שיעור 13 - פילוג הממלכה (י"ב, א-כד) ה. על החזרות

  • הרב אלחנן סמט

1. סקירת החזרות בסיפורנו

סיפורנו משופע בחזרות מילוליות מסוגים שונים. משפטים שלמים או צירופים לשוניים שנאמרו בסיפור פעם אחת, חוזרים ומופיעים בו בשנית, לעתים מילה במילה בצורה מדויקת, או כפי שהדבר בדרך כלל – בשינויים כלשהם. להלן נביא תשע חזרות כאלה המצויות בסיפורנו, רובן הן כאלו שמְסַפר מודרני היה נמנע מהן. תופעה זו, המתבלטת כל כך בסיפורנו, אופיינית לסיפור המקראי בכללותו.[1] ובכן, מה פשרן של חזרות מרובות אלו בסיפור שלנו ובסיפור המקראי בכלל, החותר תמיד אל הקיצור והצמצום?

הבה נבחין לצורך הדיון בין שני סוגי חזרות. הסוג האחד הוא חזרה על אותה תופעה עצמה: דיבור שנאמר מפי דמות אחת, חוזר ומצוטט בפי דמות אחרת; תיאור שנאמר בלשון המספר, חוזר בפי אחת הדמויות; עובדה שכבר נאמרה, נמסרת בשנית; הוראה מפורטת, הביצוע שלה מתואר תוך חזרה על פרטי ההוראה, וכן בדומה לכך. בכל המקרים הללו נראית החזרה מיותרת, וניתן היה לוותר עליה או להשתמש בנוסחת חזרה מקוצרת.[2]

הסוג האחר של חזרות הוא 'לשונות חוזרים' או 'הקבלות לשוניות' – שימוש במשפטים או בצירופי מילים שנאמרו בהקשר אחד, בתוך הקשר אחר. אף במקרים אלו החזרה המילולית לעתים מיותרת – ניתן היה לחסוך אותה, ואף לולי כן, לא היה הכרח לחזור על אותן מילים שנאמרו קודם לכן. מסתבר אפוא, כי השימוש במילים דומות בשני הקשרים שונים נועד לעורר את הקורא לשים לב לאנלוגיה בין שני המקומות.

להלן נציג את מקרי החזרה בסיפורנו כשהם ממוינים לשני הסוגים לעיל.

א. חזרות על אותו הדבר עצמו

1. תביעת העם מרחבעם – מובאת בפסוק ד. פעמיים נוספות חוזרים עליה דוברים שונים:

i.         רחבעם חוזר עליה בקיצור בדברו אל הילדים בסוף פסוק ט.

ii.       שוב מצטטים אותה הילדים בקיצור בדבריהם לרחבעם בפסוק י.

 

דברי העם

 

דברי רחבעם

 

דברי הילדים

אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה

וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.

 

הָקֵל מִן הָעֹל

אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.

אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה הָקֵל

מֵעָלֵינוּ

 

2. דחיית העם בשלושה ימים – רחבעם דוחה את תשובתו לעם בשלושה ימים בפסוק ה, ובבוא העם אליו חוזר המספר

על דברי רחבעם הללו בפסוק יב:

 

 

 

דברי רחבעם

 

דברי המספר

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:

לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי

וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:

שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

 

3. תיאור הילדים – חוזר פעמיים בפי המספר, בפסוק ח כשהם מופיעים לראשונה, ובפסוק י כשהם נותנים את עצתם:

וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ  

 

4. עצת הילדים לרחבעם – מובאת בפסוקים י-יא. המלך מקבל אותה והוא חוזר עליה בדבריו אל העם בפסוק יד.

דברי הילדים לרחבעם

דברי רחבעם לעם

קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.

וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים

 

אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

 

ב. חזרות מילוליות בסיטואציות שונות

5. תיאור קבוצות היועצים – את שתי קבוצות היועצים של רחבעם מתאר המספר במילים דומות:

(ו) וַיִּוָּעַץ...אֶת הַזְּקֵנִים

     אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו ...

(ח)  וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים...

       אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.[3]

6. פניית רחבעם ליועצים השונים – רחבעם פונה לזקנים להיוועץ בהם, וחוזר ופונה בלשון דומה לילדים להיוועץ גם

בהם:

(ו) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים...

     אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר.

(ח) וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים...

(ט) מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה...

את הפניה של רחבעם לילדים ניתן היה לתאר בקיצור: 'ויועץ את הילדים...ויאמר אליהם כדבר הזה' – כדבר שאמר קודם לכן לזקנים.

 

7. עזיבת עצת הזקנים – המספר מקדים משפט זהה לחלוטין לשני שלבים שונים בסיפור:

(ח) וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

      וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים ...

(יג)  וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

        וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים...

אין זו חזרה על אותו הדבר עצמו: בפסוק ח מדובר בעצם הפנייה לקבל עצה מהילדים; בפסוק יג מדובר בדחייה בפועל של עצת הזקנים וקבלת עצת הילדים.

8. נוסח קריאת המרד – תגובת העם לתשובתו הגסה של רחבעם (פסוק טז) היא ציטוט קריאת המרד של שבע בן בכרי.

חזרה זו היא היחידה בסיפורנו המתייחסת למקום רחוק מחוצה לו. שאר החזרות הן על דברים המופיעים בסיפורנו עצמו.

(שמ"ב כ', א) אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד

                      וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי

                 אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל.

(טז) מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד

        וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי

        לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל

         עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד!

 

9. שתי פניות לירבעם – בראש הסיפור וגם קרוב לסיומו פונה העם לירבעם לשם שתי מטרות שונות:

(ב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם...

      וַיֵּשֶׁב...[4]

(ג) וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ 

     וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל...

(כ)  וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל

      כִּי שָׁב יָרָבְעָם[5]

      וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ...

      וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל 

השימוש במילים דומות בשני המקומות הללו נועד לעורר את תשומת לבו של הקורא לדמיון בין שני המצבים ולקשר הפנימי ביניהם.

