שיעור 13 - מיהו 'גיבור' מגילת אסתר?

  • פרופ' יונתן גרוסמן

מיהו 'גיבור' מגילת אסתר?

בשיעור הקודם ראינו שבפרק ד' חל מהפך בתודעת אסתר, ובמסירות נפש היא נעתרת לבקשת מרדכי לבוא אל המלך. גם אם נקודת התפנית העיקרית של הסיפור תתרחש מאוחר יותר (פרק ו'), הרי שמבחינות מסוימות יש לראות בהסכמת אסתר 'נקודת תפנית' נוספת בסיפור, שמקדימה ומכינה את נקודת התפנית העיקרית של הסיפור. כוונתי בעיקר לכל הקשור בשאלת זהות 'גיבור המגילה'.

המונח הספרותי 'גיבור' או 'הדמות הראשית' מכוון לדמות מרכזית בסיפור, "שעניינה מובלט ביצירה במידה רבה והריהי מעסיקה במעשיה, בגורלה וגם בעולמה הפנימי את תשומת לבו של הקורא ולעתים אף מעוררת את אהדתו".[1] לרוב, דמות זו תהיה הדמות שמניעה את העלילה והמספר יעקוב אחר תנועותיה ואחר הקורות אותה. ברור, שייתכנו כמה 'דמויות ראשיות' בסיפור, עת המספר יתאר את ההתרחשות מנקודות המבט המתחלפות שלהן.

נדמה, כי בחשיבה המקראית הארת דמות מסוימת כ"גיבור" אינה פשוטה כלל ועיקר, שהרי בשר ודם אינו יכול להיות 'דמות ראשית' במובן המלא של המונח, שהרי 'הדמות הראשית' הוא זה שאין לו גוף ודמות הגוף, אך הוא זה שמניע את העלילה. ואומנם, על דרך הכלל ניתן לומר שבגיבורי הסיפור המקראי נוכל לאתר גם חיסרון, ובכל גיבור תימצא גם חולשה. נושא זה מורכב וחורג ממסגרת זו. בסופו של דבר, ולאחר הסתייגויות מסוימות, ניכר שגם בסיפור המקראי ניתן לרוב להצביע על 'דמות ראשית' וכנגדה - 'דמויות משניות' או 'ניצבים', שתפקידם לסייע להתפתחות העלילה או להארת הדמות הראשית.[2]

לא תמיד ניתן לעמוד בנקל על זהות הגיבור בסיפור. לכאורה דבר זה אמור לעלות באופן אינטואיטיבי כבר בקריאה ראשונה (ולעתים קרובות אומנם כך מתרחש), אך בפועל, יהיה קשה להכריע למשל, האם נעמי היא הדמות הראשית במגילת רות, או שמא זו רות? התלבטות זו קשורה בעובדה שהסיפור מספר בראש ובראשונה את סיפור ירידתה של נעמי ואת סיפור גאולתה, אולם פרקים ב' וג' - שבהם מתרחשת נקודת התפנית בסיפור - עוקבים אחר פעולתה של רות ואת הקורות אותה בשדה בעז ובגורן.

מיהו אם כן 'גיבור' מגילת אסתר? שאלה זו רבת חשיבות שהרי סביר שהמסר של המגילה קשור בתהליך שעובר הגיבור (או שעובר עליו).

מרדכי

"הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ" (בראשית י', ח)

ישנן כמה ראיות לכך שיש לראות במרדכי את הדמות הראשית של המגילה. ראשית יש לציין את אופן הצגתו:

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר ב', ה-ו).

הפתיחה בכינוי הכללי ופירוט השם מאוחר יותר ("איש יהודי היה... ושמו") מעבירה תחושה של חשיבות יתירה, שכבר בה הקורא נרמז למרכזיותו של האיש המתואר (השוו: אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרע" [איוב א', א]). גם רשימת הייחוס הארוכה, החורגת מדרך ההצגה הרגילה בתנ"ך (אזכור האב בלבד) ממשיכה ורומזת לקורא שיתור אחר שורשיה של דמות זו, בה הסיפור עומד להתמקד. למעשה, גם סיפור גלותו של מרדכי (או של זקנו) מירושלים, דבר שאינו חשוב לעצם העלילה, מאפשר הצצה אל עבר עברה של הדמות, דבר שמתאים לדמות ראשית ולא לדמות משנית.

