שיעור 15 - `ופתח התיבה בצידה תשים` (א)

  • הרב דן האוזר

"ופתח התיבה בצידה תשים" (א)

ליקוטי הלכות, הל' חלוקת שותפים הלכה ד', ד:

"על ידי דיבורי אמת ימצא הפתח של הקדושה.

באמת אין שום מניעה כלל. רק העיקר המניעה הוא החושך שנקרא מניעה, כמו שכתוב ולא חשכת וכו'. היינו, מה שמרמין את האדם בבילבולים ושטותים, ומחשיכין לפני עיניו באחיזת עיניים, עד שנדמה להאדם שאין שום פתח לפניו להתקרב לה' יתברך. אבל באמת דרך החיים נתון לפני כל אדם שבעולם. ואפילו בשאול תחתיות יכולין להתקרב לה' יתברך, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. רק שהאדם הוא עיוור ואין רואה את הפתח על ידי הקליפות שנקראים חושך, שהם עיקר המניעות, שהם מחשיכין אור עיניו של אדם עד שאין רואה הפתח. בבחינת 'ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים וכו' וילאו למצוא הפתח'. שמי שאינו כדאי לכנוס מחשיכין את עיניו, שזהו בחינת סנוורים עד שהוא לואה למצוא הפתח. ועל כן אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמוד כנגדם כי אם על ידי האמת, שבכל מקום שהוא צריך להסתכל רק על האמת באשר הוא שם, ולדבר דברי אמת בתפילתו ותחינתו כפי מה שהוא. אף על פי שאינו יכול להתפלל ולדבר בינו לבין קונו כלל, אף על פי כן יראה על כל פנים לדבר הדיבור שידבר באמת. כגון שיאמר 'ריבונו של עולם הושיעני', ויאמר אלו התיבות באמת על כל פנים, וכן כיוצא בזה בשאר דיבורים, על כל פנים יאמר אותם באמת. אף על פי שאינו יכול להוציא אותם בחיות והתלהבות כראוי, על כל פנים יאמר אותם בפשיטות באמת, ואזי האמת יאיר לו, ויזכה לראות הפתח. ואז בודאי יזכה לכנוס אל הקדושה, כי אין שום מניעה בעולם כנ"ל, ותיכף כשרואין הפתח, נכנסין אל הקדושה לבטח."

א.

דברי רבי נתן אינם צריכים תוספת; בהירים הם, צלולים ופשוטים כדרכו. עיקר דבריו מבוסס על דברי רבו, רבנו רבי נחמן, בליקוטי מוהר"ן ט'. ועצתו אמונה.

אך, אדהכי והכי, אנו החוטאים. האם לא רמז לנו רבי נתן דבר מה בדבריו - מדוע חשכו עינינו מלראות? מדוע נסגר עלינו הפתח? מדוע צר ליבנו מלהכניס אליו אורחים? ומדוע צרה עינינו בהכנסת האורחים של השכן? האם דמות החסד, שהתגלתה מאחורי כותלי ביתו, שמטה אבן מן הקירות המגוננים עלינו היטב, הדואגים שלא יכנס דבר מה לא קרוא לסלון ה- cogito שלנו, שלא ילכלך את ספת ה"אני"? האם דמות ה"אחר"(-אותיות 'אורח', כפי שכבר העיר לוינס) שעליה הוא מדבר נראתה לנו פתאום בלתי מנומסת בעליל - 'לדבר ככה, כאילו מלאכים נכנסו לתוך בביתו'... "הוציאום אלינו ונדעה אותם" - האם גם כשתרנו אחר האמת, ודפקנו על דלתה היטב, לא ביקשנו ממנה בעצם שתתפשט? 'שנראה אותה סוף כל סוף, שנדע'! האם לא העדפנו, בעצם, את מהפכת סדום-הספק על פני כותלי האמונה? והאם גם כשברחנו ממהפכתה, עדיין, עדיין הבטנו אחור?

דרך כלל רגילים אנו, בקוראנו את סיפור מילוטו של לוט מסדום, לשמוע את קול הדפיקות על דלתו של לוט מבפנים, לפחד עימו, להתלבט עימו ולהינצל על ידי המלאכים יחד איתו. אין אנו רגילים למקום בו שם אותנו הפעם רבי נתן, על הדלת מבחוץ ונלאים מלמצוא הפתח, והתמיהה על כך כפולה: מה יש בנו מסדום ואנשיה - זו תמיהה עלינו; ושנית, תמיהה על כך שרבי נתן רואה בהמונם של אנשי סדום המכים בדלת מעין חיפוש אחר האמת ואחר ההתקרבות לה' יתברך, ובהכאתם בסנוורים אך "מניעה" ו"חושך" הפוקדים את המבקש את ה' ואינו מוצא את הפתח. שתי התמיהות, כמובן, פותרות זו את זו, שכן אם נמצא איזהו שורש של חיפוש אמת במעשה סדום ונבין את מניעיהם, נוכל אולי אף למצוא שורש פורה ראש ולענה שכזה אף בתוכנו. רבי נתן, כדרכו, אינו נכנס לפיתולי השקר, אלא אך מעמת אותו עם האמת בתמימותה. שפתו הכנה וכתיבתו הקולחת אמת, דרכן שמפילות את חומות השקר מאליהן. לנו השאירו אך רמז קל לדעת באיזה צד אנו נמצאים, משני עברי הפתח.

רבי נתן קושר את דבריו לדבריו של רבי נחמן בתורה ט' (להלן), ובכך גם מקשר את פתח תיבתו של נח לפתח הלא-נמצא של אנשי סדום - על הפסוק "ופתח התיבה בצידה תשים", דרש הבעש"ט כי מדובר לא רק בתיבתו של נח אלא בתיבת המילה היוצאת בתפילה: "שתהיה התיבה (שאדם מדבר בתורה ובתפילה) מצהיר, כי יש בכל אות עולמות נשמות ואלוקות, ועולם מתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלוקות, ואחר כך מתייחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה… וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור (זוהר פנחס דרל עא) מדברת והוא שושבינא לה, צוהר שתצא בבהירות…" (צוואת הריב"ש צ"ח ע"ב וכן מופיע בדגל מחנה אפרים נח ופרשת שלח). אך בעוד הבעש"ט שוקד על כך שקולה של השכינה יישמע באותיות התיבה, רבי נחמן, שנלחם נגד אויבים אחרים, שוקד על כך שקול האמת יישמע בתפילה: "ואל אמה תכלנה מלמעלה… אמה היא ה' מוצאות, הכלולים מאש ומים. היינו שתראה שיצאו הדיבורים מפיך באמת, ואז ישתוקק הקב"ה מלמעלה לשכון אצלך; וכשישכון אצלך הוא יאיר אצלך. וזה אמ"ה תכלנה מלמעלה - ראשי תיבות אמ"ת "[1]. בעוד הבעש"ט עמד מול תפילה הנוכחת אך נעדרת שמימיות ושכינה, עמד רבי נחמן מול התפילה השמיימית אשר דווקא בה - ושוב מפתיע אותנו רבי נחמן ועינו חדה - יכול להופיע השקר:

