שיעור 16 - הסתר פנים ונוכחות ה' בשואה

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 16: הסתר פנים ונוכחות ה' בשואה

יילמדו דברי תורה אלו לרפואתו של הרב שמעון גרשון בן סופיה (הרב שג"ר), ממנו למדתי תורה שהיא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ובמיוחד למדתי להתבונן. ויהי רצון שעוד יזכה להעמיד תלמידים הרבה, וישלח לו ה' רפואה שלמה בקרוב.

א. ר"ב רבינוביץ' בעל "בינת נבונים": הסתר פנים

בשיעור הקודם ראינו את תיאורו הנשגב של ר"ב רבינוביץ' על יהודים החווים גילוי שכינה בעיצומה של התופת בשואה. אלא שר' ברוך לא חשב כי תיאור זה משקף את החוויה הרווחת של יהודים מאמינים בשואה. היפוכו של דבר: התחושה הדומיננטית של יהודים במהלך השואה - והדברים אמורים גם בנימה אוטוביוגרפית - היא של בדידות ונטישה, שהם תוצאה של הסתרת פניו של ה'. ר' ברוך מתאר את חוויית הסתר הפנים בצורה עזה, כהרגשה שכל הניסיונות לגרשה או להדחיקה לא עלו יפה:

'א-לי א-לי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי' (תהילים כ"ב, ב).

אבל למרות שידענו כל זאת, ולמרות שידענו שכל זאת באתנו מאת ה', ולמרות שהיינו מוכנים אחרי איוב לומר, 'גם את הטוב נקבל מאת הא-לקים ואת הרע לא נקבל?' (איוב ב', י), למרות זאת בלבנו לא השלמנו עם זה. כי יכולנו לקבל גזירת א-לוקים, אבל לא יכולנו להשלים עם ההרגשה שהנה השלכנו מפניו להיותנו להפקר ולמרמס. כאילו הסיר פניו ממנו ואינו רוצה לדעת מה קורה לנו, כאילו אחרי שמסר אותנו ביד אויבינו הפך עלינו עורף, בלי להסתכל במה שהאויבים הללו עוללים לנו. תפילותינו לא נתקבלו, ועל כל צעקותינו לא נענינו. הרגשה כזאת של השלכה מאת פניו לא יכולנו בשום אופן להתגבר עליה. גם דור המלך במזמור הנ"ל, אחרי שמצהיר אמונים בדבקותו בה' על כל מה שבאה עליו, צועק ואומר, 'למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו' (תהילים מ"ד, כה). איך אפשר? צעקנו בלבנו. תפילותינו אינן מתקבלות, הטובים שבתוכינו נפגעים על ידי המשחית, הצדיקים והחכמים שבתוכנו הופכים לאפר במשרפות האש, היו כלא היו, המוני בני ישראל מפרפרים בין החיים והמוות, 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' (דברים ל"ב, כה), בכל יום עם ישראל הולך ונתמעט באלפיו וברבבותיו, ערים שלימות מתרוקנות מתושביהם, קהלות הקודש נעלמות אחת לאחת מיום ליום, מבלי להשאיר שריד ופליט. קהלות קודש שהיו מבצרי התורה נופלות וקורסות, והן הראשונות לחורבן. דוקא משום שהם בני תורה, ודוקא משום שצלם א-לוקים ניכר בהם, במנהגיהם ובלבושיהם, בזקניהם ובפיאותיהם בציציותיהם ובתפיליהם, הם הראשונים למות במיתות משונות, מתוך מכות אכזריות. וכבר אמרו חז"ל, שבכה רב יוסף ואמר, האם עד כדי כך הצדיקים כאין נחשבו, דוקא הם יהיו הראשונים למוות? (בבא קמא ס.). כל זה נתן לנו הרגשה שהקב"ה הסתיר פניו ממנו, וסילק ידיעתו מכל הנעשה לנו. איננו עוקב כלל (ח"ו) אחרי מה שמעוללים לנו המשחיתים שניתנה להם הרשות. בכל זה לא יכולנו להשלים בשום אופן. נחרדנו עד העצמות בקראנו בתורה: 'וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-לקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה' (דברים ל"א, יז-יח) (בינת נבונים, עמ' קלא-קלג).

