שיעור 15 - קיבוץ גלויות

  • הרב עזרא ביק

קיבוץ גלויות

הברכה העשירית היא קיבוץ גלויות.

מכאן והלאה הברכות מתמקדות בייעוד הלאומי של עם ישראל. מברכת קיבוץ גלויות עד ברכת מצמיח קרן ישועה, כל הברכות עוסקות בשלבים שונים של תהליך הגאולה הלאומית; זאת בניגוד לברכות הקודמות, אשר עוסקות בצרכי היחיד המיידיים.

א. הנושא

הבקשה הראשונה, השלב הראשון בגאולה, היא קיבוץ גלויות. יש נטייה לראות בברכה הזאת בקשה הקשורה לארץ ישראל. אך, דא עקא, ארץ ישראל לא מוזכרת בצורה מפורשת כלל בברכה. ברור, כמובן, שכאשר ה' יקבץ את גלויותינו, הן תתקבצנה למקום מסוים, ואין ספק שהוא יהיה ארץ ישראל. אולם, הברכה עצמה אינה עוסקת בשיבה לארץ ישראל, אלא, בצורה בולטת וברורה, בקיבוץ נדחים. נכון, שבנוסח ספרד, השורה השלישית היא "וקבצינו יחד מארבע כנפות הארץ לארצינו";[1] אך עובדה זו רק מדגישה את חסרונה של ארץ ישראל בברכה. ברור שתוספת מלה אחת בסוף המשפט באה כדי למלא את החסר הבולט, ואין בכוחה לשנות את מרכז הכובד הברור של הברכה כולה.

עיון בברכה מגלה בצורה ברורה שנושא הברכה איננו חשיבותה של ארץ ישראל, אלא ה"יחד" - וקבצינו יחד. אם נתרכז, כפי שעשינו בברכות הקודמות, במקור הבקשה - בצורך ובחסר שבברכה, ברור שאין מדובר במרחק מהמרכז היהודי, אלא בפיזור של עם ישראל. הגורם לברכה הוא הצורך באחדות, ולא הצורך להיות בבית, בארץ ישראל. הבקשה המפורשת היא "וקבצינו יחד מארבע כנפות הארץ. חתימת הברכה מבהירה - אנו פונים למי ש"מקבץ נדחי עמו ישראל".

כדי שנוכל להבין את משמעות נושא זה, נעיין כהרגלנו בלשונות הברכה. כמה קושיות עולות:

הברכה מתאפיינת בלשון ציורית במיוחד. קיבוץ הגלויות מתבצע על ידי תקיעת שופר ועל ידי נשיאת נס. מהו המטרה של שימוש מליצתי זה?

תקיעת השופר היא ל"חירותינו". מה הקשר לחירות? הברכה היא בנושא קיבוץ גלויות ולא בנושא חירות. השאלה הזאת רלוונטית במיוחד היום, כשהגלויות אינם במצב של עבדות; אך נדמה שגם ללא תלות בתקופה יש הבדל בין הבעיה של גלות ופזורה לבין בעיה של שעבוד. מה הקשר בין קיבוץ גלויות וחירות?

מהו שופר גדול? מה ההבדל בין שופר לבין שופר גדול?

בחתימה, פזורת ישראל מכונה במלה שלא מופיעה בגוף הברכה - "נדחי ישראל". משמעות נידחים אינה רק פזורים - הכינוי רומז לאיזשהו כח שדוחה ודוחף את היהודים הנדחים ומרחיקה אותם ממקומם הטבעי. בפסוק מישעיהו[2] שמשמש כמקור לפתיחת הברכה הזאת, "נדחים" מקביל ל"אובדים". נדח איננו רק רחוק מהבית, הוא אינו ניתן להשגה. למה אנו משתמשים דווקא בתואר זה בברכה?

