו בו שלוש גישות להבנתם.

על פי הגישה הראשונה קידושי שווה כסף הם הרחבה של קידושי כסף. על פי גישה זו הנתינה בקידושי כסף לא נועדה להעביר שווי מסוים לאישה אלא להוות מעשה טקסי וסמלי של קניין, ותפקיד החפץ בה הוא לייצג ולסמל ערך ממוני. חפץ זה צריך, אם כן, לשאת אופי ממוני, וניתן היה לחשוב מסברה שאי אפשר לקדש אלא באמצעות כסף ממש - מטבע, שהוא "שווי טהור", כלומר: חפץ שתפקידו ומהותו אינם אלא ייצוג ערך ממוני. מהותו של דין שווה כסף בקידושין על פי גישה זו (שהיא גישת תוספות) היא, אם כן, הרחבת ההגדרה של חפץ המייצג ערך ממוני: יש לימוד מפורש מן התורה כי חפץ בעל ערך כלשהו יכול להיחשב לחפץ המייצג ערך ממוני ולהיות כשר לשימוש גם במערכות שדרוש בהן ממון, כגון קידושין ופדיון הבן.

מה שמטריד את רב יוסף הוא עצם ההפיכה של חפץ רגיל לחפצא של ממון. התורה אמנם קבעה שמעבר כזה אפשרי, אולם ההיגיון שעומד מאחורי התהליך נשאר קשה: העובדה שגלום בחפץ כלשהו - שיש לו אופי וייעוד ייחודיים! - ערך מסוים, אין בה כדי להפוך אותו לחפצא של כסף. על כן קובע רב יוסף כי כדי לאפשר מעבר זה יש צורך בשומא של החפץ: תהליך השומא מדביק על החפץ, שהוגדר עד כה על פי שימושו, תווית מחיר והוא מוגדר מחדש במונחים ממוניים טהורים; והגדרה זו מבליטה את אופיו הממוני של החפץ והופכת אותו לחלק מעולם הממון ולחפץ שיכול לשמש ככסף במערכת הקידושין. לפי הלישנא בתרא השומא לא נועדה, אם כן, לקבוע באופן טכני את שוויו של החפץ בגלל צורך מסוים בדעת האישה, אלא היא חלק מתהליך משמעותי שמכשיר את החפץ לשימוש בקידושי אישה.

גישה אחרת לקידושי שווה כסף היא שמהותו של התהליך היא העברת שווי לידי האישה (שווי שהוא מעין "תמורה" להסכמתה להתקדש) ועל כן אין זה משנה אם הוא מועבר באמצעות חפץ שהוא מייצג מובהק וייחודי של שווי - מטבע - או באמצעות שווי הגלום בחפץ אחר. על פי גישה זו אין כל חידוש באפשרות לקדש בשווה כסף - זוהי בסך הכול צורת תשלום השונה במקצת מנתינה רגילה של כסף, וגם באמצעותה ניתן לבצע את הקניין. גישה זו מומחשת היטב בדברי רמב"ן כי אין צורך בלימוד מיוחד מן התורה שאפשר לקדש אישה בשווה כסף משום שאין כל הבדל בין כסף לבין שווה כסף. על פי שיטה זו אפשר להסביר את דעת רבה כי אין צורך בשומא: מה שדרוש הוא השווי הממוני הגלום בחפץ; אין כל חשיבות לדרך שבה הוא מיוצג, וממילא אין צורך להגדיר את החפץ מחדש במונחים כספיים ולכן אין צורך בשומא.

הגישה השלישית שעלתה אמרה שישנם שני ערוצים בקידושי כסף: באחד משמש הכסף כאמצעי קניין שבו "רוכש" הבעל את אשתו; ואילו בשני הוא משמש רק כאמצעי ביטוי ממוני להתקשרות ולאיחוד שבקידושין - נכונותו של האיש לתת והסכמתה של האישה לקבל מעידים על התרקמותה של מערכת יחסים בינאישית משותפת. גישה זו תואמת אף היא את שיטת רבה: תפקיד החפץ הוא לסמל את קירוב הדעת שבין האיש והאישה, ועל כן אין למטבע עדיפות כלשהי על כל חפץ אחר ואין כל צורך בשומא.

שיטת רב יוסף בלישנא בתרא מתיישבת, אם כן, עם התפישה שקידושי שווה כסף אינם אלא הרחבה של קידושי כסף, ועל כן אמורים לשמר את אופיים הממוני, אך לא עם שתי התפישות האחרות של קידושי כסף; ואילו רבה מסתדר עם שתי הגישות האחרות: הגישה שהמוקד של קידושי כסף היא הנתינה עצמה והגישה שמתן הכסף הוא רק ביטוי לקירוב הדעת שבין האיש והאישה.