בדבריו ממקד ר"ב רבינוביץ' את הקושי בחוויה הקיומית של הסתר הפנים. אין הוא מקשה על הצדק הא-לוהי, אף אין הוא מפקפק פקפוק עקרוני בהשגחת ה'. כפי שראינו בשיעור שעבר, הוא גם מנסה להסביר מדוע באה גזרת השואה על כלל ישראל. אף ביטחונו בגאולה לא נפגע:

לגבי העתיד לבוא לא היה בליבנו שום ספק. היינו בטוחים שיתגלה ה' כמציל וכמושיע וכגואל ישראל. אנחנו היינו בטוחים, כפי שכתבנו למעלה, שמה שקורה לנו אינו מקרה חורג בלבד, אלא כל זה הוא המשך של דברי הברית בין הבתרים, וכל הגלויות אינן אלא המשך של הגלות השרשית של מצרים, כדברי זקני הגה"ק בעל בני יששכר זי"ע. היינו בטוחים בישועה, כי כבר היה לעולמים וכך גם יהיה בדורות הבאים עד קץ הימין, שגזירות באות ובסוף הקב"ה חוזר ומרחם על עמו ישראל. וכפי שזכרנו למעלה, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם (שם).

אלא שגם אם גזרת הקב"ה מוצדקת, והגם שמאמינים אנו שיגאלנו - כיצד זה עזבנו למשיסה ולמרמס?! האין הוא מתעניין בנו? כלום אינו נמצא כאן כלל?

אין כאן שאלה תאולוגית. ודאי שהקב"ה משגיח על עולמו ומנהיג אותו. גם אין כאן בעיה של מה שמכונה תאודיציה, דהיינו: הצדקת הא-ל. ודאי שה' הצדיק, ואנו הרשעים, או שאיננו מבינים אותו. אלא שגם אם הקב"ה משגיח, ואף שהוא צודק - אין הדבר מספק. השאלה היא: האם הוא אוהב אותנו? האם אנו יקרים לו?

אין להמעיט בחשיבותה של שאלה זו. זו הבעיה העמוקה ביותר של היהודי המאמין. אם כל זה קורה, ואם המשמעות היא שאין הוא כאן - כי אז, כנראה אין הוא אוהב. כשאב מעניש ילד, יכול הלה להמשיך לבטוח ביכולתו של אביו ולהצדיק את עונשו; אבל אם הוא מרגיש שאבא פשוט אינו מעוניין בו, שהוא בורח ממנו - ואפילו הוא צודק - זוהי הרגשה קשה מנשוא. אם יודע אני שאבא כאן, חושב עליי, שומע אותי, גם כשהוא ממאן להיענות לבקשתי - אני יכול לסבול זאת. אבל אם אני מרגיש שצעקותיי מוטלות בחלל העולם, מפוזרות, ואין אוסף אותן - זוהי חוויה בלתי-נסבלת. הרב רבינוביץ' אינו מוצא נחמה גם בפירושים על פסוקי 'הסתר הפנים', לפיהם יגרום לנו ה' לחשוב שאינו בקרבנו בכך שלא יצילנו, אף שבאמת הוא בקרבנו, משום שהמתח בין החוויה הקיומית של הנטישה לאפשרות ההיפותטית שהיא נכונה גדול מדי:

אמנם ידענו מה שפרשו המפורשים (ספורנו שם), 'ואנכי הסתר אסתיר פני מהם' - לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי אתם, כאמרם ז"ל, בכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה יב ע"ב), אבל אסתיר פני מלהצילם, כלומר הם יחשבו שאין א-לוקים בקרבם, אבל האמת שה' בקרבם, וכל מידת הסתרת פנים באה לידי ביטוי רק בזה, שתפילותיהם אינן מתקבלות. כך נם נראה מדברי רש"י שכותב: 'והסתרתי פני מהם', 'כמו שאיני רואה בצרתם', כלומר, שבאמת רואה, אלא עושה כביכול עצמו כאילו אינו רואה. וכן משמע מדברי אבן עזרא, שפירש: וטעם 'הסתר אסתיר' - שאם יקרא אלי לא אענה. והמשל כאדם שלא יראה, היינו שלא יקבל תפילותיהם ובדמיון לאדם, כדי לשבר את האזן, הוא כאילו לא יראה. אבל האמת שהקב"ה יודע על הנעשה. וכן הדבר מבואר ברש"י בש"ס (חגיגה ה ע"ב), 'והסתרתי פני מהם' - שצועק מצרות הבאות עליו ואיננו נענה שלא יבואו. ושם מסופר על רב יהושע בן חנניה, שהיה בפני הקיסר ברומי.[1]

