שיעור 13 - שמור, נעבד ואיסור ספיחים

  • הרב מתן גלידאי

שמור, נעבד ואיסור ספיחים

א. פתיחה

אם נעיין בהלכות מאכלות אסורות של הרמב"ם, נמצא שם למעלה מעשרים איסורי אכילה מן התורה, ביניהם כמה איסורים הקשורים למצוות התלויות בארץ, כמו טבל, ערלה וכלאיים. ברם, לא נמצא בהלכות אלו זכר לשמיטה ולמצוותיה. הסיבה לכך היא, שהשמיטה ביסודה לא באה לאסור את הפירות, אלא להתירם: להתירם מכבלי הבעלות והמסחר ולמנוע את השחתתם, כדי לאפשר לכלל הציבור ליהנות מהם. אף על פי כן, ישנם כמה מצבים שבהם פירות השביעית עשויים להיאסר באכילה. שיעורנו היום יעסוק בשלושה מצבים כאלו:

א. שמור - פירות שבעליהם שמר עליהם במקום להפקירם.

ב. נעבד - פירות שגדלו בסיוע פעולות חקלאיות האסורות בשמיטה.

ג. ספיחים - גזירת חכמים לאסור באכילה את מה שצמח בשדה מעצמו בשנת השמיטה.

ב. שמור

כפי שלמדנו בעבר, התורה מצווה את בעלי השדות להפקיר שדותיהם בשנה השביעית, ולאפשר לכל מאן דבעי להיכנס לשדה ולקטוף את הפירות. כאשר בעל השדה אינו מקיים את ההלכה, אלא גודר את שדהו ומונע גישה של זרים אליו, נחלקו הראשונים האם פירותיו נאסרים באכילה. את המקור המרכזי של המחלוקת ראינו בשיעור הקודם:

" 'ואת ענבי נזיריך לא תבצור' - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר" (תורת כהנים בהר, פרק א', ג).

בשיעור הקודם עסקנו בהרחבה באופנים השונים שבהם פירשו הראשונים את דברי התורת כהנים, יעויין שם. לענייננו נסתפק בכך, שהראשונים נחלקו בביאור המילים "אין אתה בוצר":

לדעת רבנו תם (מובא בתוס' בסוכה לט:, יבמות קכב. ועוד), בעל המאור (סוכה יט: באלפס), הראב"ד (בסוכה שם ובפירושו לתורת כהנים) ועוד, הכוונה היא שפירות שמורים אסורים באכילה, וממילא אין שום טעם והיתר לבצור אותם.

לעומתם, מבינים ראשונים אחרים, שאין כאן איסור אכילה אלא איסור בצירה בלבד: לדעת הר"ש (פ"ח, מ"ו), אסור לבצור פירות שמורים כדרך הבוצרים, אולם מותר לבצור אותם באופן אחר; ואילו לדעת רש"י והרמב"ן (ויקרא כ"ה, ה), אין לבצור פירות שמורים בכל מקרה, שכן אסור לאדם לבצור את הפירות בתור בעלים, אולם מותר להפקיר אותם, ואחר כך לבצור אותם בתורת זכייה מן ההפקר, ובכל מקרה אין הפירות נאסרים באכילה. גם מדברי הרמב"ם (פ"ד, הכ"ד) נראה, שמי ששמר על פירותיו צריך להפקירם, ואין הפירות נאסרים באכילה (ראה ר"י קורקוס שם), וכן כתבו הרבה ראשונים ביבמות קכב. (רש"י, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד)[1].

הדעה השנייה נראית פשוטה יותר, שהרי בתורת כהנים נאמר "אין אתה בוצר", ולא "אין אתה אוכל". גם מסברה לכאורה לא מובן מדוע לאסור את הפירות באכילה: הרי עיקרה של השמיטה באה לייעד את הפירות לאכילת הציבור, ואם מאן דהו ניסה להתנגד לרעיון זה ושמר את הפירות לעצמו, מדוע תחזק התורה את מעשיו, ותאסור את הפירות לאכילת הכלל.

לפי הדעה הראשונה עלינו לומר, שייעודם של הפירות תלוי בהפקרתם. פירות השביעית שייכים באופן בסיסי לקב"ה, ואינם ניתנים לבני האדם, וכך מודגש הרעיון של "כי לי הארץ". אמנם, התורה התירה בכל זאת לאכול את יבול השביעית, בתנאי שהדבר ייעשה בלא שום סממן של בעלות אנושית: בעל השדה יפקיר את פירותיו, וכולם יטלו מהם כדי צרכם בלבד, ויאכלו משולחנו של גבוה. ממילא, כאשר בעל השדה מתייחס לפירות כאילו הם שייכים לו, לא ניתנים הפירות למאכל בני אדם.