מעבר לאופן הצגת מרדכי, ברור שהוא הדמות שעיקר העלילה פורצת בעקבות מעשיה. בשל אי השתחווייתו להמן גזר המשנה למלך גזירת שמד על עמו של מרדכי ומכאן מתחיל גלגל המגילה להתגלגל. מבחינה זו, מרדכי הוא 'המנוע' של הסיפור, גם אם לצדו ישנם 'ברקסים' או 'רדיאטורים'.

אני מעריך שיש מן הקוראים הרוצים לטעון שבחירת אסתר למלכה הופכת אותה למתאימה לכתר הדמות הראשית בסיפור, אולם דבר זה אינו עולה מתוך דרכי עיצוב הסיפור של תמונה זו. כפי שכבר לובן בשיעורים קודמים, לכל אורך תמונת בחירת אסתר למלכה ניכר שהיא פסיבית, וניצבת בצלו של מרדכי. כך בתחילה, בלקיחת אסתר אל בית המלך:

"ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת. ויהי בהשמע דבר המלך ודתו... ותלקח אסתר אל בית המלך" (ב', ז-ח).

אסתר 'נלקחת' בעל כורחה, בעוד מרדכי יוזם ו'לוקח'. וכך גם בלקיחתה אל המלך עצמו:

"ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך... ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש" (ב', טו-טז).

למעשה, אפיונה של אסתר בתמונה זו מדגיש כל העת את הפסיביות שלה אל מול מרדכי האקטיבי:

"לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד" (ב', י); "ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר" (ב', טו).

דווקא בתמונה זו בולטת ההיררכיה שבין שתי הדמויות: מרדכי "מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר" (ב', יא), והוא זה שמצווה על אסתר מה לומר ומה לא לומר (ב', י). ואם יחשוב הקורא התמים שלאחר לקיחת אסתר לבית המלך והפיכתה למלכה, ההיררכיה תשתנה, הרי פסוק מפורש צווח ואומר: "ואת מאמר מרדכי עשה כאשר היתה באמנה אתו" (ב', כ).

מרכזיות מרדכי - גם בהשוואה לאסתר - בולטת בתמונה הבאה, בה מרדכי מגלה את רצון הסריסים להתנקש במלך (ב', כא-כג). גם שם מרדכי הוא זה שמניע את העלילה, וגם שם, אסתר אינה אלא 'יונת דואר' להעברת המסר אל המלך. גם אסתר עצמה תופסת באופן הזה את תפקידה:

"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (ב', כב).

מודל זה מתקיים עד חציו הראשון של פרק ד'. גם בתחילת פרק זה הכתוב עוקב אחר מעשי מרדכי:

"וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק" (ד', א-ב).

כאן אף מתברר שאסתר אינה יודעת כלל על דבר הגזירות, ונדמה, לפחות בתחילת תמונה זו, שאסתר 'יצאה' מן הסיפור, ואפילו כדמות משנית נפקד מקומה.

אולם, תוך כדי הדיאלוג שבין אסתר למרדכי, מתרחשת 'תפנית' בסיפור. גם אם לא 'תפנית עלילתית' הרי שמתרחשת 'תפנית נפשית' הנוגעת להלכי הרוח של הדמויות הנידונות.

אסתר

"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי י"ד, א)

הערנו בשיעורנו הקודם, שבחלקו הראשון של הדיאלוג שבין מרדכי ואסתר, בולט לשון 'ציווי'. אסתר מצווה על התך שיברר אצל מרדכי מדוע הוא לבוש בבגדי אבלות ("ותצוהו על/אל מרדכי" - ד', ה, י), ואילו מרדכי שולח בידי התך 'ציווי' ברור לאסתר:

"וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ" (ד', ח).