כל הפירושים ידענו, אבל לא הונח לנו, ההרגשה היתה של עזובה רבה, 'ותאמר ציון עזבני ה' וא-ד' שכחני' (ישעיהו מ"ט, יד). היתה הרגשה לנו שלא יכולנו להתגבר עליה, שה' עזבנו, למרות האמונה החזקה בלב שכל זה מגזירת שמים, אבל ההרגשה היתה, שאחרי שנגזרה הגזירה, מסר אותנו ה' ליד הגויים ועזבנו לנפשנו. הסתיר פניו ממנו מבלי לעקוב ומבלי להסתכל בכל מה שקורה לנו, אותה ההרגשה שהושלכנו והופקרנו בין הגויים, היתה הכי גרועה מכל הסבל ומכל הצער והיסורין שסבלנו, אבדן הקשר עם א-לוקים שבו היינו דבקים, היה קשה מכל האבידות בגוף ובנפש, כי הביא עלינו בדידות ויתמות ללא נשוא. היה צריך למצוא דרך להתעלות מן הייאוש שאפף אותנו. היינו צריכים למצוא דרך לא-לוקים חיים, לדעת שאף על פי שאינו עונה לנו בעת צרתנו הוא ממשיך להסתכל על כל העובר עלינו בכלל ובפרט, למרות הסתרת פנים, הרי הוא יודע הכל ורואה הכל... מה שהיה קשה להתחזק בו באמונה שלימה, היה שלמרות הכל הקב"ה קרוב אלינו לא רק בעת ישועה, אלא גם בעת צרה, ואפילו בעת צרה שאינו עונה בה לעמו (שם עמ' קלג).

התיאור קשה, ומדבר בעד עצמו. כלום מצא הרב רבינוביץ' מענה לשאלותיו? היש מזור לרגשותיו? כמה פרקים בספר מוקדשים לעניין זה, ואתם מוזמנים לעיין בו במקורו. המסלול העיקרי בו מנסה ר"ב רבינוביץ' ללכת הוא חיזוק האמונה בהשגחת ה' הפרטית מתוך התבוננות ברעיון ובהכרחיותו ההשקפתית, לאמור: ניתן להשתכנע שהאמונה בהשגחה היא מיסודות הדת. כשאדם מצוי במצוקה קיומית, יכול הוא לעתים לחזור לאמונותיו הראשוניות, לבררן מחדש, להביט במקורות, ומתוך ההתבוננות השכלית וחיזוק התודעה יכול הוא אולי להקל את סבלו, לגרש את פקפוקיו, ולדעת שגם מה שאינו מורגש בחוויה הוא נכון (ראה שם, עמ' קמא-קנ).

ברם, דומה שבנתיב זה מתמודד הרב רבינוביץ' עם המצוקה לאחר מעשה. הוא אינו חוזר אל השואה, אלא מנסה לפלס דרך להתמודד עם ההרגשות שהציפה בדיעבד. האם באמת יכול העיון השכלי לשכנע אדם להאמין במה שנראה בעיניו מבחינה קיומית אבסורד גמור? זוהי שאלה חשובה בקיום התרבותי והדתי. דווקא האמונה, ובוודאי האמונה החסידית, יש בה מרכיב קיומי דומיננטי. היא אינה אידאולוגיה בלבד, אלא מציאות חיים. לכן נראה, שככל שיגדל המתח בין החוויה הקיומית לבין ההשקפה השכלית (ואין ספק שמבחינה סובייקטיבית כך אכן חווה הרב רבינוביץ' את הדברים), כך תקטן היכולת להשפיע על החוויה מתוך ההתבוננות השכלית.

ב. הרבי מקלויזנבורג: "לית אתר פנוי מיניה" - ה' נמצא באושוויץ

את "בינת נבונים" כתב הרב רבינוביץ' כארבעים שנה לאחר פרישתו מאדמו"רות מונקטש, ואין הוא מתיימר לייצג תפיסת עולם חסידית דווקא. להלן ברצוני להתבונן כיצד נענה הרבי מקלויזנבורג (צאנז)[2] למצוקות האמתיות שמעלה ספר זה - כמי שהנהיג חסידים אחר השואה, הקים קריות חסידיות, וראה את תכלית חייו בשיקום החסידות.

