שיעור 15 - בינת נבונים - משנת השואה של רבי ברוך יהושע רבינוביץ'

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 15: "בינת נבונים" - משנת השואה של רבי ברוך יהושע רבינוביץ'

פתיחה

סיפורו של ר' ברוך רבינוביץ' וספרו "בינת נבונים" מאירים פן נוסף וייחודי של משמעותה הדתית של השואה. בשיעורנו נקרא כמה קטעים מספרו, ונתייחס לבעיה שהעלינו בשיעור הקודם: ההתמודדות עם הסבל. נחזור גם, מזווית חדשה, לשאלת היחס לכלל ישראל בעקבות השואה.

הנושא המרכזי של הספר "בינת נבונים" הוא שאלת 'הסתר הפנים'. זהו אחד הנושאים האמוניים הכבדים ביותר שנידון בשואה ולאחריה, ואנו נתחיל את הדיון בו בשיעור זה, ונקדיש לו עוד מספר שיעורים בהמשך.

תולדותיו

נולד בפולין בשנת תרע"ה. נפטר בפתח תקווה בתשנ"ז. מתייחס ליהודי הקדוש מפשיסחא, ולר' צבי אלימלך מדינוב בעל "בני יששכר". השתדך עם בתו של ר' חיים אלעזר שפירא ממונקטש, בעל "מנחת אלעזר", ועמד לצדו עד מותו בתרצ"ז. אז עלה על כס חותנו ברבנות ובאדמו"רות מונקטש, והיה ממנהיגי הקהילה בעת ההברחה והקליטה של פליטים מפולין/גליציה בזמן השואה, וביניהם האדמו"רים מבעלז ומבובוב. יצא מהונגריה לקראת סוף המלחמה.

המשך תולדותיו אינו נהיר לי לגמרי. ברור שהגיע לארץ, חדל לנהוג באדמו"רות, ואז עבר מסיבה לא-ברורה לשמש ברבנות בברזיל. אחר כך חזר לארץ, כיהן תקופה מסוימת כרבה של חולון, ואז היה רב קהילה בפתח תקווה. באנציקלופדיה "החסידות מדור לדור" כותב י' אלפסי על ימים אלה: "פשט אדרתו ומסרה לבניו". אך האמת כנראה מסובכת יותר. בנו, ר' משה רבינוביץ' , הוחזר על ידי חסידי מונקטש נאמנים, שכעסו על נטישתו של אביו את כס האדמו"רות, והיה לאדמו"ר ממונקטש. חסידי מונקטש לא סלחו לר' ברוך על פרישתו, וכנראה גם על חיבורו לממסד הציוני ויחסו האוהד לציונות ולארץ ישראל; חותנו, בעל "מנחת אלעזר", היה גדול המתנגדים לציונות, ולפיכך הייתה התנהגותו של חתנו כמעט בגדר בגידה.

בספרו "בינת נבונים", שנכתב כנראה בסוף ימיו, הוא מתייחס לכל השאלות הללו בעדינות רבה, אינו קובע מסמרות לגבי השקפותיו, ואינו מטיח האשמות.

איני יודע אם ציוניותו היא תוצאה של השואה או קדמה לה, וחסרים לי גם פרטים על תולדותיו ורבנותו. אודה מאוד אם יוכל מי מהקוראים להשלים מידע.

תכני הספר "בינת נבונים"

במבוא מספר הרב רבינוביץ' את עיקרי קורותיו בשואה, על הצלתו המופלאה בתחילתה ועל פעילותו בקהילת מונקטש. בפרקים הבאים הוא עוסק בסוגיות האמוניות שהתעוררו בשואה, ובעיקר מתמודד, כאמור, עם סוגיית הסתר הפנים. בהמשך הספר נידונה גם סוגיית הקץ ועקבתא דמשיחא, ונעשה גם ניסיון לתת מבט היסטוריוסופי על תולדות ישראל בעת החדשה. פרק משמעותי בספר דן בשאלת אחדות ישראל (וראה להלן).

