שיעור 14 - לימוד תורה - יצירה או חשיפה?

  • הרב חיים נבון

לימוד תורה - יצירה או חשיפה?

א. יצירה או חשיפה?

חז"ל סיפרו לנו כמה סיפורים מדהימים על מחלוקות הלכתיות שבהן נכנע הקב"ה בפני כוחם של חכמי ישראל. הסיפור המוכר ביותר - וגם המדהים ביותר - הוא זה המתייחס לתנורו של עכנאי, סוג מסוים של תנור, שחכמים ורבי אליעזר נחלקו האם הוא מקבל טומאה:

"תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח! נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו! חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו! הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?! לא נפלו, מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו, מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו! יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'! מאי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול; שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות' " (בבא מציעא נט:).

חז"ל מספרים לנו סיפור מדהים. מעשה "תנורו של עכנאי" הוא אחד הסיפורים הידועים ביותר בין לומדי התורה, ובכל זאת, ספק האם רבים ירדו לעומק משמעותו המהפכנית. חז"ל מספרים לנו שלחכמי ישראל אסור לבטל את דעתם גם בפני סמכותה העילאית והמוחלטת של בת קול. ודאי שבקביעה שמיימית שמקורה עליון יש יותר אמת מאשר בהשערה אנושית; העיקרון הבסיסי של עולם הלימוד שראינו, מוביל אותנו למסקנה מהפכנית בדבר טיבה של התורה שבעל פה.

לכאורה אפשר היה להסביר שיש כאן סייג פורמלי: למרות שברור שדברי הבת-קול אכן נכונים ואמיתיים יותר, לחכמי ישראל אסור להתחשב בה, מסיבות שונות. אך אם אכן במהלך הלימוד מנסים חכמי ישראל לגלות את ה"אמת" - איך יכלו לדחות את דבריה של בת-הקול בנימוק הפורמלי ש"לא בשמיים היא"?! גם אם יש כאן חריגה מהנהלים הרגילים של פסיקת ההלכה, הרי מרגע שנודע לחכמים שפסיקתם שגויה, היה עליהם לחזור בהם! ייתכן שיש כלל פורמלי הקובע שהכרעות הלכתיות צריכות להתקבל על ידי בני אדם, ללא היעזרות בבת קול. אבל לאחר שכבר נודע להם, בדיעבד, שפסקם הוא טעות ושקר, היה על חכמים לשקול מחדש את הדין הנידון!

לעניות דעתי נראה שההסבר הטוב ביותר למעשה תנורו של עכנאי הוא שאין פעולת הלימוד מכוונת לגילוי ולחשיפת "אמת" אבסולוטית, אלא ליצירה ולהתקדמות. בכך דומה ההלכה ליצירת אמנות יותר מאשר למערכת מתמטית נוקשה, באשר אין היא מחייבת מסקנה מסוימת וחד-משמעית. זהו לדעתי ההסבר הסביר ביותר לשלילת הקביעות ההלכתיות שמקורן מעל לעולם הזה, ולהתעלמות המוחלטת מהן. זוהי השאלה שבה נעסוק היום: האם לימוד תורה הוא אכן יצירת יש מאין, או חשיפה של אמת מוחלטת שרק צריך לקלוע אליה. למען ההגינות, אומר מראש כי אני מצדד בהבנה הראשונה, כמעט ללא סייג; אך אי אפשר לומר שעמדה זו היא קונצנזוס בעולם התורה. ישנם רבים וטובים אשר ידחו אותה נחרצות. לכן דעו מראש שהשיעור הזה אינו קונצנזוס, וגם לא אובייקטיבי.

הר"ן בדרשותיו מגשש בכיוון של הבנת לימוד תורה כיצירה:

"שמאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אע"פ שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי. והשאר, אע"פ שאומרים אמת, אין ראויין לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טהרו בעל מחלוקתו של רבי אליעזר, אע"פ שניתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו" (דרשות הר"ן, דרוש שביעי).

בעקבותיו התבטא באופן דומה אחד מענקי ההלכה, ר' אריה ליב הכהן הלר, בעל "קצות החושן":

"...דידוע דשכל האדם ילאה להשיג האמת בהיות בארץ שרשו, ולזה אמרו [=המלאכים לקב"ה] אתה מבזה תכשיט שלך, כיוון שעיקר הבריאה עבור התורה, והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמיתי... והיינו 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה', משום דתורה שבעל פה ניתנה כפי הכרעת החכמים, אף על פי שאינו אמת, ונקרא תורת חסד"
(הקדמה לספר קצות-החושן).

