שיעור 14 - ביעור והנאה הבאים כאחד

  • הרב משה טרגין

14 - ביעור והנאה הבאים כאחד

בשיעור שעבר עסקנו בשימושים המותרים בפרות הקדושים בקדושת שביעית. חקרנו אם ההיתר המרכזי בקדושת שביעית הוא האכילה, ויתר ההיתרים נלמדים ממנה, או שמא כל שימוש סביר בפרות מותר. עסקנו גם במחלוקת רבי יוסי וחכמים בעניין שימושים המותרים בפרות: לדעת חכמים רק שימושים שבהם הנאתם וביעורם של הפרות באים כאחד מותרים, ואילו לרבי יוסי כל שימוש אוניברסלי ("שווה לכל נפש" - להוציא רפואה) מותר בפרות שביעית.

מן הדיון בגמרא (מסכת סוכה דף מ ומסכת בבא קמא דפים קא-קב) ובראשונים עולות כמה שאלות אשר עשויות לקדם את הבנתנו בעניין ולהאיר את ההלכה באור שונה. הגמרא דנה בכמה דברים המוגדרים כדברים שהנאתם וביעורם שווה: פרות, לולב (שבאותם ימים שימש בעיקר כמטאטא) וצבעים המופקים מצמחים. לעומתם, אומרת הגמרא, עצי בערה וחומרי ניקוי אינם נחשבים כהנאתם וביעורם שווה, משום שהתועלת מופקת מהם רק לאחר התפרקותם הפיזית. רש"י מסביר מדוע צביעה מוגדרת כהנאתה וביעורה כאחד: בשעה שהבגד הנצבע מושם ביורת הצבע, יוצא הצבע מן הצמח ונבלע בבגד - וכך באים הפסד הצמח וצביעת הבגד כאחד. תוספות (וריטב"א) במסכת סוכה חולקים על רש"י, ולדעתם יש להבין אחרת את הבו-זמניות: ההנאה מן הצבע מגיעה רק בשעת לבישת הבגד, ורק בשעה זו מתחיל גם הביעור, שהוא, לדעתם, השימוש היום יומי שגורם לדהיית הצבע, ולמעשה להפסדו.

רש"י ותוספות חלוקים בהגדרת הנאה והפסד ביחס לדין הנאתן וביעורן באים כאחד. לדעת רש"י אנו דנים על השעה שבה הבגד מושבח, היא שעת צביעתו בצמח. על אף שבפועל לא הופקה עדיין מן הבגד הנאה על ידי אדם כלשהו, אנו רואים שעה זו כשעת ההנאה בגלל הרווח האובייקטיבי שרכש הבגד. ובאופן דומה אנו רואים בה גם את שעת הביעור, אף על פי שהצבע לא נעלם או דהה בשעה זו אלא רק עבר מן הצמח לבגד. הנאה וביעור מוגדרים בנקודה שבה הופקה ההנאה מפרי השמיטה, ואם הפרי נצרך בשעה זו (ומבחינת הצמח, שאיבד את הצבע שהיה בו, אכן מדובר בשעת הביעור) - השימוש מותר. לעומת רש"י, מאמצים תוספות וריטב"א בעניין זה גישה המתמקדת יותר באדם: ההנאה מן הבגד מתרחשת רק בעת לבישתו על ידי אדם, ובאופן דומה, ביעור הצבע הוא דהייתו. תוספות אינם משתמשים בקנה מידה אובייקטיבי אלא בוחנים את השפעת תהליך הביעור על האדם - צרכן ההנאה. הנאת האדם באה רק בשעת לבישת הבגד, ומבחינת האדם, הפסד הצבע הוא בשעת דהייתו.

הבדל זה בין רש"י ובין תוספות עשוי לשקף הבדל מהותי יותר בהבנת קדושת שביעית. עמדת רש"י מייצגת את ההבנה הבסיסית בעניין קדושת שביעית: ישנם חפצים מסוימים הקדושים בקדושה זו, וממנה מתחייבות הלכות מסוימות (שבתחילת השיעור שעבר מנינו אותן). לדעת חכמים, התנאי להיתר השימוש בפרות אלו למרות קדושתם הוא שהשימוש והביעור יבואו כאחד. אופן הגדרת הביעור וההנאה נובע מההסתכלות בחפץ או בתבואה כשלעצמם. מנקודת מבט אובייקטיבית זו, הביעור וההנאה באו בשעת הצביעה, הרבה לפני שאדם מסוים לבש את הבגד.