ננסה להבין מדוע עומדת החסידות בעקבות השואה בצומת תאולוגי וקיומי כמעט בלתי-אפשרי. עבור החסידות, הנחת האימננטיות[3] הא-לוהית היא גרעין החוויה הדתית, ומשמעותה המרכזית של עבודת ה': האמונה שקוב"ה "ממלא כל עלמין" (תיקוני זוהר ה ע"א, ו ע"ב) ו"לית אתר פנוי מיניה" (שם צא ע"ב, קכב ע"ב) היא השער לדבקות בו יתברך, והיא הנותנת משמעות לתפילה, לאהבת ה', ליחס לעולם, ולכל מה שיהודי דתי עוסק בו. לכן התבנית הדתית של הסתר פנים במובנה הפשטני איננה מתקבלת על הדעת. מצד שני, האפשרות שה' נמצא כאן וכל זה קורה - אף היא אינה מתקבלת על הדעת! המבוך האמוני אכן נראה ללא מוצא.

כיצד ניתן, אם כן, לשמר את החוויה הדתית-חסידית ואת עיקרי אמונתה מבלי להדחיק את משמעות השואה? נתבונן בדברים של האדמו"ר:

ומי... שמגיע למדרגה כזו הוא מקיים מה שנאמר: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי' (תהילים כ"ג, ד), כי מלוא כל הארץ כבודו, ובכל מקום שאני הולך ובא הוא ממלא כל עלמין, ואף בשאול תחתיה ובעמקי שאול והקליפות לית אתר פנוי מיניה, ומתוך ידיעה והכרה זו אינו מפחד משום דבר רק מה'... וה' הטוב בעיניו יעשה. דבר זה ידוע לכל יהודי ולכל מי שיש לו רק ניצוץ של אמונת ה'.[4]

הנחת האימננטיות החסידית מקבלת כאן משמעות נפשית וקיומית, ונוכחות ה' מקבלת משמעות אישית מאוד:[5] ה' נמצא ומשגיח ויכול להושיע, ולכן אין למאמין סיבה לירא כלל גם בעמקי השאול. אף שהרבי מציג את המדרגה הדתית הזו כדבר מה הידוע לכל יהודי, ברור שמתוארת כאן חוויה של אמונה עילאית. וכבר הטעמנו: ככל שגדל הפער בין התמונה הטבעית האבסורדית לבין תפיסת האמונה, כך גדל האתגר הדתי-קיומי. כיצד, אם כן, ניתן לבסס חוויית אמונה שכזו, או אף להחזיק בה, גם במציאות כה גדושה עוול וזוועה? הרבי מקלויזנבורג אינו נסוג לממד ההשקפתי, אלא מציע מתוך ניסיונו האישי דרכים של התמודדות קיומית עם הקושי:

ואם הוא (המאמין. ת"ג) עומד בנסיון ומתחזק באמונה אז אי אפשר לענוש אותו באם על אף המחשבות הטורדות הוא מתחזק בכל כוחו שלא ליפול בזרועות היאוש ומשנן לעצמו בשמחה ובהתחזקות: 'ה' יעזור ה' יעזור! הוא יתברך שמו עמדי בכל עת ואל יעזבני ואל יטשני'...

וזה כלל גדול בתורה לקיים מה שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד', שתמיד יראה לנגד עיניו את השם הוי-ה ברוך הוא וברוך שמו, ובכל ענייניו ודרכיו יסמוך על ה'לבדו' (שם).

העצה הראשונה היא שינון משפטי אמונה פשוטים תוך הלהבה ועידוד עצמי, ודחיית המחשבות הטורדות של הייאוש. העצה השנייה מדברת על עבודה עם שם ה' - דימוי האותיות במחשבה לנגד העיניים; הריכוז הנפשי באותיות מכוון דרכן את כל האישיות, ומעורר את חוויית הקִרבה.