חלוקה זו מתאימה למה שתואר לעיל: אסתר מצווה את הכפוף לה - את התך - שהוא הלוא "מסריסי המלך אשר העמיד לפניה" (ד', ה), ומרדכי מצווה את הכפופה לו - את אסתר - שממשיכה ועושה, כאמור לעיל, את "מאמר מרדכי". במובן זה משתלב היטב לשון 'ציווי' במרקם המילים של המגילה, שהרי מערכת היחסים של מרדכי ואסתר בוטאה כבר פעמיים בלשון זו ממש:

"לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד" (ב', י); "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי" (ב', כ).

אולם, דווקא בשל כך, יש מן ההפתעה לקרוא בסיום הדיאלוג המרגש שבין מרדכי ואסתר את התהפכות היוצרות:

"וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (ד', יז).

לפתע, לא מרדכי הוא המצווה את אסתר, אלא אסתר היא המצווה את מרדכי, והוא העושה את 'מאמר אסתר'.

מכאן ואילך העלילה כולה תיסוב סביב אסתר: היא זו שתזמין את המלך ומשנהו לשני משתאות שעשתה והיא זו שתוביל לתליית המן,[3] ומאוחר יותר אף לביטול הגזירה:

"וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים" (ח', ג).

יושם לב שדבר זה מתרחש לאחר שמרדכי 'נכנס' שוב לתמונה ולאחר שהוא עומד לפני המלך ואף קיבל את טבעת המן (ח', א-ב). ניתן היה לצפות שזה שמחליף את המן יבטל אף את גזירותיו, אולם, כאמור, בשלב זה אסתר היא הגיבור והיא הפועלת. מרדכי אינו אלא 'דמות משנית' לצדה.

מערכת היחסים של מרדכי ואסתר השתנתה כאן לבלתי הכר:

"בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִיים [קרי: הַיְּהוּדִים] וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ. וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן" (ח', א-ב).

המלך נותן לאסתר את בית המן, והיא המשימה את מרדכי על הבית! יתר על כן, כל כניסת מרדכי אל המלך וקבלת התפקיד המיוחד בא לו בזכות אסתר: "כי הגידה אסתר מה הוא לה". בפרק ב', "לא הגידה" אסתר את מוצאה בשל ציווי מרדכי, וכעת "הגידה" אסתר את קרבתה למרדכי ועל כן הוא זוכה - מכוחה של אסתר - במעמד ובתפקיד שלטוני.

הגורם לתפנית

התפנית הספרותית בשאלת מיהות גיבור המגילה אינה אלא שיקוף של תפנית נפשית של הגיבורים. כפי שראינו, במהלך הדיאלוג של מרדכי ואסתר נשמעים לראשונה ולאחרונה בסיפור המגילה מוטיבים גלויים של השגחת ה' על עמו ("רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"); השגחה פרטית וייעוד ("ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"); צום ותענית ("וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן") ומסירות נפש ("ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי"). בתוך אדי היין הרבים האופפים את הסיפור מתחילתו ועד לסופו, מתעשתת אסתר בתמונה זו וגוזרת צום! במסירות נפשה למען עם ישראל כולו, נוטלת אסתר את מושכות הסיפור, והופכת להיות הגיבור המרכזי שלו.

כפי שעלה בשיעור הקודם, במסירות נפשה משתלבת אסתר בפעולת ההשגחה. כמעט וניתן לומר שה' הכין את הקרקע לגאולת ישראל, אולם עד שאסתר לא תחליט לפעול ולקחת יוזמה, תהא זו קרקע שאינה נושאת פירות.

סיום הסיפור - שילוב הדמויות

עד כאן ניתן להכריע כי בסיפור המגילה ישנן שתי דמויות שיש לראות בהן 'דמויות ראשיות', אולם הן אינן משמשות במקביל. בתחילת הסיפור יש לראות במרדכי את 'הגיבור' המרכזי, וממחציתו השנייה יש לראות את אסתר כגיבורת הסיפור. בכל שלב כזה, הדמות שאינה גיבור מוצגת כדמות משנית לגיבור. כלומר, במחצית הראשונה אסתר אינה אלא ידו הארוכה של מרדכי בארמון, ובמחצית השנייה מרדכי מופעל על ידי אסתר ועושה את אשר היא קובעת עבורו.

