שיעור 14 - המלחמה במואב (ו)

  • הרב אלחנן סמט

המלחמה במואב - מל"ב ג', ד-כז

ט. נספח: "אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו"

המים והגשם בנבואת אליהו ובנבואת אלישע*

1. בחזרה לתיאור דמותו של אלישע ולשאלת ההכרה בו כיורשו של אליהו

האווירה השוררת בסיפורנו והנושא הנידון בו שונים מאד מאלו שבסיפורים הקודמים על אלישע (בפרק ב') וגם מאלו שבסיפורים הבאים עליו (בפרק ד'). בסיפורים הסובבים את סיפורנו דמותו של אלישע מצויה במרכז והאווירה השוררת בהם - אינטימית בדרך כלל. סיפורנו, לעומת זאת, 'חובק זרועות עולם': מתוארת בו התרחשות צבאית-פוליטית המשתרעת על פני מרחבים של ארבע מדינות, ומעורבים בה ארבעה מלכים על צבאותיהם. אמנם נבואתו של אלישע עומדת במוקד העלילה, אולם הסיפור עצמו אינו על אלישע. האירוע עצמו - המלחמה במואב - הוא עיקרו של סיפורנו, ואילו הופעתו של אלישע במהלכו ותוכן נבואתו נועדו להבהיר את יחסו המורכב של ה' למלחמה זו.

מסיבה זו הקדשנו את העיונים בסדרה זו, עד לעיון הנוכחי, לבירור נושאו העיקרי של הסיפור - המלחמה במואב, ואילו דמותו של אלישע, כפי שהיא משתקפת בסיפורנו, לא נידונה כלל. בעיון הנוכחי אנו באים להשלים את החסר.

דווקא בגלל ההבדל שציינו בין סיפורנו לבין קודמיו בפרק ב', יש בסיפורנו המשך של הנושא הנידון בפרק ב': ביצור מעמדו של אלישע וחיזוק ההכרה בו כנביא הדור - יורש מקומו של אליהו רבו. בפרק ב' זכה אלישע בהכרה מאת ה' ובהכרת אליהו רבו כיורש 'פי שנים ברוחו', ואחר כך זכה אף להכרתם של בני הנביאים ושל תושבי יריחו; בסיפורנו מתרחבת ההכרה בו: מלכי ישראל ויהודה, ובעקבותיהם עם ישראל כולו, מכירים באלישע כנביא הדור. הופעתו בסיפורנו היא הראשונה שבה פועל אלישע באירוע ברמה הלאומית; והזירה שאלישע פועל בה כעת היא רחבה ביותר: מלחמה משותפת לישראל ויהודה, ואף מלך אדום משתתף בה, ומחלה אף הוא את פני הנביא.

נראה שזמן לא רב עבר מאז הסתלקותו של אליהו ועד למלחמה במואב.[1] סמיכות הזמן בין האירועים המתוארים בסוף פרק ב' לבין היציאה למלחמה המתוארת בסיפורנו נרמזת בפסוק האחרון של פרק ב' (כה): "וילך משם אל הר הכרמל ומשם שב שמרון". אלישע שב לשומרון כדי שיהא מצוי בה לקראת האירוע הבא:

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן, וַיִּפְקֹד, אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. (ג', ו)

ובין היוצאים משומרון, אף הנביא שנכנס זה עתה לתפקידו - אלישע המלווה את צבאות ישראל. מחמת הזמן הקצר שעבר בין האירועים, עדיין אין אלישע מוכר כל צרכו, ושמעו טרם הגיע למלך יהודה ואף לא למלך ישראל, שאלישע פועל בתחומו; לפיכך הם אינם מודעים להימצאותו בקרב המחנה. על שאלת יהושפט (יא) "האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו" אין בפי מלך ישראל תשובה. רק לאחד מעבדי מלך ישראל, כבר נתגנבה השמועה על מינויו של אלישע לנביא ועל נוכחותו בקרב המחנה. שים לב כיצד מתארו אותו שר אלמוני בדרך המהווה הוכחה לכך שאלישע עדיין נביא שאינו מוכר, ומי שמציע את שמו, עליו גם לבסס את מקור סמכותו:

...פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ. (י"א)

אין הוא מתאר את אלישע באחד המעשים שהספיק לעשות (למשל, 'פה אלישע אשר רפא את המים ביריחו'); שכן מעשים אלו נעשו בקירוב זמן ובמקום המצוי בשולי הממלכה, בקרב ציבור קטן יחסית, ועל כן לא נתפרסמו עדיין. לפיכך, רק היותו של אלישע תלמידו של אליהו מזכה אותו בשלב זה בהכרה.

