שיעור 15 - קידושי שטר

  • הרב יעקב פרנצוס

שיעור 15 - קידושי שטר / הרב יעקב פרנצוס

המשנה בתחילת המסכת אומרת שניתן לקדש אישה בשטר. בשיעור זה ננתח את דיון הגמרא בקניין זה וננסה לעמוד על מהות קידושי שטר.

א. שטר קידושין לעומת שטר קניין

"תנו רבנן: בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס 'בתך מקודשת לי'... הרי זו מקודשת. מתקיף לה ר' זירא בר ממל: הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני: התם מוכר כותב לו 'שדי מכורה לך', הכא בעל כותב 'בתך מקודשת לי'?! אמר רבא: התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא: התם כתיב 'ומכר מאחוזתו' - במוכר תלה רחמנא; הכא כתיב 'כי יקח' - בבעל תלה רחמנא...אלא אמר רבא: הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי; ואיבעית אימא: התם נמי כתיב 'ואקח את ספר המקנה' " (ט.).

הבחנה זו בין שטר קניין לשטר קידושין מעלה שאלה כללית יותר: האם ההבדלים בין שטר קידושין לבין שטר קניין הם הבדלים מקומיים, או שמא הם נובעים מהבדל בסיסי ועקרוני בין שטר קידושין לבין שאר שטרות?

על מנת להתייחס לשאלה זו עלינו לנתח את קניין שטר בשאר שטרות ולהשוותו לשטר קידושין.

קניין שטר

המחלוקת המרכזית בדיני שטרות היא מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר אם "עדי מסירה כרתי" או "עדי חתימה כרתי" (להלן מח.). לדעת רבי מאיר על מנת ששטר יהיה תקף צריכים לחתום עליו עדים, שכן הוא סובר "עדי חתימה כרתי", כלומר: חתימת העדים היא שיוצרת את השטר ונותנת לו תוקף. רבי אלעזר, לעומתו, סובר שאין צורך בחתימת עדים על השטר, ודי בעדות על מסירת השטר כדי להעניק לו תוקף, מפני שלדעתו "עדי מסירה כרתי" - העדים המעידים על מסירת השטר הם שמעניקים לו את תוקפו.

חשוב להבחין בין שני סוגי שטרות: האחד - שטר קניין, שטר שמוסר המוכר ללוקח על מנת להעביר לו את הבעלות על החפץ הנקנה (לבצע את הקניין); והשני - שטר ראיה, שטר שניתן כעדות. כדוגמה לשטר ראיה ניתן להביא שטר הלוואה - שטר המעיד שאדם מסוים הלווה כסף לחברו. שטר כזה איננו יוצר את ההתחייבות הממונית - אין הוא אלא עדות דוממת לקיומו של חוב, ראיה בידי המלווה לחובו של הלווה כלפיו. סביר אפוא להניח שרבי אלעזר ורבי מאיר מסכימים כי בשטר ראיה יש צורך בחתימת העדים - שהרי בלעדיה לא יוכל לשמש כראיה. נראה, אם כן, שרבי מאיר ורבי אלעזר נחלקו דווקא בשטר קניין (ראה תוספות רי"ד בבא בתרא עז.).

הבנת אופיו של קניין שטר עשויה להיות תלויה במחלוקת רבי אלעזר ורבי מאיר. לשיטת רבי מאיר ("עדי חתימה כרתי" ) מהות השטר היא הראיה הגלומה בו, ועל כן הוא דורש שעל שטר קניין יהיו חתומים עדים, כשם שברור שיש צורך בחתימתם על שטר ראיה. ואילו לשיטת רבי אלעזר ("עדי מסירה כרתי") שטר הקניין עשוי להיות מסמך פורמלי, שהעברתו מהווה מעשה קניין.