נראה שתוספות הבינו את העניין באופן שונה. לדעתם, קדושת שביעית אינה מעמד מסוים החל על פרות שגדלו בשביעית, שכתוצאה ממנו יש לנהוג בהם באופן מיוחד. למעשה, ההפך הוא הנכון: הקדושה חלה רק כאשר ניתן ליהנות מן הפרי ולבערו כאחד. במקרה כזה הקדושה חלה על הפרי, ולמעשה מחייבת את האדם ליהנות ממנו ולנצלו כראוי. לדעת רש"י, קודם ישנה חלות קדושה, וחיוב האדם ליהנות מן הפרי באופן המותר בא בעקבותיה. לדעת תוספות, היכולת להשתמש בפרי ולבערו קודמת להחלת הקדושה; על כן אנו דנים בביעור ובהנאה מנקודת מבטו של האדם, היות שאנו מעוניינים באפשרות שלו ליהנות מן הפרות.

יש להדגיש כי אין כל הבדל למעשה בין הבנת רש"י ובין הבנת תוספות. שניהם מסכימים (כפי שאומרת הגמרא) כי צביעת בגד מצמחים נחשבת כהנאתן וביעורן כאחד ומותרת בפרות שביעית. הם חולקים רק ביחס להבנת הגדרה זו. אלא שהמחלוקת ביניהם עשויה לשקף פערים משמעותיים בהבנת קדושת שביעית.

היש קשר בין הפרות שחלה עליהם קדושת שביעית ובין השימושים המותרים בהם? אם נקבל את דעת חכמים, כי השימוש מותר רק אם הנאתן וביעורן שווה - האם יכתיב הדבר גם אילו סוגי פרות יהיו קדושים בקדושת שביעית? האם רבי יוסי, הסבור כי מותר להשתמש בפרות שביעית לניקוי, חושב כי פרות שיכולים לשמש רק כחומרי ניקוי קדושים בקדושת שביעית? או שמא אף הוא סובר כי רק פרות שיש אפשרות ליהנות מהם ולבערם כאחד קדושים בקדושת שביעית, אולם משקדשו בקדושה זו, מותר להשתמש בהם בכל אופן השווה לכל נפש? תוספות במסכת בבא קמא מנסים לטעון כך בדעת רבי יוסי, אולם הם מודים כי הגמרא עצמה קושרת בין הדברים (כלומר: רק פרות שניתן לבער ולהשתמש בהם כאחד קדושים בקדושת שביעית; וראה, למשל, ברש"י סוכה מ ע"א ד"ה שהנאתו, המדגיש עניין זה).

נוכל לבחון שאלה זו לאור מה שאמרנו לעיל. אם קדושת שביעית היא מעמד עצמאי - היא יכולה לחול על פרות מסוימים מבלי לקבוע אילו שימושים מותרים בהם; מסברה, ניתן לומר שרק פרות שהנאתן וביעורן שווה קדושים בקדושת שביעית, אולם בשעת השימוש אין צורך להשתמש בהם דווקא באופן זה. לעומת זאת, אם הקדושה היא פועל יוצא של האפשרות להשתמש ולבער כאחד, לא ניתן להפריד בין חלות הקדושה ובין אופן השימוש בפרות, ולא נוכל לומר כי הקדושה חלה בגלל הפוטנציאל להנאתן וביעורן כאחד אך להתיר שימוש בכל אופן; על פי הבנה זו, הקדושה מתממשת רק בגלל היכולת להשתמש בפרות בשעת הביעור.

הרמב"ם (הלכות שביעית פ"ה ה"י) מציג עמדה מעניינת: תבואה שמשתמשים בה לניקוי - קדושה בקדושת שביעית (ויש להשתמש בה לניקוי, ולא להפסידה); אך פרות שניתן לאכלם - אסורים בשימוש אחר. לדעת הרמב"ם הקריטריונים לחלות קדושת שביעית על הפרות והקריטריונים להגדרת השימושים המותרים בפרות אלו - שונים. לדעתו, ניקוי בגדים - על אף שהנאתו וביעורו אינם באים כאחד - עדיין חשוב דיו להחלת קדושת שביעית. דבר דומה אנו מוצאים גם בירושלמי: הירושלמי מעדיף את כיבוס הבגדים על פני שימושים אחרים, בגלל העובדה שהוא שומר על ההיגיינה האישית של האדם; אולם למרות חשיבותו הרבה של שימוש זה, אין הוא קודם לאכילה בפרות הראויים למאכל. הגדרת הקדושה תלויה בחשיבות שימושיו של החפץ, אולם השימושים המותרים תלויים בגורם אחר לחלוטין - הנאתן וביעורן שווה: אם ניתן להשתמש באופן זה - למשל, בפרות העומדים לאכילה - הוא עדיף; אם לאו - כל שימוש אחר מותר.