החוויה הדתית של הרבי בימי השואה עצמם הייתה חוויה של השגחה פרטית תמידית, ולא של הסתר פנים, לאמור: ההרגשה ששכינת א-ל חופפת עליו התמידה גם בגיא צלמוות, ולא צמחה רק בדיעבד - וודאי שהיא עובדה קיומית, ולא תאורטית בלבד:

וכאשר נכנס ובא בשערי המחנה פנימה, והבחין מולו בשלושה צעירים פרחי-תורה, שהגיעו ביחד עם הטראנספורט שלו, פתח מיד ודיבר עמהם דברות קדשו להתחזק באמונה ולקבל היסורים באהבה. בתוך דבריו שאל אותם בהתרגשות רבה: 'איר גלייבט אז דער הייליגער באשעפער איז דא מיט אונז?' (= הנכם מאמינים שהבורא ית"ש נמצא פה עמנו? ת"ג) מיד ענו הבחורים וקראו קול אחד: 'מיר גלייבן! מיר גלייבן!' (=אנו מאמינים! ת"ג) ושוב קרא הרבי לעומתם כשהתרגשותו גוברת והולכת: 'זכרו איפוא היטב ואל תשכחו. כי בורא כל העולמים נמצא גם פה אתנו, והוא יגאל אותנו... מבטיחכם אני שבזכות האמונה תיגאלו גם אתם ותזכו להשתחרר ולצאת חיים מפה'...[6]

בעיני הרבי, האמונה שה' עמנו אינה הקושיה אלא התירוץ, ויותר מכך: הדרך היחידה לעבור את הסערה. ודוק: אין זאת אומרת שהיא מובנת מאליה או אוטומטית; הרבי עצמו היה עסוק בחיזוק אמונתו, וכאן מתואר ניסיונו לחזק את אמונתם של בחורים צעירים.

לחוויית הקִרבה לרבש"ע יש ביטוי לא רק בצומת הקיצוני 'להיות או לחדול', אלא גם בהיבטים אחרים, למשל: היכולת להגיע בעיצומה של התופת לידי דבקות סוערת בה', למרות הריקון המוחלט של החיים מכל הֶקשר דתי אובייקטיבי. סיפרו ניצולים שהיו עמו במחנה, שבשמיני עצרת של שנת תש"ה הצליח הרבי להתחמק מעבודה, וכשחזרו, ראו אותו רוקד ריקוד הקפות בדבקות עזה, ובידו כמה דפי משנה קרועים במקום ספר תורה. הכניסה לאקסטזה מתוך ריקוד הייתה אופיינית לו כל ימיו, ויכול היה לבוא לידי כך גם בזקנותו.[7] המיוחד בתיאור זה הוא כמובן ההקשר הנרחב שלו: ההגעה למצב נפשי, פיזי וחווייתי שכזה גם בעצם ימי הזוועה של אושוויץ, ובמצב בריאותי ותזונתי ירוד ביותר - מתוך תחושה שה' עמו.

והנה סיפור אחר שסיפר, על הימים הראשונים של שהותו באושוויץ, המבהיר גם הוא את החשיבות הקיומית של האמונה בקִרבת ה':

'הגעתי לאושביץ' המשיך וסיפר 'היה זה בערב שבת קודש, ביום ששי שחרית בשעה עשר... אחרי בואנו חילקו שמה אוכל לאנשים שנבחרו כשרים לעבודה, היה זה מאכל בשרי לארוחת בוקר, והכל נדחקו לקבל מנה זו... המריצו אותי שאבוא גם כן לאכול מחלוקה זו, אך אני הגבתי, שבשום אופן לא אוכל טריפות אצל רשע זה שלקח ממני את כל אשר לי... בשום אופן לא אוכל טריפות... וכה צמתי כל אותו יום ששי צום מלא, פשוטו כמשמעו... בערב כבר הייתי רעב ותשוש מאד...

ושוב למחרת ביום שבת קודש שומע אני שצועקים ומכריזים שיבואו לאכול... אך אני לא הלכתי... וכה ישבתי מכונס בתוך עצמי... וכשהתרוקן הצריף ואף אדם לא נשאר שמה, לפתע פתאום התפרצתי בבכיה ונחלי דמעות נפתחו - למרות שלא נהגתי לבכות, כי קיבלתי על עצמי לקבל באהבה את כל מה שקורה, כאשר ציוונו ה', אך בצהרי אותו יום שבת קודש פרצתי בבכי איום - ואמרתי: 'רבונו של עולם, נשארתי לבדי חסר כל. את הכל לקחת ממני... נשארתי ערירי ויחף, ועוד אלך לאכול טריפות?! אינני רוצה לאכול טריפה! אינני אוכל!'