השואה, הקץ והמחלוקת

כבר ראינו אצל האדמו"רים מסלונים ומקלויזנבורג כי הגורל המשותף של כל יהודי אירופה, שלא הבחין בין זרמים ואמונות, עורר מחשבה מחודשת על היחס לפושעי ישראל ועל מושגי הזהות היהודית וכל מה שקשור בהם. בספר "בינת נבונים" נמצא ביטוי עז במיוחד לזיקה בין השואה ובין הערך של אחדות ישראל:

אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, ובמצוות, וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עברות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וכו' (יומא ט ע"ב)...

ומכיון שלא נתגלה קיצם,[1] עברו כמה זמנים שהם ראויים לקץ, אבל מחמת שלא שבו על העבירה של מחלוקת, נדחה מזמן לזמן. וזה כבר התחיל בזמן הבית השני. ידועה המחלוקת שהיתה בין הורקנוס ואריסטובלוס (בבא קמא פב ע"ב), זו שהביאה למלכות אדום שתפשוט אחר כך בישראל, ובעקבותיה נחרב בית המקדש. וידועה המחלוקת שהביאה לבנין בית חוניו באלכסנדריה, ומני אז והלאה ממשיכה מחלוקות בישראל...

מאז המחלוקת שורה בישראל. לא לבד המחלוקות הגדולות, כגון הצדוקים והביתוסים, והקראים למיניהם, ועד למשכילים הריפורמיים, ועד לפרופסור קפלן שהיה בדורנו, הכופר בא-לוקי ישראל, והוא ישב בראש הסימינריון שלהם, אלא עד לסוג המחלוקת ששרוי בין רב אחד למשנהו, ואפילו כשהן מכוונים לכבוד שמים. ועליהן נאמר, 'לא תתגודדו' (דברים י"ד, א) - לא תעשו אגודות אגודות, אלא הוו כולכם אגודה אחת, וכן אומר 'ואגודתו על ארץ יסדה' (עמוס ט', ו) (ספרי ראה פיסקא צו).

ולכן כל זמן שלא יעשו תשובה על החטא הזה, הגאולה מתעכבת. ולא מהני מה שעוסקין בתורה ובמצוות, ואפילו בגמילות חסדים, מכיון שהיו עוסקין בשעתו בזה, כמאמר הגמרא, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילת חסדים, ובכל זאת מפני שלא חזרו בתשובה, נחרב בית המקדש.

ולכן הרבה זמנים יש המסוגלים לביאת המשיח, בעיקר בימי מלחמת הגויים, כמבואר להלן, אבל בתנאי שכולם ישובו על החטא הזה, וכתב מורי חמי הרב הצדיק מוהרח"א זצ"ל, ששמע מפי הרב הקדוש מוהר"ר יחזקאל משינאווא, שאמר בשם החוזה מלובלין, כי פעם אחת אמר בשמחה, שרואה ברוח הקודש, שהגאולה קרובה מאוד, וכבר התחילו בני משה ועשרת השבטים להתעורר ללכת להילחם בעדנו, כי כן הוא העת הרצון מן השמים, ואחר זמן קצר בכה מאוד הרבי מלובלין, ואמר, כי רואה ברוח הקודש, שיצא כרוז מן השמים, שיחזרו מללכת ולא להילחם בעדנו, כי הגאולה נדחית לזמן בלתי מוגבל, בעוון המנהיגים שבדורו, שכל אחד אומר 'אני אמלוך', עכ"ל. וכתב עוד שם, שנודע מה שכתוב בספר היכל הברכה על התורה להרה"ק מקאמארנא, שרבנו הקדוש בעל שם טוב זי"ע, פעם אחת היכה בראשו באילן בבכיות רבות בשעת תפילת מנחה, כשראה ברוח הקודש מה שיהיה בדורות האחרונים, שיהיו רבי'ס 'יאק מאק', כלומר, רבים כשומשמין, הרבה מאוד, והמה יהיו מעכבי הגאולה. והיינו על כרחך שיהיה מחלוקת ביניהם, ועיין בדברי תורה חלק ב', אות ט"ו, ובספר שער יששכר, במאמר ישע רב סימן ט"ו, בחודש תשרי.