יש להעיר שהר"ן והקצות לא הגיעו ממש למסקנה שאני מנסה להוביל אליה. הם טענו שיש אמת הלכתית שצריך לנסות לקלוע אליה, אלא שיש כלל פורמלי שקובע שכל הכרעה שמקבלים חכמי ישראל מתקדשת כתורה שבעל פה, אף אם היא שקרית. אני הולך צעד אחד קדימה: לטענתי המושג 'אמת' חסר משמעות בתורה שבעל פה. הלומד כלל אינו צריך לנסות לקלוע ל'אמת' מוחלטת הגנוזה בבית סתריו של הקב"ה. התורה היא חומר גלם ליצירה אנושית, והאדם צריך לפתח את התורה לכיוון הנראה בעיניו:

"כשנתן הקב"ה תורה לישראל, לא נתנה להן אלא כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן להוציא ממנו בגד"
(תנא דבי אליהו זוטא, מהד' איש-שלום, פרשה ב').

זהו ביטוי מהפכני ומרעיש: התורה ניתנה כחומר גלם, והאדם צריך להשתמש בה כדי ליצור את הרובד הבא של תורה שבעל פה. ברוח דומה כותבים חז"ל גם במקומות אחרים:

"אילו ניתנה תורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה. מה טעם? 'וידבר ה' אל משה', אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני נא היאך היא ההלכה! אמר לו: 'אחרי רבים להטות' - רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור" (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב).

מחז"ל למדו גם חכמינו האחרונים. ניסוחו של ר' יוסף בלוך, ראש ישיבת טלז, קרוב יותר לעמדתנו מדבריו של הקצות:

"...וכשנתנה התורה לישראל, נמסרו חוקי ענייניה לחכמי התורה, שמחשבתם, אם היא רק מכוונת לטעמה וסודה, קובעת את מציאותה ומציאות הבריאה התלויה בה. ולכן שונה היא משאר החוכמות, שהחוקרים בהן לא יקבעו את מציאותן, אלא ימצאוה. כי במחשבתם והחלטתם לא תשתנה המציאות לעולם. לא כן היא דעת התורה, שמציאות טומאה וטהרה, איסור והיתר, חיוב ופטור, נקבעים בהחלטת חכמי התורה" (הרב יוסף בלוך, שעורי דעת, ח"א, עמ' כא. ההדגשה במקור)[1].

אבל איך יכול להיות שהתורה היא רק חומר גלם? איך יכול להיות שחכמי התורה יקבעו שתי תשובות, כששתיהן יכולות להיות תקפות באותה מידה? אם ניקח תרגיל במתמטיקה, למשל 2+2, יש לתרגיל הזה רק תשובה נכונה אחת. לכאורה, גם לבעיה הלכתית צריכה להיות רק תשובה נכונה אחת! נראה שכדי למצוא מענה לשאלה הזו, עלינו להיעזר בדבריו של הרמב"ן:

"יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב [=בדרך כלל] קושיות חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות [= מתמטיקה]" (רמב"ן, הקדמה לספר מלחמות ה').

השיקולים ההלכתיים אינם חד משמעיים, ותלויים בנטיית הלב. האם אִשו משום ממונו, או אשו משום חציו? אין הוכחה מוחלטת לכאן או לכאן, וכל אחד נדרש להחליט, בסופו של דבר, לפי האינטואיציה ההלכתית שלו. האופי הזה של השיקולים ההלכתיים מאפשר - אם כי לא מחייב - את ההבנה שהתורה שבעל פה ניתנה כחומר גלם, שהאדם צריך לפתח אותה לכיוון שנראה לו. גם רש"י מאפיין בצורה דומה את השיקולים ההלכתיים:

"כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מסתבר טעמא, אין כאן שקר; כל חד וחד סברא דידיה קאמר: מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא" (רש"י, כתובות נד.).

יש להעיר שוב, שדבריהם של רש"י והרמב"ן אינם מחייבים את התפישה שאנו מציגים, אלא רק מבארים מדוע תפישה כזו אפשרית.