 

החזרות מן הקבוצה השנייה שנידונו כאן, מלמדות על שימוש מושכל שנעשה באמצעי החזרה: החזרה המילולית מבליטה קשרים מסוגים שונים בין מצבים דומים, והקורא הנותן לבו לחזרות אלו יוצא נשכר, לא רק מגילוי הדמיון בין המצבים, אלא גם מן ההבדלים שביניהם, המתבטאים לעתים אף הם בחזרות אלו.[6]

האם ניתן לטעון טענה דומה על שימוש מושכל גם בחזרות מן הסוג הראשון בסיפורנו, אלו שהן 'חזרות גמורות' על אותו דבר עצמו? האם במקרים אלו השינויים בין הקטע המקורי לקטע החוזר הם בעלי משמעות? והאם ניתן להכליל את התשובה שניתן בסיפורנו גם ביחס לתופעת החזרות מן הסוג הראשון בסיפור המקראי בהיקפו הרחב?

2. האם יש משמעות לשינויים בחזרות?

תופעת החזרות מן הסוג הראשון שדיברנו עליו בסיפור המקראי העסיקה את העוסקים במקרא מאז ימי בית שני ועד ימינו אלה.

 הקדמונים יותר (עד לפרשני ימי הביניים) – עסקו דווקא בשינויים ובהבדלים שבין הקטע המקורי לקטע החוזר. האם שינויים אלו נושאים משמעות כלשהי? האם אינם פוגמים בהרמוניה האמורה לשרור כביכול בסיפור? האם אינם מטילים צל על מהימנותם של הדוברים המתארים שנית אירוע שקדם או חוזרים על דבריו של דובר קודם, ואינם מדייקים בדבריהם?

את הפרשנים והחוקרים המודרניים העסיקה עצם תופעת החזרה בסיפור המקראי, הנוגדת את הנורמות הספרותיות שהם רגילים אליהן. הללו נדרשו להסביר תופעה זאת בדרכים שונות. היחס לשינויים שבמסגרת החזרות הללו נגזר מן התאוריה של כל חוקר באשר לעצם תופעת החזרה.

במסגרת עיון מצומצם זה לא נוכל להרחיב את היריעה, ועל כן נדון בקיצור בדרכם של הפרשנים הקדמונים ובדרכם של החוקרים המודרניים, ונדגים את אופייה של כל קבוצה באמצעות נציג אחד.

הקדמונים, כאמור, הוטרדו דווקא מן השינויים וההבדלים שיש בחזרות, ולא מעצם קיומה של החזרה. בתרגום השבעים ובנוסח השומרוני של התורה ניכרת מגמה לחולל שינויים בנוסח המקרא, שמטרתם להתאים את החזרות למקור במידת האפשר.[7]

פרשני ימי הביניים עסקו כמובן בנוסח המסורה, וכמה מן החשובים שבהם (ראב"ע, רד"ק, ר"י, אבן כספי ועוד) נטו אף הם לבטל את חשיבותם של השינויים שבתוך החזרות, אולם זאת לא באמצעות שינוי הנוסח, אלא באמצעות הנחות פרשניות-מתודולוגיות ואף פילוסופיות. נציג כאן את יחסו של ראב"ע לחזרות במקרא בהקדמתו לפירושו לעשרת הדיברות בספר שמות (כ', א):[8]

משפט אנשי לשון הקודש, פעם יבארו דיבורם באר היטב, ופעם יאמרו הצורך במילים קצרות, שיוכל השומע להבין טעמן. ודע, כי המילות הם כגופות, והטעמים (– המשמעויות) הם כנשמות, והגוף לנשמה – הוא כמו כלי.

על כן משפט כל החכמים בכל לשון, שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משינוי המילות, אחר שהן שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות (– דוגמאות)...

וכאן מביא ראב"ע סדרת דוגמאות מסיפורים שונים בתורה, שבהם ישנה חזרה על אותו עניין במילים שונות, והוא טוען: "ומי הוא שאין לו לב, שיחשוב כי הטעם אינו שווה בעבור שינוי המילות?" והוא מסכם:

והכלל: כל דבר שנוי (– כל חזרה), כמו חלום פרעה[9] ונבוכדנצר, ואחריהם רבים, תמצא מילות שונות, רק הטעם שווה. וכאשר אמרתי לך, שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה...

ניתן לערער על כל מילה בדברי ראב"ע הללו. על הדוגמאות שהביא מסיפורים שונים בתורה יש לטעון כי כל שינוי במסגרת החזרה דווקא משנה את 'הטעם' – את המשמעות. וכנגד שאלתו הרטורית ניתן להציג שאלה רטורית הפוכה: ומי הוא שאין לו לב, שיחשוב כי הטעם שווה למרות שינוי המילות?

 

בטרם נציג דבריו של פרשן מודרני המתייחס לחזרות בסיפור המקראי, עלינו להקדים מילים אחדות על הספרות העתיקה ועל תופעת החזרות הרווחת בה: ספרות 'המזרח הקדום' ככל שהיא מוכרת לנו, הן זו המסופוטמית (– השומרית-בבלית) והן זו הכנענית הצפונית (– ספרות אוגרית), משופעת בחזרות הרבה יותר מבמקרא, ברם חזרות אלו בדרך כלל מדויקות הן: אין האיבר החוזר מקצר, ואינו מכיל שינויים ביחס למקור.[10]

חוקרי הספרות העממית הראו כי ריבוי החזרות אופייני לסיפור העובר במסורת שבעל-פה. אף בספרות הילדים המודרנית רווחות החזרות, וכל הורה יכול להעיד עד כמה שמחים הילדים בחזרות אלו, המפגישות אותם בעת הקראת הסיפור עם המוכר להם, ומאפשרות להם להשתתף באופן פעיל בהליך קריאת הסיפור.

עתה נציג את ביאורו של מ"ד קאסוטו ז"ל לתופעת החזרות במקרא, כפי שביטאו במאמרו 'ספרות מקראית וספרות כנענית':[11]

השירה האֶפית האוגריתית, ככל שירה אֶפית, גם מזרחית וגם מערבית, מחבבת את החזרות. המאזינים שמחים מאוד כששומעים שהמשורר מתחיל פסקה ידועה להם מכבר, וחביבה כבר על לבם: אז יותר קל להם להקשיב לדברי המשורר, וכאילו להשתתף בהרצאתו או בזמרתו. מפני זה דבר מצוי באֶפוס, שפסקות שלמות תחזורנה לעתים תכופות כצורתן. אף על פי שזו תופעה כללית, ואיננה מיוחדת לאפוס הכנעני בלבד, בכל זאת נדמה לי מן הראוי שנפנה אליה את תשומת לבנו, כי מכיוון שכבר נוכחנו שיש בפרוזה הסיפורית המקראית ממה שימשיך את מסורת האפוס הכנעני, אם נמצא בה גם חזרות כדוגמת החזרות האפיות, תהיה הרשות בידנו להסיק, כי גם בעניין זה דווקא מסורתו של האפוס הכנעני היא הפועלת.