והנה בעוד אני יושב עם עצמי ומדבר ככה, נכנס אל הצריף יהודי מבוהל וניגש אלי ישירות, כשהוא שואל: 'האם הנך הרב מקלויזענבורג?' מאד נבהלתי מעצם השאלה, כי את הרבנים ו'כלי הקודש' נהגו הרוצחים להוביל ראשונה אל הכבשן... אבל תוך כדי דיבור בא אלי יהודי נוסף וקורא לעברי: 'הנך מחויב לגשת מיד, סמוך לדלת עומד מישהו וממתין עליך...' לא נותרה בפני שום ברירה, כי אם לגשת אל הדלת, אף שהייתי חושש מאד אולי זה 'קאפו' או אחד מאנשי ס"ס, ואין לי פה שום אפשרות להימלט או להתחבא... אבל כשהגעתי קרוב לדלת ראיתי לפני אדם מבוגר, יהודי, ששאל אותי במלים האלה: 'האם הרבי מקשאנוב היה דודך?' ואני עומד ומשתומם... מהיכן ידע איש זה אודותי, כי אני שרוי פה במחנה 'אושביץ'... ומהיכן ידע שהרה"ק רבי דוד מקשאנוב זי"ע היה דודי... והשבתי מיניה-וביה 'אמת הדבר, הרב מקשאנוב היה דודי...' ומיהר והושיט לי ככר לחם וצלוחית מלאה ריבה, באמרו 'הבאתי שיהיה לך מה לאכול, הבאתי שתשביע את נפשך...'. וכהרף-עין נעלם האיש המסתורי והסתלק... ושוב לא ראיתי אותו יותר אף פעם...

וראיתי אז בחוש כי יש א-לקים בארץ... והצדקתי את עצמי (גם בעיני האנשים מסביב שלחצו עלי לפני-כן שלא אתנזר ממאכלי המטבח של הרשעים) על שלא רציתי לאכול טריפות... ואז קיבלתי מחדש על עצמי, יהיה מה שיהיה, בשום אופן לא אוכל טריפה... במיוחד כשהקב"ה מזמן לי מאכלים... וקידשתי אח"כ על הפת, ומצאתי מים ליטול את ידי, וישבתי לאכול סעודת שבת קודש... וכל השנה שהייתי עצור אצל הנאצים ימ"ש לא אכלתי שום טריפות, למרות כל מה שעבר עלי במחנות. ואפילו ללא חילול שבת... ושמרו אותי מן השמים, אף אחד מהרשעים לא ידע מי אני... וכמה פעמים כבר הייתי כפסע שבין החיים והמות, רצו להכחיד אותי... וראיתי בחוש שהקב"ה מגין ומציל את שומרי התורה ולומדיה, ואני אף זכות אבות הגינה עלי...'.[8]

האמונה בהשגחת ה' עליו מקבלת כאן ביטוי מוחשי מאוד בנס האישי שאירע לו, לפי תיאורו, ושאִפשר לו לאכול אוכל כשר. מבחינה הלכתית גרידא סבר הרבי שיש היתר גמור ואף חובה לאכול טרפות. הוצאת עצמו מן הכלל והסיכון העצמי שנטל נובעים מאותה תחושה סובייקטיבית שה' משגיח עליו ודואג לו. הרי המאכלות מטמאים ומטמטמים את הלב, גם אם יש היתר לאכלם; ואם הנשמה סולדת מזה - בא הביטחון האמוני הסובייקטיבי ומורה כי ה' ודאי לא יכשילני.

נסכם: בעיני הרבי מקלויזנבורג, נוכחות ה' אינה קושיה כי אם כוח החיים, מקור הנחמה וגרעין התקווה הגדול ביותר - ובמידה רבה גם היחיד.

ג. ביטחונו הסובייקטיבי של המאמין

קִרבת ה' וישועתו

בשיחה עם תלמידיו שהבאנו לעיל ("זכרו איפוא היטב ואל תשכחו. כי בורא כל העולמים נמצא גם פה אתנו, והוא יגאל אותנו... מבטיחכם אני שבזכות האמונה תיגאלו גם אתם ותזכו להשתחרר ולצאת חיים מפה...") עולה גם ההרגשה הדתית התמימה כי לא זו בלבד שה' נוכח, אלא הוא גם עתיד לגאול אותי באופן אישי. הרגשה זו זוכה לביטוי חריף בעדות זו:

כאשר אחד מכלואי המחנה, יהודי שבור ורצוץ, הפליט אנחה מפיו בנוכחותו מרוב יאוש: 'אנחנו כבר נשארים פה...' קרא אליו רבינו זי"ע בתקיפות: 'עלי אין לך רשות להגיד ככה, אני כשלעצמי מאמין בכנות שגם אתה וגם אנכי ניוושע ונצא מכאן, ואתה אם אינך מאמין כמוני אמור מה שתחפוץ רק ביחס לעצמך, אבל לא ביחס אלי...' שאל אותו האיש: 'וכי זו מנין לך, רבי?!' השיבו בעוז: 'הלא הקב"ה נמצא אתנו פה, ובודאי יושיע אותנו...' (לפיד האש, עמ' קסח).