2. "גדול שימושה יותר מלימודה"

תיאורו של אלישע בפי אותו שר ישראלי כמי "אשר יצק מים על ידי אליהו" - מה פירושו? אין זה ניב בעלמא, אלא תיאור ריאלי של שירות התלמיד את רבו, פשוטו כמשמעו. כדבר התלמוד הירושלמי (עירובין פ"ה ה"א): "אפילו אליהו מבקש מים לפניו, היה אלישע נותן על ידיו". תיאור זה של אלישע שימש בסיס לדרשה המובאת במסכת ברכות ז ע"ב:

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר: "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו". 'למד' - לא נאמר, אלא "יצק", מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה.

מה שמסיקה דרשה זו מתיאור המצוי בפיו של אדם זר ובלתי מוכר לנו, מסיקה דרשה אחרת ממעשיו של אלישע עצמו (אליהו רבה ה):

(מל"א י"ט, כא): "וילך אחרי אליהו וישרתהו" - 'וילמד ממנו' - לא נאמר, אלא "וישרתהו". מכאן אמרו: גדולה שימושה יותר מלימודה.

ואף רלב"ג (שם) פירש בדרך זו את מטרת הליכתו של אלישע אחרי אליהו לשרתו:

וקם והלך אחרי אליהו ושרתו, כדי שילמד יותר מחכמתו ממה שילמדו שאר תלמידיו. כי המשרת הוא תמיד עם הרב, ורואה מנהגיו ושומע דבריו תמיד, וילמד יותר ממה שילמד התלמיד שאינו משרת.[2]

לפי דבריו, מהווה שימושו של הרב ( - שירותו האישי) סוג של לימוד ממנו, ויתרונו על פני הלימוד הרגיל בכך שהוא תמידי. כך מתאפשר לתלמיד לימוד רב יותר, הן בכמות הזמן והן בחשיפה לנושאים מגוונים. התלמיד זוכה ללמוד בעת "שרואה מנהגיו ושומע דבריו" של רבו, גם בחיי היום-יום שלו, על כל פרטיהם הקטנים.

אפשר שכוונת דרשותיהם של חז"ל הייתה ליותר מכך: 'שימושה של תורה' אינו רק סוג של לימוד תורה שיש בו יתרונות כמותיים ואיכותיים. זהו סוג שונה במהותו של קשר נפשי בין הרב לתלמידו. קשר זה נוצר על ידי מתן שירות אישי וחיים בצוותא עם הרב, ויש בו עדיפות מהותית על הקשר האינטלקטואלי הנוצר בין הרב לתלמידו בלימודם המשותף. בין הרב למשמשו נוצרת זיקת נפש מעין זו שבין האב לבנו,[3] והתלמיד המשמש את רבו זוכה להעשיר את נפשו מתוך מגע קרוב עם נפש רבו בתחומים שאין למילה הנאמרת תפיסה כלל.

ביותר חשוב מגע נפשות זה ביחסי רב-נביא ותלמידו המכשיר עצמו אף הוא לנבואה. לפיכך רק התלמיד-המשרת, המשמש את רבו ויוצק מים על ידיו, יכול לרשת את רבו ולהיות ממשיך דרכו, משום שרק תלמיד כזה הכיל בנפשו שלו ובאישיותו את נפש רבו ואת מידותיו.

ועדיין ניתן להוסיף על כך: בשרותו של התלמיד את רבו, נוצרת בין הרב לתלמידו זיקה הדדית. אף התלמיד נותן לרבו משלו, ובכך קולט אף הרב דבר מה המצוי בנפש תלמידו. אישיותו של התלמיד נבחנת אצל רבו, ואולי אף משפיעה עליו ונמזגת בו.[4] אפשר שאף לכך כיוון אותו שר שתיאר את אלישע כמי "אשר יצק מים על ידי אליהו". יציקת מים במשמעות סמלית של יציקת רוח, הרי מצאנו בדברי הנביא (אמנם בהקשר שונה לגמרי):

כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה
אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ. (ישעיהו מ"ד, ג)

אלישע 'אשר יצק מים על ידי אליהו' הוא אפוא לא רק המשרת שהפנים את דמותו של רבו, ועל כן ראוי להיות יורשו וממשיכו, אלא גם זה ששימש את רבו בדרך של נתינה לרבו. יציקת המים על ידי אליהו מסמלת אולי את יציקת רוחו של אלישע לפני רבו ואת הלגיטימציה שזוכה רוח אלישע מידיו של אליהו.