גורם נוסף שעשוי להשפיע על אופיו של קניין שטר הוא זהות הנותן: אם השטר מפעיל את הקניין באמצעות מסירת ראיה ללוקח - כי אז אין ספק שהשטר צריך להינתן ללוקח על ידי המוכר; אם קניין שטר הוא במהותו מעשה פורמלי, המתמצה בהעברת שטר מאדם לחברו - ייתכן שהשטר צריך להינתן למוכר על ידי הלוקח (לפי אפשרות זאת קניין שטר דומה לקניין סודר, שבו החפץ עובר מן הקונה למקנה; זאת, כמובן, בהנחה שקניין סודר איננו דומה לקניין כסף אלא מהווה קניין נפרד, פורמלי).

קידושין כקניין שטר

לגבי שטר קניין נפסק שהמקנה הוא שנותן לקונה שטר, שבו כתוב "שדי מכורה לך". בשטר קידושין, לעומת זאת, נאמר שהבעל קונה את האישה (בדומה למה שכתוב בשטר קניין), אך עם זאת הוא ניתן על ידי האיש לאישה (כלומר: הקונה נותנו למקנה)! אם קניין שטר מבוסס על ההעברה הפורמלית של השטר, ניתן יהיה להבין שטר קידושין כשטר קניין רגיל ולהסביר את השוני בינו לבין שאר שטרות באמצעות הפסוק "כי יקח", המבטא את דרישת התורה שהאיש יהיה הצד האקטיבי במעשה הקידושין. אך אם נניח ששטר קונה בהעברת הראיה שבו ללוקח, ניאלץ להעלות הבנה חלופית לשטר קידושין.

אם שטר קידושין אכן שונה במהותו משטר קניין, ניתן להציע כי בעוד ששטר קניין מתייחס לחפץ הנקנה, מתייחס שטר קידושין למעמד ההלכתי (האיסורי) של האישה, כלומר: לשינוי במעמדה האישי ולהגדרתה בעקבות מעשה הקידושין כאשת איש. על פי הבנה זו דומה שטר קידושין לגט: כשם שגט הגירושין מתייחס במהותו, ובהתאם לכך גם בנוסחו "הרי את מותרת לכל אדם", לשינוי מעמדה ההלכתי של האישה - מאשת איש, האסורה על כל העולם, לגרושה, המותרת לכל העולם - כך עשוי גם שטר הקידושין, שרבים מדיניו נלמדים מדיני גט, להיות "שטר איסור", שטר שעיקר פעולתו בשינוי מעמדה האישי של האישה ואשר יוצר את הקניין רק ממילא, בעקבות השינוי במעמד האישי.

סיכום

אם קניין שטר פועל באמצעות העברת הוכחת בעלות לקונה, אי אפשר לראות שטר קידושין כשטר קניין, וייתכן שהוא 'שטר איסור', השונה משטר רגיל בכך שאיננו מתייחס לקניין ממוני. לעומת זאת, אם קניין שטר פועל כמעשה פורמלי של העברת שטר ניתן לראות שטר קידושין כשטר קניין למרות ההבדל הטכני בינו לבין שטרי קניין אחרים, שבהם המוכר הוא שנותן את השטר.

ב. שטר קידושין לעומת גט

"בעי ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו: הויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה אף הוייה בעינן לשמה, או דילמא הויות להדדי מקשינן, מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה? בתר דבעיא הדר פשטה: הוייה ליציאה מקשינן, דאמר קרא 'ויצאה והיתה' " (ט.-ט:).

סוגיה זו מהווה קרש קפיצה לדיון ביחס בין גט לבין שטר קידושין, שכן היא מעלה ספק באשר להיקף ההשוואה הבסיסית בין קידושין לגירושין, ספק שעומד, כמובן, בעינו גם לאחר מסקנת הגמרא כי בנושא הנדון ("לשמה") ההשוואה תקפה.