ב. קיבוץ ואיחוד

רעיון הקיבוץ והחזרת האיחוד הוא מיסודות הגאולה הישראלית. על פי המחשבה היהודית הפירוד בעם ישראל פוגע באיחוד האלוקי. מטרת הבריאה היא לשקף את מלכותו ואת אחדותו של האלוקים. כשיש פירוד בבריאה, כשלא הכל מכוון לעבודת ה', יש חסרון במלכותו של ה', וזה נחשב לפגיעה באחדות ה'. ביום שהכל יתאחדו בעבודת ה', איחוד בעולם יהווה את ייחודו של ה'. וכך אנו מתפללים בראש השנה, יום עליית ה' לכסא המלכות:

ויראוך כל המעשים
וישתחוו לפניך כל הברואים
ויעשו כולם אגודה אחת
לעשות רצונך בלבב שלם

והתוצאה היא

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

התפקיד הזה, ייחוד ה' בעולם, הוא תפקיד העם היהודי. כיוון שכך, הפירוד והפיזור של העם היהודי פוגע בייחוד ה' בעולם. כשאין אנו מהווים חברה אחת, אין יחידה חברתית-לאומית שנושאת את מלכותו וייחודו של ה'. לכן הבעיה אינה בהעדר ישראל במקום מסויים - למרות שכמובן המקום שבו יתרחש איחודו של עם ישראל, המקום היחיד שבו איחוד כזה יכול להתרחש, הוא ארץ ישראל - אלא בהעדר האחדות הפיזית והמטפיזית של עם ישראל. אנחנו מתחננים לפתרון לבעיה איומה זו, בעיה שאינה רק קשה לנו אלא גם לשכינה. היהודי הבודד, וכן גם עם ישראל כולו בפיזורו בארבע כנפות הארץ, לא יכול להיות מרכבה לאחדות אלוקית בעולם.

יש בעולם שתי מרכבות למלכותו של ה', אחת חברתית-אנושית, ואחת מקומית-גיאוגרפית. הראשונה היא נושא ברכתנו. השניה היא ירושלים, והיא הנושא של ברכה אחרת, מאוחרת יותר. שני הדברים נכרכים יחד בפסוקים, לדוגמה בפסוק שהוא מקור הביטוי "נדחי ישראל": "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס".[3] בפסוק זה הסדר הוא הפוך מאשר בשמונה עשרה,[4] אך נדמה לי שההבדל המשמעותי יותר הוא שחז"ל החליטו להפריד לחלוטין בין שני הנושאים. הדבר בולט אפילו יותר בהתבוננות בפסוק שתרם את הפתיחה של ברכתנו: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים מארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם".[5] ישעיהו הנביא מדגיש שקיבוץ ישראל יחדיו הוא כדי לעלות מיד ולשרת את ה' בירושלים, המושב המלכותי. חז"ל שאלו את הפסוק הזה, אך השמיטו את הקשר המיידי לירושלים, והפרידו בין הדבקים בשלש ברכות אחרות.

הטור הסביר את הופעתו של השופר בברכה בעזרת הפסוק הזה. בהקרבת קרבנות יש דין של תקיעה:

וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. (במדבר י, י)

לכן, כתב הטור, מאחר שמטרת קבוץ גלויות היא להשתחוות לה' בירושלים, ה' משתמש בשופר, סמל לעבודת הקרבנות, כדי להניע את הגלגל של קבוץ גלויות. אך נדמה לי שדווקא בברכות שמונה עשרה רואים אנו שאין הדבר כן. השופר תוקע לחירותנו, בלי כל קשר לקרבנות. אדרבא, כאן השופר מניע את קבוץ הגלויות, ואילו בקרבנות השופר הוא תגובה לקרבן, ומסמל את השראת השכינה בעקבות העבודה. למרות התאמת הרעיון של הטור לפסוק בישעיהו, נדמה לי שחז"ל ראו את השופר כקשור ישירות לקבוץ גלויות, ואת הקרבת הקרבנות כיעד סופי, מרוחק מה, מתהליך הקיבוץ. אנו חייבים למצוא קשר ישיר בין שופר וקבוץ גלויות.

