שיעור 15 / בורא מיני מזונות

  • הרב חיים נבון

הגמרא מביאה כלל לגבי חמשת מיני דגן: "כל שהוא מחמשת המינין - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש" (ברכות מד ע"א). להלן נראה שמברכים בורא מיני מזונות בעיקר על שני סוגי מאכלים המופקים ממיני הדגן: תבשיל דגן ו"פת הבאה בכיסנין".

חמשת מיני דגן הם חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. הטור (או"ח ר"ח) ביאר ששתי מעלות יש לחמשת מיני דגן: הם נחשבים חלק משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (כוסמין הם מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון הם מין שעורים); וכן - "עליהם יחיה האדם", ומהם מכינים לחם.

יש להבחין בין הכוסמין לבין מה שנקרא אצלנו כוסמת, שהיא פרי האדמה. וכמוה תירס (משנה ברורה ר"ח ס"ק ב). קוסקוס וסולת עשויים מחיטה; גריסים עשויים משעורה; דייסת קווקר עשויה משיבולת שועל. "עמילן חיטה" הוא מרכיב מרכזי בחיטה, וכשמעורב בתבשיל ברכתו מזונות. אך הסובין של החיטה אינו אלא פסולת, וברכתו שהכול (פסקי תשובות ר"ח, ב).

החיי אדם (כלל נח, ג) כתב שאם בירך בורא מיני מזונות על כל מיני המאכלים - יצא בדיעבד, שכולם נקראים מזון, מלבד מלח ומים (וכן משקאות קלים ממותקים [פסקי תשובות ר"ו, ג]). ביאור הלכה (קס"ז) הביא את דבריו. אך ערוך השולחן חלק על החיי אדם: "כיון דאינה ברכה מבוררת... לא יצא; ולא דמי לשהכל, שהיא כוללת הכל" (או"ח קס"ז, יט). הרב משה פיינשטיין נטה לדעת החיי אדם, אך הוסיף שיצא בדיעבד בלבד, ולכן אם טעה ובירך מזונות על מאכלים שזו אינה ברכתם, יטעם רק מעט מהם, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה (אגרות משה או"ח ד סימן מ).

ב. תבשיל שיש בו דגן

על תבשיל הנעשה מחמשת מיני דגן ("דייסא") מברך לפניו מזונות ואחריו ברכה מעין שלוש. מה לגבי תבשיל שמעורבים בו גם מאכלים אחרים? הגמרא (ברכות לו ע"ב) דנה בזה, ומגיעה למסקנה שמברכים בורא מיני מזונות הן על דייסא (חיטים מרוסקות), הן על חביץ קדירה (קמח, דבש ושמן מעורבבים), והן על דייסא כעין חביץ קדירה (חיטים מרוסקות המעורבבות בדבש).

בהמשך (שם לז ע"ב) קובע רבא שעל תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים מזונות, גם אם מיני הדגן אינם רוב בתבשיל (כגון שיש בו יותר דבש מאשר קמח). וביאר הרא"ש:

"כל שעיקרו מחמשת המינין, אפילו רובו ממין אחר - מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש"     (רא"ש ברכות פ"ו סימן ז).

הרשב"א (ברכות לז ע"ב) כתב שאפילו אם עיקר התבשיל מחמת דבש, והקמח בא רק "להטעימו ולהכשירו" - עדיין מברכים עליו מזונות.

עוד מביאה הגמרא (ברכות לט ע"א) את דברי רב כהנא, שתבשיל של לפת מברכים עליו בורא פרי האדמה, אף אם יש בו קמח רב, משום שהקמח נועד רק כדי לדבק את התבשיל. וביאר הרמב"ם (הלכות ברכות ג', ו) שכאשר נתן את הקמח כדי לדבק, הקמח טפל לתבשיל ואינו עיקר (וכן אם נתנו כדי לתת ריח או צבע בתבשיל).

בעקבות כל אלו פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ח, ב) שאם שלק או כתש מחמשת מיני דגן ועשה מהם תבשיל - מברך עליו מזונות ועל המחיה; וזאת אפילו אם עירב בתבשיל דבש או מינים אחרים בכמות גדולה יותר ממיני הדגן. אבל אם שם את הדגן בתבשיל רק כדי "לדבקו ולהקפותו" (להקשותו) - בטל הדגן בתבשיל.