ואילו לפי הדעה השנייה, אין בכוח בעל השדה להסיט את הפירות מייעודם: הפירות שייכים לקב"ה וניתנים לאכילת כל בני האדם בשווה, ואף בעל השדה נדרש להתאים מעשיו לעיקרון זה, אולם גם אם לא ינהג כך, מעשיו אינם מורידים ואינם מעלים, ועדיין נתונים הפירות לאכילת הכלל.

המחלוקת תלויה גם בביאור דברי התורת כהנים בהמשך:

" 'והיתה שבת הארץ לכם' - מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור. מכאן אמרו: שדה שנטייבה (= שנעבדה בשביעית), בית שמאי אומרים - אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים - אוכלים" (פרק א', ה).

בניגוד לתורת כהנים דלעיל, כאן מדובר בפירוש על אכילה ולא על בצירה. מן הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" לומדים, שאין לאכול אלא מ"שבת הארץ", היינו משדה ששבת מעבודה ולא נשמר. מה עניין שביתה מעבודה לשמירה? נראה שכל גילוי בעלות על השדה, בין ע"י עבודה בו ובין ע"י שמירת יבולו, מפקיע את ייעודם של הפירות, ואוסר אותם באכילה. מכאן באמת לומדים בית שמאי, שגם כאשר האדם עבד בשדה והשביח אותו בשביעית, הפירות נאסרים באכילה. וכך קושרים בית שמאי את דין 'שמור' לדין 'נעבד', שאותו נראה בהמשך.

בית הלל חולקים על בית שמאי, ומתירים לאכול את פירות השדה שנעבד בשביעית, אולם לא ברור מה דעתם לגבי פירות שנשמרו: האם הם דוחים את עיקרה של הדרשה, וסוברים שאין ללמוד מפסוק זה שום הגבלה להיתרם של הפירות באכילה[2], או שמא הם מקבלים את הדרשה, אלא שלדעתם אין היא נוגעת אלא לשמור ולא לנעבד[3]. בשאלה זו תלויה מחלוקת הראשונים, האם להלכה פירות נשמרו מותרים באכילה. המחלוקת תלויה גם בביאורם של כמה מקורות נוספים, שלא נוכל להיכנס אליהם במסגרת זו.

מהגמרא בסוכה (לט:) עולה, שאין לקנות פירות שמורים מעם הארץ (אלא רק בכמות מזערית), אפילו לפי הדעה שפירות כאלו מותרים באכילה. רש"י (סוכה שם) והרמב"ם (פ"ח, הי"ב) מנמקים את האיסור בכך, שהכסף שיקבל המוכר קדוש בקדושת שביעית, ויש חשש שהלה לא ינהג בכסף זה באופן המותר. ניתן להתגבר על בעיה זו, אם קונים את הפירות באופן שאינו מחיל קדושת שביעית על הכסף, כגון בקנייה בהקפה או בהבלעה, כפי שנראה בעתיד. אולם, בקניית פירות שביעית ישנן גם בעיות אחרות, כמו האיסור לסחור בפירות שביעית, וכן האיסור הגורף לקנות דברים שיש בהם קדושת שביעית, מאדם החשוד שאינו מקיים את דיני השביעית (רמב"ם פ"ח, הי"ד ע"פ המשנה בבכורות כט:). לכן המחלוקת האם פירות שמורים מותרים באכילה אינה מעשית כל כך, כיוון שמי ששומר על פירותיו לא יתן לנו אותם במתנה, ולקנות ממנו ממילא אסור.

בחזון איש ישנה סתירה בנוגע לפסק ההלכה בעניין פירות שמורים: בכמה מקומות (י', ו; קובץ אגרות סי' קס"ב) פסק שהם מותרים, אולם בכמה מקומות שבהם ריכז את ההלכות המעשיות (כ"ו, סדר השביעית א; כ"א, יח), פסק שהם אסורים. יש שמסרו בשמו (עיין משפטי ארץ (תשס"ז), עמ' 291), שבאופן עקרוני דעתו להתיר פירות שמורים, אולם מאחר שקנייתם אסורה ממילא כנ"ל, החליט לכתוב בפירוט ההלכות המעשיות, שפירות אלו אסורים, שכן מבחינה מעשית אין דרך לאוכלם. וכן מקובל להלכה, שניתן להקל באכילת פירות שמורים, אם מתגברים על האיסורים השונים לקנות אותם (מנחת שלמה, סי' מ"ד; דיני שביעית השלם כ"ב, א)[4].

ג. נעבד

לעיל הבאנו את התורת כהנים, שבה נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין שדה שנעבד בשביעית: לדעת ב"ש פירותיו אסורים באכילה, כמו פירות שנשמרו, ואילו לדעת ב"ה פירותיו מותרים, אפילו אם פירות שמורים אסורים. מדוע ניתן להקל ב'נעבד' יותר מאשר ב'שמור'? כפי שהסברנו לעיל, מי שמחמיר ב'שמור' סובר, שהתורה התירה את פירות השביעית לאכילה רק על תקן פירות גבוה, שאין עליהם שום בעלות אנושית, ולא התירה אותם כאשר בעל השדה שומר אותם לעצמו. אולם סברה זו שייכת פחות, כאשר בעל השדה לא שמר את הפירות, אלא רק עבד בשדה. ייתכן שאיסורי העבודה בשדה כלל אינם קשורים להפגנת בעלות, וגם אם כן - אין להם קשר למעמד הפירות וייעודם, כך שלא מסתבר כל כך לומר, שמי שביטל איסורים אלו יצליח בכך להפקיע את היתרם של הפירות לאכילת הכלל.

