שיעור 15 - התפילה כצוהר לעבודה רוחנית אישית (ב)

  • הרב אליקים קרומביין

התפילה כצוהר לעבודה רוחנית אישית (ב')

סיועו של ה' לתפילת האדם

השפעת ההתבודדות

בשיעור הקודם, הוביל אותנו רבי נחמן מברסלב בדרך ההתבודדות - עבודת התפילה המתרחשת במסגרת אינטימית, והמאופיינת בחוויה עמוקה של התייחדות פרטית של האדם עם קונו; הקביעות בנוהג זה מביאה את האדם לחיים נעלים יותר של מוסר ורוחניות. בעיון זה נמשיך בהסבר טכניקה זו והסתעפויותיה.

נפתח בשאלה שעד כה עסקנו בה בקצרה בלבד: כיצד משיגה ההתבודדות את היעד של עלייה רוחנית? לכאורה, אין לנו תשובה לשאלה זו כשם שאין לנו תשובה לשאלה כיצד התפילות נענות; כמו בכל תפילה אחרת, יעילותה של ההתבודדות היא ממסתורי ההשגחה. אולם, אין זו התשובה היחידה האפשרית.

כיוון חשיבה פשוט יחסית שניתן להעלות הוא, שהמפיל תחינה לפני הקדוש ברוך הוא לעזרה בהתמודדותו הרוחנית, מתייחס ברצינות, באופן טבעי, לעולמו הדתי; האדם הישר אינו יכול לפנות מעומק הלב להתערבות אלוקית אם הוא עצמו אינו מנסה לשפר את המצב. חרף ההיגיון שבטענה הזו, לא ראיתי אותה בספרות הברסלבית, אך הדבר מסתבר למדי לאור פקפוקיו של ר' נחמן במאמצים אנושיים אוטונומיים.

הבא להטהר - מסייעין אותו?

ניתן להעלות נקודה נוספת. ראינו שר' נחמן מתאר את ההתבודדות כגעגועים אינטנסיביים עד כאב ("עד שיהיה סמוך מאוד שתצא נשמתו"), ומכאן שהוא מצריך מאמץ מרוכז שבו שהאדם מנסה להתעלות מעל לעצמו. האם מאמץ זה דרוש כשם שכל תפילה זקוקה לריכוז ורצינות? לא, ברור שאין זה כך. ככל הנראה, היעד של ההתבודדות, השינוי רוחני, מושג במידה רבה במסגרת ההתבודדות עצמה; הכימיה של הצמיחה הרוחנית עובדת בעצם הדינמיקה של שפיכת הלב לפני ה', ושם היא פועלת את פעולתה.

אם נקבל את הניתוח הזה, כי אז גם המסקנה הבאה תהיה נכונה: עצם האפשרות לשפוך את הלב לפני ה', איננה בהכרח בידו של האדם. אם נניח כי ישועת ה' היא הבסיס לכל התפתחות רוחנית, ובנוסף לכך נטען גם כי ההתבודדות היא המכשיר לאותו שיוני מיוחל, אם כן הכרח הוא לבקש את סיועו החיובי של הקדוש ברוך הוא כדי שתפילה משמעותית תתרחש; המפתח לפתיחת הלב הוא בידי שמים.

במובן מסוים, הדבר מובן מאליו: האם עלי לצפות שאוכל להחליף מילה עם השכן שלי בכל עת שרק ארצה? האם אין זה תלוי גם ברצונו שלו? מדוע, אם כן, אני מניח שיינתן לי להאריך בדברים עם רבונו של עולם על פי בקשתי? אולם יש כאן רעיון חדש, שהוא מעבר להבנה הפשוטה הזו: "שיתוף הפעולה" של הקדוש ברוך הוא, והסכמתו לכך שאני אפנה אליו, תוכח מתוך היכולת שלי להתבטא ברצינות ובעומק. האמת היא שניתן למצוא את הרעיון הזה זמן רב לפני ר' נחמן - או התנועה החסידית בכלל - באחת היצירות ההלכתיות הקלאסיות. הגמרא בברכות (דף לא.) מביאה את הברייתא הבאה בעניין כוונה בתפילה:

המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר, סימן לדבר: תכין לבם תקשיב אזנך (תהילים י:יז).

הרב יואל סירקס, ב"בית חדש" לטור אורח חיים (צח), שואל: היות והצורך בכוונה מוזכר בפסוק בתהילים באופן מפורש, מדוע אומר אבא שאול שאין כאן אלא "סימן לדבר"? כך הוא משיב:

דקרא משמע דאין ביד האדם לכוין לבו לשמים, שהרי אמר "תכין לבם", דמשמע אם תכין לבם - אז תקשיב באזנך, כדפירש רש"י, אלמא דביד הקדוש ברוך הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, לא היה יכול לכוין את לבו. אפילו הכי, סימן לדבר הוא שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכווין, כי אז הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי הבא לטהר - מסייעין אותו מן השמים.

אולם, קיים הבדל חשוב בין דברי הב"ח לדברי ר' נחמן. בעוד שהרושם העולה מדברי הב"ח הוא שאם נשתדל לכוון, נוכל לצפות, בדרך כלל, שבאמת נזכה לסייעתא דשמיא, הרי שר' נחמן מכיר בחוויה של מניעת העזרה האלוקית.

יציאה מן האלם

שתיקת המתפלל

זהו הרקע לטיפולו של רבי נחמן בבעיה האקוטית שעלולה להזדמן ל"מתבודד": אותו האדם שאימץ את המלצתו של האדמו"ר, וקבע לעצמו מועד להתבודד בתוך היער, עלול למצוא שהמילים פשוט אינן.