העניינים המביאים לידי חזרה הם שונים. האחד הוא מסירת דברים על ידי משולח. המשורר האפי מספר: אמר פלוני למשולחו: לך ואמור לאלמוני כך וכך (וכאן בא כל הדיבור במילואו): ואחרי כן הוא מספר: בא המשולח לאלמוני והגיד לו: פלוני שלח אותי להגיד לך כך וכך (וכאן שוב חוזר כל הדיבור במילואו, מילה במילה כמו שנאמר בתחילה). מקרה שני הריהו זה של פקודת פעולה וביצועה. מתחיל המשורר ומגיד: פלוני ציווה את אלמוני: פעול פעולה פלונית, או עשה מלאכה פלונית, כך וכך וכך: ואחרי כן הוא מגיד: ויעש אלמוני פעולה פלונית או מלאכה פלונית כך וכך וכך, וכל פרטי הפעולה או המלאכה נשנים שוב פעם, דווקא באותן המלים שהשתמש בהם המשורר בפעם הראשונה. ועוד מקרים רבים מעין אלה. ויש אשר תבוא הפסקה לא פעמיים בלבד, אלא שלוש וארבע פעמים ויותר...

המשכה של שיטת החזרות בספרות הסיפורית המקראית הריהו ברור. נציין דוגמאות אחדות, מהמעניינות ביותר.

ראשית כל, כדאי להזכיר את עניין מלאכת המשכן בספר שמות כ"ה-ל"א, ל"ה-מ'. בתחילה מסופר איך ציווה ה' את משה לעשות את המשכן ואת כל כליו, ופירש לו את כל פרטי העבודה, כיצד היה לו לעשותה. אחר כך מסופר שמשה עשה את המלאכה, ושוב חוזרים אותם הפרטים במילואם. פרשיות שלמות נשנות כצורתן, רק בהבדל זה,שבמקום הפעלים של ציווי, כגון תעשה, באים פעלים המורים על ביצוע הציווי, כגון ויעש וכיוצא בזה.

דוגמה שניה: קורבנות הנשיאים (במדבר ז', יב-פג). הפסקה חוזרת י"ב פעמים כצורתה.

על הרוב, כשאין העניין כל כך טכני כמו במלאכת המשכן, או בקרבנות הנשיאים, ואינו טעון דייקנות יתרה בפרטים, אין החזרות שבפרוזה שוות ממש מילה במילה. הפרוזה נועדה לקריאה יותר מאשר לשמיעה, והקורא אינו נכסף באותה המידה של המאזין לדברים ידועים לו מכבר בעל פה; אדרבה, חזרת דברים כצורתן תוכל לפעמים להיות לו למשא. על כן אוהבת הפרוזה, בטוב טעם אמנותי, לשנות את הביטויים או לקצרם או לשנות את סדרם כשהיא חוזרת על איזה עניין. ואולם, שיטת החזרה נשארת בתוקפה...

לפעמים מגיע הקיצור לידי כך, שנשאר רק הסיכום הכללי... (כך, למשל, בבראשית ו', כב "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה"). אבל אין זה אלא השלב האחרון של התהליך הממשיך את המסורת הקדומה האמורה.

דוגמה מעניינת של עניין חוזר... בשינוי ביטויים... יש לנו בבראשית כ"ד, בסיפור על עבדו זקן ביתו של אברהם ועל פגישתו עם רבקה...ודומה לזו פרשת חלומותיו של פרעה (בראשית מ"א).

ובכן, תופעת החזרות בסיפור המקראי לדעת קאסוטו, אינה אלא המשך המסורת הספרותית הקדומה שהייתה רווחת במזרח הקדמון. אלא שהמסגרת הספרותית במקרא שונה מזו שבספרות המזרח הקדמון: אין זו עוד שירה אפית, אלא פרוזה סיפורית, אשר נועדה לקריאה יותר מאשר לשמיעה. טכניקת החזרות המדויקות עשויה עתה להעיק על הקורא, "על כן אוהבת הפרוזה, בטוב טעם אמנותי, לשנות את הביטויים או לקצרם או לשנות את סדרם כשהיא חוזרת על איזה עניין."

האם יש מקום לדעת קאסוטו לדון בטעמם של השינויים הללו, שנעשו באותן חזרות בסיפור המקראי "בטוב טעם אמנותי"? התשובה על כך אינה מפורשת, אך מכלל דבריו של קאסוטו, נראה שאין צורך בכך: עצם תופעת החזרות במקרא – מורשת ספרותית היא מן הספרות שקדמה למקרא; השינויים בחזרות, האופייניים דווקא למקרא – נועדו רק כדי לגוון ולמנוע הכבדה על הקורא. ולכן אין מקום לשאול לטעמו של כל שינוי. וכך נפגשים אותם מפרשני ימי הביניים, המתנגדים לחיפוש טעם בשינויים שבחזרות בסיפור המקראי (ראב"ע, רד"ק ועוד), עם פרשן מודרני המגיע לאותה מסקנה מסיבות אחרות.

 

3. דעה חולקת: החזרה על השינויים שיש בה – אמצעי ספרותי מתוחכם בסיפור המקראי

כנגד גישות אלו ניצבת תפיסתם של פרשנים וחוקרים אחרים, שכותב שורות אלו מזדהה עמם בכל מאודו, כי החזרה בסיפור המקראי אינה קונוונציה ספרותית מורשת הספרות העתיקה, אלא אמצעי ספרותי מתוחכם להבעת מסרים ומשמעויות. אמצעי זה הוא מן  החשובים ביותר שבהם משתמש הסיפור המקראי, והוא צריך לשמש אתגר מרכזי לפרשניו.[12]

ספק רב אם יש קשר ספרותי או היסטורי כלשהו בין החזרות בסיפור המקראי לבין נורמת החזרה בשירה האפית של המזרח הקדום, כפי שטוען קאסוטו וחוקרים נוספים. אולם גם אם ישנו קשר כזה, אין הוא אלא ניצול של נורמה ספרותית עתיקה ומוכרת, ושימוש בה כאמצעי ספרותי חדש לחלוטין, בעל מטרות הפוכות מאלה של אותה נורמה ישנה.