מדברי האחרונים עולה שמיני הדגן הם העיקר אם ניתנו בתבשיל כדי להשביע, או כדי לתת טעם (משנה ברורה ר"ח ס"ק ז-ח). אך טפל הדגן לתבשיל ובטל בו אם מטרת הדגן היא לעבות את התבשיל, לרככו, או לייפותו (פסקי תשובות ר"ח, ד). והוא הדין לגבי הקמח או הלחם שמוסיפים למיני קציצות (שם, ה).

על בוטנים המצופים במיני דגן ("בוטנים אמריקנים") מברך בורא מיני מזונות (וזאת הברכה, עמ' 316). ואם אכל כשיעור ממין הדגן (ללא הבוטנים) מברך אחריו ברכה מעין שלוש (פסקי תשובות ר"ח, ו). אך שניצלים המצופים בפירורי לחם וכיו"ב ברכתם שהכול, שהציפוי נועד רק להגן עליהם בטיגון ולשוות להם מראה יפה (פסקי תשובות שם). 

ב. חיטים חיות ומבושלות

הברייתא קובעת: "הכוסס את החיטה - מברך עליה בורא פרי האדמה" (ברכות לז ע"א). הכוונה לאדם שאוכל את החיטה כמות שהיא (שלמה או חצויה [פסקי תשובות ר"ח, ח]), בלי עיבוד כלשהו (והוא הדין בנבט חיטה, שברכתו אדמה [וזאת הברכה, עמ' 374, אות נ]). וביארו הראשונים שהוא הדין לגבי חיטים שהתבשלו בשלמותן ולא נתמעכו, שאין מברכים עליהן מזונות אלא אדמה. וכן משמע מדברי הגמרא בעניין דייסא כעין חביץ קדירא (חיטים מרוסקות המעורבות בדבש; ברכות לו ע"ב), שמברכים מזונות רק על חיטים שנכתשו ונדבקו בבישולן. גרעיני חיטה שלמים עדיין אינם בבחינת תבשיל דגן, ואין מברכים עליהם מזונות אף אם בושלו.

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ח, ד):

"האוכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק, והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה".

המשנה ברורה (ר"ח ס"ק טו) ביאר:

"הגרעינין שלמים - שלא חלקן מתחילה, וגם לא נתמעכו כלל על ידי הבישול".[1]

האחרונים כתבו שגם גרעיני חיטה תפוחים וממותקים, המכונים "שלווה", ברכתם בורא פרי האדמה (ילקוט יוסף ר"ג, ה; פסקי תשובות ר"ח, ח).

לסיכום, חיטים שלמות (אפילו נתבשלו) וחיטים חיות (אפילו אינן שלמות) - ברכת בורא פרי האדמה.[2]

מה לגבי חיטים שקילפו אותן - אך נותרו שלמות, ולאחר מכן בישלו אותן? האם זה נחשב "תבשיל", שמברכים עליו בורא מיני מזונות? הרמב"ם כתב: "הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה... בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות" (הלכות ברכות ג', ד). המגן אברהם דייק מדבריו שאם כתש את גרעיני החיטה לפני הבישול, אף שלא חילק אותם - היינו, שהכתישה רק הסירה את קליפתם - מברך עליהם בורא מיני מזונות. אך מתלמידי רבנו יונה דייק שמברכים מזונות על חיטים קלופות שהתבשלו רק אם נדבקו על ידי הבישול.

המשנה ברורה (ר"ח ס"ק טו) הורה למעשה, מחמת הספק, שאם הוסרה הקליפה על ידי כתישה - יאכלם בתוך הסעודה; אלא אם כן נתדבקו בבישול, שאז יברך מזונות (לכל הדעות). אמנם, נראה שאפשר לסמוך בזה על האחרונים שטענו שאין בזה מחלוקת, ולדעת כולי עלמא אם לא נחלקו החיטים וגם לא נדבקו בבישול, מברכים עליהן בורא פרי האדמה, גם אם הן קלופות (חיי אדם כלל נד, א; וראו שער הציון ר"ח ס"ק יט). ונצרף כאן את דבריו של הרב משה פיינשטיין, בנוגע לשאלה קרובה: "מכיוון שהוא ספק - אין להוציאו מברכת בורא פרי האדמה שהיה תחילה לברכת בורא מיני מזונות, אם רוצים לאכלו שלא בתוך הסעודה" (אגרות משה או"ח ד סימן מה). אך נוסיף שבדרך כלל גרעיני החיטה נמעכים ונדבקים על ידי הבישול (כגון בחמין, שעומד על האש זמן מרובה), ואז גם אם הם שלמים ברכתם מזונות (ותן ברכה, פרק יב, עמ' 107).