אין ספק, כפי שראינו בפסוקים, שקבוץ גלויות אמור להוביל לעבודת ה' בירושלים. רעיון זה נובע מכך שהאחדות הפיזית של ישראל היא המרכבה לאחדותו ומלכותו של ה' אלוקי ישראל. המטרה היא עם אחד עובד לק-ל אחד. אך, כפי שהדגשתי כמה פעמים, נוסח התפילה מבוסס על צרכים ולא על רעיונות מחשבתיים. לבניין ירושלים, היעד הסופי של קיבוץ גלויות, נגיע בהמשך התפילה, והוא מהווה צורך עצמאי של עם ישראל. אך בניסוח הצרכים, הדברים שחסרים לנו, אין קשר הדוק בין הצורך באחדות ישראל והצורך בעבודת ה'. ברכתנו תרמוז ליעד סופי זה, כיוון שהוא מעצב את משמעות הבקשה, אך עצם הבקשה עומדת לעצמה. לכן חוזרת השאלה בנוגע לקשר שבין שופר וקיבוץ גלויות.

שופר הוא סמל מרכזי של ראש השנה. לא רק שאנו תוקעים על כל אחד מהברכות האמצעיות של תפילת העמידה במוסף ראש השנה, אלא שיש ברכה שלימה שמוקדשת לשופר. מהו הנושא של עשרת פסוקי שופרות? עיון בפסוקים מגלה מיד שהנושא המשותף הוא התגלות שכינה. שלשת הפסוקים הראשונים עוסקים במתן תורה, שלשת פסוקי הכתובים עוסקים בנוכחות שכינה בחיינו, ושלשת הפסוקים האחרונים (כולל הפסוק בו דנו "והיה יום ההוא יתקע בשופר גדול") מדברים על הגאולה העתידית. השופר הוא "תרועת מלך", ההכרזה לפני כניסת המלך.[6] אין התרועה סמל לנוכחות שכינה מוסתרת בתוך התהליך הטבעי,[7] אלא היא מכריזה על גילוי שכינה הפורצת את מסך הטבע ומשנה אותו.

זו כוונת "שופר גדול". שופר גדול הוא שופר שמשנה היסטוריה, שבהופעתו מתחולל לא רק אירוע בעל משמעות מדינית או פוליטית, אלא מהפך דתי, שינוי יסודי ביחסים הרגילים של הטבע והבורא. כיום "אכן אתה ק-ל מסתתר", אך "ביום ההוא יתקע בשופר גדול". השופר, כלומר התגלות שכינה מוחשית בתוך העולם, הוא הדבר שקורא לפזורי ישראל להתכנס. ממילא יש הבדל איכותי באופי ההתכנסות. עם ישראל מתקבץ מסביב לקריאתו של ה', הוא נמשך ללכת לקול השופר. קיבוץ גלויות שאינו מסביב לקראה זו אינו אחדות ישראל האמיתית, כי הוא אינו היסוד לאחדות ה'.

עניין זה, שהקיבוץ הוא סביב ה', מתבטא ביתר בהירות בשורה השנייה בברכה, בדימוי המיוחד: "ושא נס לקבץ גלויותינו". הנס הוא התורן, נס הרים, דגל מורם מעל. נשיאת נס מביאה לקיבוץ גלויות משום שמתקבצים מסביבו. הפסוק בסדר שופרות שמקדים את "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" הוא "כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו".[8] גם השופר וגם הנס קוראים ללכת אחריהם ולהתקבץ מסביבם. מאחר שה' הוא התוקע וה' הוא הנושא את הנס, אנו מתפללים ומבקשים כינוס אשר במרכזו עומד ה'.

כדי להבהיר את זה באופן עוד יותר ברור, חז"ל הוסיפו מלה אשר אין לה מקור כלל בפסוקים - "לחירותנו". כינוס גיאוגרפי גרידא אינו קשור בהכרח לחירות. המילה חירות מקבילה לביטוי המקראי "דרור".[9] ר"י ב"ר יקר מסביר את המלה "חירותנו" בעזרת הפנייה לפסוק "לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח קוח".[10][e1] קיבוץ הגלויות אינו רק תהליך גיאוגרפי אלא תהליך של שחרור, כי הפיזור עצמו הוא מצב של הסתר פנים, של כיסוי והאפלה. בעולם שלנו אין אנו מצליחים לשמוע את קול שופרו של הקב"ה, שופר ההתגלות. אם הגלויות יתקבצו מסביב לנס של ה', התוצאה איננה רק חברתית אלא רוחנית - גאולה וחירות הרוח. במלה אחת, ברמז, מכוונת אותנו הברכה לראות בפזורה סוג של שעבוד, ובשופר קריאת דרור.[11] משמעות זאת של קיבוץ גלויות איננה מפקיעה את המשמעות הפוליטית, אלא מעמיקה אותה ומעניקה למהפך הפוליטי-חברתי מימד רוחני-דתי.