וכן קרה עד ימינו בשנת תש"א, שנאמר, 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לה' ' (שמות ל', יב). וכתב בספר אלשיך, בפר' כי תשא: בשם החכם הרב שלמה בן אלקבץ ז"ל שמעתי, שהוא להורות את בני ישראל על אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם, שהוא נפרד מחברו כל אחד, ולכן יתנו כל אחד מחצית השקל, כאילו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם. עד כאן לשונו. וכתוב בסנהדרין דף ק"ב, אמר רבי יצחק, אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר (שמות ל"ב, לד): 'וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם'. וכתב על זה בספר תולדות יעקב יוסף, להרה"ק מפולנאי, בפרשת כי תשא, כי חטא העגל הוא המעכב זמן פקידה של גאולת השכינה וישראל, שהוא החטא של פירוד ושנאה, עד ביאת אליהו הנביא, וכולי. ואימתי תהיה נשיאת ראש, בזמן הפקידה, שלא יאוחר כשיהיה מספר תש"א, שהוא בגימטריא 'נקימה על עובדי העבודה זרה' (שחשבון הזה כתב בספר האלשיך פרשת תצווה), שיתאחדו החומר והצורה להשיב רבים מעוון, ויכנע היצר הרע ויהיה הכל טוב. עכ"ל.

החטא הגדול - אבי אבות החטאים, החטא שגרם לחורבן - הוא חטא המחלוקת, ורק תיקונו יביא לידי גאולה. והנה, הרב רבינוביץ' אינו תולה את המחלוקת בזרמים שפרשו משלומי אמוני ישראל, אלא דווקא מצביע פנימה, וקובע כי המחלוקת קשורה גם למריבות הפנימיות שבין הרבנים והאדמו"רים, וכי התשובה מחטא זה היא דווקא תשובתם של שלומי אמוני ישראל. קביעה זו מעניינת במיוחד על רקע הביוגרפיה של הרב רבינוביץ': חותנו, ה'מנחת אלעזר', היה מפורסם כבעל מחלוקת קיצוני; אמנם מחלוקת לשם שמים - אך מחלוקת עם כל מי שאפשר. היה לו פולמוס חריף עם הציונות, ובמיוחד עם הציונות הדתית. עם הרבי מגור הסתכסך על רקע הקמת אגודת ישראל ועל רקע החינוך המקצועי שקיבלו תלמידי ישיבת גור בוורשה. ואפילו עם הרבי מבעלז היה לו סכסוך מר. אמנם הרב רבינוביץ' מגן על חותנו וקובע שחלק מההאשמות כלפי חותנו הן בגדר לשון הרע, ואחרות - נובעות מחוסר הבנה; אבל בסופו של דבר, הוא בוודאי תוקף את אסטרטגיית המחלוקת של האורתודוקסיה, ומבין שלא הדעות עצמן הן החטא הקדמון, כי אם הפירוד והשנאה.

מתוך כך מסביר הרב רבינוביץ' גם את סוגיית 'הקץ'. בתולדות ישראל ובספרותו הזכירו חכמים, מקובלים וצדיקים תאריכים שונים כמתאימים לגאולה. אי-התממשותן של הנבואות השונות על מועד הגאולה עלולה לערער את אמונת הגאולה. מדוע, אם כן, שואל הרב רבינוביץ', לא התממשו הנבואות על הקץ?