עוד כתב המשנה ברורה (ר"ח ס"ק טו) שגריסים, היינו: שעורים שעל ידי כתישה הוסרה לא רק קליפתם אלא גם חלק מהשעורה עצמה, אם לאחר מכן בישלום, אין למחות ביד הנוהגים לברך עליהם בורא מיני מזונות (אף אם לא נמעכו על ידי הבישול).

המרכיב העיקרי בגרנולה הוא פתיתי שיבולת שועל שעברו קלייה, ואינם דבוקים זה לזה, ולכן ברכתם בורא פרי האדמה (וזאת הברכה, עמ' 276-277; פסקי תשובות ר"ח, הערה 67). דייסת קווקר ברכתה בורא מיני מזונות (פסקי תשובות ר"ח, ח).

האוכל קמח כמות שהוא מברך עליו שהכול (שולחן ערוך או"ח ר"ח, ה).

מה מברך הכוסס חיטה כברכה אחרונה? בה"ג והרמב"ם (הלכות ברכות ג', ב) כתבו שמברך בורא נפשות. אך התוספות (ברכות לז ע"א) הסתפקו שמא יש לברך מעין שלוש ("על האדמה ועל פרי האדמה"). ומחמת הספק כתבו שכל החיטים שמברך לפניהן בורא פרי האדמה - היינו, חיטים חיות, קלויות או שלוקות כשהן שלמות - יאכל אותן רק בתוך הסעודה, שאז נפטרות בברכת המוציא. השולחן ערוך (או"ח ר"ח, ד) הביא דבריהם כסתם (הרמב"ם) ויש אומרים (התוספות), ומשמע שפסק כרמב"ם, שיברך לאחריהן בורא נפשות. אך במשנה ברורה (ר"ח ס"ק יח) משמע שפסק להחמיר כתוספות; אך הודה שאם אירע שאכל שלא בתוך הסעודה - יברך בורא נפשות, "כי כן הוא מעיקר הדין".

ג. משקה ומרק ממיני דגן

"שתיתא" היא תבשיל העשוי מחיטים שהוכנסו לתנור בעודן לחות, ולאחר קלייתן נטחנו. הגמרא קובעת שעל שתיתא עבה, שנעשית לאכילה, מברכים מזונות; ועל שתיתא רכה, הנעשית לרפואה (ובכל אופן יש בשתייתה הנאה), מברכים שהכול (ברכות לח ע"א).

תלמידי רבנו יונה (ברכות כז ע"א) הסבירו שעל שתיתא רכה מברכים שהכול, לאו דווקא משום שנעשית לרפואה (שהרי אם יש בה הנאה, השימוש לרפואה אינו גורע לעניין ברכתה), אלא מזכירים זאת רק כדרך לאפיין את השתיתא הרכה. וכן משתמע גם מהתוספות (לח ע"א ד"ה והא). וכך עולה אף מלשון השולחן ערוך, שפסק בעקבות הרמב"ם:

"קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו - מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה. ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתייה - מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות"            

                                                                           (או"ח ר"ח, ו).

מלשונו עולה שעצם העובדה שמדובר בעיסה רכה, הראויה לשתייה, היא המפקיעה את ברכת מזונות. זוהי ברכה המתאימה לתבשיל ולא למשקה. האחרונים התייחסו ללשון השולחן ערוך בנוגע לשתיתא עבה - "אם היה עבה... שיהיה ראוי לאכילה וללועסו" - והבהירו שאם השתיתא עבה, מברך עליה מזונות אפילו אינה כה עבה עד שתהיה ראויה ללעיסה; ודי בכך שאינה ראויה לשתייה (משנה ברורה ר"ח ס"ק כב, בעקבות המגן אברהם והגר"א).

עוד כתב המ"ב (ר"ח ס"ק כג) שדווקא קמח שהוא דק מתבטל בשתיתא רכה; אך גריסים ושאר מיני דגן (כגון איטריות וכופתאות) אינן מתבטלות במרק, ויש לברך על מֵי המרק ברכת שהכול ואחר כך על הגריסים ברכת מזונות.[3] אך זה דווקא בחמשת מיני דגן; שאר מינים, כגון כוסמת וכו', בטלים למים, ומברך על הכול ברכת שהכול.