כך או כך, רק משום שאלישע שימש את אליהו כמשרתו, הוא זוכה להמלצה זו, כנביא הראוי לדרוש את ה' מאותו. שירות זה של התלמיד לפני רבו הוא שמבטיח כי התלמיד הוא ממשיכו הנאמן של רבו.

תגובתו של יהושפט למשמע דברי אותו שר מעידה שתיאור זה של אלישע אכן קלע למטרה:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה'![5] (י"ב)

מניין ליהושפט הביטחון הזה?[6] רלב"ג מבאר כי דבר השר בתארו את אלישע הם שהביאו את יהושפט למסקנתו:

"פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" - כי המשרת הוא תמיד לפני רבו, ולזה ייתכן שילמד יותר, ולזה שפט יהושפט שיש את אלישע דבר ה'.

הכרתו זו של יהושפט (ובעקבותיו גם של הנוכחים האחרים) באלישע, כנביא הבא במקומו של אליהו, מקבילה להכרתם של בני הנביאים בו:

נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע. (ב', טו)

3. "אם יהיה… טל ומטר" - "לא תראו רוח ולא תראו גשם"

הופעתו הראשונה של אלישע לפני מלך ישראל (וכן לפני מלך יהודה ומלך אדום) מעלה את הצורך להשוות את הופעתו זאת עם הופעתו הראשונה של אליהו בנסיבות דומות, בעת שהופיע לראשונה לפני אחאב מלך ישראל.[7] ואכן, כמה דמיונות לשוניים וענייניים רומזים לקשר בין סיפורנו לבין סיפור הבצורת והפסקתה בפרקים י"ז-י"ח במלכים א.

לשון השבועה בפי אלישע, המשמשת מבוא לדבר ה' שבפיו, מזכירה לנו את זו שהייתה בפי אליהו בהופיעו לפני אחאב:

אליהו (י"ז, א)

אלישע (ג', יד) 

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ … חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: חַי ה' צְבָאוֹת [8] 

אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו.

אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו.[9]

אף בבואנו להמשך דבריהם נדמה שיש דמיון בין שני המקומות:

אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר
כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.

(טז) כֹּה אָמַר ה': עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים.
(יז) כִּי כֹה אָמַר ה': לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם
וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם, וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם.

כמובן שאף דמיון זה לא בא אלא להבליט את הניגוד הגמור: אליהו נשבע על עצירה מוחלטת של המטר ב"שנים האלה", ואילו אלישע דווקא מבטיח כי ירדו גשמים; ואף על פי שגשמים אלו ירדו במרחק ואין רואים את ירידתם במדבר אדום (שאינו מקום גשמים) יגיעו מים רבים, מי השיטפונות, מדרך אדום אל 'הנחל הזה', ימלאו את גביו וירוו את צמאו של כל חי - של אדם ובהמה.[10]

הנה, שוב מופיע לפנינו הניגוד שראינו בהשוותנו את נס ריפוי המים ביריחו על ידי אלישע לנס עצירת הגשמים על ידי אליהו[11]: תחילת הופעתו של אליהו הייתה במניעת הגשמים, ופירוש הדבר, כליון ומוות לאדם ולבהמה. שלבי הבצורת הקשה מתוארים שם בהמשך לשבועתו של אליהו: ראשית מתייבש הנחל - נחל כרית (המצוי אף הוא במדבר, מזרחית לאזור ההר) - "וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ" (י"ז, ז); אחר כך בא הרעב על האדם ובעקבותיו המוות (י"ז, יב): "אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת… ואכלנהו ומתנו"; ולבסוף סובלות אף הבהמות שאינן מוצאות עשב בשדה (י"ח, ה) "אולי נמצא חציר ונחיה סוס ופרד ולא נכרית מהבהמה".[12]

באותו סדר עצמו מבשר אלישע על בואם של המים ועל התוצאות מכך: כתוצאה מאותם גשמים רחוקים היורדים בארץ אדום, שביחס אליהם אמר אלישע "לא תראו רוח ולא תראו גשם", תתחיל זרימת מים בנחל היבש (טז-יז): "עשה הנחל הזה גבים גבים… והנחל ההוא ימלא מים"; אחר כך תהיה החייאת האדם במים אלו "ושתיתם אתם"; ולבסוף - הצלת הבהמות "ומקניכם ובהמתכם".