מחלוקת התנאים מופיעה גם במשנה, ושם מתחדדת נקודה זו יותר:

"שדה שנתקוצה - תזרע במוצאי שביעית. שנִטייבה או שנדיירה - לא תזרע במוצאי שביעית. שדה שנִטייבה: בית שמאי אומרים - אין אוכלין פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים - אוכלין" (פ"ד, מ"ב).

המשנה קובעת, שישנן פעולות חקלאיות, שחכמים קנסו את מי שמבצע אותן בשביעית, שלא יזרע בשדהו עם תום השמיטה, וישנן פעולות אחרות, שהעושה אותן אינו נקנס. ההבחנה בין הפעולות הללו אינה מענייננו כעת, אולם מה שבולט הוא, שמי ש'מטייב' את שדהו נקנס, ואינו רשאי לזרוע אותו במוצאי השביעית, ובכל זאת התירו בית הלל לאכול את פירותיו של אותו שדה בדיוק[5]. מדוע קנס חכמים אינו חל גם על אכילת הפירות? האחרונים מסבירים בפשטות, שהשדה שייך לאותו אדם, ולכן הטילו עליו קנס בנוגע אליו, אולם הפירות שייכים ומיועדים לכלל הציבור, ולכן לא שייך לאסור את אכילתם. אין בכוח מעשיו החמורים של בעל השדה להפקיע את זכותו של הציבור בפירות (רדב"ז על הרמב"ם פ"ד, ה"א; ר"ש סיריליאו על המשנה, ועוד)[6].

הראשונים נחלקו, האם בית הלל מקלים אפילו כשבעל השדה זרע בשביעית. ברור שמדרבנן עליו לעקור את מה שזרע (תרומות פ"ב, מ"ג ועוד), אולם במקרה שלא נהג כך, נחלקו הראשונים מה דינם של הפירות:

הרמב"ם (פ"ד, הט"ו) התיר את הפירות אף במקרה זה (כשאין איסור ספיחים)[7]. לדעתו נראה, שאין זה משנה כלל מניין הגיעו הפירות - כל זמן שיש לפנינו פירות המיועדים לאכילת הכלל, אין סיבה לאסור אותם ולקפח את זכותו של הציבור.

הראב"ד (שם) השיג על הרמב"ם, וסבר שקנס חכמים במקרה זה נוגע גם לפירות. לדבריו נראה, שחכמים לא חששו לקפח כאן את זכות הציבור, כיוון שפירות אלו לידתם באיסור, וכלל לא היו אמורים להיות בעולם, אלמלא בא עבריין זה וזרע בשביעית[8].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שבמקרה זה הפירות אסורים מן התורה (תוס' רי"ד פסחים נא: ד"ה "ונטל"; כפתור ופרח פרק מ"ז, ועוד). דעה זו סוברת, כנראה, שבאופן בסיסי כל פירות השביעית שייכים לקב"ה ואסורים באכילה, אלא שהתורה התירה אותם לאכילת הציבור, והיתר זה אינו נוגע אלא לגידולים קיימים, ולא לגידולים שנזרעו בשביעית עצמה, שהרי התורה אסרה את זריעתם, ולא ייתכן שתתיר את פירותיהם. לפי זה, אע"פ שהחובה לעקור גידולים אלו היא רק מדרבנן, הפירות אסורים מן התורה.

מחלוקת זו נוגעת רק למצב של זריעה בשביעית, אבל במקרה שנעשו עבודות שונות בגידולים קיימים, בית הלל מתירים, כאמור, את הפירות, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד, ה"א) להלכה.

אף על פי כן, הרבה ראשונים כתבו לאסור את הפירות במקרה זה: הראב"ד (סוכה יט: באלפס), הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א (כולם ביבמות קכב.), ועוד. למרבה הפלא, הרמב"ן מביא ראיה לכך מן המשנה, האומרת ששדה שניטייבה לא תיזרע במוצאי שביעית, ומתעלם מדברי בית הלל בהמשך המשנה, שהפירות מותרים. ייתכן שסבר, שקנס חכמים חל גם על הפירות, ובית הלל רק התכוונו לומר, שהפירות אינם אסורים מן התורה, בניגוד לדעת בית שמאי, אבל גם הם מודים שהפירות אסורים מדרבנן, וכן הסביר הרידב"ז (בית רידב"ז, לג. בדפי הספר)[9]. ועדיין יש בכך דוחק, וגם מסברה הדבר נראה תמוה, שכדי לקנוס את בעל השדה על מעשיו, אוסרים את הפירות על הציבור כולו.