והעירו האחרונים שכל זה כאשר יש כמות קטנה של גריסים, איטריות וכו' במרק. אם יש במרק כמות גדולה של מיני דגן, ועיקר כוונתו גם לאכילתם, מברך על הכול מזונות בלבד, וגם המרק נפטר בברכה זו (וזאת הברכה פרק יב, עמ' 117-118). אם קשה לו לשער מהי בדיוק כוונתו, יכול לסמוך על שיעור שהציעו האחרונים - שאם יש בצלחת המרק איטריות בכמות של כזית, הרי המרק בטל להן, ופוטר הכול בברכת מזונות (שם, בשם הגרי"י פישר).

אם אוכל דגני בוקר עם חלב, בדרך כלל אין כוונתו על החלב כשלעצמו, ומברך על הדגנים ופוטר את החלב (ואף אם נשאר מעט חלב בסוף וגומעו לבדו; פסקי תשובות ר"ח, יא והערה 78 שם).

ד. אורז

האורז אינו מחמשת מיני דגן, ובכל זאת הוא מאכל חשוב, עיקרי ומזין, שאפשר להכין ממנו תבשילים שונים ואף מעין פת.[4] ייחודיותו של האורז משתקפת גם בברכותיו, כפי שקובעת הגמרא:

"הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה... טחנו, אפאו ובישלו, אף על פי שהפרוסות קיימות[5] - בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש"       (ברכות לז ע"א).

בהמשך הדיון מתקנת הגמרא: "ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום" (שם לז ע"ב); כלומר, לאחר אכילת האורז מברך בורא נפשות, ולא ברכה מעין שלוש. וביאר הרא"ש:

"מברכין עליו תחילה בורא מיני מזונות, אף על פי שאינו מן שבעת המינין, כיוון שזה נקרא מזון, כי הוא משביע וסועד הלב. ולאחריו בורא נפשות רבות, דלא נתקנה ברכת מעין שלוש כי אם על שבעת המינין"                           (ברכות פ"ו סימן ח).

וכתבו הרא"ש (שם) והרמב"ם (הלכות ברכות ג', י) שברכות אלו אינן מתייחסות רק למקרה המסוים המוזכר בגמרא ("טחנו, אפאו ובישלו"), אלא הוא הדין לכל תבשיל אורז ופת אורז. וכן הלכה (אף שבה"ג וראבי"ה חלקו עליהם). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ח, ז), שהכוסס אורז חי ברכתו אדמה,[6] אך אורז מבושל או אפוי ברכתו מזונות, ולאחר אכילתו מברך בורא נפשות.[7] וסימן לברכת האורז - אמ"ן: אורז-מזונות-נפשות.[8]

מסוגיית "חביץ קדירה" (ברכות לו ע"ב) דייקו הראשונים שחיטים שנתבשלו כשהן שלמות, דינן כחיטים חיות, ומברכים עליהן בורא פרי האדמה. הבית יוסף (או"ח ר"ח) התלבט האם הוא הדין באורז, שכאשר נתבשל בשלמותו ברכתו אדמה; או שמא אורז דרכו להתבשל שלם בלא כתישה, ולכן גם אז ברכתו מזונות. הרמ"א (שם, ז) כתב שמברכים מזונות רק אם בישלו "עד שנתמעך". וכתב הט"ז (שם ס"ק ח) שמפני הספק החמיר הרמ"א לברך בורא פרי האדמה כשלא נתמעך האורז בבישול (ובברכה זו יוצא ידי חובה בכל מקרה).[9] אמנם, הילקוט יוסף (ר"ח, ט) פסק כפשט השולחן ערוך, שמברכים מזונות על אורז שהתבשל, גם כאשר גרגרי האורז שלמים. וגם ביאור הלכה כתב שהמברך מזונות על גרעיני אורז שלמים שהתבשלו - לא הפסיד. וכך אפשר לנהוג (וזאת הברכה פרק יב, עמ' 108).

עוד כתבו הראשונים, על פי סוגיית הגמרא, שאורז המעורב בתבשיל אחר - אין מברכים עליו מזונות. וביאר הרא"ש (ברכות פ"ו סימן ח) שכאשר האורז הוא הרוב - מברכים על התבשיל מזונות. אך אם הרוב ממין אחר - הולכים אחר הרוב; מה שאין כן בחמשת מיני דגן, שהם עיקר התבשיל גם כשאינם הרוב. אך הבית יוסף (או"ח ר"ח) ציין שמלשון הרמב"ם (הלכות ברכות ג', י) משתמע שאין מברכים מזונות על אורז המעורב במאכל אחר, אפילו אם האורז הוא הרוב. השולחן ערוך (או"ח ר"ח, ז) פסק כדעת הרא"ש, שהולכים אחר הרוב. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק לב), שהולכים כאן אחרי רוב התבשיל.