"אבל כשאדם עומד להתפלל, אזי באים מחשבות זרות וקליפות ומסבבין אותו, ונשאר בחושך ואין יכול להתפלל, כמו שכתוב (איכה ג): 'סכות בענן לך מעבור תפילה', וכתיב (תהלים יב): 'סביב רשעים יתהלכון', שהרשעים, היינו הקליפות, מסבבין אותו. 'כרום זולות' - היינו בשעת התפילה, שהיא עומדת ברומו של עולם' (ברכות ו:). ודע, שיש פתחים הרבה בחושך הזה לצאת משם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (יומא לח:): 'הבא ליטמא, פותחין לו - יש לו פתחים הרבה' (עיין תוס' שבת ק"ד. בד"ה אית). נמצא, שיש פתחים הרבה בחושך גם לצאת משם. אבל האדם הוא עיוור ואין יודע למצוא הפתח. ודע, שעל ידי אמת זוכה למצוא הפתח, כי עיקר אור המאיר הוא הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (תהלים כז): 'ה' אורי וישעי'; ועל ידי שקר הוא מסלק את הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (שמות כ): 'לא תשא את שם ה' לשוא', כי על ידי שוא מסלק את הקדוש-ברוך-הוא, כי 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו' (תהלים קא). אבל על ידי אמת, הקדוש-ברוך-הוא שוכן עימו, כמו שכתוב (תהלים קמה): 'קרוב ה' לכל קוראיו לכל' וכו'; וכשהקדוש-ברוך-הוא עימו, הוא מאיר לו איך ליצא מהחושך המונע אותו בתפילתו, כמו שכתוב: 'ה' אורי'. וזה פירוש: (בראשית ו) 'צוהר תעשה לתבה', פירש רש"י: 'יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טוב'; והחילוק שבין חלון לאבן טוב - כי החלון אין לו אור בעצמו, אלא דרך שם נכנס האור, אבל כשאין אור, אין מאיר; אבל אבן טוב, אפלו כשאין אור מבחוץ הוא מאיר בעצמו. כן יש בני אדם שדיבורם הוא חלון, ואין כח להאיר להם בעצמם; וזה: יש אומרים, ואמירתם נעשה חלון; ויש שאמירתם נעשה אבן טוב ומאיר. ודע, שהכל לפי גודל האמת, כי עיקר האור הוא הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא הוא עצם האמת, ועיקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת. וזה: 'ואל אמה תכלנה מלמעלה', לשון (שמואל ב יג) 'ותכל נפש דוד'. אמ"ה - היא ה' מוצאות, הכלולים מאש ומים. היינו שתראה שיצאו הדיבורים מפיך באמת, ואז ישתוקק הקדוש-ברוך-הוא מלמעלה לשכון אצלך; וכשישכון אצלך, הוא יאיר לך. וזה: אמ"ה תכלנה מלמעלה - ראשי תבות אמת. כי על ידי אמת הקדוש-ברוך-הוא חומד מלמעלה לשכון עם האדם, כמו שכתוב: 'קרוב ה' לכל קוראיו' וכו'. ואז: 'ופתח התבה בצידה תשים', היינו התבה היוצאת באמת, היא תשים לך פתח בחושך שאתה ניצוד בו. וזה: 'בצידה' - היינו הקליפה הצד ציד, כמו שכתוב (בראשית כה): 'כי ציד בפיו', כי מתחילה לא היה יכול לדבר מחמת החושך הסובב אותו, ועל ידי שיוצא מתוך החושך ומתפלל היטב, על ידי זה הוא מתקן 'תחתיים שנים ושלישים', היינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכל. (אך אי אפשר להתפלל, רק כשלומד תורה, כי 'לא עם הארץ חסיד' (אבות ב): וכתיב (משלי כח): 'מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה' - כתב יד החברים)." (ליקוטי מוהר"ן ט', ג)

העצה של רבי נחמן לצאת מן החושך שאדם ניצוד בו, פשוטה: "היינו שתראה שיצאו הדיבורים מפיך באמת, ואז ישתוקק הקב"ה מלמעלה לשכון אצלך; וכשישכון אצלך, הוא יאיר לך"; "ודע, שעל ידי אמת זוכה למצוא הפתח". אך יש מחיר שהרוצה להגיע לדיבורי אמת צריך לשלם: את "פתח התיבה" יש לשים בצד. את המקום שבו נוגעת התיבה במה שמעבר לה, המקום שבו היא נפתחת להכיל את מה שמחוצה לה, אין לשים מקדימה כמטרה מסומנת; לו יעשה כך, ויניח את כוונותיו מלפניו כנקודת מוצא להתנפל עליהם כצד ציד, יגלה שכחיה רדופה אף כוונותיו חומקות ממנו והלאה. והרי הדברים הם כפי שאנו מכירים בחוש - כשאדם מסמן את מטרת דיבורו מראש, ואפילו תהיה זו האמת בכבודה ובעצמה, הרי שהיא תתפוגג מול עיניו. השביל הברור שדרכה של האמת לסלול לרגליו - ייטשטש, ופתח האמת בתחילה אמנם יתפתל כמפרכס לעמוד על חייו אך במהרה ייסגר. את האמת יש לתפוס דווקא מן הצד, כמו צייד טוב היודע לבוא על טרפו בדרכי עורמה מבלי שזה יברח, שכן האמת תובעת לה חיים משלה ובורחת למתנפלים עליה מקדימה. האמת כביכול ממתינה לו לאדם תמיד בצידו, עומדת לימינו - "ה' צילך על יד ימינך" - ושומרת לעצמה את הזכות לעמוד על אותו קו התחלה בו עומד האדם בדרכו. רק משיכיר האדם בשיוויוניות הזו של האמת כלפיו תוכל היא להנחותו בדרכו. לו ינסה לתפוס עליה בעלות, לו רק יציץ או יפזול אל צידו לנסות לתופסה לעצמו, מיד הרי הוא כמקפד את חייה העצמיים, חיים הנובעים מאליהם לצידו. אם ינסה להניחה מלפניו - הוא בקו ההתחלה והיא באיזו שהיא הירארכיית-תפיסה כלפיו - הרי שתחמוק מידיו; ואם בכל זאת יתפסנה הרי שיאחזנה אך מתה בידיו - "ידי עשיו" - "כי ציד בפיו".

ב.