החזון איש (י', ו), עכ"פ, לא הזכיר את הראשונים האוסרים, ומדבריו נראה שסתם להלכה כדברי בית הלל, ששדה שנעבד פירותיו מותרים. וכן מקובל להלכה, ובפרט בזמן הזה, ששביעית דרבנן (מנחת שלמה, סי' מ"ד)[10]. אמנם, גם במקרה זה יש להתגבר על הבעיות השונות הנוגעות לקנייה.

ד. איסור ספיחים

תוקף האיסור ומהותו

בשיעור הקודם עמדנו על הסתירה בין הפסוק "את ספיח קצירך לא תקצור" לבין הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה". ראינו, שהפסוק הראשון אינו בא אלא לאסור את הקצירה כדרך הקוצרים, אבל מותר לקצור את היבול שלא כדרך הקוצרים, ובאופן זה מתקיים רצון התורה, שיבול השביעית יינתן לאכילת הכלל.

זוהי אמנם הדעה הפשוטה, אולם ר' עקיבא אינו מקבל אותה. לדעתו יש לפרש את הפסוק "את ספיח קצירך לא תקצור" כפשוטו, שכל מה שגדל מאליו בשנה השביעית - אסור בקצירה מן התורה. ראיה לדבריו הביא ר"ע מהמשך הפרשה:

"וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעִת? הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו!" (ויקרא כ"ה, כ).

בפשטות ניתן להסביר, שהמילים "לא נזרע ולא נאסוף" אינן אלא תלונה אחת, שמאחר שאין זורעים בשנה השביעית, לקראת סוף השנה לא יהיה כמעט מה לקצור, וממילא לא יהיה מה לאכול[11]. אולם, לפי הפירוש הזה, ישנה כפילות בטענת בני ישראל, שכן די לומר "לא נזרע", ואין צורך לומר שממילא "לא נאסוף". לכן טען ר"ע, ש"לא נאסוף" היא טענה נפרדת, שאפילו את מה שגדל מעצמו, דהיינו הספיחים, אין שום היתר לאסוף. וכך מביאה התורת כהנים:

" 'הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו' - אם אין אנו זורעים, מה אנו אוספים?[12] אמר רבי עקיבא: מכאן סמכו חכמים[13] על הספיחים, שיהיו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. אם כן, למה נאמר 'הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו'? אמרת לנו: לא תזרעו, ומה שאנו אוספים, אין מכניסים לקיום. אמרת לנו: בערוהו, ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך?" (בהר, פרק ד', ה).

ר"ע סבר, אפוא, שכל מה שגדל מאליו בשביעית, אסור בקצירה ובאכילה[14]. לדעתו נראה, שהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה" נוגע רק לפירות האילן, ואילו גידולי השדה כולם הם בכלל "ספיח קצירך", וכך מתורצת הסתירה בין הפסוקים (תוס' רי"ד פסחים נא:).

ואילו חכמים חולקים על ר"ע, ומבינים שמן התורה הספיחים מותרים, ולא נאסר אלא לקצור אותם כדרך הקוצרים, כפי שראינו בשיעור הקודם. לדבריהם, התלונה השנייה, "ולא נאסוף", מתייחסת למצוות ביעור שביעית: גם לאחר שכבר אוספים את מעט היבול שיש, אין מחזיקים אותו בבית לזמן רב, אלא מבערים אותו[15].

ברם, אף שחכמים חלקו על ר"ע לגבי דין התורה, הם הודו לו שהספיחים אסורים עכ"פ מדרבנן[16]. התורת כהנים אינה מביאה שום נימוק לאיסור דרבנן זה, ומסברה קשה לכאורה להבין אותו: אם מן התורה מה שגדל בשדה בשביעית נועד לאכילת הכלל, והאיסור הוא רק לקצור אותו כדרך הקוצרים, מדוע באו חכמים ואסרו אותו לגמרי, ובכך הפקיעו מן היבול את ייעודו, וקיפחו את זכותו של הציבור לאוכלו.

למעשה, בשום מקום בחז"ל לא מופיע נימוק מפורש לאיסור זה, אולם המשנה בשביעית (פ"ט, מ"א) הביאה את שיטתו של ר' יהודה, ש"ספיחי חרדל מותרין, שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה", ומכאן דייקו כמה ראשונים (רבנו דוד פסחים נא:; סמ"ג ל"ת רס"ח; וכן בכסף משנה פ"ד, ה"ב), שאיסור הספיחים נובע מן החשש מפני עוברי עבֵרה. וכך נימק הרמב"ם את האיסור:

"ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם, ויאמר: ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית" (פ"ד, ה"ב).