ב. המחלוקת

התפישה שהצגנו כאן יכולה לפתוח בפנינו הבנה חדשה בנוגע ליחסה של ההלכה למחלוקות. זהו נושא מורכב וארוך, הזוקק ברכה לעצמו. כאן רק ניגע בקצה שוליו של הנושא הזה, במידה והוא רלוונטי לענייננו. ישנם כאלו שראו במחלוקת ההלכתית תופעה שלילית, כשאותם מוביל הרמב"ם. לדעתם, כאשר יש מחלוקת אחת מהדעות היא שקרית, והאידיאל הוא שלא יהיו מחלוקות כלל. אך יש שראו במחלוקת תופעה רצויה. כך עולה, למשל, מהגמ' המפורסמת ביחס למחלוקות בית שמאי ובית הלל:

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל" (עירובין יג:).

למעשה צריך לפסוק הלכה כאחת הדעות; אבל במישור העקרוני - "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מה משמעות הביטוי הזה? ניתנו לכך פירושים רבים במהלך ההיסטוריה. הידועים מביניהם הם הפירוש המציע שספקנות ומחלוקת הן הדרך הטובה ביותר לבירור האמת, אף שלמעשה אחת מהדעות שקרית; והפירוש הטוען שאף אחת מהדעות אינה צודקת לגמרי, ואינה טועה לגמרי. האמת היא מורכבת, ובכל דעה יש פן מסוים של אמת.

לפי המהלך שאני מנסה להוביל כאן, הביטוי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" יכול להתפרש כפשוטו: כיוון שאין אמת הלכתית אחת, שתי הדעות לגיטימיות ו'אמיתיות' באותה מידה. שתיהן פיתוח לגיטימי של ההלכה. להבנה זו המחלוקת היא תופעה של לכתחילה דלכתחילה, כפי שעולה מדבריו של ערוך השולחן:

"ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה" (הקדמת ערוך השולחן, חושן משפט).

אך אם כך, אם כל פיתוח של התורה לכל כיוון שהוא הוא לגיטימי, איך בכלל אפשר להכריע בין שתי דעות? כאן המקום להבהיר, שזניחת הקריטריון של אמת אבסולוטית ומחייבת אינו נותן לגיטימציה לכל בדל הגיג או רעיון מוטלא. אך, כאמור, טיעון הלכתי מובנה ומבוסס יועדף על פני טיעון רופף ומפוקפק. את ה"אמת" מחליף קריטריון אחר: הקוהרנטיות, כלומר - הצגת מבנה בעל לכידות פנימית מוצקה. אמת מידה זו מאפשרת לנו לדרג טיעונים וסברות, איש כפי טעמו, על פי התואם הפנימי של המערכת ההלכתית שהם מציבים. וזאת, שוב, מבלי לטעון שהצעה אחת היא ה"אמיתית", והאחרות שקריות.

הדברים אמורים כלפי רעיונות וביאורים מקומיים, אך גם לגבי שיטות לימוד: מכל שיטה למדנית נדרשים עקיבות והיגיון פנימי. כך, למשל, הניחו בעלי התוספות - בניגוד לרש"י - שהסוגיות השונות בש"ס אינן חלוקות, ויש ביניהן התאמה מלאה. הנחת עבודה הרמוניסטית זו עמדה במוקד שיטתם, והיא שעיצבה את גישתם לעיון ההלכתי. כבר הזכרנו את המקום שיש בעולם הלימוד לגישות יסוד שונות; על כן, כשנבוא לבחון את דרכם של בעלי התוספות, לא נחקור האם הנחה זו "אמיתית" או לא. אנו רק נבדוק האם השיטה כשלעצמה מציבה מבנה הלכתי איתן ומבוסס, שאין בו כשלים פנימיים. המקום הנכבד שזכו לו בעלי התוספות על מדף הספרים התורני, עונה על שאלה זו בצורה הברורה ביותר. לא כך היה גורלן של גישות לימודיות אחרות, שנדחו על ידי הדורות הבאים של הלומדים.

כמובן, אין זו המגבלה היחידה. ישנם תנאים נוספים ששיטת לימוד צריכה לקיים כדי שתתקבל כשיטה לגיטימית. ונזכיר רק שני תנאים בסיסיים: כל שיטת לימוד חייבת להפיק מהלומדים בה את התוצאות החינוכיות והרוחניות שאנו מצפים שתלמוד תורה יניב; וכל שיטת לימוד חייבת להמשיך את הדינמיקה של תורה שבעל פה, ולא להתנתק ממנה (וגם זה, בין היתר, מסיבות חינוכיות).