עתה לחתימה, שמכניסה מושג חדש - "נדחי ישראל". הנידחים, כפי שמסתמן מההקבלה בפסוק, הם "אובדים". זוהי המשמעות בפסוק בשמואל: "כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח".[12] מדובר באבשלום, שהוא "נידח המלך", לא רואה את פניו ומגורש. השבת הנידח היא לא רק הבאתו לירושלים, אלא החזרתו ליחסים תקינים עם אביו.

אם המוקד של הברכה היה אכן ארץ ישראל, אז הנידחים היו נידחים מהארץ. רעיון זה היה מבוסס על הקשר הטבעי הראשוני של היהודי עם ארץ ישראל, שממנה נידח על ידי כח שהתגבר על המשיכתו הטבעית. אך כיוון שראינו שמוקד הברכה הוא פיזור ואיחוד, יוצא שהכח הדוחה הוא הכח המפזר, והוא מתגבר על הטבע המאחד. המצב הטבעי הראשוני של עם ישראל הוא אחדות וקיבוץ. עם ישראל הוא גוי אחד בארץ - גויה אחת, אחדות אורגנית-מטפיזית. ממילא מובן שהחזרת חלקי הגוף לתפקוד אורגני היא חזרה לחירותינו, חזרה למצב האמיתי של היחידה החיה שהיא עם ישראל.

עתה נשאל, מהו הגורם לפזורת ישראל, או, במלים אחרות, מה שורש הבעיה שאותו אנו מבקשים לתקן? התשובה הרגילה מורה על העמים כסיבה - שעבוד מלכויות. ברכתנו נותנת תשובה אחרת, שיש לה משמעות מיוחדת לזמננו היום, כשאין הגויים מעכבים. התשובה היא - חוסר התגלות, שתיקת השופר, העדר הקריאה הגלויה מה'. הברכה כוללת קריאה להתעוררות השכינה, כדי שנתקבץ מסביבה. הקשר הזה, בין התעוררות השכינה לבין קיבוץ גלויות, מודגש בכמה פרקים בישעיהו העוסקים בגאולה. לדוגמה:

עורי עורי לבשי עז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין...
ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה (ישעיהו נ"א, ט-יא).

בברכה הזאת אנו פותחים את סדרת הברכות העוסקות בתהליך הגאולה. סדר הברכות מלמד אותנו על התהליך. הצעד הראשון הוא כינון חברה אורגנית מאוחדת. הצעד הבא, בברכה הבאה, הוא השתתת אותה חברה על אדני הצדק והמשפט, במלים אחרות, בנין מוסדות החברה הגאולית, יסוד השכינה. אחר כך, אחרי שיש גוי אחד בארץ שמתפקד כהלכה, בא נצחון הצדיקים, בנין ירושלים, ומלכות דוד. אני משאיר לכם לזהות את הנקודה שאנו נמצאים בה היום.


[1] המילה "ארצנו" אינה מופיעה בנוסח אשכנז.

[2] "ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיהו כז, יג)

[3] תהילים קמז, ב.

[4] כלומר ירושלים קודמת לכינוס הנידחים.

[5] ישעיהו כז, יג.

[6] בדומה לתרועה הטקסית של תזמורת צה"ל לפני ירידת נשיא המדינה מכבש מטוס.

[7] נוכחות שדננו בה בשיעורים הקודמים.

[8] ישעיהו יח, ג.

[9] ביטוי לכך ניתן למצוא בתרגום שמשתמש בחירות לתרגום "דרור".

[10] ישעיהו סא, א.

[e1]משפט זה אינו מוסיף להבנה אלא גורע, כי נראה שאתה הולך לומר רעיון חדש בשמו, וזה לא קורה.

[11] רעיון זה של שופר כקריאת דרור מופיע גם בשופר של היובל.

[12] שמואל ב יד, יד.