לפי זה, איסורם של הספיחים מדרבנן לדעת חכמים, אינו דומה כלל לאיסורם מן התורה לדעת ר"ע. למעשה, איסור זה אינו דין מדיני פירות שביעית, אלא סניף של איסורי העבודה בשדה. מבחינת דיני הפירות, כל מה שגדל בשדה בשביעית קדוש בקדושת שביעית ומיועד לאכילת הציבור, אולם מאחר שבשנה זו ישנו גם איסור לזרוע בשדה, וחכמים חששו שאנשים יעברו על האיסור ויזרעו בסתר, גזרו חכמים איסור אכילה על הצומח בשדה, כך שלא ישתלם לאף אחד לזרוע באיסור. חכמים היו מוכנים לוותר על קיום ייעודם של פירות השביעית, כדי לחזק את שמירת האיסור לזרוע בשביעית.

כך נוצרה מציאות יוצאת דופן, שבה התורה מציבה יעד מסויים, אולם חכמים אינם מאפשרים להגיע אליו. מציאות זו גם מובילה לבעיות מעשיות שונות. כך, למשל, מדברי הרמב"ם (פ"ד, הי"ח) על פי התוספתא (פ"ב, ה"ט) נראה, שצמחים האסורים משום ספיחים אסור לקיימם וחייבים לעוקרם, משום מראית עין, שלא יחשבו שזרעם בשביעית (מהר"י קורקוס שם), או שלא יחשבו שמתכוון לאוכלם (חזון איש ט', ד), אולם, לאחר העקירה לא ברור מה ניתן לעשות עם אותם ספיחים, שהרי יש בהם קדושת שביעית, ואסור להפסידם. החזון איש (ט', ו) הסתפק בשאלה, האם חכמים שאסרו את הספיחים באכילה גם הפקיעו את הקדושה שלהם והתירו לאבד אותם בידיים, או שמא האיסור מדרבנן אינו מפקיע את הקדושה דאורייתא, ואין ברירה אלא להניח את הספיחים כך שיירקבו מעצמם. יש שפסקו להחמיר בכך (ערוך השלחן כ"ב, ט; בית רידב"ז ג', ה).

אילו גידולים כלולים באיסור

איסור ספיחים חל על כל הצמחים הנזרעים: תבואה, קטניות, ירקות, ושאר גידולי השדה - בכל אלו יש חשש, שאם נתיר את היבול, יבואו אנשים לזרוע באיסור. פירות האילן אינם בכלל האיסור, שהרי אינם נזרעים אלא גדלים מאליהם על העץ[17].

האיסור נוגע לכל מה שצמח בשביעית: בין שצמח מעצמו, בין שצמח ע"י זריעה בסוף השישית (ראה להלן), ובין שצמח ע"י זריעה בשביעית באיסור (כזכור, יש אומרים שבמקרה האחרון הפירות אסורים מן התורה).

הרמב"ם (פ"ד, ה"ג) מוסיף, שצמחים שרוב בני אדם אינם זורעים אותם, אלא הם גדלים בר, אין בהם איסור ספיחים, כיוון שאין לחשוש שמישהו יבוא לזורעם.

לכאורה, איסור ספיחים שייך גם בגידולים שקדושת שביעית אינה חלה עליהם, כגון פרחים שאינם מיועדים לריח (לסוברים כן), שכן איסור זה אינו קשור לקדושת הפירות, אלא לחשש מפני איסור זריעה, והאיסור לזרוע הרי שייך בכל סוגי הצמחים. וכן פסקו כמה אחרונים (ברית עולם (לר"ב זילבר) ג', יז; משנת יוסף א', ט, א). אולם הגרש"ז (מעדני ארץ ג', ט; מנחת שלמה נ"א, יא) דייק מדברי הרמב"ם (פ"ד, הט"ו), שחכמים לא גזרו איסור ספיחים אלא בדברים שיש בהם קדושת שביעית, וכן נראה שהסיק החזון איש (י', יב). למעשה, אפילו אם איסור ספיחים שייך בצמחי נוי, ספק אם ההנאה הרוחנית הנובעת מראיית צמחים כאלו כלולה באיסור (עיין שמיטה כהלכתה פ"ב, הערה יב)[18].

מועד חלות האיסור

נחלקו הראשונים בעניין שלב הגידול הקובע מה נכלל באיסור ספיחים. מדברי הרמב"ם (פ"ד, הל' ט-יב) עולה, שכל הפירות שיש בהם קדושת שביעית, דהיינו תבואה וקטניות שהביאו שליש בשביעית, וירקות שנלקטו בשביעית[19] - אסורים באיסור ספיחים.

הר"ש (פ"ט, מ"א) והרמב"ן (ויקרא כ"ה, ה) חלקו על הרמב"ם, וציינו שישנן כמה משניות במסכת שביעית (כמו פ"ז, מ"ג ופ"ח, מ"ד), העוסקות בדיני קדושת שביעית בירק שנלקט בשביעית לאכילה - משמע שישנם ירקות שקדושת שביעית חלה עליהם, ובכל זאת אינם אסורים באיסור ספיחים[20]. לדברי הר"ש והרמב"ן, לעניין איסור ספיחים אין הולכים אחר הלקיטה אלא אחר תחילת הצמיחה, כך שירקות שהתחילו לצמוח בשישית, גם אם עיקר גידולם היה בשביעית, אינם כלולים באיסור, כיוון שהם מוגדרים כספיחי שישית, ולא כספיחי שביעית, אע"פ שקדושת שביעית חלה עליהם. כך סובר גם הרא"ש (פ"ט, מ"א).