האם יש קשר הכרחי בין הרגשת הקִרבה אל ה' והאמונה בנוכחותו ובין האמונה בישועתו? ברי לי שהרבי ידע היטב שגם אם רבש"ע נוכח כאן, אין הוא עתיד להושיע את כולם, ואין שום ביטחון שאכן תצמח ישועה או יבוא סוף טוב לפלוני או לאלמוני. בשעה בה נאמרו הדברים כבר נעקדו בני משפחתו כולם באושוויץ, וגורלה של יהדות אירופה כבר היה ברור לחלוטין, כלומר: לרבי לא עמד אותו 'לוקסוס' שיש לפעמים לאנשים דתיים להאמין בשעות נורמליות שבוודאי יסתדר הכול לטוב, כי ה' משגיח. ובכל זאת, נראה מהדברים הנ"ל שלרבי היה ביטחון אמתי שה' יושיע אותו.

ייתכן שיש להציע לכך פירוש פסיכולוגי: האמונה הדתית מתבטאת בהיגד שה' נמצא, אבל ההיגד 'ה' יושיע אותי' שייך כבר לתחום הנפשי, כביטוי של התחזקות ועידוד עצמי שאין בו אמונה או ידיעה של ממש.

ואולם, לעניות דעתי, ובמיוחד לאור שיחותיו של הרבי אחרי השואה, מבטאים דבריו אל נכון ודאות סובייקטיבית, בלתי-אמצעית, שאכן ה' אתו ועתיד להושיעו. אין להסיק מתחושה סובייקטיבית זו שה' מושיע גם את כל האחרים; פשיטא שלא כך הוא. ודאי גם שאין לרבי תשובות לשאלות הגדולות של הצדק הא-לוהי בשואה. ולמרות זאת, ההרגשה הדתית הסובייקטיבית היא של קרבת א-לוהים וביטחון בישועתו. אני מניח שבאותה שעה לא ידע הרבי לתת לעצמו דין וחשבון על היותו נבחר לישועת ה'. הוא בוודאי למד מניסיונו הדתי הפנימי שהשגחת ה' חופפת על הכול, אבל לא ידע אותה שעה מדוע ייוושע דווקא הוא, ואחרים לא. הסיבה התבררה לו בירור סובייקטיבי שנים לאחר מכן, כשהצלתו הפכה לעובדה, והוא פירש אותה כשליחות. נביא דברים שאמר הרבי מקלויזנבורג בטקס הנחת אבן הפינה לקרית צאנז (תשי"ז), ואחריהם דברים שאמר בטקס חנוכת בניין בית החולים ע"ש לניאדו, שאותו הגה והקים:

כי הרבה פעמים הייתי מתבונן על מה ומדוע נשארתי לבדי בחיים מכל בני ביתי ומשפחתי... והיום הזה אומר שכל זה היה רק כדי שאניח כאן במו ידיי את אבן הפינה לקרית צאנז.

עלי לתת שבח והודיה לה' יתברך שזיכנו ועלתה בידינו - עם תום השואה האיומה - להחיות עצמות יבשות... את יתר הפלטה הנשארת לנו ממבול הדמים... אשר ברוב רחמיו וחסדיו השאיר לנו שריד ביום חרון אף וייסדנו בסיעתא דשמיא את ארגון שארית הפליטה... זה עשרים וחמש שנה שזיכני השם הטוב לייסד ולבנות בארץ אבות קריות נאמנות לה' ולתורתו... אשר בהן הוקמו מוסדות תורה וחסד... וביניהם מתנוסס לשם ולתפארת בית החולים קרית צאנז...[9]

במונחים של תורת הגמול ודאי אי אפשר להסביר מדוע פלוני ניצל ואלמוני לא. אבל האמונה בהשגחת ה' מחייבת אותי להבין שאם ניצלתי - ודאי יש לכך תכלית, ואין הדבר לשווא: ה' מצפה ממני לדבר מה, ולכן הוא דואג לי ומושיע אותי; ומכאן שעובדת הישרדותי מטילה עליי שליחות.