בהזכירו פסוק זה ("כי ציד בפיו"), רומז רבי נחמן לדרך דיבורו של עשיו, ללמדנו מול מה השווה יצחק את "הקול קול יעקב", אותו יעקב שמידתו מידת האמת ואכן אינה מצויינת כנתונה לו ועומדת אלא דווקא בלשון עתיד - "תתן אמת ליעקב". ידע יעקב את 'צד'יותה של האמת והקדים את קולו לידיו, כפוסע אל עבר כוונתו מבלי שיאחזנה בידיו, כדובר אמת בשטף - אמת המחיה את עצמה לצידו, שעל פניה היא שקר ואולי דווקא בשל כך ברור כי יש לה חיים משל עצמה. יעקב מכיר את דרכי העורמה לתפוס את האמת החיה לפני שזו תברח. אביו, שהיה עיוור וידע היטב את 'צד'יותה של האמת - שהרי לא היה לו 'קדימה' - שם מבלי משים את בניו בחושך ובעיוורון דומים לשלו, "שיש פתחים הרבה בחושך לצאת גם משם, אבל האדם הוא עיוור…"; אך מה שהיה כורח המציאות ליצחק היה אצל בנו עשיו מושא לחיקוי אף בבפיקחות העיניים (ולא לשווא הקשר המיוחד ביניהם). מה שאביו שמע מן הצד כאמת, הנשמעת היטב באוזניו החדות של העיוור, ראה עשיו מ'קדימה' בעיניו הפקוחות, וראה תפקיד לעצמו לצוד אותה למען אביו. האמת, כפי ש"נראתה" בעיניו העצומות של יצחק, זהה היתה למידת הדין. לא היה ספק לחיותה של האמת לצידו של יצחק: כדרכו של עיוור, הילך הוא בעולם מתוך היעתרות בסיסית לחוקיו (וכך גם תפילתו "ויעתר יצחק נוכח…") ומתוך קבלת הדין (כמידתו). אך הספק מתעורר דווקא כלפי חייו של יצחק לצד האמת, האם בכלל הוא חי, והוא אך עיוור החשוב כמת. הרי יצחק ללא מראה עיניו לעולם איננו עומד מול העולם, ועל כן אין הוא מגלה שום סימני התנגדות, שום מרי, אלא תמיד מתייצב הוא לצידה של המציאות. אכן, זכותו של יצחק להתייצב תמיד לצד הדין לא עמדה לו אלא מתוך עיוורונו זה, שאיפשר לו לדלג על המציאות ולדבוק במה שמעבר לה; אולם בניו, שפקוחי עיניים היו, יכלו לראות את המחיר ששילם אביהם בכך: מחיר חייו הוא, אשר כנראה גם לאחר העקידה נעו על סיפי המוות, ומחיר המציאות שהיה עיוור לה. עשיו, ממשיך דרכו של אביו, אימץ את אותה תמונת עולם אך מתוך פקיחת עיניים. עולם הדין של יצחק נראה בעיני עשיו כעולם אכזר, המטיל את מרות חוקיו בעיוורון - עניין שעשיו פקוח העיניים לא יכול היה להתעלם ממנו כדרכו של אביו. 'צד'יותה של מידת הדין והכח לקבל את דינה לא הביאו את עשיו פקוח העיניים לדלג אל מעבר למציאות אל 'צד'ה השני, מאחורי פרגוד חזותה החיצונית, אלא להיפך - לקבל את מרותה של מידת הדין כפי שנראית היא מבחוץ ולהיעתר לחוקיה, אלא שהפעם לא מן הצד כעיוור אלא פקוח עיניים כ'צייד'. עשיו מצטרף לעולם החוק העיוור של מידת הדין כחיה הנלחמת את מלחמת ההישרדות שלה. את המוות העיוור והמתבטל של אביו החליף ב"הנה אנוכי הולך למות…", תמהיל של ייאוש ובוז שצידם השני מורכב מן הנהנתנות הרגעית ("אכול ושתה כי מחר נמות") והמרת הבכורה בנזיד עדשים. רק הנהנתנות הרגעית יכולה להשביע את ההווה ההולך למות. מבחינתה של נהנתנות זו, כל הערכים, המהויות, עולמות הרוח ומרחבי החיים יקרסו אל עבר צמצומה שלה, ועל כן הינם בני המרה ומכירה, ככסף הממיר את הדברים זה בזה על בסיס קריסה שכזו אל המכנה המשותף הנמוך ביותר ומתוך שלילת הסגוליות הקיימת בכל חפץ וחפץ כשלעצמו - שלילת בכורתו[2]. כל מעשיו רגעיים, ועל כן גם מכירתו זו תקפה רק לרגע. פעימות הרגע השטחי, הלאקוני, נעדר החיים "כי מחר נמות", נשמע היטב לקורא את הדברים - "ויאכל וישת ויקם וילך", וכרגעיות כך גם נשכחת היא מיד לאחריה, מתה כציד הנטרף בפי הציד. כך קרה למי שהסתכל בעיניים פקוחות על עולם הדין של יצחק ובעצם היה, בבחינה זו, ממשיכו הישיר. כך חשב עשיו, וכך גם חשב יצחק, שהלך כדרכו על פי שורת הדין ובדרך הישרה. עיוורונו מנע ממנו לראות את העיוות הנוראי שמתרחש דווקא ממידת הדין הזו ודרכה הישירה; רבקה ויעקב - ראו.

ג.

לא לשווא עצם יצחק את עיניו, ולא לשווא סגר הוא על עצמו את הפתח: לא רק כשעקד אותו אביו על גבי המזבח נגע הוא במוות, בעצימת עיניו, אלא אף לפני כן כל מפגשו של יצחק עם אביו לימדו מסירות נפש אחת גדולה.

אברהם, שגילה את החסד הטמון במציאות, את אותו שפע השופע אליו חינם אין כסף, החליט לאמץ את החוקים חסרי הבסיס (חסד חינם) הללו של החסד ללא תמורה ולגעת בבסיס יותר עמוק מן הקרקע הרגילה הנראית לעין - זה המחזיק לא רק את אותם החוקים אלא, לפי מסקנתו של אברהם, את כל העולם כולו. טוב שופע, צדקה, גמילות חסדים - כל אלו אינם נעשים לשם רווח, ועל כן אין להם בסיס בעולם הזה, הנע מתוך כורח או - צידו השני של הכורח - מתוך מניעים של רווח והפסד. עומדים הם אלו על קרקע בסיסית ועמוקה יותר שעליה ניצב כל העולם כולו - "עולם חסד ייבנה", הוא עולמו של אברהם. את הכח להעניק ולתת ללא בקשת תמורה מקבל הוא מעמידתו על גבי אותו בסיס חסד חינם הנטוע ביסוד העולם, שאף הקב"ה איננו מבקש תמורה על בריאתו. את המקור הבלתי-נדלה לנתינה, ואת הביטחון שמקור זה לא ייפסק ולא ייחסר, חושף אברהם בעומקה של כל המציאות שאף היא מקורה בלתי נדלה, בלתי פוסק. בכך גם מתגלה כי דרכם של אנשים, גם אם אינם מודעים לכך, לבטוח בחסד זה ולהיזון ממנו אף אם אינם יודעים להכיר לו תודה, להכיר באי-היותו מובן מאליו, ב'אחר'ותו ובמקורו העליון. משקבלו הם את החסד הזה לעצמם, קשה להם להיפרד ממנו פן יחסר, פן לא ישוב.

אברהם לא חשש. גילה הוא בתוך עצמו מעיין שוקק של נתינה אשר מקור נביעתו מן המים הקולחים של חסד בריאת העולם. מתוך רוחב הלב של בריאתו הוא נפתח גם ליבו של אברהם; חומותיו קרסו, כדרך שקורסות הן בדרך כלל כשקרקע עמוקה יותר, יסודית יותר ויציבה יותר של שמחה, חיוך וטוב לב חותרות תחת מגננותיהם. אברהם פתח את שעריו, והדרכים פנימה והחוצה אל ליבו נעשו מפולשים לרווחה. נמצא הוא בחוץ, פועל ועושה, נלחם ומתקן. נקרע הוא משורשי מולדתו ונע בארץ ללא חשש שמא ייפסקו מעיינותיו, כשבדרכו שום דבר איננו מובן מאליו: הכל יש מאין, חסד, היכול להיות כך ויכול גם להיות אחרת - היפך הדין וחוקיו - ועל כן הכל גמיש, פתוח לרווחה ונתון לשינוי. באותה תנופה גם כל אשר בחוץ מוזמן פנימה לקבל את הבשורה הזו, שכן זו יכולה להכיל בתוכה הכל, שהרי היא חותרת תחת הכל. אין אדם שלא יסביר לו אברהם פנים, אין אחד שתורתו של אברהם לא תהיה רלוונטית לחייו בחושפה את מגננות האדם, את כיווצו בתוך עצמו, את אגירתו המתמדת לימים רעים שמא יבואו. אך אין להתבלבל: השערים אמנם פתוחים לרווחה, אהלו של אברהם אכן פתוח ל-ד' רוחותיו - אולם החלוקה של פנים-חוץ בעינה נשארת. אין אברהם נטמע בין כולם ואין הכל נטמעים בתוכו, אלא להיפך - "הוא מן העבר האחד וכל העולם מן העבר השני". גם שפתח הוא לרווחה את אהלו לא היה זה אלא על מנת להתנגד ל"כל העולם" ולבשר ל'חוץ' את בשורת ה'פנים', כמו גם לבשר ל'פנים' את בשורת ה'חוץ'. לבשר ל'חוץ' האלילי, המטריאלי והאוניברסאלי, את בשורת הפנימיות; ולבשר ל'פנים' העדין, המופנם והפאסיבי את בשורת המעשה והתיקון הממשיים שב'חוץ'. לכל אחד מראה אברהם את הפכו. אברהם ישב באמצע, בין ה'פנים' לבין ה'חוץ' - בפתח - "והוא יושב פתח האהל כחום היום", להכניס את ה'חוץ' פנימה ולהוציא את ה'פנים' החוצה. כל אהלו לא היה אלא כפתח אחד גדול הפתוח לארבע רוחותיו, בעל כושר הכלה אין סופי ובעל תנועה מתמדת פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. שני אלו לא היו יכולים להישאר אדישים זה לזה כששולי האוהל מופשלים כל העת. אברהם מוסר את נפשו, כל עולמו הפנימי מסור אל החוץ וכל החוץ מסור אל הפנים, ומתוך כך ההקרבה כפולה והסיכון רב. שניים (או שלושה) אלה מזינים אלו את אלו, שכן רק מתוך המסירות הרבה כל כך ל"אחר" - מסירות המקדישה את עצמה לחלוטין למענו ובשבילו בתוך היכלי ה'פנים' שלו - יכול היה אברהם למצוא את הכח לפרוץ את ה'חוץ' אותו הכיל בתוכו ולשנות בו דבר. נראה שרק מתוך מסירות נפש והקרבה אלו יכול היה אברהם לחצוב 'פתח' אל עבר עולם אחר, בו יכולים היינו לחזות לו חלפנו בתוך אהלו של אברהם. 'פתח' שכנראה כל העולם הבתר-אלילי עבר דרכו, וכולנו חיים, כך נראה, מעברו השני.