בעוד שהחזרה בשירה האפית במזרח הקדום נועדה להרחיב את היריעה האפית, ולספק לשומע/לקורא מנוחת נפש בעקבות השיבה אל המוכר, החזרה בסיפור המקראי נועדה לאתגר אותו, הן בעצם קיומה והן בשינויים המצויים בה בדרך כלל. היא מחייבת את הקורא לעשיית מאמץ פרשני כדי להשיג באמצעותה תובנות חדשות. בדרך זו תורמת החזרה דווקא לדחיסותו של הסיפור המקראי ולקיצורו המופלג.

קאסוטו עצמו כבר חש בקושי שעולה מן ההשוואה בין הפרוזה המקראית לבין השירה האפית הקדומה. מן הבחינה הספרותית (וכמובן לא רק ממנה) אלו הם שני עולמות שונים לחלוטין. אך מפני היותו שבוי בקונספציה שלו, בדבר ההמשכיות שבין האפוס הכנעני לפרוזה המקראית, הוא גישר על הפערים בין שני הז'אנרים בטענות שאינן משכנעות.

ההבדל בין השירה האפית הקדומה לפרוזה המקראית אינו נובע רק מכך ש"הפרוזה נועדה לקריאה יותר מאשר לשמיעה" (כדברי קאסוטו), אלא מפערים מהותיים בין המאפיינים השונים של שני הז'אנרים. אחד מהם הוא, שבניגוד גמור לרחבות האפית המאפיינת את שירת המזרח הקדום, מתאפיין הסיפור המקראי בצמצום קיצוני ובחתירה אל מטרתו בדרך הקצרה ביותר. מחמת אופיו זה, כל חזרה מיותרת, המאריכה את הסיפור ללא צורך, היא זרה וחריגה בסיפור המקראי. ואכן, ניתן לומר שהחזרה אינה קיימת בסיפור המקראי כנורמה אמנותית קבועה. במקומות רבים מאוד שבהם ניתן היה לקבוע חזרה, המקרא דווקא נמנע מכך, ומביא נוסחת סיכום קצרה מפי המספר, 'ויעש פלוני כאשר ציווהו' וכדומה.[13]

ממילא, במקום שסטה הסיפור המקראי מנוסחת הסיכום התמציתית, ונקט בחזרה, מוטל על המעיין לשאול מדוע עשה כן. התשובה על כך טמונה באופיין של החזרות בפרוזה המקראית (כפי שהרגיש בו אף קאסוטו): במקרא, החזרות כמעט תמיד מכילות שינויים מסוגים שונים. אין אלה שינויים סתמיים, אלא יש להם משמעות. בשינויים הללו טמונה בדרך כלל הסיבה לחזרה המילולית.

הפרשן שאינו מתייחס בביטול לשינויים אלו ועומד על טעמם, יגלה רובדי משמעות נסתרת בסיפור, ולעתים יגלה שבאמצעות החזרות-מכילות-השינויים הללו חוסך המספר הררים של מֶלל, ונמצא שדווקא החזרות הללו הן אמצעי להבעה חסכנית ותמציתית שאליה חותר הסיפור המקראי. לעתים באמצעות החזרה והשינויים הכלולים בה מאפיין הסיפור את דמותו של הדובר, החוזר על דברים קודמים מנקודת מבטו האישית; לעתים תפקידה של החזרה ושל השינויים הכלולים בה הוא לקדם את עלילת הסיפור, ועוד תפקידים מגוונים לה.

זוהי ההנחיה העקרונית שצריכה ללוות את הפרשן בבואו לבאר את החזרות בסיפור המקראי ואת השינויים המצויים כמעט תמיד בחזרות אלו. כמובן שהיישום יכול להשתנות מפרשן לפרשן, כדרכה של תורה, וכדרך הפרשנות הספרותית בכלל.

מעטים הפרשנים שהלכו בדרך זו בשיטתיות. על פי רוב, אם עסקו חז"ל או מפרשי ימי הביניים בשינויים אלה (אותם מפרשים שלא היו שותפים לדעת ראב"ע ורד"ק, והם הרוב), הם עשו זאת במסגרת הערות מזדמנות. אולם אל לו למי שהולך בדרך זו להירתע כאשר לא ימצא ביאור לשינוי זה או אחר בחזרה שהוא בא לבאר בסיפור שבמקרא. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. יבואו אחרים אחריך וימצאו טעם לדבר.

4. משמעותן של החזרות בסיפורנו

לפי דרכנו זו, כבר ביארנו בעיונים הקודמים את מרבית המקרים של חזרה המצויים בסיפורנו – כל מקרה בהקשרו. בסעיף זה נציין את החזרות שכבר נידונו בעיונינו הקודמים תוך הפנייה למקום שבו נערך דיון זה, ונשלים את הדיון ביחס לחזרות שלא נידונו:

א. חזרות על אותו הדבר עצמו

1. תביעת העם מרחבעם – תביעת העם מרחבעם (בפסוק ד) מצוטטת בקיצור פעמיים בהמשך סיפורנו, פעם בפי רחבעם בפנייתו לילדים לקבל מהם עצה (פסוק ט) ופעם בפי הילדים כשענו לרחבעם (פסוק י). שני הציטוטים נראים מיותרים, וראיה לכך היא שבפנייתו לזקנים, לא ציטט רחבעם (או שמא ראוי לנסח זאת: לא שם המספר בפיו) את תביעת העם.

זו דוגמה למה שאמרנו בסוף הסעיף הקודם, כי במקום שישנה חזרה, שומה על הפרשן לשאול מדוע יש בה צורך, שהרי לפנינו באותו סיפור עצמו שתי סיטואציות דומות, כשבאחת ישנה חזרה ובאחרת – אין.