שיטה זו מסתברת מאוד לפי מה שהתבאר לעיל: קדושת שביעית חלה על הפירות, ושייכת בכל מה שנחשב 'פירות שביעית', לרבות ירקות שהספיקו לצמוח מעט בזכות השביעית קודם שנלקטו; ואילו איסור הספיחים אינו קשור כלל למעמד הפירות, אלא רק לחשש מפני זריעה בשביעית, ולכן כל מה שהתחיל לצמוח בשישית אינו בכלל האיסור, כיוון שאנשים לא יטעו בינו לבין מה שנזרע בשביעית.

להלכה פסקו פאת השולחן (כ"ב, ג) והחזון איש (ט', יז) כדעת הר"ש וסיעתו, שכל מה שהתחיל לצמוח בשישית, אין בו איסור ספיחים. בשם החזון איש נמסר, שהתחלת הצמיחה לעניין זה היא הנביטה, דהיינו שהצמח התחיל לצאת מעל פני הקרקע בשישית (עיין מנחת שלמה, סי' נ')[21]. קולא זו מאפשרת לאכול בתחילת שנת השמיטה ירקות שנלקטו בשמיטה[22], ויש להקפיד בהם על קדושת שביעית, כנ"ל[23]. בהתאם למשך הזמן הממוצע שבין הנביטה ללקיטה, מתפרסמים לוחות המפרטים מתי מתחיל איסור הספיחים בכל אחד מן הגידולים.

יש לציין שמחלוקת הראשונים נוגעת לירקות בלבד, אבל לגבי תבואה וקטניות מודים הר"ש וסיעתו לרמב"ם, שכל מה שהביא שליש בשביעית כלול באיסור ספיחין, שכן מפורש בירושלמי במעשרות (פ"ה, ה"ב).

ספיחים במוצאי שביעית

המשנה בשביעית קובעת:

"מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית? משיעשה כיוצא בו" (פ"ו, מ"ד).

המשנה מתירה לקנות ירקות בשנה השמינית, רק לאחר שעבר זמן מספיק לגידול מלא של ירקות אלו בשנה השמינית (מהזריעה עד הקטיף). ניתן להבין שדין זה נוגע רק למצב של ספק: ירק שידוע שנלקט בשמינית, אין בו איסור ספיחים, כשם שאין בו קדושת שביעית, שהרי הולכים אחרי הלקיטה, אולם כאשר אנו קונים ירקות בשוק בתחילת השמינית, איננו יודעים מתי נלקטו, ועלינו לחשוש שנלקטו בשביעית.

אולם מהתוספתא (פ"ד, ה"ז) נראה, שאפילו ירק שידוע שנלקט בשמינית אסור משום ספיחים, עד שעבר זמן מספיק לגידולו של אותו ירק בשמינית, וכן עולה מדברי הראשונים (תוס' פסחים נא:; רמב"ם פ"ד, ה"ה, ועוד). טעם האיסור הוא, שיש חשש שאנשים יזרעו בשביעית מתוך כוונה ללקוט בשמינית (ר"י קורקוס על הרמב"ם שם), או שילקטו בשביעית ויסתירו את מה שלקטו עד השמינית (חזון איש ט', יג). לכן אסרו חכמים את הירקות עד הזמן שבו ניתן להשיג יבול מזריעת שמינית, כך שלא ישתלם לזרוע או ללקוט באיסור בשביעית.

אמנם, הרמב"ם (פ"ד, ה"ו) פוסק על פי הירושלמי (דמאי פ"ב, ה"א), שספיחי שביעית אינם אסורים אלא עד חנוכה של השנה השמינית. החזון איש (שם) הבין, שכל ירק שנלקט בשמינית, אפילו לפני חנוכה, מותר מחנוכה ואילך, אפילו אם לא עבר זמן מספיק לגידול ירק כזה בשמינית, כיוון שמחנוכה ואילך הוסחה דעתן של הבריות מן השמיטה, ושוב אין חשש שהיתר הירקות בזמן זה יוביל אנשים לעבור על איסורים בשביעית. אמנם, מה שנלקט בשביעית עצמה אסור לעולם.