לא קל להיות הבן של אברהם. כל מסירות הנפש וההקרבה של הפנים למען החוץ ושל החוץ למען הפנים נופלים על כתפי הבן, שהינו בעצמו 'פנים' שהוא 'חוץ' ו'חוץ' שהוא 'פנים': ה'פנים' של האב, אשר יצא אל ה'חוץ' ובא ונולד אל העולם כיצור נפרד ועצמאי; ובה בעת הינו פיסה מעולם ה'חוץ' שהוטלה כולה, כדרכו של עולם, אל אהל ה'פנים' של אברהם, להתחנך על ברכיו ולגדול בתוך היכל ה"פנים" שלו מילדות ועד בגרות. יצחק לא רק לומד מסירות נפש והקרבה אצל אברהם, אלא הוא הוא הקרבן עצמו. הוא עצמו ה'פנים' המוטל אל ה'חוץ' הרחק מעבר לעצמו, ועוגן האוהל של אביו - ה'פתח' - איננו לפניו להחזיקו בדרך. הוא עצמו גם ה'חוץ' ביחס לאברהם, בהיותו ייצור נפרד ממנו ועל אף שהוא בנו, 'חוץ' אשר נקרא אברהם לעקוד על מזבח ה'פנים'. כנקרא שלא להאמין לתעתועיו האליליים של 'חוץ' זה, גדל יצחק בתוך אוהל ה'פנים' של אביו שבו ה'חוץ' עובר תדיר דרך מנסרותיו של 'פנים' זה. בעוד אברהם עמד עדיין ב'פתח' לחצוב את דרכו של פתח זה, יצחק כבר עמד מול דיכוטומיה עזה יותר של 'פנים' ו'חוץ', כאשר הפתח כבר מפולש ועומד - דיכוטומית העיוור. 'פנים' ו'חוץ' נפרדים ובאמצע העיניים הסגורות. באוהל הומה-האדם של אברהם, לא יכול היה למצוא יצחק הבן פינה של אינטימיות ועצמיות אלא בתוך כותלי ליבו ואלא בעצימת עיניו. מאז ועד מותו, תקע את יתד אהלו שם.

ד.

המתבונן יבחין כי גם את השלילה הגורפת כל כך של כל העולם למד יצחק מאביו, וכי אף את מסירות הנפש לה זקוק כל עיוור בגששו את דרכו באפילה לא למד אלא מאברהם, וכי לשניהם היה עומק ה'פנים' לכח, כח לפרוץ אל ה'חוץ'. מאידך, לא פחות נכון יהיה לומר שהיה בעצימת העיניים של יצחק מעין מפלט אחרון מהוויית הקרבן לה יועד, והיתה היא לו שארית חיים אחרונה מול אישיותו הכובשת והממלאה-כל של אביו. מפלט ה'פנים' איננו כרוך בהתנגדות, וכדרכו של קרבן ויתר הוא על כל הוויית 'חוץ', וממילא על הוויית הבשר הקושרת את ה'פנים' וה'חוץ' בתחושת החיים הבסיסית ביותר, והוא "חשוב כמת". יצחק ויתר על ההתנגדות שאיפיינה כל כך את אביו, ואולי אף מתוך ביקורת סמויה - פאסיבית כדרכו - על השלילה העצמית המתמדת של אביו, אותה חש על בשרו הוא בהיותו עקוד על המזבח. כדרכם של בנים, הרואים את חסרונות אבותיהם, יכול היה יצחק להבחין במה שאביו היה עסוק מדי מכדי לראות מרוב עיסוקו במלחמותיו עם עצמו ועם אחרים. כך גם, כדרכם של בנים הפונים מדרך אבותיהם, גילה הוא ברבות הימים עד כמה הוא בדרכו שלו דומה לאביו. גם הוא גילה, מן הסתם, עד כמה גם עצימת עיניו לא היתה אלא שלילה עצמית, הגדולה יותר אף מזו של אביו. אמנם, גם שלילה עצמית זו של יצחק אין מטרתה אלא העצמיות המתגלה בסופה, עצמיות מזוקקת מרוב שלילת החיצוני לה; אולם גם היא, מרוב עיסוקה בעצמיותה זו, שכחה או הזניחה את העצמיות החיצונית, את עצמיות הבשר החי והחיים שבשר זה משמש להם כתווך. מכאן הכמיהה של יצחק לבשר, ומכאן גם תלותו בעשיו איש ה'חוץ' וההזנחה וקהות החושים שהוא נהג בה בכל הנוגע לעולם ה'חוץ', עולם שהוא היה עיוור לו. דמותו הפרועה של עשיו מן הסתם הזכירה ליצחק את דמות אביו הפעלתן, והבשר שזה היה מביא לו הזכיר לו בודאי את ה'פתח' שחצב אביו אל ה'חוץ'; אלא שהפתח לא היה מקדימה כפתחו של אברהם אלא בצד, כדרכו של יצחק שעיוור היה וקיבל את המציאות כפי שהיא, כדרכם של עיוורים אשר על כרחם נעתרים אל המציאות ("ויעתר יצחק") ומדדים אחר חוקיה ה'עבר'יים (עיוורים) שבהם הנסיון החוזר על עצמו הוא המנחה אותם דרך החוק - דרך העומדת במקומה. יצחק, שסגר על עצמו את ה'פתח', איבד ביודעין את יכולת ההתנגדות המאפיינת את החי, והקריב אותה למען האמת שנראתה בעיניו כאמת של החוק - ומידת הדין נותנת ש'יעתר' האדם אל האמת של המציאות התופחת על פניו מקדימה. עשיו, שעיניו היו פקוחות ואימץ את תמונת עולמו הצידית של אביו, יכול היה רק להקדים תרופה למכה ולצוד לו ציד - מן הצד. עשיו מתבונן בעיניו הפקוחות קדימה, אל מה שיצחק שם בצד. את עולמו הפנימי של אביו אין הוא רואה - נידון הוא להיות עיוור כלפיו, כאביו, אך כיבד אותו עד סוף ימיו, וכנראה דווקא בגלל עיוורונו זה. לעבר החוקי והמשתלשל בסיבתיות עיוורת, כאביו, רכש עשיו כבוד: שם שרוי מקור הכח והחוק אשר חזקים אף ממנו; אולם ההווה והעתיד - כך הבין עשיו מאביו - הינם הפקר.