אולם, לא ניתן לסיים דיון זה מבלי להעיר על סופו של הסיפור. מאותו רגע בו אסתר מציגה את מרדכי בפני המלך, נדמה ששתי הדמויות משמשות כשני גיבורים מקבילים בסיפור. המלך פונה לשניהם גם יחד:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי... וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (ח', ז-ח).

בדברים אלו שוב מודגש מעמדה המיוחד של אסתר: "הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר" (ח', ז. ודוק: למרות שמי שאחראי בפועל על בית המן (= לשכתו) הוא מרדכי אומר המלך שנתן את הבית "לאסתר"), אולם מיד אנו שומעים על פעולת מרדכי:

"וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם. וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים" (ח', ט-י).

הנה שב מרדכי 'ומצווה'! הוא 'כותב', 'חותם' ו'שולח', ונדמה כי שב לפעילות מלאה. יתר על כן, כעת נשמע כי "גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול" (ט', ד), וקשה שלא לשים לב לתואר המיוחד "כי האיש מרדכי", שמחזיר אותנו (בהקשר בו אנו עוסקים) למעמדו הספרותי של מרדכי מתחילת הסיפור: "איש יהודי".[4]

אולם אין לטעות בדבר. אסתר לא פינתה את מקומה, שהרי מיד פוגש הקורא בדיווח המלך לאסתר על תוצאות הקרבות, למרות שמרדכי היה זה ששלח את האגרות המתירות ליהודים להילחם על נפשם:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ" (ט', יב).

ואסתר - על דעת עצמה וללא התייעצות עם מרדכי - מוסיפה עוד יום לקרבות שושן:

"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדַת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ" (ט', יג).

השילוב בין שתי הדמויות בולט באופן מיוחד בתהליך ימי קביעת הפורים. בתחילה שולח מרדכי אגרת לכל היהודים בה הוא מבקש לחגוג יומיים:

"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים" (ט', כ)

ומיד אחר כך מצטרפת גם אסתר לבקשה זו עת נשלחות אגרות נוספות:

"וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי... וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם. וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (ט', כט-לב).

העמימות בפסוקים אלו מכוונת: מי הוא זה אשר היהודים שבכל המדינות נעתרו בסופו של דבר לדרישתו? מרדכי ("וישלח ספרים")? אסתר ("ומאמר אסתר קִיַּם")? או שמא שניהם ("ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי"; "כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה")? נדמה כי הרמיזה הברורה היא, שלא די היה בבקשת מרדכי, ואסתר צריכה הייתה להתערב, ואולי אף להפעיל את משקלה המלכותי, כפי שמודגש בסופה של תמונה זו:

"וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (ט', לב).[5]

עם זאת, המגילה מסיימת את דבריה דווקא במשקלו המיוחד של מרדכי:

"וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ... כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י', ב-ג).

המסקנה המורכבת היא, שבעוד שבחלק הראשון של המגילה מרדכי ואסתר מחליפים ביניהם את תפקיד הגיבור, הרי שבחלק המסיים של הסיפור שניהם מהווים 'גיבור' בערבוביה: "פרק ט'... מבלבל ביחס לסמכויותיהם של אסתר ומרדכי. דומה שהם מתחלקים בכוח".[6]

נתון זה חשוב ביותר להבנת מערכת היחסים של מרדכי ואסתר שעוברת תהליך בסיפור. בתחילה מרדכי הוא אומנה של אסתר: "לקחה מרדכי לו לבת" (ב', ז). ככזו, נשמעת אסתר לציווייו של מרדכי, כבת אצל אביה. אולם, תוך כדי הסיפור נפרדת אסתר מרשותו של מרדכי. והנה, דווקא הפרידה הפיסית אל תוככי הארמון, הפכה את אסתר לדמות שלימה ומורכבת בפני עצמה, ומייצגת גם פרידה נפשית, בבחינת "כאשר אבדתי מבית אבא כן אובד ממך" (מגילה ט"ו ע"א). עם זאת, היפרדות זו ובניית האישיות של אסתר בנפרד ממרדכי מאפשרת למרדכי ולאסתר להיפגש מחדש, ולהסתכל זה על זו 'בגובה העיניים'. מעתה, "אל תקרי 'לבת' אלא 'לבית'" (מגילה י"ג ע"א),[7] גם אם הדבר מתרחש "בבית המן" אותו נתנה אסתר למרדכי, כלומר, בתוככי הארמון נפגשו הדמויות בשנית כבעלי משרה במלכות אחשורוש, וכעת הם שווים זה לזו.