את הצורך בציטוט של תביעת העם בדברי רחבעם לילדים הסברנו בהרחבה בעיון ב5. הקיצור שעושה רחבעם בצטטו את תביעת העם הוא קיצור מגמתי, ובאופן הציטוט שלו את התביעה הוא בעצם מחווה את דעתו על אי-צדקתה, ומביע את חוסר רצונו להיענות לה. בכך הוא רומז לילדים מה תוכן העצה שהוא מצפה לשמוע מהם. נמצא שהחזרה ממלאת כאן תפקיד חשוב בקידום עלילת הסיפור ובאפיון דמותו של רחבעם. באחת עשרה מילים, הנראות במבט שטחי כמיותרות, חסך המספר משפטים רבים שהיו נחוצים להבעתם של דברים אלו בדרך אחרת.

ועתה לציטוט השני של תביעת העם, זה שבפי הילדים (פסוק י):

בעיון ב6 בהערה 1 העלינו שתי שאלות ביחס לכך: ראשית, לשם מה בכלל ציטטו הילדים את תביעת העם ומדוע נכלל הציטוט הזה בסיפור (– והיא השאלה הקבועה שיש לשאול ביחס לכל חזרה בסיפור המקראי); שנית, מדוע שינו את הקיצור שערך רחבעם עצמו כשציטט את דברי העם בפנייתו אל הילדים (בפסוק ט), וקירבו את נוסח הקיצור שלהם אל דברי העם המקוריים? (וברי שתשובת השאלה השנייה – הנוגעת לשינויים ב'חזרה על החזרה' – תסייענו בתשובת השאלה הראשונה). סיימנו את ההערה ההיא בהבטחה כי על שאלות אלו נענה בעיון 'על החזרות', ועתה הגיעה העת לפרוע את השטר.

ראשית, הבה נחדד את השאלה: תביעת העם המקורית בפסוק ד פותחת בתיאור הרקע: "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ". רחבעם השמיט רקע זה כדי להציג את תביעת העם כניצול חילופי המשמרות, ולא כתסיסה מתמשכת שהתחילה כבר בימי שלמה (כך הסברנו זאת בעיון ב5). והנה באים הילדים ומחזירים את משפט הרקע הזה שרחבעם השמיט: "כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ". האם אין בדבריהם סתירה למגמת הקיצור של רחבעם (כפי שהסברנו אותה)?

 כדי להבין את כוונתם, עלינו להמשיך ולקרוא את נוסח הדברים שהציעו לרחבעם לומר לעם:

           יא           וְעַתָּה,     אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד

וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

בעיון ב7 ביארנו את הסגולות הספרותיות שיש בעצת הילדים. הדברים המצוטטים כאן (– פסוק יא), נאמרים בלשון שירה: הם מכילים שתי תקבולות ניגודיות, כשהניגוד החוזר בשתיהן הוא בין "אָבִי" לבין "אֲנִי". אולם את יסודו של הניגוד הזה נטלו הילדים דווקא מדברי העם:

                           ד              אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל...וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ

ובכן, מציעים הילדים לרחבעם, אמץ את הניגוד שבדברי העם רק הפוך אותו! או במילים אחרות, ענה להם כי צודקים הם בתביעתם לשנות את מדיניות שלמה, אך אתה תעשה זאת לחומרה ולא לקולה.

כדי שהחידוד בתשובה שהם מציעים לרחבעם יוחש, הם מקדימים ומצטטים את דברי העם, תוך שהם מחזירים לדברי העם את הניגוד המקורי המהווה בסיס לתשובה שהם מציעים לרחבעם.[14]

ובכן, לא רק שאין בדברי הילדים סתירה למגמת הציטוט של רחבעם, אלא יש בהם החרפה של מגמה זו. כדי לשלול את תביעת העם בדרך נמרצת יותר,  יש צורך דווקא בחזרה על תביעתם המקורית.

הסבר זה עונה כמובן על השאלה, מה צורך בעצם החזרה הזו על תביעת העם בפי הילדים.

2. דחיית העם בשלושה ימים – בפסוק יב מאריך המספר ומצטט את דברי רחבעם בפסוק ה שדחה את העם בשלושה ימים, לכאורה שלא לצורך. חזרה זו מיוחדת וקשה: כאשר החזרה היא בפי דוברים, יכולים הפרשנים הכופרים במשמעות החזרה ובצורך לבארה לטעון, שהכתוב מחקה את המציאות: דרך בני אדם היא לחזור על דברים קודמים תוך שינוי המילים. אולם כאן מדובר על ציטוט שמצטט המספר את דברי רחבעם, ועל המספר אין ניתן ליישם טענה זו!

על פי דרכנו, יש לדון בשאלת עצם החזרה רק לאחר ההשוואה למקור ואיתור ההבדלים. ובכן, האם באמת מצטט המספר את דברי רחבעם כנתינתם? הבה נשווה:

דברי רחבעם

דברי המספר

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:

לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי

וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:

שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

 

ניכר מיד שאין הציטוט נאמן למקור. אולם האם אין זה המקרה שעליו יש להחיל את דברי ראב"ע "משפט כל החכמים...שישמרו הטעמים ואינם חוששים משינוי המילות, אחר שהן שוות בטעמן"?

דברי ראב"ע יהיו נכונים למקרה שלנו רק לאחר ההסבר הבא:

באמת רחבעם לא אמר "שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" אלא "לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי". ניתן לפרש את דבריו: 'שובו אלי לאחר עבור שלושה ימים מעת לעת' – כלומר ביום הרביעי.

אם נפרש את דבריו כך, נמצא כי ירבעם וכל העם כשבאו לרחבעם "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", – הקדימו בואם ביום! ואם באמת כך הדבר, ניתן אולי לבקרם על כך שבאו אל המלך אשר לא כדת. ומכאן ניתן אולי להצדיק את תשובתו של רחבעם לעם, בכך שעדיין לא היה בשל לענות להם, או שמא בכך שכעס על שהקדימו לבוא.

כנגד כל זאת בא המספר לומר על פרשנות מעין זו כי טעות היא! שכן כל האומר 'שלושה ימים' – כוונתו עד היום השלישי, שמקצת היום ככולו. ודבר זה ניתן להוכיח ממקומות שונים במקרא.[15]

את כל ההתדיינות הפרשנית הזאת 'דוחס' המספר במילים ספורות, שבהן הוא חוזר על דברי רחבעם. לכאורה הוא מצטט אותם ציטוט חופשי, אך באמת הוא מפרש בחזרה זו את כוונת רחבעם, ומונע בכך מן הקורא הסתבכות מיותרת.