על פי עקרונות אלו, מפורסמים לוחות הקובעים עד מתי נמשך איסור הספיחים בכל אחד מן הגידולים: ירקות שזמן גידולם קצר, כמו מלפפון וקישוא, מותרים עוד לפני חנוכה, מרגע שהסתיים מחזור הגידול הראשון של השמינית; מרבית הירקות, שזמן גידולם ארוך יותר, מותרים מחנוכה של השנה השמינית; ויש ירקות, כמו בצל ודלעת, שאיסורם נמשך גם לאחר חנוכה, כיוון ש'זמן המדף' שלהם ארוך, כך שכמה חודשים לאחר חנוכה ניתן עדיין למצוא בשוק ירקות שנלקטו בשביעית, וממילא יש להחמיר בירקות אלו מספק, כל זמן שלא ידוע שנלקטו בשמינית.

כל זה אמור רק לגבי ירקות, שבהם הולכים אחרי הלקיטה. בתבואה וקטניות הולכים אחרי הבאת שליש, כך שמה שהביא שליש בשביעית אסור באיסור ספיחין מעיקר הדין, ומה שהביא שליש בשמינית מותר לגמרי. חכמים לא חששו שאנשים יחליפו בין זה לזה, כיוון שאין הדבר שכיח שהבאת שליש בגידולים אלו מתרחשת סמוך לראש השנה (חזון איש ט', טז). גם זמני איסור הספיחים של גידולים אלו מתפרסמים בלוחות הנ"ל.

מקומות שאין בהם איסור ספיחים

מאחר שאיסור ספיחים נובע מן החשש לזריעה אסורה, האיסור אינו קיים במספר מקרים, שבהם חשש זה אינו קיים:

א. פירות נכרים - שהרי לגוי מותר לזרוע (רמב"ם פ"ד, הכ"ט).

ב. גידולים שצמחו בשדה שאינו ראוי כל כך לזריעה, או שהזריעה מזיקה לו (שם פ"ד, ה"ד).

ג. גידולים שצמחו בתוך בית - שהרי אין דרך לזרוע בתוך בית (מראה הפנים ערלה פ"א, סה"ב), וגם יש ספק אם זריעה כזו אסורה[24], ולעניין ספיחים ניתן להקל (ספר השמיטה פ"ו, הערה 2 בשם הגר"ח ברלין). מאותה סיבה ניתן להקל גם במה שגדל בעציץ שאינו נקוב (שם).

בעתיד נראה, שישנם גם אזורים בארץ שחכמים לא גזרו בהם על הספיחים, אף שאיסורי השביעית נוהגים בהם.



[1] דעת ביניים מופיעה באחד מתירוציו של תוס' במנחות (פד. ד"ה "שומרי"): מן התורה פירות שמורים אסורים רק בבצירה, אולם חכמים אסרו גם את אכילתם.

[2] רש"י על התורה (ויקרא כ"ה, ו) מצטט את הדרשה, "מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור", אף שדעתו להקל בפירות שמורים, כפי שראינו לעיל. לדעתו נראה, שדרשה זו רק אוסרת לקצור ולאכול מן הפירות בעודם שמורים, ולא לאסור אותם באכילה אם נקצרו כשהם שמורים.

[3] הראב"ד בפירושו לתורת כהנים הביא את שתי האפשרויות, עיין שם.

[4] על פי זה פסק הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ד), שגם מי שאינו סומך על היתר המכירה, יכול לקנות פירות מחנווני הסומך על ההיתר (אם אין בהם איסור ספיחים), כיוון שהפירות עצמם אינם אסורים (ראה להלן שמקלים גם ב'נעבד'), והבעיות השונות של הקנייה אינן קיימות במקרה זה לדעתו. בעניין זה נעסוק עוד בעתיד.

[5] מדובר, כמובן, בפירות שאינם אסורים משום איסור ספיחים, כפי שיבואר בהמשך השיעור.

[6] על פי הסברה הזו כותב הר"ש סיריליאו, שהפירות לא הותרו אלא לאכילת אחרים, ולא לאכילת בעל השדה עצמו. וכן כתב הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם (עיין גם מהרי"ט אלגזי מה: ד"ה "והנה במתני' ").

[7] בפירוש המשנה מהדורא קמא (פ"ו, מ"א) סבר הרמב"ם לאסור, אולם מאוחר יותר חזר בו ועדכן את פירוש המשנה בהתאם, כמבואר בשו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סי' קכ"ח.

[8] אמנם, הראב"ד מציין, שייתכן שבמקומות ששביעית נוהגת רק מדרבנן, לא קנסו חכמים לאסור את הפירות. ולפי זה כותב הרב קוק (שבת הארץ שם), שבזמן הזה ששביעית דרבנן, הפירות מותרים בכל מקום שאין איסור ספיחים.

[9] לפי זה, אף שמבחינת דין התורה יש יותר מקום להחמיר בשמור מאשר בנעבד, כפי שראינו לעיל, מדרבנן מחמירים בנעבד יותר (שהרי הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א התירו שמור ואסרו נעבד), אולי משום שיש יותר מקום לקנוס את מי שעשה מלאכה בידיים, מאשר מי שרק שמר על הפירות.