'אנטי גיבור': המלך

יהיה זה לא הוגן לדון בגיבור המגילה ולא להזכיר כלל את זה "המולך מהודו ועד כוש". הדרך המרכזית בניסיון לעקוב אחר גיבור סיפור מסוים, הוא לבחון מיהו הנזכר ברוב תמונות הסיפור. אחר מי עוקב המספר ואת קורותיו של מי הוא בא להשמיענו. על פי פרמטר זה, לא נוכל להימלט מן ההכרעה שגיבור הסיפור אינו אלא אחשורוש! הסיפור פותח בו ובתיאור מלכותו ("ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהודו ועד כוש" - א', א), ובשלבים הראשונים של הסיפור, שאר הדמויות החשובות של העלילה כלל אינן מוזכרות (מרדכי, אסתר והמן). גם סיום הסיפור מורה שאת סיפורו של אחשורוש ביקש מחבר המגילה להשמיענו:

"וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס" (י', ב).

גם מעקב מהיר אחר תמונות המגילה יגלה שהמלך הוא הדמות המרכזית ברובן. בין אם הוא פעיל בהן (כדוגמת המשתאות הפותחות את הסיפור או שנתו הנודדת בלילה) ובין אם הוא הרקע שלהן (בחירת מלכה חדשה למלך). אין דבר שיכול להיעשות בממלכה ללא רשותו של המלך, ועל כן נדמה שעל פיו יישק כל דבר, ואין 'גיבור' מתאים ממנו.

המבוכה שחש קורא דברים אלו אינה מקרית. אין צורך לומר שישנו פער תהומי בין העיצוב הספרותי הפותח במלך ומסיים בו ובין תוכן הסיפור, על פיו נדמה שהדמות שלמעשה השפיעה על מהלך המאורעות פחות מכל שאר הדמויות הוא המלך. כמעט כל מי שנזכר בסיפור מניע את העלילה ברמה כזו או אחרת, למעט המלך, שמלבד כמה אמירות (מפתיעות בפני עצמן), כדוגמת: "מהר קח את הלבוש ואת הסוס..." (ו', י), או: "תלהו עליו" (ז', ט), אינו מחליט דברים בסיפור על דעת עצמו, ואף צמתים קריטיים בהם מצויה הממלכה מונעים על ידי יועצים שונים (כדוגמת ממוכן בסילוק ושתי; 'נערי המלך' במציאת מלכה חדשה למלך; המן בגזירות השמד; מרדכי ואסתר בגזירות ההצלה). יפה כתב על כך הנשקה:

"נושאה האמיתי של מגילת אסתר אינו כלל המאבק בין המן למרדכי; מאבק זה אינו אלא מקרה מבחן, שבאמצעותו מצייר בעל המגילה את אופייה של מלכות אחשורוש, היינו מלכותו של בשר ודם. המלך, בתור שכזה, הוא הוא נושאה האמיתי של המגילה, שלא באה אלא ללגלג, דרך סאטירה חריפה, על ימרת המלכות של בשר ודם".[8]

במובן זה יש לראות בתיאור מרכזיות המלך תיאור אירוני, שמבקש להדגיש את הפער שבין המצופה ממלך ובין פעולתו בפועל. ניתן להגדיר את המלך כ'אנטי גיבור':

"אדם שנמנע ממנו לפעול בעולם החיצוני בשל סיבות חברתיות ובשל מבנה נפשו".[9]

אומנם, כשמדובר על מלך שמתפקד באופן האמור, יש בדבר בכדי תמיהה גדולה שהרי מה תפקידו של המלך אם לא למלוך?!