וכך הפך אמצעי 'החזרה', להערה פרשנית נחוצה במהלך הסיפור, החוסכת מֶלל רב, ושומרת על קיצורו של הסיפור.

3. תיאור הילדים – בפסוק ח כשהם מופיעים לראשונה, ובפסוק י כשהם נותנים את עצתם, מתוארים הילדים באותן מילים:"אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ". אפשר היה לטעון שחזרה זו הכרחית: כינוי יועצים אלו 'הילדים' אינו תואם את גילם, ולכן חייב המספר להשלים כינוי זה ולהצדיקו: הם אלו אשר גדלו עם רחבעם מילדות. אולם אם כך, מדוע בפסוק יד נאמר: "וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר...", ושם אין המספר משלים את כינויים כמו בשני המקומות הקודמים?

אפשר אפוא כי טעם אחר לחזרה זו: בפסוק ח מכונים הילדים על פי נקודת התצפית של רחבעם הפונה אליהם: הוא פונה אליהם כי הם 'גדלו אתו' ועל כן הוא מצפה שיבינו ללבו. בפסוק י נקודת התצפית היא של הילדים ביחס לרחבעם: הם 'גדלו אתו' ועל כן הם יודעים מה העצה המתאימה לו בשעה זו.

אם כנים אנו, יש לשייך חזרה זו לקבוצת החזרות הנידונה להלן, שבהן חוזר המספר על אותן מילים בתיאור מצבים שונים, כדי ליצור הקבלה ודמיון בין המצבים.

4. עצת הילדים לרחבעם – את החזרה המילולית שיש בדברי רחבעם אל העם (בפסוק יד) על עצת הילדים (בפסוק יא) ביארנו בעיון ב7. השוואת דבריו לדבריהם מבליטה את ההבדל הגדול: רחבעם משמיט את הפתגם הבא בראש דבריהם "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי", ובכך הוא מפתיע את העם בתשובתו להם הפתעה מרה, ובכך הוא משכלל שכלול אכזרי את עצת הילדים.

 

ב. חזרות מילוליות בסיטואציות שונות

5. תיאור קבוצות היועצים – הזקנים והילדים מתוארים במילים דומות ("אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו...; אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו"). המסגרת המילולית הדומה דווקא מבליטה את ההבדלים בין הזקנים לילדים, מבחינת שייכותם לשני דורות שונים.

6. פניית רחבעם ליועצים השונים – פנייתו של רחבעם לזקנים לקבל מהם עצה ופנייתו בלשון דומה (לכאורה) לילדים נידונו בהרחבה בעיון ב5, ושם התברר מתוך ההשוואה וניתוח ההבדלים שאלו שתי פניות למטרות שונות לחלוטין, וכך גם הבינו זאת הזקנים והילדים עצמם.

7. עזיבת עצת הזקנים – השימוש באותן מילים עצמן ("וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ") בשני שלבים שונים של הסיפור, רומז לכך שכבר כשפנה רחבעם להיוועץ בילדים, עזב בלבו את עצת הזקנים והחליט שלא לקבלה. וכבר עמדנו על כך בעיון  ב4 (בהערה 1 שם).

8. נוסח קריאת המרד – החזרה בפי העם על קריאת המרד של שבע בן בכרי מזמינה את המעיין ליצור השוואה בין שני המקומות ולבחון את השווה, אך בעיקר את השונה ביניהם. השוואה זו נעשתה בעיון ב8.

9. שתי הפניות לירבעם – שובו של ירבעם ממצרים מאפשר את זימונו לשני התפקידים שמטילים עליו להנהיג את העם: לעמוד בראש הנושאים והנותנים עם רחבעם, ולעמוד בראש המלכות החדשה. שני התפקידים הללו קשורים זה בזה, ותשתית אחת עומדת ביסודם – הרמת ידו של רחבעם במלך שלמה ושהייתו בגלות מצרים בשל כך.[16]

 

           מתברר אפוא כי כשהכתוב נוקט בחזרה מילולית כוונתו תמיד להסב את תשומת לבו של הקורא לערוך השוואה ולהבחין בדומה ובשונה בין הלשונות החוזרים או בין ההקשרים השונים. נמצא כי מבחינה זו אין הבדל עקרוני בין החזרות שנידונו בקבוצה הראשונה לאלו שנידונו בקבוצה השנייה – בשני המקרים אין זו חזרה מיותרת, ותמיד היא טומנת בתוכה משמעות המעשירה ומקדמת את הבנת הסיפור.



[1] ישנם סיפורים שתופעה זו כה מרכזית בהם עד שהיא תובעת את מירב תשומת לבו של הקורא. בסיפורים אלה החזרה אינה רק על משפט בודד או על צירוף מילים, אלא על יחידה סיפורית שלמה. לדוגמה: חזרת עבד אברהם על קורותיו באוזני משפחת רבקה; חזרת פרעה על חלומו, שתואר קודם לכן בלשון הכתוב, באזניו של יוסף.

[2] הנה לדוגמה כמה נוסחאות קיצור הרווחות במקרא: "וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'..." (שמות י"ב, נ); "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית כ"ד, סו); "וַיֹּאמֶר חוּשַׁי:...כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת אַבְשָׁלֹם וְאֵת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי אָנִי" (שמ"ב י"ז, טו).

 

[3] מילת הזיקה 'אשר' נראית כאן מיותרת, שהרי היא כבר מצויה בראש התיאור: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ...הָעֹמְדִים לְפָנָיו". הופעתה כאן בשנית נועדה ליצור הקבלה לתיאור הזקנים "אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים", ומכאן המוזרות בצירוף "אֲשֶׁר הָעֹמְדִים".

[4] אמנם ניקוד המסורה כאן "וַיֵּשֶׁב", אולם כבר עסקנו בעיון א4 (תת סעיף ב2) בנוסח פסוק זה בדברי הימים ב י', ב "וַיָּשָׁב יָרָבְעָם מִמִּצְרָיִם", והבענו את דעתנו כי נוסחת דברי הימים נראית יותר. אף ההקבלה שאנו עורכים כאן מחזקת את נוסח הפסוק כפי שהוא בדברי הימים.