תשובתו מחזירה אותנו אל חטא המחלוקת שבגללו נחרב בית המקדש השני. הגאולה תלויה בתיקון החטא שהביא לחורבן, ולכן אין הקץ המובטח יכול להופיע כל עוד עומד חטא המחלוקת בעינו. והשואה, הרי היא תיקון כללי של חטא המחלוקת. אי אפשר להסביר את השואה כתוצאה של הכפירה, של עזיבת הדת או של הציונות, שהרי בשואה נהרגו מיליוני חרדים וחסידים שהתנגדו להשכלה ולציונות. אם יש חטא המשותף לכלל ישראל, ולשלומי אמוני ישראל יש עליו אחריות מיוחדת - הרי זהו חטא המחלוקת.

אלא שהרב רבינוביץ' אינו רואה בשואה עונש על חטא זה, כי אם מהלך א-לוהי של תיקונו במידת הדין. הקביעה הנאצית שכל יהודי לפי מוצאו יובא להריגה, יוצרת שותפות גורל בסיסית ביותר, מעל ומעבר לכל מחלוקת - שהיא משמעותה העמוקה של השואה. בפִּסקה שלפנינו מתאר הרב רבינוביץ' את רגעי הזוועה שקדמו לתאי הגזים כרגעים של התאחדות פיזית ורוחנית של כלל ישראל:

והנה שנת תש"א עברה, ועדיין לא נשתנו הדברים, הפירוד והשנאה עוד במקומה עומדת, וזה כבר הפקודה האחרונה. לכן בשנת תש"ב, ד' שלח לנו את השואה הגדולה, שמאז ומעולם לא היו חבלי יסורין כאלה, שנהרגו כששה מיליון, שליש מכלל ישראל, היינו עשר פעם ששים ריבוא מאחינו בני ישראל. וההריגה היתה מיוחדת במינה, כי לפני תאי הגזים התפשטו היהודים מבגדיהם, ונדחפו אחד אל אחד לתוך התאים, ובשר לבשר יחדיו יתקרבו. וכן כולם הפכו לקדושי ישראל ברגע אחד בזעקם 'שמע ישראל', והחזירו את נשמותיהם הטהורים לא-לוקים שבשמים, כאשר 'איש באחיהו ידובקון, יתלכדו ולא יתפרדו' (איוב מ"א, ט). ולא היה הבדל ביניהן, בין עשיר לעני, ובין תלמיד חכם לעמי הארץ, בין איש המעלה לבין איש הנחות בדרגתו, כל אחד הרגיש שהוא המחצית, ושיחד היוו שקל בשקל הקודש. ושילמו בנפשם את מחצית השקל, יחד כל העוברים על הפקודים, כמבאר בתולדות, וזה לשונו, 'זה יתנו כל העובר על הפקודים', רצונו לומר כשעובר זמן הפקידה, מחמת שלא ניתקן חטא זה, וכל אחד הוא המחצית, שנפרד החומר מהצורה, לכך יתנו מחצית שקל בכל שנה לעורר לבבות בני אדם שיוכנע החומר אל הצורה שהיא התכלית שנזכה לגואל האמיתי באחדות הזאת וק"ל, עכ"ל.

אף שהדברים אינם מפורשים, נראה שהרב רבינוביץ' ציפה או קיווה שמדינת ישראל תהיה המשך של חסד לאותו מהלך של תיקון חטא המחלוקת. קיבוצו של כלל ישראל בארץ ישראל תחת שלטון וקיום מדיני משותפים, יכול להיות הזדמנות נפלאה לתיקון חטא הפירוד והמחלוקת.

הסתר פנים ונוכחות שכינה בשואה

שאלת האמונה המרכזית ביחס לשואה היא שאלת נוכחותו של הקב"ה בתוך הסבל. האם ניתן לחוות קרבת א-לוהים ממש גם במחוזות הרשע והטירוף של אושוויץ? הרב רבינוביץ' לא השלה את עצמו, שהסבר כלשהו על משמעות השואה יוכל לחלץ אותנו מהתמודדות עם בעיה זו. גם אם ההבנה הרטרוספקטיבית של השואה תובעת מאתנו לאהוב כל יהודי ולהעלות את הערך של אחדות ישראל, אין היא מספקת הסבר או מובן לסבל התהומי שבשואה. עם הסבל הזה, ועם המשמעות האמונית שלו, עלינו להתמודד באופן ישיר. והסובל הרי אינו יודע, ואולי לא יֵדע לעולם: מדוע הוא סובל? מדוע אבא שבשמים אינו מתערב? מדוע הוא ראוי לגורל כזה?