בעל כורחו, מחפש הקורא אחר מלך אחר שמנהיג את המאורעות, אחר הגיבור המרכזי החבוי בעומק הסיפור, גם אם איננו מלך בשר ודם אלא מלך מלכי המלכים, הגדול, הגיבור והנורא.



[1] י' אבן, מילון מונחי הסיפורת, ירושלים תשנ"ב, עמ' 47.

[2] ראו למשל: פ' פולק, הסיפור במקרא, ירושלים תשנ"ט [2], עמ' 256­-261.

[3] וכפי שהדגיש בצדק פוקס, מרדכי הציע בפני אסתר קווי פעולה כלליים בלבד, והיא זו שרקמה את התוכנית המפורטת,

(M. Fox, Character and Ideology in the Book of Esther, Columbia 1991, p. 200).

[4] בין שני פסוקים אלו היה מרדכי גם "האיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו', ו), ובניגוד אליו היה המן "איש צר ואויב" (ז', ו). ואומנם, חז"ל חשו שתיאור המשתה הראשון הפותח את הסיפור בו נאמר: "לעשות כרצון איש ואיש" (א', ח), רומז לשני ה'אנשים' של המגילה: "'לעשות כרצון איש ואיש' - אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן. מרדכי דכתיב: 'איש יהודי', המן: 'איש צר ואויב'" (מגילה י"ב ע"א). במילים אחרות: שורשיו של מאבק מרדכי ואסתר נעוצים כבר במשתה הראשון, בו שתו מרדכי והמן איש לצד רעהו.

[5] בעז"ה, לכשנגיע לפסוקים אלו נדון בפשר המאבק הסמוי הרמוז מבעד לשאלת קביעת ימי החג.

[6] א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשס"א, עמ' 42. היא מוסיפה שבסופו של דבר נדמה שלמרדכי תפקיד מרכזי יותר בכל הקשור להתקבלות החג. כסיכום היא כותבת: "מרדכי ואסתר הם גיבורים שותפים וכל אחד מהם תורם את תרומתו בדרכים המתיישבות עם התפקיד המיועד לבן מינו בעולמו של הסיפור המקראי בתקופה הפרסית" (שם).

[7] ר' מאיר הדורש שם דרשה זו מביא דוגמה נוספת, ממשל נתן שבא בעקבות חטא דוד עם בת שבע: "תנא משום רבי מאיר: אל תקרי 'לבת' אלא 'לבית'. וכן הוא אומר 'ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת' - משום דבחיקו תשכב הוות ליה כבת?! אלא 'כבית', הכי נמי 'לבית'". המתח עליו עומד ר' מאיר במשל כבשת הרש בולט ביותר: כיצד ניתן לקרוא את שני הדימויים הסותרים: "ובחיקו תשכב" - "ותהי לו כבת"?! עם זאת, יש לזכור שבנמשל שם האישה הוא 'בת שבע', וייתכן שיש בהשוואת הכבשה לבת, רמז לשמה. על קריאת מגילת אסתר על רקע חטא דוד ובת שבע ראו בדבריו המעניינים של י' רוזנסון, מסכת מגילות, ירושלים תשס"ב[2], עמ' 185.

[8] ד' הנשקה, "מגילת אסתר - תחפושת ספרותית", מגדים כג (תשנ"ה), עמ' 63. באופן אישי קשה לי להסכים עם הניסוח הקיצוני של הכותב ש"זהו נושאה האמיתי של המגילה". לטעמי, גם אם זהו אחד מנושאיה המרכזיים, כפי שהראה הנשקה באופן משכנע, אין לראות בנושא זה כמי ששולל נושאים נוספים אותם המגילה מבררת, ושנעוצים במגמותיה העיקריות של המגילה. והשוו לניסוחו של ג"ח כהן: "נראה שמחבר המגילה מעוניין שההתבוננות בשלטון-לא-שלטון זה תביא לידי הכרה, שלא המלך המתואר במגילה שולט בממלכה, אלא שהמאורעות בממלכה זו נקבעים במקום אחר" (ג"ח כהן, מבוא למגילת אסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' 8).

[9] אבן, מילון מונחי הסיפורת (לעיל הערה 1), עמ' 46.