בשיעור הקודם ראינו את ניחומיו של ר' נחמן בקשר לכך - "זה בעצמו טוב מאוד"; ראשית, לא ברור מדוע הדברים כך, ושנית - איך נוכל להיפרד מאובדן כוח הדיבור, ולגלות את היכולת לפנות לה'? ר' נחמן (השתפכות הנפש ב) ממשיך להסביר לנו:

ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר, ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך.

בקטע זה ישנה עצה מועילה מאוד, אך חוץ מזריקת גלגל הצלה למתפלל המוכה באלם, ר' נחמן טוען כי מצב זה "טוב מאוד". מכך נראה כי המעבר משתיקה נואשת לשיחה ספונטנית איננו רק התגברות על מעצור, אלא תרומה חיובית המקדמת את תהליך ההתבודדות.

נקודה זו מובנת לאור דברינו לעיל: היכולת להשתפך בנוכחות ה' היא בעצמה מתנה אלוקית, וכאשר יכולת זו מופיעה לאחר תקופה של היעדרות, המתבודד מודע בצורה ברורה לסיוע השמימי אליו זכה; הוא יודע שהתפילה בעצמה היא המענה לתפילתו. הכיסופים לחיבור רוחני מעמיק, מהווים בעצמם את אותו החיבור.

השתיקה כתפילה בפני עצמה

ר' נחמן אומר כך המפורש בקטע הבא, וכפי שנראה, הוא מוביל את החשיבה הזאת כמה צעדים קדימה; קודם כל, בניגוד לפסקה הקודמת, בה דובר על אדם ש-"לפעמים נסתתמין דבריו", עכשיו רואה רב נחמן שדווקא מצב חמור יותר הוא המצוי - "וברוב פעמים נדמה לו שליבו בל עמו, ואם ידבר איזה דיבורים, הם גם כן בלי שום התעוררות הלב:

ועל כן, בתחילה צריכים לעמוד כאילם, רק ישתוקק ויצפה ויתלה עיניו למרום שישפיע לו דיבורים חמים כגחלי אש...לפני השם יתברך יעמוד כדל וכרש וכאילם לא יפתח פיו, ולעמוד ולצפות והשתוקק שישפיע לו השם יתברך דיבורים חמים, כדי שיוכל להמשיך על עצמו קדושת התורה...עד אשר על ידי זה בעצמו זוכה אחר כך להתעוררות גדול, ומדבר בחמימות דקדושה, בבחינת "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב" (תהילים לט:ג), ועל ידי זה דווקא "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני". (שם, סעיף צד).

מצב האלם כשלעצמו הוא מצב של תפילה; הפה שותק, אך הנפש סוערת בתקווה ובכאב. המענה לתפילה שותקת זו היא היכולת לבטא תפלה, מתנת הדיבורים "החמים כגחלי אש".

לא לדחוק את השעה

רבי נחמן מודע לכך שקשה להתמיד לאורך זמן במצב של "לא תפילה" מתוך יחול וציפייה. הוא מתייחס לקושי הזה בעזרת נקודה המשמשת אותו לעיתים קרובות - בענייני הרוח, מהירות מופרזת עלולה לחולל אסון:

כי תיכף כשרוצין להתקרב להשם יתברך באמת, אז צריכין ליזהר מאוד מהריסה, שלא לדחוק את השעה חס ושלום. כי רוב ההרפתקאות חס ושלום הוא רק על ידי זה. שזה בחינת אזהרת פן יהרסו (שמות יט:כא) שהזהירם לישראל בשעת מתן תורה. רק צריכין להמתין ולחכות הרבה לתשועת ה'...וצריכין להרבות רק בתפילה ותחנונים להשם יתברך. וגם בזאת אוסר לדחוק את השעה, שירצה לפעול בקשתו תיכף...ואם יתן השם יתברך, יתן, ואם לאו, ימתין עוד וירבה עוד להתחנן לפניו.

עיקרון זה, אומר עתה רבי נחמן, מחייב סבלנות לא רק לגבי תוצאת התפילה, אלא גם לגבי התפילה עצמה:

אך אפילו בדיבורי התפילה בעצמם גם כן אי אפשר לדחוק את השעה, שזה בחינת מה שהיה רוצה כל אחד, שתיכף שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני השם יתברך אזי יופתח פיו, ותיכף ומיד ידבר דיבורים הרבה לפני השם יתברך, דיבורים שלמים וחמים כגחלי אש, ובהתעוררות גדול. ומחמת שלאו כל אדם זוכה לזה, ובכל פעם נדמה להאדם שאין לו דיבורים ואין לו שום התעוררות כלל, על ידי זה הוא מתרשל לגמרי גם מתפילה ותחנונים. על כן צריכים לידע זאת היטב כי גם זה הוא בחינת דוחק את השעה, כי אי אפשר להמשיך שלימות הדיבורים הנ"ל כי אם על ידי השתיקה והייחול שקודם הדיבור. כי צריכין לידום ולשתוק, רק להמתין, ולהתגעגע, ולכסוף ולהשתוקק לחסדי ה' שישפיע לו דיבורים שלמים.

ר' נחמן אומר כאן במפורש, אם כן, כי היכולת להתפלל היא מתנת ה', ואין מנוס מלהקדים לה זמן של שתיקה, תוך תקווה וציפייה; השלב של חוסר יכולת לדבר והעדר התעוררות פנימית איננו מקרה בעלמא, אלא הוא שלב חיוני ומבוא לתפילת ההתבודדות.