חוויה של קרבת א-לוהים נובעת בדרך כלל מן הידיעה שהקב"ה נמצא אתי. "ה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ... בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה... לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" (תהילים צ"א, ב-י), ולבסוף: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (שם, טו), מבטיח ריבונו של עולם - איני עוזב אותו; וכיצד ייווכח בכך? על ידי ש"אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ" (שם). הליווי הא-לוהי, התחושה שמה שקורה לי משמעותי, מכוון; שהדברים מתרחשים בשבילי, שמישהו דואג לי שם למעלה, כי אחרת זה לא היה מסתדר כך; שבקשותיי בתפילה נענות; שה' משביע לי, כמו לכל חי, רצון - כל אלו הם איתותים מרבש"ע שהוא נמצא עמי. נוכחות א-לוהים עמי מתבטאת בהשגחתו עליי. אני יכול, כמובן, לסבול כאב או להימצא במשבר, אבל גם אז אני מרגיש שהוא אתי, שזה לא לחינם, שהוא מראה לי כיצד להתמודד, ושגם אם הכאב עוד לא נגמר - לפחות ה' מראה לי מה לעשות אתו...

במובנה הזה, חוויית קרבת א-לוהים אינה לוקסוס עבור המאמין; זוהי האמונה גופה. משמעות האמונה אינה רק שיש בורא עולם, שיש א-לוהים בשמים או שיש צדק באופן כללי, אלא גם שהדבר משמעותי עבורי, עבור היחיד - שה' משגיח עליי ונמצא עמי. וככל שהמציאות מסובכת יותר, ככל שגדל הסבל, ככל שהעולם נראה אבסורדי, עלול לגדול הפער בין האמונה לכאורה - כלומר: האמונה שכך צריך להיות - לבין החוויה הממשית.

כך מתאר הרב רבינוביץ' את האפשרות לחוות קרבת א-לוהים גם בתוך התופת:

לאו כל אדם זוכה למצוא את אביו שבשמים בעולם שמדת הדין הקשה שפוכה עליו, אבל ראינו והכרנו הרבה הרבה מאד שזכו לכך. מצאנו כאלה, גם בין תלמידי חכמים, וגם אצל אנשים פשוטים, בין אצל צדיקים מעיקרם, ובין אצל צדיקים באותה שעה בלבד. בכל אסון ואסון שבא אליהם, אם בזה אחר זה ואם בבת אחת, אמנם לא הצדיקו את הדין, אבל ידעו והרגישו כי ה' עמם בצרה. בתוך כל המהומה והפחד ואימת הבלהות, התעלפויות הנשים, והתמוטטות הזקנים, בתוך ההתרוצצות לחיפוש תינוק או אשה שנעלמו מתוך ידיהם ועיניהם - לא הפסיקו מלנהל שיחה עם ה', כאילו עומד לפניהם ונמצא אתם בתוך כל אותו התוהו ובהו. כל ימי חייהם שיוו את ה' לפניהם, וגם עכשיו שיוו אותו לעיניהם. הרגישו שאחרי שהגזירה יצאה עליהם, זה כולל גם היות ה' עמם בצרה. הרגשה זו לא היתה אמונה שבלב לבד, אלא הרגשה של ממשות. כאילו רואים בעיניהם את נוכחות השכינה, מעין התגלות א-לוקים בתוך הסנה הבוער באש, וכן כתוב במדרש תנחומא (שמות סימן יג): ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקב"ה: (כתוב) 'עמו אנכי בצרה', הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים. מדרש דומה לזה יש בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ): הניח כל ההר וירד לתוך הסנה ושכן בו, והסנה צרה וצוקה וכולו קוצים ודרדרים. ולמה שכן בתוך צרה וצוקה? אלא שראה את ישראל בצרה גדולה, אף הוא שכן עמהם בתוך צרה, לקיים מה שנאמר 'בכל צרתם לו צר' (ישעיהו ס"ג, ט).