הראשונים דנים אם צריך לכתוב בגט את שם האיש ואת שם האישה. רמב"ן נוטה לקבל את הדעה המחייבת לכתוב בגט את שמות הצדדים, והוא מנמק צורך זה בכך שהתורה מכנה את הגט בשם "ספר כריתות", ביטוי שממנו משתמע כי על הגט לתעד את סיפור הגירושין. רמב"ן מוסיף כי דרישה זו קיימת גם בשטר קידושין. ריטב"א חולק על רמב"ן וכותב כי גם אם אכן קיימת דרישה לכתוב את שמות הבעל והאישה בגט, אין היא קיימת בשטר קידושין, שכן הצורך ב"ספר" קיים רק בגטין, ואילו שטר קידושין תקף כל עוד ברור מיהו המקדש ומיהי המתקדשת - ואפילו אין ידיעה זו נובעת מתוך השטר.

רמב"ן וריטב"א חולקים, אם כן, בשאלה אם הצורך ב"ספר" קיים בקידושין, כלומר: אם שטר קידושין צריך לספר את "סיפור הקידושין", כשם שהגט - שהוא "ספר כריתות" - צריך לספר את סיפור הגירושין.

ג. ספר כריתות - הצהרה אישית או מסמך רשמי

את המעמד הייחודי שיש לגט ניתן להסביר בשתי דרכים.

א. מו"ר הרב ליכטנשטיין מסביר כי בעוד ששטרות בכלל הם עדות המתועדת בכתב, גט הוא אמירה של הבעל שיש להעבירה בנוכחות עדים. מסיבה זו מנוסח הגט בגוף ראשון, כאמירה של הבעל לאישה ("הרי את מותרת לכל אדם"), ולא כעדות שהבעל גירש את אשתו, בעוד ששטרות אחרים יכולים להיכתב כעדות מתועדת ואינם צריכים להיכתב בגוף ראשון (כגון בכתובה: "אנן סהדי איך החתן פלוני אמר להדא בתולתא הכלה פלונית 'הוי לי לאנתו כדת משה וישראל'..."). בדרך זו ניתן גם להבין את דעת רמב"ן (ד"ה בין) כי יש לכתוב בגט את שמות הבעל והאישה: היות שהגט הוא מסר אישי מן הבעל לאישה יש צורך בציון המוען והנמען, ואין די בהשגת המידע הנחוץ בדרכים אחרות (אם מפי העדים ואם מעצם הימצאות הגט ביד האישה, המוכיחה כי היא שקיבלה אותו), שלא כבשטרות אחרים, המשמשים רק כעדות ועל כן אינם צריכים לתעד את הסיפור כולו אם אפשר להסיק את העובדות הדרושות בדרך אחרת.

לדעת ריטב"א, שאין ללמוד מגט כי יש לכתוב את שמות האיש והאישה גם בשטר קידושין, אנו לומדים מגט רק את הדינים השווים בגט ובשאר שטרות - אך לא את הדרישות הייחודיות שיש בגט הנובעות מאופיו כמסר אישי מן הבעל לאישה. רמב"ן, לעומתו, מיישם בשטר קידושין גם את הדינים הייחודיים לגט.

ב. אלא שריטב"א (ט. ד"ה אמר רבא, בפסקה הפותחת במילים "והא דאמרינן") חולק על רמב"ן גם ביחס לנוסח הגט, ולשיטתו אין צורך לנסחו בגוף ראשון ("הרי את מותרת לכל אדם") וניתן לנסחו בלשון עדות ("אנן סהדי איך פלוני גירש את אשתו ואמר לה 'הרי את מותרת לכל אדם'..."). ריטב"א חולק, אם כן, על רמב"ן וטוען שייחודו של הגט איננו נובע מהיותו מסר אישי מן הבעל לאישה.