הניגוד בין שתי הופעות ראשונות אלו של שני הנביאים לפני מלך ישראל מתעצם עוד יותר כאשר שמים לב לכך שלא רק אליהו מופיע לפני אחאב כנביא זעם, אלא אף אלישע מופיע כך לפני יורם בן אחאב:

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: מַה לִּי וָלָךְ,לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ
… לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. (י"ג-י"ד)

ואף על פי כן, לא בשורת כליון בפיו, אלא בשורת הצלה וחיים.

שוב עלינו לחזור על מה שכתבנו בעיון ג בסדרת העיונים הקודמת (בסוף סעיף 3): אליהו ואלישע פעלו את פעולותיהם ההפוכות הללו בנסיבות שונות לגמרי. ולא זו בלבד, אלא שאלישע לא פעל במקומנו כנביא הגוזר מדעתו וה' מקיים את גזרתו, אלא רק כנביא אשר 'הייתה עליו יד ה'' (פס' טו) והוא מודיע את דבר ה' לשואליו.[13] ממילא אין בהשוואה זו כדי להעמיד את המעשים הללו, מצד עצמם, זה לעומת זה. השוואתנו אותם נובעת מהיות כל אחד משני המעשים הללו פתיחה לפעילותו של הנביא בקרב עם ישראל. פתיחות הפוכות אלו מסמנות את דרכם השונה, ואף ההפוכה, של שני הנביאים הללו בכל המשך דרכם בקרב ישראל.[14]

4. "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות"

ההשוואה שעשינו בסעיף הקודם בין הופעתו של אלישע בסיפורנו לבין ראשית דרכו של אליהו בפרקים י"ז-י"ח נמשכת גם לסיפור על אליהו בכרמל, בעת שכינס לשם את כל ישראל למבחן האמונה המכריע:

אליהו - פרק י"ח

אלישע 

(לד) וַיֹּאמֶר: מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם
וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים …
(לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ, וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם .

 

(לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר …

(כ) וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה
וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם

תיאור הזמן 'עלות המנחה' משותף רק לשני המקומות הללו במקרא.[15] והנה, בשני המקומות הללו קשור ציון הזמן המיוחד הזה במים הממלאים את הארץ.

מהו זמן זה של 'עלות המנחה' והאם הוא זמן שווה בשני הסיפורים?

בסיפור על אליהו זמן 'עלות המנחה' הוא זמנה של מנחת התמיד של בין הערבים (כפירושם של ר"י קרא ורד"ק לפסוק כט שם), שהרי על נביאי הבעל נאמר בפסוק כט (שם): "ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה". אולם מהו הזמן המצוין בסיפור אודות אלישע "בבקר כעלות המנחה"? התשובה הפשוטה נמצאת בדברי רד"ק: "בבקר, בעת עלות מנחת הבקר" - היא מנחת התמיד של שחר.[16] ואם כן, תיאורי הזמן של "עלות המנחה" שבסיפור של אליהו ובזה שעל אלישע מצויים בשני קצותיו של היום: אליהו פעל את פעולותיו ונשא את תפילתו עם סיום היום, לפנות ערב, ואילו תוצאות נבואתו של אלישע ניכרו השכם בבוקר.

אף תיאור 'מילוי המים' שונה בשני הסיפורים: בסיפור על אליהו, מים אלו באים להכין את האירוע שעליו ישא הנביא את תפילתו "בעלות המנחה". מילוי המים, נשיאת התפילה ואף ההיענות לה באש היורדת מן השמים, כל אלו נועדו להכין את העיקר שיבוא בהמשך - את מעמד האמונה על הר הכרמל בקריאת כל העם "ה' הוא הא-להים". לגילוי אמונה זה ולהבעתו, נאה זמן סוף היום ותחילת הלילה: "ואמונתך בלילות".[17]

לעומת כל זאת, לאחר שאלישע נשא את נבואתו על המים שעתידים להופיע בנחל, עת הגיע זמן "עלות המנחה" של הבוקר למחרת, נתקיימה נבואתו, ומים רבים מלאו את הארץ. לא כאמצעי, אלא כהתקיימות דבר ה' בפי נביאו. מים אלו שבאו לעת בוקר - להגיד חסדו של ה' באו - "להגיד בבקר חסדך".