ר"ב רבינוביץ' מסביר כי חוויית האמונה במובן של קרבת א-לוהים במדרגתה הגבוהה, אינה מכירה את א-לוהים רק כאשר הוא מושיע מן הסבל או מגן מפניו. גם בעיצומו של הסבל - ה' נמצא באופן הישיר ביותר. על דרך הפשט, "עמו אנכי בצרה" משמעו שה' מושיע אותי בשעה שאני בצרה; לפי מדרשו, המשמעות היא פשוט שהוא נמצא עמי. נוכחות א-לוהים מנחמת לא רק בגלל תוצאותיה - לא רק מפני שה' הוא מלך עוזר ומושיע ומגן ורב להושיע - אלא מעצם היותה. אם אני יודע שה' נמצא עמי כאן, גם אם אינו מגן ואינו מושיע - אני יודע שיש טעם לסבל שלי, ולמצער: שאינני מופקר, שאיני לבד. היות ביחד עם רבש"ע אינה שאלה פונקציונלית; זוהי שאלה של חווייתה ומעמדה של הנשמה. אם אני מתפלל או שר ומרגיש את ה' לצדי - אזי הקיום כדאי, גם אם הוא נורא ואיום. כשם שיש בכוחה של אהבה בין איש ואישה או בין שני חברים לתת משמעות נשגבת גם לכמה שעות בודדות שאין אחריהן כלום, כך גם באהבת ה', ממני אליו וממנו אליי, ואף יותר מן האהבה האנושית - כי זו אהבה ללא גבול, ללא תנאי, שיש ביכולתה להעניק אושר עצום, אפילו לכמה שעות, ואפילו סמוך למוות.

במקרא ה' נוכח בדרך כלל בעיקר על ידי השגחתו, כלומר: פוגשים את נוכחותו דרך המציאות, דרך האירועים. כאן מדובר על נוכחות בבחינת "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז, ח), אולי: נוכחות ידידותית או דיאלוגית. אני יכול לפנות אל רבש"ע, לדבר עמו, לרכז את מחשבתי בו, להתבונן בו - ומכל הבחינות הללו נוכחותו ממלאת אותי, מפקיעה אותי מהמציאות הבלתי-נסבלת, ולמצער מנחמת אותי בעצם הווייתה. הרב רבינוביץ' מוסיף ומסביר כי זו אכן מדרגה דתית נעלה, כאשר אדם יכול לראות את רוח א-לוהים בשעת התוהו ובוהו:

כוחם של הצדיקים ותמימי דרך הללו מי ישערנו! להרגיש נוכחות ה' בתוך תהו ובהו - זו דרגה של אברהם אבינו. אכן תופעה זו היא ראשונית בסדר הבריאה, והיא מונחת בתשתית של היחס שבין הבורא ויצירתו. כך כתוב בראשית הבריאה: 'והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ורוח א-לקים מרחפת על פני המים' (בראשית א', ב). גדולתו של אברהם אבינו היא בכך, שהכיר את בוראו גם בתוך התהו ובהו שלפעמים שולט בעולם. וכך מספרים חז"ל על אברהם אבינו: אמר רבי יצחק, משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר, תאמר בירה זו בלי מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלי מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (בראשית רבה לט א). ופירשו המפרשים: מי שרואה בניין יפה ומסודר, מבין שיש אדון ובעלים לבניין הזה, ושאומן חכם בנה אותו. אבל אברהם אבינו ראה שהבירה 'דולקת', שהיא נשרפת באש, הוא ראה את העולם בתוך להבות של אש שורפת ומכלה, בהתמוטטות כל הטוב והיפה שכל סדר העולם הופך לתהו ובהו, ואף על פי כן הבין שיש מנהיג לעולם. ואז הציץ עליו הקב"ה ואמר, אני מנהיגו ובוראו של העולם. (ועיין עץ יוסף ומתנות כהונה). הזכות להתגלות השכינה, לא רק כשסדר שולט בעולם, אלא גם כשהעולם הוא בשריפה וחורבן, ונהרס בתהו ובהו - היא מיוחדת לאברהם אבינו. לכן כשבא הקב"ה לכרות ברית עם אברהם אבינו, כרת אותה בתנאים כאלה, נאמר בתורה: 'ויהי השמש לבא, ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו' (בראשית ט"ו, יב). לא כשהעולם מואר בסבר פנים יפות ומלא שפע כורת ה' את הברית עם אברהם, אלא גם כשהעולם עטוף חושך, ואימים מהלכים בו.