לגבי פריכיות אורז הכריעו רוב הפוסקים שברכתן פרי האדמה, מכיוון שמעובדות על ידי חימום בלא בישול (וזאת הברכה פרק יב, עמ' 108; פסקי תשובות ר"ח, יב).

השולחן ערוך (או"ח ר"ח, ח) פסק שעל פת הנעשית ממיני קטניות, כולל דוחן, מברכים שהכול ואחריה נפשות. והוא הדין גם לגבי פת הנעשית מקמח תירס.

ה. תערובת קמח

ספר האשכול כתב שאם ערבב קמח מחמשת מיני דגן עם קמח דוחן (או שאר קטניות), אם הכין ממנו תבשיל - ברכתו מזונות, ואם הכין פת - ברכתה המוציא; הכול כדין חמשת מיני הדגן עצמם. אבודרהם הוסיף שגם ברכה אחרונה מברך במקרה זה כדין מיני דגן. אך רבנו יונה טען שהיינו דווקא אם יש במיני הדגן המעורבים בתערובת שיעור שיאכל מהדגן עצמו כזית בכדי אכילת פרס (היינו, שבזמן המחייב ברכה יאכל שיעור דגן המחייב ברכה; ואז אפשר להתעלם מהמינים האחרים המעורבים כאן). וביאר המשנה ברורה (ר"ח ס"ק מג) ששיעור כזית בכדי אכילת פרס הוא שמינית, היינו - שמברך ברכת המזון רק אם קמח הדגן הוא לפחות שמינית מהתערובת. עוד פסק רבנו יונה, שאם אין שיעור כזה של דגן בתערובת, הרי שאם אין בתערובת טעם דגן כלל - הדגן בטל לגמרי; ואם יש בתערובת טעם דגן, על הפת יברך לפניה המוציא (שברכה ראשונה אין לה שיעור), אך לאחריה יברך ברכה מעין שלוש ולא ברכת המזון. ועל תבשיל שהוכן באופן זה יברך מזונות ונפשות. וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים ר"ח, ט).[10]

עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק מז) שאם היה בפת המעורבת דגן בריכוז הדרוש, אך הוא עצמו אכל רק כמות קטנה, שאין בה כזית מהדגן, יברך לאחר אכילתו ברכת על המחיה (ולדעת הגר"א - בורא נפשות). כלומר: אם ריכוז קמח הדגן בתערובת הוא שמינית, חייב בברכת המזון רק אם אכל שמונה זיתים מהתערובת. ואם אכל כמות קטנה מזו יברך ברכה מעין שלוש.

הגר"ע יוסף טען שאם אין בתערובת שיעור כזית בכדי אכילת פרס (ונראה שהוא הדין אם הוא עצמו לא אכל שיעור כזית מהדגן) - לא יברך ברכה אחרונה כלל, משום שלדעת כמה פוסקים גם באופן זה מברך כברכת הדגן אם אכל כזית מהתערובת, וכיוון שלא ידוע מה לברך - חושש הרב יוסף לספק ברכות, כדרכו בקודש (ילקוט יוסף ר"ח, טז-יז, ובהערות שם).

החיי אדם (כלל נ, כא) כתב שמנהג העולם שכאשר אוכלים עוגות מברכים ברכה מעין שלוש על כזית מן העוגה, אף שיש בה חומרים רבים מלבד קמח דגן, ואין מקפידים לאכול דווקא כזית מקמח הדגן שבה. וסיים: "ויש להם על מי לסמוך". וגם המשנה ברורה (ר"ח ס"ק מח) הזכיר מנהג זה, וכתב שאולי טעמם שהתבלין בא להכשיר את האוכל ולכן מצטרף לשיעור.

 



[1] א. המגן אברהם (ר"ח ס"ק ב) ביאר שמה שנאמר בשולחן ערוך (שם, ב) לגבי מיני דגן "ששלקן או כתשן", ומשמע שאם שלק גרעיני חיטה שלמים מברך עליהם מזונות, הכוונה דווקא אם שלקן עד שנתמעכו. הגר"א העיר שמתוך השוואה ללשון הרמב"ם נראה שצריך לגרוס "שחלקן" ולא "ששלקן". בעקבות דבריהם כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) שצריך לגרוס כאן "וחלקן", היינו שחתך את הגרעינים לכמה חלקים (= גריסים).            
ב. בשער הציון (שם ס"ק יח) כתב שאם נתמעכו רק במקצת על ידי הבישול - יש ספק בברכתם.