מידת הדין יודעת רק את עצמה ואת שכפולה המתמיד, כדרכו של החוק המשתלשל בסיבתיות מתמדת. את היומרה לגעת בנצח המתמיד, ואף לכוף את שלטונה וחוקיה על הכל, יכלה מידת הדין ליטול רק מתוך אותו ביטול בסיסי ומסירות נפש שהעניקו לה ראייה רחוקת רואי כל כך. ראייה הנובעת באופן פרדוכסלי דווקא מתוך עיוורונה הזורק אותה אל מעבר למציאות. גם הכוחניות העיוורת, אותה היא מפעילה על כל הנקרה בדרכה, לא באה בשם עצמה אלא בשם האמת אותה השיגה ובשם אותה צפייה שהכל אך יעתרו לאמת זו כמוה. המתבונן על אמת זו בעיניים פקוחות, ללא ביטול זה, על כורחו ייכווה מן הכוחניות שבה וישתעמם מן ההתמד הנצחי שאין בו "חדש תחת השמש". עשיו נפל בידיהן של שתי הסכנות הללו ומצא עצמו בתוך עולם כוחני וריק עד שעמום ובוז לחייו. בעולם כזה של חוק שאין בו שום חידוש, רק השעשוע יכול לשמש פיסה מדומה של משמעות, בחתירה אל העונג שאף הוא איננו אלא אושר מדומה. כך דרכו של הציד, שהמטרות בו מסומנות מראש ועל כן התמורה היחידה שהן יכולות להפיק היא העונג שבהשגה שלהם. אך כיוון שאין בהם כשלעצמם אמת כל שהיא, או לפחות לא בהכרח, הרי אין הן יכולות לפרנס את בעליהן אלא במותן, בקיצו של מרדף ההישגיות הריק, בסופו של הציד. השעשוע, כמו הדין, יודע רק את עצמו, וכך מצליח הוא להיתנתק מן השעמום והבטלה שמחוצה לו - יכולת שעשיו למד מאביו, כמובן. כיוון שעשוי הוא אך מעצמו, הרי שרק הכילוי העצמי יכול להניע את גלגלי חייו, ולחילופין הטרף של האחר יכול להעניק לו עוד תור במשחק או מספר סיבובים… שניהם חותרים כדרכו של משחק אל סופו, אל מותו הגלום כבר בגלגליו הבסיסיים המניעים כל משחק: התחרות וההישגיות. כמו מידת הדין, אף המשחק מושתת על חוקים וכללים, אלא שבניגוד למידת הדין במשחק אין אמת, יעקב עתיד לאחוז בחלק הזה, החסר זה במשחק - "תיתן אמת ליעקב".

יצחק לא ידע את המתרחש בחוץ. הוא לא הבין את עומק השממה שהוא הטיל את בניו אליה, בעוצמו את עיניו מתוך חתירתו לאמת הצרופה כל כך שנמצאת היא רק מעבר למציאות, מעברה העיוור או מעברה הטרנסנדנטי, מעומק ה'פנים' ועומק ה'חוץ' - אך לא בה עצמה. יצחק דילג אל הנצח מתוך דילוגו על המציאות. המציאות, כמו גם מציאותו הוא וחייו, שועבדו אל נצח זה ואל האמת שהוא מגלם, נעתרו לה, לנצחיותה ולחוקיה כהיעתרותו בעקידה. כוחו של הדין רב כל כך והאמת שהוא מגלם צרוף כל כך ,שלא יכול היה להבין מה חסר בתמונת עולמו העיוורת. גם את קולות ההפקר והמשחק שנשמעו מבחוץ לא החשיב כרעות כל עוד לא פגעו בדין ובסדר הטוב. לדידו, אין בבטלה ובשעמום כל עוול, כמו גם בכירסום העצמי שממנו הם ניזונים, וממילא גם לא בייאוש ובעצבות אליו נופלים מדי פעם בפעם בתום המשחק או בהפסדו. אלו אינם מזיקים לאיש חוץ מלאדם עצמו וגם זאת מאונס, כקרבן - הוויה אותה הכיר יצחק היטב. אפילו בתחרותיות ובהישגיות יש משהו מאדיקותו שלו, אשר בודאי היסבו לו ליצחק מעט נחת. יצחק לא יכול היה להעלות על דעתו את הבדיה שסביבה הכל סובב; רגיל היה להיעתר למציאות כפי שהיא, וברור היה לו שאם היא הולכת עם שורת הדין הרי שגם האמת ניצבת מאחוריה. לו לא היה מאמין העיוור אפילו למקלו, אנא הוא בא? אם ה"ידיים ידי עשיו", חשב יצחק לעצמו, מה כבר יכול להסתתר מאחוריהן??!

מידת הדין יודעת לשמר את הדברים. היא עצמה בנויה על בסיס העבר, כפי שכבר הזכרנו, ועל בסיס נסיונה המצטבר, נסיון האוסף נתונים לציורו של החוק. החזרה של הדברים על עצמם היא ביטוי לנצח, המתגלם בהיעתרות אל החוק. חוסר השינוי שבחוק הוא ביטוי לעצמיות, הצרופה כל כך עד שדי לה עם עצמה בלבד ועם האמת הצרופה אשר אליה נעתרה, ואין לה צורך בשינויים למיניהם. הציות המתמיד הוא ביטוי לטוטאליות של הקשר ביניהם וממילא לעומקו. על כורחו נדרש יצחק לשאלת הבנים על כורחו נדרש דווקא הוא, השרוי בעברו, לשאלת העתיד שהם נושאים עימם. על כורחו נאלץ הוא לתת מענה לשאלת הדרך לאלו שנמצאים אך בתחילתה ואינם יודעים לדלג את דילוגו העיוור עליה, לאלו שעצמיותם והאמת הצרופה רחוקים זה מזה ועינם פקוחה בכדי לראות זאת. על כורחו מוכרח יצחק להתמודד עם שאלת המציאות, זו המתווכת, זו המסתירה את מה שמעבר לה - עיוורון שיצחק היה מודע לו; זו העיקשת, הסתמית, שלא תמיד יש בה מובן ובדרך כלל הרצוי אינו מצוי בה, והיא איננה הולכת יד ביד עם שורת הדין. על כורחו צריך להתמודד יצחק עם שאלת ה"אחר", אלא שיצחק עיוור הוא ואיננו מכיר את שאלת המרחק. אצלו הקרוב רחוק והרחוק קרוב, הטרנסנדנטי אימננטי ולהיפך, והאחר לחלוטין, השונה והזר אינם נכנסים לשבלונות הדין שלו. אין הוא טועה חס ושלום - מידת הדין לעולם אינה טועה; היא פשוט לא מתייחסת לחלל הריק שהיא מותירה, וממשיכה לפסוע על הקרקע המוכרת, החוזרת ונשנית, שהיא סללה לעצמה. אפילו ישמע יצחק את קולו של ה"אחר", של הבן האחר יעקב, עדיין ימשיך לפסוע בביטחה תמימה ונעתרת אל עבר זרועות עשיו כעיוור ההולך אחר מקלו. יעקב מאלץ את יצחק לפסוע בדרך, מאלצו, שלא כמנהגו, לטעות, ודווקא שם מצויה לו ליעקב אמת אחרת.

ה.