נמצא כי אף את פעולתו של אליהו בהר הכרמל, כשפעל לקראת חידוש הגשמים, יש להשוות לפעולתו של אלישע בהקשר דומה. גם כאן ניכר ההבדל בין המים הנוצקים על הר הכרמל וממלאים את התעלה, למים השוטפים בנחל וממלאים את הארץ; בין עלות המנחה לפנות ערב לעלות המנחה בבוקר; בין הנביא הפועל להביא את בני עמו לאמונת ה' בלילות לנביא שמגמתו להביא אל בני עמו את חסד ה' בבקרים.

5. "כי אצק מים על צמא"

מפליא הדבר, שבבוא אותו שר אלמוני משרי מלך ישראל לתאר את טיב הזיקה שבין אלישע לאליהו רבו, השתמש דווקא במוטיב המים ויציקתם כמאפיין קשר זה ביניהם:

...פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ. (י"א)

והרי נוכחנו כי מוטיב זה הוא המבדיל ביניהם!

אפשר כי הקשר הרמוז בין שני האירועים, בהר הכרמל ובסיפורנו, קשר שעמדנו עליו בסעיף הקודם, הוא שגרם למדרש לדרוש תיאור זה שבפי השר, ולקשר גם אותו למעמד בהר הכרמל. יציקת המים של אלישע על ידיו של אליהו מתפרשת במדרש זה לא כמעשה תמידי של שירות, אלא כאירוע חד פעמי שאירע בהר הכרמל.

וכך נאמר במדרש אליהו רבה פרק יז:

וכי תעלה על דעתך שמשנים עשר כדים של מים (- שציוה אליהו ליצוק) נתמלא כל המקום (- בית סאתיים, שהוא שטח גדול) מים? אלא כשאמר להם לתלמידים שלו: 'מי שיש לו מים יבוא ויצוק על ידי' אמר לו אלישע: 'יש לי מים בכדי'. אמר לו אליהו: 'בוא וצק על ידי'. מייד היה בא אלישע ויצק על ידיו, ויצאו מהן עשר מעיינות (- מעשר אצבעות ידיו של אליהו), עד שנתמלא כל המקום מים, שנאמר: "פה אלישע אשר יצק מים על ידי אליהו".[18]

אם נמשיך את כיוון המדרש הזה להמשכו של פרק י"ח, ברור הדבר שאותו תלמיד אשר יצק מים על ידיו של אליהו מעל המזבח בעת עלות המנחה, הוא גם זה שהמשיך ללוותו אל ראש הר הכרמל:

וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ: עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם
וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר: אֵין מְאוּמָה
וַיֹּאמֶר: שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים.
וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר: הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם
וַיֹּאמֶר: עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב: אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם.
וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל … (מ"ג-מ"ה)

הרעיון המסתתר מאחרי המדרש הזה ומאחרי המשכו המשוער (המזהה אף את נערו של אליהו הפועל בסוף הפרק עם אלישע) הוא, שאליהו מזוהה כנביא עוצר הגשמים, ואילו אלישע הוא הנביא שריפא את המים הרעים שביריחו, ושבישר את בואם של מי הגשמים מדרך אדום. לפיכך, בדין הוא שבשעה שאנו מוצאים את אליהו פועל פעולה הפוכה מזו המאפיינת את דרכו, יציקת מים בכרמל לקראת חידוש הגשמים, ותפילה ובשורה על הגשם הקרב בראש הר הכרמל, ייעשה הדבר באמצעות תלמידו ויורשו; שכן הורדת גשמים והבאת מים - זו מדתו של אלישע, וכשאליהו נוקט מידה זו, ודאי באמצעות אלישע תלמידו עשה כן.

נקודת המוצא בכתוב של מדרש זה אינה בפסוקים שבפרק י"ח אלא דווקא בפסוק שבפרקנו: תיאורו של אלישע כמי "אשר יצק מים על ידי אליהו". אלישע מתואר דווקא בשירות זה ששירת את רבו, משום שבכך מסומלת מידתו של אלישע 'ליצוק מים על צמא'. בתיאור זה ניתן אפוא אפיונו לא רק כמשרת נאמן, אלא גם כאישיות עצמאית השונה מזו של רבו, אך המשלימה ומתקנת אותה. לפיכך מצייר המדרש את אלישע כמי שהחל ביציקת מים על ידיו של אליהו כבר בהר הכרמל, בפגישתו הראשונה עם רבו. אולם אלישע ממשיך ויוצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אף בהיותו נביא עצמאי. בכך, בעצם, הוא מקיים את הצוואה שנצטווה בעבר הירדן, והוא בבחינת 'יוצק מים על ידיו של אליהו' כל העת.