עדותו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל

האם יכולה מדרגת אמונה כזו להתקיים גם אצל יהודי פשוט? הרב רבינוביץ' הטיל בכך ספק, ונשוב לכך בשיעור הבא. לעומתו, חזר הרבי מצאנז-קלויזנבורג (ר' יקותיאל יהודה הלברשטם) ואמר בדרשותיו, שהתביעה להאמין בנוכחות ה' אפילו בתוך האימה והסבל היא תביעה אמונית אלמנטרית. האמונה שבשורש החסידות כי "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר צא ע"ב), אינה יכולה להיות בתנאי ולכאורה. אם באמת יש א-לוהות בכול, ויש שכינה בכל דבר, אזי צריך הדבר להיות נכון גם באושוויץ. תיאור אוטוביוגרפי של חוויית האמונה שלו זכינו לקרוא באחת מדרשותיו:

ויכולני להעיד על דבר זה מתוך הנסיון. בעת שהגענו למחנות ההשמדה... ועמדנו שם בעירום ובחוסר כל בלי מלבושים ובלי כיסוי לראשנו והרשעים היכו ללא הרף באלות שבידיהם והמצב היה בכי רע פניתי אז לעומדים סביבי וצעקתי: יהודים דעו שהשי"ת מחכה לנו שם בתוך המחנה... ואל לנו לשכוח שה' אתנו. ובמשך כל אותה השנה עבדתי על זה להתחזק ולא לשכוח שה' אתנו ומלוא כל הארץ כבודו גם באושביץ ודכאו ולית אתר פנוי מיניה...[2]

כיצד ניתן להתחזק באמונה זו? לשון אחר: ייתכן שאני מאמין בכך; אך איני חש זאת - איני חווה את נוכחות ה'. האם ניתן לי לעבוד על כך? האם ניתן לחדש את האמונה-החוויה?

בשיעור הבא נראה כי לאדמו"ר לשעבר ממונקטש (הרב רבינוביץ') ולאדמו"ר מקלויזנבורג היו תשובות שונות על כך. בינתיים, נסיים בדברי האדמו"ר מקלויזנבורג שיחברו אותנו גם לשיעור הבא, ובהם באה לידי ביטוי תחושת נוכחות א-לוהים שלו גם בעומק הגיהינום:

יש כאן כאלו הזוכרים איך שדחפו אותנו הגרמנים הארורים ימש"ו לתוך שער המחנה, זוכרני שאמרתי אז ליהודים שהיו עמדי: אל תיראו, האמינו שהקב"ה בכבודו ובעצמו מחכה ומצפה לנו אפילו בתוך תאי הגאזים. ובאמת שבאם יודעים ש'לה' הישועה' (תהילים ג', ט) אזי מתקיים 'על עמך ברכתך סלה' (שם).[3]


[1] כלומר: בניגוד לבית ראשון, שם נתגלה הקץ - שבעים שנה - קצה של גלות בית שני לא נתגלה (עיין יומא שם).

[2] ראה: שפע חיים, דברי תורה יד, גיליון תשפ"ח חנוכה.

[3] מתוך נאום בעת הנחת אבן הפינה לקרית צאנז.