יעקב יודע שלא ייתכן שתמימותה הנעתרת של האמת תנוצל על ידי כוחו של השקר, שלא ייתכן שעיוורונה יהווה מחסה להפקר וששורת הדין תשקע באוטומציה עיוורת ובהליך מנותק מן התוצאה אליו הוא מביא. יעקב מחפש פתח בעולם ה'צד'י של אביו בעולמו הנעתר והעיוור של שורת הדין. הוא נזכר בסבו, איש הפתח; הוא נזכר בכוחות ההתנגדות העצומים שהיו לו ובפתח שהוא חצב באמצעותם. היה רוצה הוא להתנגד, לבשר למידת הדין ההולכת תמיד ישר את בשורת ההופכיות ההולכת בדרך הפוכה ממידת הדין, כיצד כוחות ההתנגדות הן כוחות של חיים - כדרכם של חיים, המתנגדים אל הבא לצרם - אל מול ה"חשוב כמת". שם, במקום ההפוך ל"אני", מצוי ה"אחר". שם "נפתחים" מרחבי העתיד ל"אני" וקוראים לו לצאת מגבולות השרוי בתוך עצמו וההולך בדרך ישרה ועיוורת. אך יצחק אינו שומע את קריאותיו של יעקב, אינו רואה כשבנו מנופף את ידיו מרחוק. יש משהו טראגי בעמידה של יעקב מול אביו, בראותו את אביו בוחר להאמין דווקא ל"ידי עשיו" ולא ל"קול יעקב" אותו הוא שומע בו-זמנית. יצחק מעדיף בסופו של דבר את המוחש דווקא בגלל היותו הוא עצמו פנימי כל כך, ומעדיף את ההיעתרות לחיצוני, כדרכו של עיוור ומקלו שמוכרחים הם להיעתר לכורח המציאות במידת הדין שבה כקרבן, ולמצוא את הפשר לה אך מאחוריה ומעברה השני. יעקב יודע - רק אם ישנה את המציאות, רק אם יגע אף הוא בחיצוני וישתמש במרחבי ההפקר ה'עשיו'יים שהותיר יצחק בחוץ, יוכל להגיע אל אביו. מותר לו לכל הפחות להשתמש בשקר שמידת הדין שמה עליו את חותמתה, גם אם עשתה זאת מבלי משים ומהזנחה, וכל זאת למען האמת עצמה. האמת שיעקב מציע הינה אמת אקטיבית, הבוחנת את עצמה לא רק במבחן ההליך הנכון של מידת הדין אלא גם במבחן התוצאה. את הכח לעשות זאת נטל יעקב מ"ידי עשיו", והמרחבים שבהם הוא פועל הם מרחבי חסד (אברהם) ההפקר (עשיו) שהותיר אביו (יצחק) לנוע בהם. הוא יודע שגם לכך, כמו לעשיו, 'יעתר' יצחק לבסוף.

יעקב מצליח להתגנב מן ה'צד' לפתוח שם 'פתח', 'פתח' אצל מי שסגר על עצמו את ה'פתח'. פתח, כזכור, נחצב ע"י כוחות התנגדות המפלסים דרך פנימה והחוצה. אברהם, שהיה ראשון לחוצבים פתח בחושך, שאב את כוחות ההתנגדות שלו מתוך שלילה עצמית מתמדת, וכראשון לחוצבים לא היה לו לשלול אלא את עצמו. יכולת ההקרבה העצמית שלו פינתה מקום ל'אחר', ל"אורח", להיכנס פנימה; ה"אשר לא חשכת" האיר לו ב'חושך'. יעקב, אשר כבר למד את ליקחו של יצחק, כבר לא היה יכול לנגוס בעצמו, "לחשוך" מעצמו, על מנת לפלס לו דרך, שכן לא היה מנוע ונסגף כיצחק ולא נראה היה ליעקב שיש עוד פתח לחצוב אותו במסלול השלילה העצמית יותר מיצחק. יעקב עצמו אף נפגע ממדיניות זו של יצחק. הוא עצמו היה קרבן לה, כדרך שאף יצחק היה קרבן למדיניותו של אברהם, אך קרבן ההפקר - קרבן לעשיו, שעיר לעזאזל - ולא קרבן החזון והאמת כיצחק. על כורחו עומד יעקב מול שאלה יותר קשה וחמורה מזו שעמד מולה יצחק: בעוד יצחק עמד מול שאלת האמת והחיים ובחר באמת ובמסירות נפש אליה[3] - שאלה שאברהם עמד אך בפתחה, והוא זה אשר חצב אליה את הפתח; יעקב, לעומת אביו, עומד מול שאלה אחרת לחלוטין, תמוהה וקשה עוד יותר לפתרון. יעקב עומד מול ההפקר, מול הסתמי, ומול השעשוע והנהנתנות המשמשים מפלט דמיוני מהם. תנועת המטוטלת של אברהם 'פנימה' ו'החוצה' שהביאה את יצחק לחצוץ ביניהם, העמידה אותו, את יצחק, מול השקר - אך לא מול הסתמי. יצחק עמד מול ישמעאל אשר המשיך את תנועת המטוטלת של אברהם[4], אך על בסיס של שקר דיפלומטי שבו ה'פנים' אך נראה כבא ל'חוץ' וה'חוץ' אך נדמה כאורח רצוי ב'פנים', ללא מסירות הנפש של אברהם שאיפשרה תנועה מפולשת פנימה והחוצה. במקום עיוורונו של יצחק שסגר עליו את ה'פתח', שם על גביו ישמעאל אך רעלה. אולם לדידו של יעקב, אפילו שקר החסד של ישמעאל יש בו מידה של אמת שלא היה בעשיו: אחרי יום עבודה מפרך מלא שקרים, מאחורי הרבה כיסויים ומתחת לאלפי רעלות, יאמר ישמעאל את האמת שלו - יעקב "איש האוהלים" יודע את סודו של האוהל. לאחר שילך האורח לדרכו יאמר ישמעאל את אשר הוא חושב לבניו (לבניו כן - לבניו… יחשוב יעקב), ואילו עשיו אך חוזר "עייף מן השדה" לאהלו "ולא ירא אלקים". דמותו, הפרועה בחוץ, מצטרפת לשקט השורר באוהל הדין של יצחק, במעין 'היעתרות' עייפה לכלום שאחריו רץ כל היום. זהו השמץ של אמת שנותר לו לעשיו בריק, בשעמום, בספקנות הניהליסטית של "אכול ושתה כי מחר נמות" - המוות וריקונו הן אמת הדין האחרונה לה יכול הוא להיעתר כדמות אביו כפי שנראתה לו מבחוץ. וכל זה נעשה בדרך ישרה, ולא כעצתו של רבי נחמן "בצידה תשים" - עשיו "כי ציד בפיו". שם ממתין לו יעקב, אחיו התאום, צידה השני של הדיכוטומיה 'פנים'-'חוץ' שאביו הטיל את שניהם אליה, אלא שעשיו בחר ב'חוץ' ואילו יעקב ב'פנים' - "איש תם יושב אהלים". יש איזושהי הבנה ביניהם בתוככי האוהל בו גדלו, הבנה שלא תחזור על עצמה לכשיישן עשיו ויאכל דיו, אז יקום וישנס מותניו לחזור לעולמות הבדיה שלו וישכח את המוות ואת הריק בו נגע בתוך האוהל. יעקב נזכר בסבו, אברהם איש החסד, ובקולות החיים שנשמעו מאהלו - קולות שנדמו. קולות הציד של עשיו לא היו הקולות אליהם ייחל אברהם. יעקב נזכר בכוחות ההתנגדות של אברהם ובפתחים שהוא חצב - אך איך מתנגדים לכלום, לריק?! ההתנגדות לאלילי, למטריאליסטי הסוגר על האדם את עולמו, היתה פתח החסד של אברהם. ההתנגדות לשקר שגם החסד מטוב ליבו יכול להשלים עימו היתה סגירת הפתח של אברהם על ידי יצחק, אך לא לפני שהספיק הוא להיכנס דרכו פנימה. אך כיצד יתנגד יעקב למה שאיננו כלום?!