[5] בעיון א2 בהערה 10 עמדנו על הקושי בפסוק זה (וכי רק עתה שמע כל ישראל על שובו של ירבעם ממצרים? והרי הוא כבר נקרא לעמוד בראש הנושאים והנותנים, ואף עשה כן!) והבאנו את פירושם של רי"א ושל בעל המצודות. אף קושי זה (בנוסף לקושי שנידון בהערה 3) נובע ממגמת החזרה של המספר ומרצונו ליצור הקבלה בין שני המצבים.

[6] לא רק קווי הקבלה ושוני מתגלים מתוך האנלוגיה, אף בעיות פרשניות שונות עשויות לקבל פרספקטיבה ראויה לאור ההכרה במגמת החזרה: ראה הערות 3 ו–5, וראה דברינו בעיון ב8 בהערה 1 שם בנוגע לפרשנות המילים "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִיד".

[7] החוקרים בני ימינו שמו לב למגמת ההרמוניזציה המאפיינת מקורות אלו, ועל כן לא התייחסו בדרך כלל לשינויים אלו כמשקפים נוסח מקורי קדום.

[8] מחמת השינויים הרבים שיש בנוסח עשרת הדברות בחזרת משה עליהן בספר דברים, נדרש ראב"ע לשאלת החזרות והשינויים כבר בספר שמות.

[9] אחר שחלום פרעה תואר בלשון הכתוב (בראשית מ"א, א-ז), חוזר הסיפור ומביא את חלומו בלשונו של פרעה, בספרו את חלומו ליוסף (שם, יז-כד). הבדלים רבים ישנם בין החלום לבין החזרה עליו בפי פרעה, ופרשנים רבים ניסו למצוא להם טעם משותף. אף אנו עסקנו בנושא זה בעיוננו לפרשת מקץ בסדרה השלישית, עמודים 208-211.

[10] ניתן להיווכח בכך בנקל בקריאה בספרם של ש' שפרה וי' קליין 'בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום' (עם עובד, תל אביב תשנ"ז).

[11] המאמר כלול בספר הכולל מאמרים נוספים של קאסוטו, והנושא את אותו השם – 'ספרות מקראית וספרות כנענית', ירושלים תשל"ב, כרך א עמודים 20-54. הציטוטים שנביא למעלה הם מעמודים 31-33.

[12] קשה לדעת מה הייתה דעתם העקרונית של רוב פרשני ימי הביניים בסוגיה זו. בדברי רבים מהם פזורות הערות מזדמנות, המלמדות על משמעות שראו בשינויים שבחזרות. אולם הערות כאלו מופיעות לעתים גם בפירוש ראב"ע ובפירוש רד"ק, למרות הצהרותיהם שאין לחפש משמעות כזאת.

הפרשנים המאוחרים יותר, החל בר"י אברבנאל, אך בעיקר מלבי"ם, כבר פועלים במודע לחיפוש משמעות לכל הבדל במסגרת החזרה, ובפירוש המלבי"ם נעשה הדבר בשיטתיות ומתוך הצהרת כוונות של הפרשן.

בדורנו הלכה בדרך זו, בעקביות ומתוך הבהרה מתודולוגית נרחבת, מורתנו נחמה ליבוביץ ע"ה. בעיוניה על התורה מצויות דוגמאות רבות ומאירות עיניים, וגם פולמוס חריף עם ראב"ע, רד"ק ור"י אבן כספי, השוללים דרך זו.

בשדה המחקר הספרותי, נזכיר את מאמרו המקיף והמלומד של פרופסור מאיר שטרנברג 'מבנה החזרה בסיפור המקראי – אסטראטגיוֹת של עודפות אינפורמציונית', שהתפרסם בכתב העת 'הספרות' 25 (אוקטובר 1977, עמודים 109-150). במאמרו עוסק שטרנברג רק באותן חזרות שבהן החזרה היא על אותו דבר עצמו "על מה שמתקרב לייצוג חוזר ונשנה של אותה תופעה עצמה". תופעה זו הוא מכנה "מבנה החזרה". עיקרו של המאמר מוקדש למיפוי ולמיון של התופעה, תוך הבאת דוגמאות רבות ומגוונות. בפרק השני של מאמרו "מבנה החזרה: נורמה נוסחאית או עיקרון דינאמי?" מתפלמס שטרנברג עם הגישה שהצגנו בסעיף הקודם. בין שאר דבריו הוא כותב שם:

לא שתקנותו של הסיפור המקראי, לא ריבוי הפערים, לא השיעור המיניאטורי, לא דקויות הסגנון, לא התביעות הגבוהות מהקורא – אף אחד מאלה אינו מתיישב עם דרך סיפר בזבזנית בתחום מבנה החזרה.

במקום אחר במאמרו (עמוד 122) הוא כותב:

אף על פי שהסיפור המקראי אינו סובל ממתחרים רציניים בכל הנוגע לריבוי פניו ולתחכומו של מבנה החזרה, ניתן לגלות אסטראטגיות דומות גם מחוצה לו, ובכלל זה במסורת הרומן.

ובהמשך הוא מביא לכך דוגמה.

בחוברת 'הספרות' 28 (אפריל 1979) התפרסם מאמר תגובה של יאיר הופמן 'בין קונוונציה לאסטרטגיה: על החזרה בסיפור המקראי' (עמודים 89-99). הופמן תוקף את שטרנברג הן בנקודות ספציפיות – ביאורים שונים שהציע שטרנברג למקרים של חזרות במקרא, והן על הגישה הכללית העולה ממאמרו. הופמן מחזיר אותנו בסוף מאמרו לתפיסה דומה לזו של קאסוטו ושל חוקרים אחרים.

על אף נקודות הביקורת שהעלה הופמן כנגד שטרנברג, ועל אף צדקת מקצת טענותיו, אין בכך כדי לערער את הבניין המשוכלל שבנה שטרנברג במאמרו. אלא שיש להצטער על הלשון שבה נכתב מאמרו של שטרנברג, שאינה לשון בני אדם, אלא לשון פנימית של חוקרי ספרות, והיא מהווה מחסום בפני קורא שאינו שייך לחוג זה.