6. המים וחסרונם בסיפורנו ובמל"א י"ז-י"ח ושייכות אליהו ואלישע לכך

'מוטיב המים' בסיפורנו כולל בתוכו (בזעיר אנפין) את כל היסודות של 'מוטיב המים' בפרקים י"ז-י"ח, ואנו מקביל עתה ביניהם.

א. כמו בפרקים י"ז-י"ח גם במקומנו תחילת הסיפור היא במחסור במים, בצימאון שיש בו סכנה לקיום:

י"ז, ז וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ. (וכן י"ח, ה)

ג', ט-י וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ…

ב. כמו שם, גם בסיפורנו נשלח הנביא לבשר על הורדת גשם:

י"ח, א לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ג', יז כִּי כֹה אָמַר ה': לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם…

ג. כמו ששם יורד גשם סוחף - (י"ח, מה) "ויהי גשם גדול" - ומציל את שומרון מן הרעב הכבד, גם בסיפורנו באים מי השיטפון - (כ) "והנה מים באים מדרך אדום ותמלא הארץ את המים" - ומצילים את שלושת הצבאות מן הצימאון ומסכנת הנפילה ביד מואב מחמתו.

מובן שניתן להצביע על הבדלים שונים בין שני המקומות, אולם אנו, בסיום לסדרת העיונים המעמתים את דמותו של אליהו שם עם דמותו של אלישע בסיפורנו, נציין הבדל עקרוני כללי: הבדל זה הוא בעמדתו של הנביא ובמידת שייכותו לכל אחד מן השלבים הזהים בסיפורו, שלבים שאותם ציינו לעיל.

בסיפור שבפרקים י"ז-י"ח קשורה הבצורת באופן מובהק באליהו: שבועתו היא סיבת הבצורת, ושלבי החמרתה כרוכים בתיאור מעשיו השונים של אליהו.[19] לעומת זאת בסיפורנו, שלב הצימאון והמחסור במים אינו קשור בכל דרך לאלישע: הוא אינו נובע מחמתו, ובשלב זה של הסיפור אין אנו יודעים כלל על הימצאו במחנה.

הפוך הדבר בשלב נתינת המים: בפרק י"ח אמנם מצווה ה' על אליהו להראות אל אחאב "ואתנה מטר על פני האדמה". אולם אליהו אינו מזדרז להבטיח את חידוש הגשמים, לא לאחאב בפגישתו עמו, ואף לא לעם הנאסף אל הכרמל.[20] אף לאחר הצלחתו הגדולה של אליהו להשיב את ישראל לאמונת ה', אין הוא מבשר להם על בוא הגשם הקרוב. את תפילתו על כך הוא נושא בצנעה, ואת ההודעה על בואו הקרוב הוא מוסר לאחאב בלבד (פס' מא-מד). בסיפורנו, לעומת זאת, עובר אלישע מהר מאד משלב התוכחה והכעס המופנים כלפי יורם מלך ישראל, לנבואה פומבית וברורה שאין בה כל תנאי או השהייה, ובה הוא מבשר בשם ה' על בואם של המים המצילים.

שלא כמו בפרק י"ח, שם ירידת הגשם נעשית 'בקושי', לאחר חבלים של תפילה וציפייה,[21] מגיעים המים בסיפורנו לאחר נבואתו של אלישע ללא כל עיכוב המתואר בכתוב, ובכך מתקיימת נבואתו.[22]

השוואה כללית זו מלמדת אף היא על הניגוד בין הרב לתלמידו: כל אחד מן הנביאים מזוהה עם אותו שלב בסיפור המתאים למדתו: אליהו מזוהה עם הבצורת, אך מצוי בצל האירועים במה שנוגע לירידת הגשם; אלישע, לעומתו, מצוי בצל גמור בשעת המחסור במים, אך הוא מזוהה לחלוטין עם בואם אל הארץ.


* ראה מה שכתבנו בסיומו של עיון המבוא (א) בסדרת עיונים זו.