התשובה של יעקב ברורה: על ידי הכלום הזה עצמו! על ידי מה שהוא על כל פנים ועל ידי מה שנותר ממנו! יעקב מכיל את עשיו אף יותר ממה שעשיו מרשה לעצמו להכיל את עצמו, שכן עשיו יותר מכל בורח מעצמו; ובכך קונה יעקב ממנו פעם נוספת את מה שנראה בעיני עשיו עצמו כלא כלום. עשיו עצמו הוא המצדיק באופיו את שיקרו של יעקב, שקר שיעקב יודע שעתיד להתגלות מיד בצאתו לאוויר העולם. כלל לא ברור אם יעקב רוצה יותר את הבכורה, שהינה לא-כלום בעיני עשיו, ועימה את הברכה הכרוכה בה (ובאותיותיה); או את השקר שיתגלה מיד לאחר מכן, שיחשוף אחת ולתמיד לא רק את שיקרו שלו, אלא אף את שיקרו של עשיו ואת עיוורונו של יצחק. יעקב בא אל יצחק עם ידי עשיו, כרוצה לאמר לו "לא רק את קולי אינך שומע, אלא אף את קולו של עשיו!" יצחק "נחרד חרדה גדולה עד מאד" בשומעו את קולו של ה"אחר", כמי שהיכתה בו אמת מסוג אחר שלא הכיר, שאינה משתלשלת בהשתלשלות הדין המוכרת לו, ואעפ"כ יש בה "יראת אלקים". גם מידתו של יצחק הרי היא יראה - אך מתוך דריכה במקום ולא מרחוק, ע"י שימור היראה במקום בהפעלתה, ולא בראיה (כאותיות היראה) דרכה את הרחוק וה'אחר'. ייתכן שיצחק העיוור נזכר ב'ראייתו' האחרונה, בה נלקח ממנו מאור עיניו, כשהתבשר אביו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". שם למד יצחק לא רק על מסירות הנפש, אלא גם את הדרך אליה, דרך שאיננה ידועה מראש, דרך העתיד ולא רק העבר-"'אחר' הדברים האלה"; וכשתמה יצחק על כך ענה לו אביו שוב באותיות ה"יראה" וה"ראיה" - "אלקים יראה לו השה לעולה בני"; ובלשון עתיד, כדרך שה'אחר' הינו תמיד "אחר הדברים האלה". האם הבין אז יצחק את תשובת אביו? האם הבין אז את בשורת ה'פתח' והדרך העוברת דרכו אל ה'אחר', אל הלא-ידוע ("עתה ידעתי"), אל מקום הסכנה כמעט עדי מוות, או שמא ראה רק את הסכנה והמוות שבסופה של דרך זו? האם ידע את עוצמת הכאב, ההתגברות העצמית והכח שהיה צריך אביו לאסוף בכדי לקיים את ההפוך כל כך למידתו, מידת האהבה, ושרק לכשנתגלתה גם היראה בו הושלם הפתח?! עתה, כשסגר יצחק פתח זה ולא ידע עוד את הנגדי לו, את ה"אחר", את הרחוק ואת קולו אלא אך את ידיו, התדפק יעקב בנו הקטן על פתח סגור זה; ויצחק שמע את קול דפיקותיו ממרחקים, את קולו של יעקב המהול בקולו של אברהם, ואת קולו של המלאך המבשר את בשורת החסד, בשורת החיים, בשורת הסיכון שבאה לו תמורתו מגבוה - "אל תשלך ידך את הנער" - ויעקב מתדפק על דלתו. יצחק אינו רואה, אך בשורת האחר והיראה באה עליו כ"חרדה" וכמי ששומטת את בסיס קיומו העיוור. ובעוד הוא תמה ושואל על מה שאיננו כשורת הדין וכצפוי מראש, נראה שהוא מבין היטב את אשר אמר לו יעקב, ונעתר לו כדרכו ומעביר לו את הבכורה והברכה: "מי איפוא הוא הצד ציד, ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו - גם ברוך יהיה!!"

יצחק לא טעה. בהסתכלו לאחור כדרכו, חשב בודאי כי כך צריך היה גם להיות, ובעיני הנצח שלו הבין שהיה זה מתפקידו להיות שומר הפתח[5] וקיבל את תפקידו זה באהבה (שלאחר מעשה, שכן לפני כן היה נראה הדבר כיראה. אשתו רבקה, שידעה את נפשו, ידעה כנראה גם את זאת…) מתפקידו היה לשמור שהפתח לא ינוצל לרעה, שלא יהווה גדר להתגדר ולהתגאות בה, ושרק הבטל באמת יוכל להיכנס דרכו, שרק מי שהאמת לצידו ולא מלפניו כמטרה מסומנת יוכל גם בסופו של דבר לפתוח את הפתח, כאמור "ופתח התיבה בצידה תשים". המבחן לכך, לדידו של יצחק, הוא מבחן הידיים, הוא הוא מבחן הדין ושורת הדין ובטלות המעשה אליה. הידיים כידוע ב'צד' הם, והם המבחן הראשון והאחרון - אם כי לא מה שביניהם - ל'צד'יות האמת, היינו להיעתרות המתמדת, לציות ולנאמנות אליה. בהושיט יעקב את 'ידי עשיו' לאביו, שקרי ככל שהיה הדבר, הרי שמבחינתו של יצחק היעתרותו לכך משמשת חותמת גם לשקר הזה. יצחק נוקט באמירה נוקבת וחדה, שמבחן הנאמנות איננו תמיד הולך יד ביד עם מבחן האותנטיות והזהות הפנימית; ובעיתות משבר אף להיפך, הנאמנות ומידת הדין דורשים ממך לכוף את זהותך הפנימית אל הדין, עם שידוע כי יש שקר פנימי בכך, מעין התחפשות. מבחינה זו נתן יצחק לבנו תשובה לשאלתו, דווקא בהיעתרו ל'תרגיל' שיזם יעקב ודווקא באוספו אותו אליו בסופו של דבר. יצחק, כדרכו, לא התנגד ולא התמרד כנגד מעשהו של יעקב; לו היה עושה כך היתה נחשפת ערוותו של הציות העיוור והמת. ואכן, לא ברור מה רצה יעקב יותר: האם להעיר את אביו המת, שיתפכח מעיוורונו, או שמא השתוקק יעקב שיאסוף אותו אביו, גם הוא, אל חיקו, ואולי דווקא בדרכו האבהית והמוכרת.

בעוד אביו שומר על הדין, על ה'צד', יעקב מצא את ה'פתח': "שיש פתחים הרבה בחושך גם לצאת משם. אבל האדם הוא עיוור ואין יודע למצוא הפתח. ודע שעל ידי אמת זוכה למצוא הפתח". האמת היא עתה סיכון, הסיכון להיות באשר היא, מתוך אמונה שהאמת גם אם תהיה כואבת או קשה, אכן תתקבל על פי דין - אם אמנם אמת היא. החלל הריק שהותיר יצחק הפקר הזמין את יעקב לפסוע עם האמת שלו קדימה, לקחת סיכון אל מול הריק, מול האיננו, לבדוק האם יכולה היא האמת לעמוד על רגלי עצמה, שהרי לאמת יש רגליים… יעקב, שהוא בחינת "עקב", אוחז ברגלי עשיו בכדי להלך היכן שקרקע הדין של יצחק נגמרת, להלך על הכלום במרחבי הריק. עשיו יודע את המלאכה, ויעקב אוחז בו בידיו. הריק שיצחק זרק את שניהם אליו הכריח את שניהם להתמודד עם אותו ריק קיומי, שגם התינוק נפלט אליו ביוצאו מבטן אימו, ריק הקיים בעצם המציאות שנבראה במידת הדין. עשיו מקבל על עצמו את הדין, כדרכו של אביו, ואת הריק עימו; ותמונת העולם מצטיירת בעיניו כריקה, חיצונית וכוחנית - ודווקא בשל כך הוא מהלך בה היטב. יעקב איש ה'פנים' היה נשאר בבטן לולא היה נתלה בחיצוניות של עשיו, לולא היה מושיט את ידיו אליה - גם אם נראות ידיו כלפי חוץ כ'ידי עשיו'. האמת של יעקב לומדת לעשות, לומדת את סוד ה"נעשה ונשמע", שהידיים - ידי עשיו - קודמות בהם לקול הנשמע - קול יעקב. יעקב לומד מעשיו את החירות שבמעשה, את מרחב חופש ההפקר שמצוי בחיצוני, ואת היכולת לשנות, דווקא בו, דבר. החירות תמיד תיחשב בתחילה כעבירה על החוק, זה המשתלשל בעבדות; כל שינוי נראה בתחילה כחיצוני. את הזכות הזו שאדם לוקח לעצמו, את הזכות להיות והסיכון הכרוך בכך, את האמונה במה שיש - את אלו למד יעקב; והאמונה, דרכה שמתבררת היא רק בדיעבד. אמנם, לאמונה אין רגליים[6] כמו גם לשקר, אך לה יש ידיים - "ויהי ידיו אמונה" בעוד שלשקר גם ידיים אין - כמו הנחש. האמת של יעקב נסמכת על האמונה - "אמת ואמונה".