העולה מדברינו הוא שמחלוקת רבה ורב יוסף באשר לצורך בשומת חפץ המשמש לקידושי אישה היא, למעשה, מחלוקתם של רמב"ן ותוספות באשר לאופיים של קידושין בשווה כסף. לגבי שיטת רב יוסף קביעה זו נראית מוכרחת, שכן את נחיצות השומא אפשר להבין רק מנקודת מבטם של תוספות. וגם שיטת רבה, שאין צורך בשומא, מתבקשת יותר על פי שתי הגישות האחרות שהעלינו ולא לפי שיטת תוספות. דא עקא, שההלכה נפסקה כרבה, ואם נאמר ששיטת רבה יכולה להסתדר רק עם דברי רמב"ן ניאלץ לומר ששיטת תוספות דחויה למסקנה! על כן יש להוסיף כי אף ששיטת רבה מתיישבת באופן פשוט יותר עם שיטת רמב"ן, ניתן ליישבה אף עם דברי תוספות: לשיטתם רבה מסכים, כנראה, ברמה העקרונית עם רב יוסף, והוא חולק עליו רק למעשה משום שלדעתו ניתן להגדיר את החפץ כנושא אופי ממוני אף בלא מעשה שומא. כך ניתן לקבל הן את דברי רבה והן את גישתו העקרונית של רב יוסף.

בסוגיה מביא רב יוסף ראיות לשיטתו מברייתות העוסקות בפדיון עבד עברי ובפדיון הבן שמהן משמע שיש צורך בשומא. בהביאו ראיות אלה מניח רב יוסף שתי הנחות: א. על מנת שחפץ יוכל לתפקד כממון יש צורך בשומא. ב. תפקיד הכסף בעבד עברי ובפדיון הבן דומה לתפקידו בקידושין, כלומר: הוא משמש כחפצא של ממון ולא נועד רק להעברת שווי. במקביל עשויה גם מסקנת הגמרא, כי אין להוכיח מהברייתות שיש צורך בשומא, לחלוק על כל אחת מההנחות הנ"ל: היא עשויה לטעון כי אמנם יש צורך בחפץ בעל אופי ממוני אך חפץ יכול להיות מוגדר ככזה גם בלא שומא, והיא גם יכולה להסכים שרק באמצעות שומא ניתן להגדיר חפץ כנושא אופי ממוני ולחלוק על ההנחה שבפדיון עבד עברי ובפדיון הבן דרוש חפץ כזה. האפשרות הראשונה תתיישב בצורה טובה יותר עם מהלך הגמרא, אך גם האפשרות השנייה באה בחשבון. ברור, מכל מקום, שההצעה כי גם בתחומים אלה יש צורך בשומא צריכה להתבסס על ההיגיון וההנחות שהנחו אותנו לאורך הסוגיה לגבי קידושין.

סיכום:

רבה ורב יוסף נחלקו באשר לצורך להעריך את שוויו של חפץ המשמש לקידושין. לפי הלישנא קמא המחלוקת מצטמצמת לשאלה מה רמת ההסכמה הנדרשת מן האישה בקידושין והיא עשויה להיות מחלוקת מציאותית באשר למידת המעורות שיש לנשים בהערכות ממוניות או מחלוקת עקרונית בהבנת תהליך הקידושין.

הלישנא בתרא, שלפיה רב יוסף מצריך שומא כאמצעי משפטי שהופך את החפץ לחפצא של ממון, מציגה את המחלוקת כמחלוקת עקרונית: רבה ורב יוסף נחלקים במהותם של קידושי שווה כסף. שיטת רב יוסף ממחישה גישה הרואה בקידושי שווה כסף הרחבה של קידושי כסף ומשווה להם אופי קנייני-ממוני מובהק, ואילו שיטת רבה (שנפסקת להלכה) מתיישבת עם שתי התפישות שלקידושי שווה כסף ובכך מאפשרת למחלוקת תוספות ורמב"ן להתקיים.

בשבוע הבא נעסוק בסוגיית "מקדש במשכון" (ח.-ח: עד "פריטי אין כאן, נסכא אין כאן"). לסוגיה שני חלקים: א. קידושין במשכון שנותן האיש לאישה. ב. קידושין באמצעות משכון של אדם שלישי. מלבד רש"י ותוספות נעסוק גם ברא"ש (אות י) וברמב"ן (ד"ה מנה).

שאלות:

1. מהו החיסרון בקידושין במשכון - האם הבעיה טמונה בקידושין, או שמא בישות הממונית המתפקדת בהם?

2. מה ההבדל בין משכון של האיש לבין משכון של אחרים?

3. מה משמעות הביטוי "בעל חוב קונה משכון"?