ייתכן שלדעת ריטב"א בא הביטוי "ספר כריתות" ללמדנו שסיפור הגירושין כולו צריך להיות ברור מתוך הגט עצמו: בעוד ששטרות אחרים אינם צריכים להכיל את הסיפור כולו, גט צריך לתעד את הגירושין, על פרטיהם המלאים (אם בחתימת העדים, כדעת רבי מאיר, ואם בלעדיה, כדעת רבי אלעזר). אפשר, אם כן, שלדעת ריטב"א ההבדל בין שטר קידושין לבין גט נעוץ בכך שרק זה האחרון צריך לתעד את המתואר בו ולהכיל עדות מלאה על הגירושין.

מתפישה זו של "ספר כריתות" עולה מסקנה נוספת. לגבי גט פוסק הרמב"ם (הלכות גירושין פ"א הלכות יג-טו) כי על אף שלשיטת רבי אלעזר "עדי מסירה כרתי", אם אין עדי מסירה די בעדי חתימה, לשון אחר: רבי אלעזר איננו סובר 'רק עדי מסירה כרתי' אלא 'גם עדי מסירה כרתי' (שאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים גדולה). בתיאור שטר קידושין (הלכות אישות פ"ג ה"ג), לעומת זאת, הרמב"ם מזכיר רק עדי מסירה, ואיננו מעלה את האפשרות להכשיר את השטר בעדי חתימה. הגר"א הסיק מכך (בביאורו לשולחן ערוך, אבן העזר סימן ל"ב ס"ק ב) שלדעת הרמב"ם עדי חתימה מועילים בשטר גירושין - אך לא בשטר קידושין. מדוע יהיה בנקודה זו הבדל בין גט לבין שטר קידושין?

ייתכן שבכינוי "ספר כריתות" קבעה התורה לא רק רף גבוה יותר, שהגט צריך לספר את הסיפור המלא של הגירושין, אלא גם רף נמוך יותר - שדי בחתימת עדים על הגט ואין צורך בנוכחותם בשעת המסירה. בסיפור בפרק ל"ב של ירמיהו מתייחסת המילה "ספר" לשטר ראיה (שאין לו כל פונקציה קניינית, ראה להלן כו.). המונח "ספר" מתאר, אם כן, מסמך שחתומים עליו עדים, ועל כן מודה גם רבי אלעזר, הסובר כי העדות על המסירה היא שמעניקה לשטר את תוקפו, שבגט די בעדי חתימה. לשטר קידושין, לעומת זאת, אין דין "ספר", ועל כן דרושים בו עדי מסירה כבכל שטר אחר (רבי מאיר, הסבור שבכל שטר יש צורך בחתימת עדים, יצריך אותה ללא ספק בשטר קידושין; וכך אכן עולה מן הגמרא להלן מח.).

סיכום

הדרישה שהגט יהיה "ספר כריתות" עשויה להתפרש בשתי דרכים. הרב ליכטנשטיין הבין (על פי רמב"ן) שגט צריך להיות מסר אישי מן הבעל לאישה, ועל כן יש לציין בו את שם הבעל ואת שם האישה. אנו הצענו (בעקבות ריטב"א) שהמילה "ספר" מתארת את הגט כמסמך המספר את סיפור הגירושין. מסמך זה איננו צריך לעמוד בכל הדרישות הקיימות בשטר - די שיהיו חתומים עליו שני עדים, ואין צורך בנוכחות עדים במסירתו. לשטר קידושין, לעומת זאת, אין דין "ספר", ועל כן הוא יכול לתפקד רק בעדי מסירה, ומאידך אין דרוש בו הפירוט הנדרש בגט (שם הבעל והאישה).

ד. שטר קידושין במחובר

מהגמרא בגטין ט:-י. נראה ששטר קידושין שנכתב על גבי דבר המחובר לקרקע, כגון עץ או עלה, פסול. וכך מבואר בפירוש ברש"י שם (י. ד"ה הכי גרסינן).