הדוגמא השגורה בפי ר' נחמן לכך היא "משא ומתן באמונה"[7], אשר נבחנת קודם כל באמת השגורה בפיו של הסוחר ובסיכון שהוא לוקח על עצמו למענה, שמא לא יקנו אותה ממנו לקוחותיו. כביכול, מזמין עתה הסוחר את לקוחותיו לפסוע אף הם אל תוך החלל הריק שהותירה האמת הפשוטה, ולהחליט אף הם באמת אם לקנות את סחורתו ואם להאמין לדבריו. מידת הדין מכילה עתה את הפערים שבין הבאים בתוכה ונולד בה דין מסוג אחר, דין מפולש שיש בו 'פתח' ודרכו עובר המשא והמתן - עובר באמונה. מידת הדין הכריחה את יעקב לא רק להאמין בעצמו אלא להאמין במה שמעבר לו, ולפתוח 'פתח' אל אותו 'מעבר'. החלל הריק שהוא התייצב בתוכו מצפה לתשובה מרחוק, לתגובה - "מצפה לישועה"; כסוד "נעשה ונשמע", שציפיית ה"נשמע" באה רק לאחר סיכון ה"נעשה". הסיכון מצפה לתמורתו, תמורה בדין ולא בחסד. משלקחה האמת סיכון, משהפכה להיות דרך, משנוסף לה 'צד' שני מעבר לפתח, לא די לה לאמת בהיעתרות סבילה אליה אלא יש צורך לפסוע לקראתה, לעשות. מצד שני, משפסקה האמת להיות בודדה, נולדה בה כמיהה - "תכלנה מלמעלה" - לתשובה, לתגובה ולהיעתרות הפכה היא להיות תפילה. "ויהי ידיו אמונה" - "ופרישו ידיו בצילו"[8].

תנועות הפוכות אך משלימות החלו לרחש באולמות הדין, תנועת המעשה ותנועת התפילה, ובשתיהן פתחים חדשים נפתחים ונולדות אפשרויות חדשות: פתחים בחוץ - מה לעשות, כיצד לשנות; פתחים בפנים - הזכות להשען על רגלי האמונה, לפתוח נקבוביות של קבלה עצמית הולכת ומעמיקה בתוככי הנפש. שתי התנועות נולדו מאותה הכרה בסיסית המכילה את הפערים במציאות ואת הניגודים בה. בחללם הריק והמופקר לכאורה על פי דין, נולד הדיבור ה'עשיו'י עצמו מ-"ה' מוצאות הכלולים מאש ומים" ומניגודם, ועם הדיבור נולדה גם התפילה. ונולד בו גם המעשה. יעקב, שגדל מתוך ניגוד עוד מבטן ומלידה, יכול היה להכיל בתוכו את הניגודיות הזו. הוא נעתר כאביו למה שזה סגר עיניו ממנו ולמה שסבו דווקא חצב אליו את הפתח. אולם לעומת אברהם, שהעמיס את המתחים שהניגודיות הזו בנויה מהם על עצמו ועל בניו, ולעומת יצחק שדילג עליהם, הרי שיעקב הכיל אותם בתוכו. וזאת כיצד? את ה'פתח' הוא שם בצידו, כדרך שעשיו נולד לצידו. הניגודיות היא עתה ממשית ובשל כך היא עזה יותר, אך באופן פרדוכסלי דווקא בשל כך היא משחררת. כביכול מציאותו של עשיו מבהירה שהפתח פתוח ועומד לצידו של יעקב, ללא חשש שייסגר, ובאופן מפתיע דווקא משם בוקעת תפילתו של יעקב טוב יותר - ושוב צריך יעקב את ידי עשיו בכדי להשמיע את קולו. בהיכלי הדיבור אפשר להכיל ניגודים ולקיים "משא ומתן" ביניהם. קולו של יעקב מסוגל היה לבקוע דווקא בחללי ההפקר שגם עשיו נע בהם, שם מותר לומר הכל, ועל כן תפילתו עמוקה יותר; שם מותר לעשות הכל, ועל כן גם מצוותיו נובעות מתוך חירות. היצר הטוב משתבח מקיומו של היצר הרע לצידו, ומן העימות עימו, עוד לפני שהוא נאבק עימו לנצחו ולהכריעו. יעקב סולל דרך מסוכנת ביותר, ואביו צריך לשמור אותו מכל משמר שלא ימעד ולשם כך הוא עומד בסופה של דרך זו, דרך עליה הוא עצמו דילג, וממתין לו - כך מתברר בדיעבד - לסמן לו כיוון ותכלית ולוודא שאכן הגיע. תחילת דרכו מזכירה כלפי חוץ את עשיו, כיוון שהוא מכיל בתוכו את היצר הרע, את הקשיים, את המצוקות, כפי שהוא ובאשר הוא; כביכול הכל הפקר והוא הווה בתוכו באשר הוא. אף אחד לא יודע שאת ה'פתח' הוא שומר בצידו, אף אחד לא יודע שזו מעין התחפשות ושאת כל האמת הקשה, המרה וה'עשיו'ית שיכול היה להכיל בתוכו יפנה הוא כלפי שמים בצעקה "כגון… ריבונו של עולם הושיעני". דרך אותו 'פתח' ב'צד', שיעקב כמו צייד טוב - כמו אחיו - ידע לשמור אותו שלא יברח כמו חיה נרדפת, ולהשחיל דרכו כמה מלים של אמת. סיכון האמת של יעקב, נסיונו להכיל בתוכו את האמת באשר היא, נפדה על ידי האמונה, על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו - שישמע, שיצטרף, שיעזור, שיאיר את הפתח "היינו שתראה שיצאו הדיבורים מפיך באמת, ואז ישתוקק הקב"ה לשכון אצלך", ואזי אותם ידיים, "ידי עשיו", פונות - במלחמה עם בני עשיו, עם עמלק - כלפי מעלה, ל"ויהי ידיו אמונה".

יעקב מצא קרקע נוכחת תמיד - "נחלת יעקב", קרקע האמת אשר תמיד תימצא פרושה תחת היהודי אם אכן ידע להפנות את האמת ומצוקותיה כלפי שמים בתפילה. יעקב בישר לבניו שהם לא לבד, שיש מישהו ל'צידם' - "ה' צילך על יד ימינך", אבל שדווקא בשל כך אי אפשר לראותו. חוסר הוודאות של האמת הדתית הינה, אם כן, לא רק הכורח של העוסק במטפיסי ובתיאולוגי, אלא טענה דתית בדבר חיותה של האמת לצידו של האדם וגאולתו מבדידותו - "קרוב ה'…". האדם הדתי שידע 'להתחלק' עם האמת שילם אמנם את מחיר עיוורון חוסר הוודאות, אך קיבל את תמורת אמונו בחזרה בדמות אמת דתית המכילה את כל תחומי חייו, בכל מקום, בכל זמן, בכל צורה - גם בהפקר ובסתמי, גם בקליפות ובחושך, תמיד שמור לו פתח בצידו אם יקרא באמת - "לכל אשר יקראוהו באמת". אמת דתית כזו איננה עוד פס צר במציאות - פס הדין, ואיננה עוד אמת-חסד מקפת וכוללת עד כדי שלילה עצמית, אלא אמת השרויה לצידו של אדם בחייו באשר הוא, ויורדת עמו עד קפלי חייו וקמטי