[1] המלחמה במואב התרחשה כנראה בשנת מלכותו הראשונה של יורם או בסמוך לה - ראה עיון ז הערה 1. פעולתו האחרונה של אליהו המתוארת במקרא לפני הסתלקותו הייתה לבשר לאחזיהו אחי יורם כי ימות מחמת פציעתו, וזמן קצר אחר כך אכן מת אחזיהו (א', יז) ויהורם אחיו מלך תחתיו. כאמור, יצא הלה למלחמה במואב בראשית מלכותו. נמצא אפוא שבפרק הזמן שבין מות אחזיהו למלחמת יורם במואב התרחשו האירועים המתוארים בפרק ב' - עליית אליהו ומעשיו הראשונים של אלישע.

[2] רלב"ג חוזר על דברים אלו בקיצור גם במקומנו, ודבריו יובאו בסוף סעיף זה.

[3] "אבי אבי…" צעק אלישע בראותו את אליהו נלקח מעמו (ב', יב). וראה עוד בספרנו פרקי אליהו עמ' 526.

[4] "אמר ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יתר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז' ע"א).

[5] יש להשוות את תגובתו זו של יהושפט לתגובה הפחות בהירה שלו לדברי אחאב בכ"ב, ח "אל יאמר המלך כן". שם אין יהושפט מנסח את דבריו על דרך החיוב כמו במקומנו.

[6] רד"ק ורלב"ג בפירושו השני (וכן בעל המצודות ומלבי"ם) פירשו, כי עצם נוכחותו של אלישע במחנה הצבא מעידה שיש אותו דבר ה' "שהרי הוא לא בא לעשות מלחמה, למה בא? לא בא אלא על ידי נבואה" (לשון רד"ק). וראה דברינו בעיון א הערה 4.

[7] בסדרת העיונים הקודמת ("אלישע בראשית דרכו") בעיון ג - ריפוי מי יריחו, ערכנו השוואה בין הנס הראשון שחולל אלישע כנביא עצמאי לבין הנס הראשון שחולל אליהו, ואילו כאן אנו משווים את פעילותם הנבואית הראשונה של השניים במישור הלאומי.

[8] ההבדל בכינוי ה' בין אליהו לאלישע נובע מכך שאלישע עומד לפני מלכי ישראל וצבאותיהם. צבאות ה' הם בני ישראל, כנאמר בשמות י"ב, מא "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". נמצא שאין הבדל עקרוני בין תיאור ה' בפי אליהו לזה בפי אלישע, ורק הסיטואציה המיוחדת שבה עמד אלישע גרמה לשינוי. אולם אף אליהו נשבע במילים כמו אלו של אלישע במל"א י"ח, טו, וראה בהערה הבאה.

[9] לשון השבועה הזאת "חי ה'… אשר עמדתי לפניו" באה בספרנו ובמקרא כולו עוד פעמיים: פעם אחת בפיו של אליהו במל"א י"ח, טו ופעם אחת בפיו של אלישע במל"ב ה', טז. וראה ב'פרקי אליהו' עמ' 23-22, שם עמדנו על ביאור המילים "אשר עמדתי לפניו".

[10] על כוונת דבריו של אלישע ועל מהותו של נס בואם של המים עמדנו בהרחבה בעיון המבוא ב סעיף 2, תת סעיף 3: "הרקע האקלימי לנס בואם של המים".

[11] ראה בסדרת העיונים הקודמת עיון ג "ריפוי מי יריחו" סעיף 3.

[12] סדר דומה נמצא אף בתיאור הבצורת בפי ירמיהו י"ד, א-ז "על דברי הבצרות:" א. "באו על גבים לא מצאו מים"; ב. "בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם" (ד); ג. "כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא ופראים… כלו עיניהם כי אין עשב" (ה-ו).

[13] כך נאמר בפסוקים טו-יח: "ותהי עליו יד ה'. ויאמר: כה אמר ה'… כי כה אמר ה'… ונקל זאת בעיני ה'…". אליהו במעשה המקביל, לעומת זאת, אף שנשבע בשם ה', גזר על הבצורת מדעתו, ראה פרקי אליהו עמ' 31-28.

[14] עוד יש להוסיף על השוואה זו בין הופעתו הראשונה של אליהו בהקשר הלאומי לפני מלך ישראל להופעתו המקבילה של אלישע בסיפורנו: את אליהו לא מצאנו פועל כלל בהקשר למלחמותיהם של ישראל שהיו בדורו (ראה מה שכתבנו על כך במאמרנו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן הדד [מל"א כ']", מגדים טז, אדר ב תשנ"ב, עמ' 58), ואילו אלישע נושא את דבריו בסיפורנו בקרב צבאות ישראל היוצאים למלחמה באויבם, והוא מבשר על ישועתם וניצחונם.