[10] אמנם, עיין קטיף שביעית פרק ס"ז הערה 1 בשם הרב ישראלי, שכאשר בעל השדה עובד בשדהו ושומר על פירותיו ומוכרם, יש מקום לקונסו ולאסור את פירותיו משום נעבד, שלא הקלו בכך אלא משום שהפירות הם הפקר, ואין לקנוס את הכלל משום מעשיו של בעל השדה, אבל כאשר הפירות אינם מופקרים מבחינה מעשית, ואותו עבריין מרוויח ממכירתם, יש מקום לאוסרם באכילה כדי לקונסו.

[11] הרמב"ן שם מעיר, שהמחסור במזון באמת יתחיל רק בשנה השמינית, ולכן יש לפרש את הפסוק כאילו הוא מסורס: וכי תאמרו בשנה השביעית: מה נאכל? (= בשנה השמינית).

[12] פירוש הדברים הוא כפי שהסברנו למעלה: הרי אם לא זורעים ממילא אין מה לאסוף, ומה אפוא מוסיפות המילים "ולא נאסוף" (וכן ביאר רש"י בפסחים נא: ד"ה "א"ר עקיבא").

[13] מהמשך התורת כהנים ברור, שאין הכוונה כאן לדין דרבנן, אלא למקור שמצאו חכמים לאיסור דאורייתא.

[14] לדעת רש"י (פסחים נא:), ר"ע לא התכוון לאסור את הספיחים אלא לאחר הביעור, ולא לפני כן. אולם מרבית הראשונים דחו את דבריו, והבינו שר"ע אסר את הספיחים גם לפני הביעור (תוס', הרי"ד ורבנו דוד פסחים שם; ר"ש פ"ט, מ"א; ראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם; יראים מצוה קנ"ח, ועוד). ועיין חידושי הר"ן פסחים שם ומהר"ח אור זרוע סי' קע"ג, שניסו ליישב את שיטת רש"י.

[15] בעניין מהותה של מצוות הביעור ישנן דעות שונות, ונעסוק בכך בעתיד.

[16] מדברי היראים (מצוה קנ"ח) והגר"א (שנות אליהו פ"ט, מ"א) נראה שפסקו כר"ע, שספיחים אסורים מן התורה, אולם מרבית הראשונים פסקו כחכמים, שספיחים אסורים רק מדרבנן, וכך פסק הרמב"ם, כדלהלן.

[17] אמנם יש חשש שמישהו ייטע עץ בשמיטה, אולם איסור הספיחים ממילא לא ירתיע אותו מכך, שהרי העץ יתן פירות זמן רב לאחר שהאיסור יפוג. מסיבה דומה אין איסור ספיחים בבננות, אף שדינן כירקות לעניין ברכה ולעניין קדושת שביעית - עץ הבננות נותן פירות רק כשנה וחצי לאחר שמתחיל לצמוח (מנחת שלמה ג', קכ; שמיטה כהלכתה פ"ב הערה ו בשם החזון איש, ועוד).

[18] באופן כללי, ישנן דעות שונות בשאלה, אילו שימושים והנאות נאסרו במסגרת איסור ספיחין, ואכמ"ל.

[19] עיין בשיעור בעניין גדרי פירות שביעית.

[20] הרמב"ם יצטרך לומר, שמשניות אלו עוסקות באותם מקרים חריגים שבהם אין איסור ספיחים, כגון בעשבים שאין דרך בני אדם לזרוע (חזון איש ט', ב). בנוסף יש לציין, שהרמב"ם מודה שירק שנגמר בשישית ואינו צומח כלל בשביעית, אין בו איסור ספיחים, אף שנלקט בשביעית (חזון איש ט', ג ע"פ הרמב"ם פ"ד, הי"ט).

[21] הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ט-נ') סבר שיש להחמיר יותר וללכת אחרי עונת המעשרות, אך למעשה הורה לסמוך על החזון איש, "הואיל וכבר הורה זקן".

[22] אותה קולא מאפשרת גם לאכול (בקדושת שביעית) במשך כל השמיטה ירקות רב שנתיים כמו ארטישוק או נענע. ירקות אלו נזרעים פעם אחת, ומאז ואילך הם מתחדשים כל שנה מן השורש הקיים. באופן עקרוני, ירקות אלו כלולים באיסור ספיחים, שכן האיסור חל על כל הגידולים הנזרעים, אולם למעשה אין הירקות הללו נאסרים אלא אם נזרעו בסוף השישית ונבטו בשביעית, אבל במקרה הרווח שבו הירקות נזרעו מזמן, אלא שהם מוציאים פירות חדשים בשביעית, אין בהם איסור לפי הר"ש, שהרי תחילת גידולו של הצמח כולו היתה לפני השביעית (עיין ר"ש סיריליאו פ"ה, ה"ג, וקטיף שביעית ט"ז, ד).

[23] בירקות כאלו יש להתגבר גם על איסורי הקטיפה והמסחר (כגון ע"י אוצר בית דין).

[24] עיין בשיעור בעניין חממות ועציצים.