[2] הכלבו כתב בשם ר"י שהכוסס שעורים חיות (או קלויות) מברך שהכול, משום שאין נוהגים לאכלן. ואבודרהם כתב שהכוסס את השעורים אינו מברך עליהן כלום, שמאכל בהמה הן. הבית יוסף (או"ח ר"ח) תמה על שניהם, וטען שהכוסס שעורים מברך גם הוא פרי האדמה, ככוסס חיטה. אך הרמ"א (שם, ד) הסכים לכלבו, שמברך שהכול על שעורים חיות וקלויות (אך לא מבושלות [משנה ברורה ס"ק טז]), משום שראויות לאכילה רק על ידי הדחק.

[3] זאת בעקבות המגן אברהם; החיי אדם (כלל נד, טז-יז) כתב שטוב לפטור את מי המרק בברכת שהכול על מאכל אחר. האגרות משה (או"ח א סימן סט) הסכים עם החיי אדם. והוסיף שכאשר אי אפשר לנהוג כך, ויש לברך על הגריסים ועל מי המרק בנפרד, יש לברך קודם על הגריסים את ברכת מזונות ורק לאחר מכן את ברכת שהכול, שלא כפי שהבין המשנה ברורה מהמגן אברהם.

[4] בנוגע לחשיבות האורז, ראו גם שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן נ.

[5] כלומר, אף אם הפרוסות לא התפוררו במהלך הבישול, בכל אופן אין מברכים עליהן המוציא, כדין לחם מבושל.

[6] כתבו האחרונים שבימינו אין דרכנו לכסוס אורז חי, ואפילו קלוי, והעושה כן מברך שהכול ולא אדמה (פסקי תשובות ר"ח, יב, ובהערה 97 שם).

[7] שערי תשובה כתב שאם בירך על תבשיל מחמשת המינים ברכה מעין שלוש - פטר בדיעבד גם את האורז שאכל. לפיכך כתבו האחרונים שכאשר מברך על המחיה במקרה זה יכוון במפורש שאינו רוצה לפטור את האורז, או שיקדים לברך עליו בורא נפשות (פסקי תשובות ר"ח, יג). ובילקוט יוסף (ר"ח, יב) כתב להפך, שיברך על המחיה ויכוון לפטור את האורז.

[8] השל"ה והב"ח כתבו שאיננו יודעים מהו בדיוק ה"אורז" שעליו דיברו חז"ל - "רייז" (אורז) או "הירז" (דוחן). ולכן לא יאכל משני המינים הללו כשהתבשלו, אלא בסעודה (ואם אכלם שלא בסעודה - יברך עליהם שהכול). אך לא כן המנהג. ועיין במגן אברהם (ר"ח ס"ק ט), בט"ז (שם ס"ק יא; הוא כתב לברך שהכול על אורז ודוחן מחמת הספק), ובמשנה ברורה (שם ס"ק כה).

[9] א. הפרי מגדים כתב שאם הסירו את קליפת גרעיני האורז, לדעת הכול מברכים עליהם מזונות. וכן פסק ביאור הלכה, והבהיר שאף שיש ספק בחיטים שנתבשלו באופן זה, כשמדובר באורז מברכים מזונות.
ב. הב"ח כתב להחמיר כאן מחמת הספק, ולאכול אורז מבושל שלם רק בתוך הסעודה. למעשה, כפי שכתבנו לעיל, הב"ח כתב שירא שמים יחמיר בכל מקרה לאכול אורז ודוחן מבושלים רק בתוך הסעודה, מחמת הספק מהו האורז שעליו דיברו חז"ל.

[10] הגר"א טען שעל פת שאין בה כזית דגן בכדי אכילת פרס אין מברכים מעין שלוש, וטעות סופר הוא, אלא מברכים לאחריה נפשות, כברכת קמח הקטניות וכדין תבשיל. המשנה ברורה (שם ס"ק מו) כתב שראוי לירא שמים לאכול פת כזו רק בתוך הסעודה. ומכל מקום, הנוהג כשולחן ערוך - אין למחות בידו.