[15] בפרק י"ח הוא מופיע פעם נוספת באותו הקשר בפסוק כט: "ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו (- נביאי הבעל) עד לעלות המנחה". וראה מיד להלן בגוף העיון.

[16] בלשון חכמים 'זמן מנחה' קשור לתפילת המנחה שזמנה אחר הצהריים, כמשמעות ציון הזמן בסיפור על אליהו. לפיכך מקשה מדרש תנחומא (כי תשא כט):

"ויהי בבקר בעלות המנחה" - מי שהוא אומר "בבקר" אומר "כעלות המנחה"? אמר רבי תנחומא: שטף של גשמים ירד בדרום (- בארץ אדום) בבוקר, ובאו להם המים כעלות המנחה (- לפנות ערב).

רש"י ור"י קרא הביאו מדרש זה כביאור לפסוק כ, ואף רלב"ג ניתק בין ציון הזמן "בבקר" לזמן "כעלות המנחה" מסיבות אחרות. אולם כל הפירושים הללו אינם כפשוטו של מקרא: זמן "עלות המנחה" במקרא אינו דווקא לפנות ערב, שהרי שתי מנחות הן - של תמיד של שחר ושל תמיד של בין הערביים.

[17] ראה דברינו בפרקי אליהו עמ' 174 בחלקו העליון.

[18] א. מדרש זה מקדים את שירותו של אלישע לפני אליהו, עוד בטרם נפגשו השניים בפעם הראשונה, על דרך 'אין מוקדם ומאוחר במדרש'. אלישע נפגש עם אליהו לראשונה בשדות אבל מחולה, כאשר שב אליהו מהר חורב, כמתואר בסוף פרק י"ט. ברור מן הכתוב שם, שאלישע לא הכיר עד אז את אליהו הכרות אישית. ועוד ברור לגמרי, שהאירועים בפרק י"ט אירעו לאחר אלו שבפרק י"ח. מסיבה זאת, וכן מפני שהמדרש מפקיע את המילים שבסיפורנו "אשר יצק מים על ידי אליהו" ממשמען הפשוט, הוא אינו יכול להיחשב, כמובן, כפשוטו של מקרא.

ב. רש"י הביא מדרש זה הן בפרק י"ח (פסוק לד ד"ה שלשו וישלשו) הן בפרקנו (פסוק יא ד"ה אשר יצק), והוסיף נופך לדברי המדרש, בהסבירו את כוונת אותו שר שמצא לנכון להזכיר דווקא אירוע זה שאירע בכרמל: "[הואיל] ונעשה נס במים על ידיו (בכרמל) ראוי הוא שיעשה נס לנו במים על ידיו (- במדבר אדום)".

[19] ראה פרקי אליהו, בסדרת העיונים 'בצורת', עיונים ג-ו.

[20] ראה פרקי אליהו, בסדרת העיונים 'כרמל', עיון א1 ועיון ב3.

[21] ראה פרקי אליהו, כרמל עיון יא.

[22] אמנם בפועל הגיעו המים אל הנחל רק בבוקר יום המחרת לאחר היום שבו נשא אלישע את נבואתו (ובדבר זה התקשה רלב"ג בביאורו לפסוק כ, ועל כן שינה את תפיסת הזמנים בסיפורנו שלא כפשט המקרא), אולם דבר זה היה הכרחי הן מחמת הסיבה הטבעית לבואם של המים והן מחמת התכלית של בואם. הסיבה לבואם של המים היא ירידת הגשמים הרחק בהרי אדום, שעות אחדות חייבות לעבור אפוא עד שמי הגשמים הללו יגיעו כשיטפון עד לנחל שבמדבר אדום. התכלית של בוא המים הייתה, לא רק להרוות את צימאונם של הצבאות, אלא גם להיראות למואבים כדם. דבר זה אפשרי רק לאחר זריחת החמה (כב) "והשמש זרחה על המים, ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם".

נמצא שהעיכוב בבוא המים הוא חיוני להגשמת דבר הנביא. אך על כל פנים עיכוב זה אינו מתואר בכתוב, אלא ההפך מכך: תיאור בוא המים מצוי ברצף אחד עם סיום דבר הנביא המודיע על בואם.