מה הדין אם ניתן להשתמש בפרות בשני האופנים - באופן שהנאתן וביעורן שווה ובאופן שתנאי זה אינו מתקיים? הגמרא דנה בעלי עצים מסוימים, העשויים לשמש כמאכל בהמות וכעצי הסקה, והיא פוסקת כי אם הענפים נקטפו למאכל בהמה חלה עליהם קדושת שביעית, אך אם נקטפו להסקה - לא נתקדשו בקדושת שביעית. מה דין דברים המשמשים בדרך כלל למטרה אחת אולם נקטפו למטרה אחרת? איזה תפקיד יש ללוקט הפרות בהגדרת אופן השימוש ביבול? נראה שהגמרא דנה גם בשאלה זו, בהתייחסה לדין עצים שניתן להשתמש בהם באופן שהנאתן וביעורן כאחד (דוגמת עצי זית רכים, שניתן להשתמש בהם להדלקה). הגמרא קובעת כי "סתם עצים - להסקה הן עומדין". אם כך, גם אם חקלאי מסוים יחליט להשתמש בעציו להדלקה, לא תחול עליהם קדושת שביעית, משום שקנה המידה הוא השימוש הסטנדרטי.

אלא שרש"י בבבא קמא מסביר את הגמרא לעיל באופן שממנו משתמע כי גם סוגיה זו היא חלק ממחלוקת רבי יוסי וחכמים. חכמים אכן מסתכלים על אופן השימוש הסטנדרטי, ואינם מאפשרים הגדרה עצמאית של כל יחיד את אופני השימוש של היבול. לדעת רבי יוסי, לעומת זאת, יכול היחיד להגדיר את האופן שבו ישתמש ביבול: אדם שקטף יבול מסוים לצורך ניקוי, ישלול מפרות אלו קדושת שביעית גם אם הם ראויים לאכילה. לפי רש"י בבבא קמא (בניגוד לפירושו בסוכה, שם הוא מפרש באופן שונה), רבי יוסי לא הרחיב מעולם את היתר השימוש בפרות שביעית. רבי יוסי רק מאפשר לכל חקלאי להגדיר לעצמו את אופן השימוש בתבואה, וממילא הוא יכול גם למנוע את חלות קדושת שביעית - אם יחליט להשתמש באופן שההנאה והביעור אינם באים כאחד.

למרבה הפלא, דווקא במסגרת הסבר רש"י לדעת רבי יוסי אנו מוצאים דוגמה קיצונית ליכולת הסובייקטיבית להגדיר אם הנאתן וביעורן באים כאחד, ובעצם אם תחול קדושת שביעית. מעמד היבול אינו נקבע על פי השימוש הרגיל והמקובל בו אלא על פי כוונת הקוצר. קדושת שביעית אינה מעמד אובייקטיבי החל על תבואה שצמחה בשביעית, אלא היא נובעת מהיכולת ליהנות מן הפרות בדרך מסוימת או מכוונת הקוצר ליהנות מהם בדרך זו.

יש להדגיש כי הבנה זו ייחודית לרש"י בדעת רבי יוסי. רוב הראשונים חולקים על הבנה זו, ואינם מאפשרים הגדרה אישית של השימוש בתבואה. לדעתם, רבי יוסי חולק על מושג הנאתן וביעורן כאחד, ומתיר שימוש נרחב יותר בפרות שביעית. גם רש"י מביע עמדה זו רק בדעת רבי יוסי, בעוד שבדעת חכמים הוא מסביר כי יש להיצמד אל השימוש המקובל. עם זאת, עדיין מפתיע הדבר למצוא היבט כה סובייקטיבי בקדושת שביעית, אם גם בדעת מיעוט (כדעתו של רבי יוסי) שלא נתקבלה להלכה.

לסיום

השאלה שנידונה בשיעור זה מושפעת מהדיון בשיעור שעבר: מדעת רמב"ן, כי יש מצווה ליהנות מפרות שביעית, עולה שהקדושה אינה מעמד עצמאי החל על הפרות אלא תוצאה של מצווה זו ליהנות מן הפרות.