[13] א. אך צחוק עשה עמנו קאסוטו, כשכתב על נוסחת סיכום מעין זאת (הוא מביא כדוגמה את בראשית ו', כב) "אין זה אלא השלב האחרון של התהליך הממשיך את המסורת הקדומה האמורה". הרי אין להימנע מנוסחאות סיכום כאלה (שהרי הכרח הוא לדעת אם נח בנה תיבה), ועל כן יש לומר כי אין זה אלא היפוך המסורת הקדומה.

ב. מגמת הקיצור של הסיפור המקראי עשויה לגרום לכך שנוסחת קיצור תופיע אף בדברי דובר, אף שברור שהדובר עצמו לא יכול היה להשתמש בה. הנה דוגמה לכך (שמ"ב י"ז, ו): "וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל, הֲנַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרוֹ אִם אַיִן?", והרי ברור שאבשלום פירט את עצת אחיתופל באוזני חושי, שלא נכח במקום ולא שמע אותה, אולם כיוון שאין צורך בחזרה על עצת אחיתופל, ייחס המספר לאבשלום נוסחת קיצור שוודאי לא נאמרה בפיו. וראה דוגמה נוספת שם פסוק טו.

יתרה מזאת: מגמת הקיצור של הסיפור המקראי מביאה אותו לעתים להשתמש בסגנון אליפטי– להשמיט לגמרי את עובדת החזרה, תוך הסתמכות על כך שהקורא משלים זאת במחשבתו. ראה דוגמא לכך במל"ב ד',כו-כז ובביאורנו למקום זה, פרקי אלישע עמ' 230 הערה 3.

[14] על אף חזרת הילדים לתבנית המקורית של תביעת העם "אָבִיךָ...וְאַתָּה ...", בכל זאת המשווה את ציטוט תביעת העם בפי הילדים לתביעה המקורית יגלה הבדלים אחדים:

                תביעת העם

               ציטוטה בפי הילדים

ד              אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

                וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה

                וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ 

י               אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ

                וְאַתָּה ____הָקֵל ___

                _________מֵעָלֵינוּ.

שני הבדלים מתבלטים בהשוואה זו:

א.       החלפת המילה "הִקְשָׁה" בדברי העם ב"הִכְבִּיד" בדברי הילדים.

ב.        קיצור דרסטי של עצם התביעה מרחבעם להקלה: מתוך 11 המילים שבתביעה המקורית נותרו 3 בפי הילדים. קיצור זה אמנם מעמיד את תביעתם על העיקר, אך יש לשים לב שהחלק שהושמט מתייחס כולו לשלמה: "מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן".

שני השינויים הללו שעשו הילדים קשורים בכוונתם להשתמש בתביעת העם כבסיס לשוני לתשובה שהם מציעים לרחבעם, כפי שהסברנו למעלה. הבה נבאר דבר זה:

א.       ניכר הקשר הלשוני בין ציטוט דברי העם בפי הילדים – "אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ" לבין הדברים שהם מציעים לרחבעם לומר לעם – "אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד". לא מלבם נטלו הילדים את השורש כב"ד, אלא מתביעת העם להקלה בפסוק ד "וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ". אולם בכל זאת, מדוע החליפו את "הִקְשָׁה" המקורי ב"הִכְבִּיד" בדבריהם?

הם עשו זאת לצורך יצירת הניגוד בתגובה שהם מציעים לרחבעם:

אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד

וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם 

הניגוד הזה הוא מוחשי-כמותי: התמונה היא של העמסת משא כבד על העם בימי שלמה, והוספת משא על ידי רחבעם. ניגוד כמותי כזה לא יכול היה להצטייר לו היו הילדים משתמשים בפועל המקורי "הִקְשָׁה": 'אבי הקשה את עלכם/ ואני אקשה את עולכם יותר'. הניגוד האיכותי שבו השתמש העם קשה/קל אינו מתאים אפוא לצורכי הילדים, והם ממירים אותו בניגוד כמותי כבד/קל המאפשר להשתמש בפועל "אוֹסִיף". אלא שלצורך זה הם מקדימים את "הִכְבִּיד" כבר לציטוט של דברי העם, שהרי על ציטוט זה הם בונים את תשובת רחבעם.

ב.        הקיצור שעושים הילדים בתביעת העם מרחבעם להקלה – מתבקש. ראשית, הדבר מתחייב מן הצורך הכללי לקצר בְציטוט, ולהסתפק בעיקרה של התביעה. שנית, כיוון שציטוט דברי העם נועד לשמש תשתית לשונית וסגנונית לתשובה שהם מציעים לרחבעם, יש צורך לאזן סגנונית בין שני האיברים שבתביעה – 'אביך/ואתה', כשם שהם מציעים איזון סגנוני בתשובת רחבעם אבי/ואני. אולם הניגוד המקורי בדברי העם אינו מאוזן: אביך – 4 מילים; ואתה – 11 מילים. שלישית, בתביעת העם המקורית מודגש העול שנתן שלמה, גם באיבר של "וְאַתָּה", המופנה אל המעשים שעל רחבעם לעשותם. דבר זה אינו מתאים לצורכי הילדים ליצור ניגוד ברור בין שלמה לרחבעם, ועל כן הם מקצרים בתביעת העם דווקא את הביטויים המייחסים את העול לשלמה.

[15] הנה כמה דוגמאות: יוסף פותר לשר המשקים ולשר האופים את חלומותיהם "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים..." (בראשית מ',יג, יט) ובפועל (שם כ) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי...",  והכתוב מעיד שהיה זה  "כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף" (שם כב); נאמר על יוסף (מ"ב, יז) "וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים", ואז (שם יח)  "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ..."; שמות י"ט, טו-טז: "...הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים...וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי..."; אסתר אומרת למרדכי (אסתר ד', טז) "...וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם...וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ", ובפועל (ה', א) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת...".

בכל הדוגמאות האלה אין מתעורר קושי, אף לו היינו טועים לחשוב ש'ביום השלישי' אינו תואם את משך הזמן של 'שלושת ימים', אולם בסיפורנו טעות כזאת בהבנת כוונתו של רחבעם יכולה לגרום לעיוות בהבנת העלילה, ועל כן חוזר המספר על דברי רחבעם תוך פרשנותם.  

 

[16] ראה דברינו בעיון א2 תת-סעיף ד.