הירושלמי לומד הלכה זו לגבי גטין מן המילה "ספר". קיום פסול מחובר בשטר קידושין תלוי, אם כן, בשאלה שהעלינו לעיל אם יש ליישם את דיני גט הנלמדים מן המילה "ספר" בשטר קידושין: אם אין לעשות זאת - כי אז ניתן לכתוב שטר קידושין על גבי דבר שמחובר לקרקע; אך אם נאמר כי ר ק הדינים הנובעים מהיות הגט מסר אישי מן הבעל לאישה ייחודיים לגט, ואילו שאר דיני "ספר" שייכים גם בשטר קידושין, יהיה פסול מחובר קיים גם בשטר קידושין.

רשב"א כותב בתשובותיו (סימן ת"ר) שפסול מחובר קיים רק בגט (וזאת בניגוד לדבריו בפירושו לגטין י. ובתשובותיו אלף רכ"ו, שם הוא מסכים עם שיטת רש"י), ואילו לפי רמב"ן, הפוסק שגם בשטר קידושין יש לכתוב את שמות הבעל והאישה, שייכים דיני "ספר" גם בשטר קידושין, ועל כן שטר קידושין שנכתב על גבי מחובר - פסול.

אלא שהבבלי (גטין כא:) לומד פסול גט במחובר מפסוק אחר: " 'וכתב... ונתן לה' - מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה, שמחוסר קציצה, כתיבה ונתינה". ואם כן יש לתלות את המחלוקת בדין מחובר בשטר קידושין בהבנת הלימוד הזה. מחד, ייתכן שהפסוק מלמדנו שיש לכתוב את הגט על גבי דבר שיכול להימסר מיד ליד, ואם כן אפשר להשליך דין זה לשטר קידושין. לחלופין, ייתכן שהפסוק מעלה צורך ברציפות התהליך המתחיל בכתיבת הגט ומסתיים בנתינתו, אשר מבוסס על תנאי מיוחד הקיים בגט - הנלמד מן המילה "ונתן" - ואם כן יש לבחון אם קיים תנאי כזה בקידושין. הרמב"ם איננו מזכיר צורך במעשה נתינה לגבי שטר קידושין, והוא אף איננו מזכיר לגביו את פסול מחובר. אך האחרונים מעלים אפשרות שאישה שנטלה את שטר קידושיה מעל גבי הקרקע אינה מקודשת, בגלל העדר מעשה נתינה (כפי שהדבר בגט, ראה גטין עח.), ולדעתם יש צורך במעשה נתינה פורמלי גם בקידושין.

ה. שטר קידושין על גבי איסור הנאה

איסורי הנאה הם חפצים שאסורים לא רק באכילה אלא בכל הנאה שהיא, כגון חמץ בפסח, בשר בחלב ועוד. ראשונים נחלקו אם ניתן להעביר בעלות על איסורי הנאה, במילים אחרות: אם ראובן נתן לשמעון חמץ בפסח, תלויה בעלותו של שמעון על החמץ במחלוקת ראשונים.

רשב"א בתשובותיו (ר"ג) כותב כי על אף שגט שנכתב על איסורי הנאה כשר (גטין כ.), לא ניתן לכתוב שטר קידושין על איסורי הנאה. הר"ן, לעומתו, פוסק שדין גטין ושטרי קידושין זהה, ואפשר לכתוב שטר קידושין על גבי איסורי הנאה.

האבני מילואים מסביר את שיטת רשב"א באמצעות הטענה כי קיים הבדל מהותי בין הנתינה הנדרשת בגטין לבין זו הנדרשת בשאר שטרות. בעוד שבשאר שטרות יש צורך להקנות את השטר למקבל על מנת שהמסירה תועיל, הרי שבגטין, טוען האבני מילואים, ניתן להוכיח מן הדין שאישה מתגרשת בעל כורחה כי אין צורך להקנות לאישה את הגט על מנת לגרשה - שהרי אי אפשר להקנות לאדם דבר בעל כורחו. ובאופן דומה - הוא ממשיך - ניתן להסביר גם את הכשר גט שנכתב על איסורי הנאה, על אף שלדעתו אי אפשר להקנות איסורי הנאה (הרעיון שהאישה אינה צריכה לקנות את הגט אכן עולה מדברי רשב"א בחידושיו למסכת גטין, דף עה. ד"ה מכלל).