ג. צמיחה פרועה?

לסיום, נעמוד על עוד נקודה אחת בנושא שאנו דנים בו. יש שעמדו בהקשר זה על נקודה בעייתית: הרי יש טעמים למצוות; לכל מצווה יש מטרה שהיא משרתת. אם אנו מאפשרים התפתחות חופשית פרועה של ההלכה, כאשר כל מה שחכמים מסכימים עליו הוא האמת, נגיע לפסקים שיסטו מכוונת התורה, וכבר לא יהיה בכוחם לפעול את פעולתה הטובה של המצווה. גם אם כל הרופאים בעולם יסכימו שהרעל אינו מזיק, עדיין הוא ימית מי שישתה אותו.

כדי להשיב על השאלה הזו, עלינו לומר קודם כל שכאן יש להבחין בין לימוד עיון תיאורטי, לבין פסיקת הלכה למעשה. לימוד העיון התיאורטי הוא חופשי ובלתי מוגבל. ככל שמדובר בפסיקת הלכה למעשה, ישנה משמעות לחשיפת הכוונה המקורית ולערך ה'אמת'; וזאת משום החשש שאם יישום המצווה יסטה באופן משמעותי מהכוונה המקורית שלה, השפעתה הטובה של המצווה לא תתממש. וכן, כפי שנוהג לומר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א בהקשר זה, משום שבפסיקת הלכה יש משמעות מרכזית לסמכותו האישית של הפוסק, וממילא גם לכוונתו המקורית. שאלת הזיקה בין לימוד עיון לבין פסיקת הלכה למעשה היא שאלה סבוכה, שהיו בנוגע אליה גישות שונות במשך הדורות. בעולם התורה של ימינו הפרדה מסוימת בין העיון לבין הלכה למעשה מקובלת מאוד, כמו גם בתקופות קודמות אחרות[2].


בנוסף לזה, יש לצטט כאן יסוד חשוב שמעלה הרמב"ם. לפני שהחל להסביר את טעמיהן של המצוות, טען הרמב"ם שאין הוא רואה צורך או יכולת להסביר כל פרט ופרט במצווה:

"...אבל היות הקרבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מניינן מניין מסויים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו הרי הוא הוזה הזיה גדולה" (מורה נבוכים, מהדורת קאפח, חלק ג', כ"ו).

לאור דבריו של הרמב"ם ניתן לומר שטעם המצווה גלום בעקרונותיה הכלליים, אלו שמהווים את "הגרעין הקשה" של ההלכה, בעוד הפרטים ההלכתיים הם שרירותיים, ולכן שינויַם לא ישפיע על מידת התועלת שבמצווה. על כן, כל עוד הגרעין הקשה של ההלכה נותר יציב, אפשר לפתח את ההלכה לכל כיוון, בלי לנטרל את השפעתה הטובה של ההלכה.

ויש עוד לזכור, שגם לפרטים שנקבעים בדרך שרירותית יש ערך. ייתכן שאין הם הולמים את כוונתה המקורית של המצווה, אך בכל אופן יש בהם ערך עצום: הערך שיש בכל מעשה המשקף את רצון ה'. כאשר אנו מקיימים פרט הלכתי, אך ורק משום שה' ציוונו עליו, אנו עושים בכך את המעשה הדתי הנאצל ביותר האפשרי. ייתכן שהפרט הזה לא יקדם אותנו מבחינה רוחנית, אך קיומו הופך אותנו לעובדי ה' אמיתיים.

ובכן, סרו הקושיות על תפישת תורה שבעל פה כיצירה ולא כחשיפה.



[1] למען ההגינות יש להעיר שעמדתו של ר' יוסף בלוך אינה חופפת לחלוטין את עמדתנו, ועיי"ש בדבריו. לניתוח גישתו, עיין במאמרה של תמר רוס, תרביץ נ"ט (א-ב), תש"ן.

[2] עיין בדברי הרי"ד סולובייצ'יק במאמרו 'מה דודך מדוד', דברי הגות והערכה, ירושלים תשנ"ב; ובנוגע לתקופה אחרת, ובהקשר שונה - בדבריו של י' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ד, עמ' 13.