האבני מילואים נוקט, אם כן, בדעת הראשונים הסוברים שלא ניתן להקנות איסורי הנאה, ועל כן האפשרות לכתוב שטר קידושין על איסורי הנאה תלויה, לדעתו, בשאלה אם די לקידושי שטר במעשה נתינה פורמלי (שאפשרי גם באיסורי הנאה) או שמא דרושה בהם נתינה שמקנה את השטר. אלא שמסקנת האבני מילואים, שבקידושי שטר דרוש קניין של ממש ועל כן שטר קידושין שנכתב על איסורי הנאה פסול, אינה מובנת מאליה, שהרי אפשר שכשם שבגט אין צורך בקניין כך גם ניתן לקדש בשטר קידושין בלי להקנותו. אפשרות זו תלויה בהבנת דרך הקניין של שטר קידושין, ואם דרך פעולתו של שטר זה דומה לזו של גט (בגלל ההיקש "ויצאה והיתה") יהיה אף הוא כשר בלא קניין (ראה המשנה השנייה בגטין עח., בגמרא שם עח: "וכן לעניין קידושין...ויצאה והיתה" וברש"י, רמב"ן ותוספות רי"ד שם, ובפסקי הרמב"ם בנידון).

ו. שטר קידושין בכתב ידו

שאלה נוספת העולה מהשוואת שטר קידושין לגט היא כשרות כתב ידו בשטר קידושין. המשנה בגטין פו. אומרת כי אם "כתב [הבעל] בכתב ידו ואין עליו עדים" הגט כשר מדאורייתא, ואף שהאישה אסורה מדרבנן להינשא בו, אם נישאה - אין בניה ממזרים.

הגמרא אינה דנה בכשרות שטר קידושין שנכתב בכתב ידו של הבעל ואין עליו עדים (הדיון שאנו עומדים לערוך כאן מבוסס על ההנחה ששטר קידושין כשר בעדי חתימה). ריטב"א בקידושין ט. מכשיר כתב ידו בשטר קידושין כבגט, ואילו רשב"א ביבמות (לא: ד"ה הא דאמרינן) פוסל כתב ידו בשטר קידושין למרות כשרותו בגט.

את כשרות כתב ידו בגט ניתן להסביר בכמה דרכים. ניתן לומר שבמילים "וכתב לה ספר כריתות" אפשרה התורה לבעל לכתוב את הגט בכתב ידו. אם כן, ייתכן שדין זה יהיה תקף גם בשטר קידושין, שדיניו נלמדים מגטין ("ויצאה והיתה"). רשב"א, מכל מקום, טוען שהלכה זו קיימת רק בשטר גירושין, ונראה שדבריו עולים בקנה אחד עם הסברו של הרב ליכטנשטיין כי הגט הוא מסר אישי מן הבעל לאישה: ייתכן שדווקא גט, שיש לו מעמד מיוחד של מסר אישי של הבעל, ניתן להיכתב בכתב ידו של האיש ללא עדים, מה שאין כן בשטר קידושין, שאיננו נושא אותו אופי אישי ועל כן דרושים בו עדים כבשאר שטרות.

ברם, אפשר להסביר את הכשר כתב ידו בגט בדרך אחרת. ייתכן שכתב ידו של הבעל משמש במקום עדים. כלל נקוט בידינו - "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי": אדם הטוען טענה המחלישה את עמדתו - נאמן עליה. ייתכן אפוא שבגט שנכתב בכתב ידו של הבעל אין צורך בעדים שיעידו על כוונתו לגרש את אשתו ועל כתיבת הגט, שכן די בהוכחת עובדות אלו מתוך כתב ידו, וגט כזה שווה ערך לגט שנחתם על ידי עדים (את מסירת הגט לאישה אנו מניחים מתוך הימצאות הגט בידיה, הנחה שרמת הראיה הגלומה בה היא כשל עדות - "אנן סהדי"). סברה זו רלוונטית גם לגבי שטר קידושין, ואם כן יש בסיס לטענה שכתב ידו כשר גם בשטר קידושין.

רשב"א ביבמות מעלה אפשרות נוספת לחלק בין גטין לקידושין: בקידושין, הוא טוען, קיים צורך פורמלי בעדים, בעוד שעדי הגט לא באו אלא לוודא שהגט נכתב וניתן ביזמת הבעל. כתב ידו יכול לשמש ראיה לכתיבת הגט על ידי הבעל, אך הוא איננו מסוגל למלא את תפקידה הפורמלי של עדות הקידושין. טענה זו מצריכה דיון במקור הצורך בעדי קידושין, אשר חורג מגבולות שיעור זה.

ז. סיכום

עסקנו באופיו של קניין שטר בקידושין - האם זהו שטר קניין רגיל או שמא זהו "שטר איסור". רמב"ן וריטב"א חולקים אם דין "ספר" מחייב גם לגבי שטר קידושין. הסברנו את הצורך ב"ספר כריתות" בגט בשתי דרכים: הרב ליכטנשטיין מבין (בעקבות דברי רמב"ן) שהגט צריך להיות ביטוי למסר אישי שמעביר הבעל לאישה, ואילו אנו הצענו (בעקבות ריטב"א) שהדרישה"ספר", משמעותה שהגט יהיה מסמך כתוב המתעד את סיפור הגירושין. נפקא מינות לשאלה זו תהיינה הצורך לכתוב את שמות האיש והאישה בשטר קידושין והצורך בעדות על מסירת השטר. בהמשך השיעור דנו ביישום דינים שונים הקיימים בגט - פסול מחובר, הכשר איסורי הנאה והכשר כתב ידו - בשטר קידושין, והסברנו את משמעותם לאופי קידושי שטר.

מקורות לשיעור הבא - קידושי ביאה:

1. קידושין ד: "ובעלה מלמד... ובעלה"; קידושין ט: "ובביאה... ואינו מפר נדריה מאי"; ירושלמי קידושין פ"א ה"א "אמר ר' יודן קל וחומר... או בביאה"; כתובות עד. "אמר ליה בר בי רב... להדדי"; יבמות טו. "תא שמע מעשה... בביאה איכא בינייהו".

2. ירושלמי יבמות פי"ד ה"א המשנה והגמרא עד "אינו מעשה"; כתובות ג. "ומי איכא מידי... זנות"; שיטה מקובצת כתובות עג: ד"ה עוד כתב "איכא לאוקומי... קידושין בעיל".

3. סנהדרין נז: "תנו רבנן איש... אין להן"; רמב"ם הלכות אישות פ"ג ה"ה; תוספתא קידושין פ"א ה"א.

שאלות:

1. מאיזה פסוק לומדת הגמרא בדף ד. את האפשרות לקדש בביאה? מהו המקור החלופי שעולה מן הגמרא ט:? מה ההבדל בין שני הפסוקים?

2. מה ניתן ללמוד מכך שאי אפשר לקדש בביאה על תנאי (לעיון נוסף ראה חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם הלכות ייבום וחליצה)?

3. מדוע קטן יכול לקדש בביאה אך לא בכסף ובשטר?

4. היש צורך לומר "הרי את מקודשת" בקידושי ביאה?

5. מדוע מציעה הגמרא בדף י. שהמקדש בביאה מבצע בכך גם את שלב הנישואין?