השגחת ה' על כלל ישראל

עד כה עמדנו על משמעותה של אמונת היחיד בהשגחת ה' עליו. ברם, גם במישור הלאומי שולל הרבי מקלויזנבורג את הטענה שה' מסתיר פניו לגמרי. ודאי שמידת הדין שולטת, וצריך להיות לכך הסבר. אך ה' משגיח על עמו ישראל. ההשגחה ניכרת בנס הישרדותו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד בגלות - ועל כולנה: בשואה - למרות הניסיון השיטתי להשמידו, ומאידך גיסא, לכל אויבינו הגדולים לא נותר שריד ופליט:

פלא הנס והחסד שהבורא יתברך מנהיג את ישראל למן היותו לעם עד היום הזה והאיך אנו סובלים ודווים כל מיני פורענויות מהאומות שכבר מזמן רב לא נשאר זכר מהם זה קרוב לאלפיים שנה ועם ישראל חי וקיים (שפע חיים, דברי תורה, ו, גליון של"ה).

ובכיוון דומה סיפר הרבי על שיחה מאושוויץ עם רופא רומני אחד ששאלו: "אמור לי רבינער מה יהי בסופם של היהודים?", וענה: "מובטחני שהיטלר ימש"ו יאבד מן העולם ואנחנו נישאר", וכשנשאל מנין לו זאת, ענה: "אין חכם כבעל נסיון, אין אני מבין ואין אני יכול להסביר לך את הטעם, אבל המציאות מוכיחה שרבים קמו עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם", ועוד הוסיף ואמר: "וזה אנו רואים כי נצח ישראל לא ישקר היתה נקודה עיקרית באמונת אבותינו וכי לא יטוש ה' את עמו" (שם).

מסיבות שאינן ידועות לנו לגמרי, אין ה' מושיע את עמו ישראל, וידם של הגויים על העליונה. אבל השגחתו ניכרת בשתי עובדות יסודיות: הישרדותו הפלאית של עם ישראל, והשמדת הגויים הקמים עלינו לכלותנו.[10]

סיכום

נסכם בנקודות את ההיבטים השונים בתפיסת ההשגחה הפרטית של הרבי מקלויזנבורג ובהתמודדותו עם בעיית הסתר הפנים:

א. גם ביחס לשואה אין הרבי מוותר על האמונה שה' ממלא כל עלמין. ה' אכן משגיח על הכול, ובכל עניין צריך יהודי לפנות לקב"ה ולצפות לישועתו.

ב. הרבי מחיל את עיקר האמונה החסידי ש"לית אתר פנוי מיניה" והוא "ממלא כל עלמין" עד הקצה, כלומר: הקב"ה נמצא עמנו גם בתאי הגזים, בעומק הרע, במקום שהוא פנוי אפילו יותר מ'החלל הפנוי'.

ג. נוכחותו והשגחתו של ה' כדי להושיע אינה נכונה באותה מידה לגבי כולם. רבים רבים לא נושעו. יש להניח שהרבי ידע זאת כבר בשערי אושוויץ, כשאמר שהשכינה נמצאת בתאי הגזים, וודאי ידע זאת בדיעבד, אחת עשרה שנים לאחר השחרור. ואם כן, יש לשאול מדוע אין הקב"ה מושיע, והיכן בכל זאת מתבטאת ישועתו - שאם לא כן, מתרוקנת הזיקה בין השגחה וישועה מכל תוכן.

ד. הרבי נמנע מלהסביר מדוע אין הקב"ה מושיע למרות נוכחותו, אבל הוא מבאר היכן אנו פוגשים את ישועתו והשגחתו באופן ממשי: נצחיות ישראל והישרדותו בכל צרותיו, ומנגד - מפלת אויביו, הם הם הגילוי הממשי להשגחת ה' התמידית על עמו ישראל. לאמור: אין הבטחה שכל יחיד יזכה לישועה, אבל הבטחה גמורה היא שעם ישראל יזכה לישועה.

ה. קיומו של עם ישראל מיוחד בהיותו א-היסטורי ואף אנטי-היסטורי. למרות חולשתו ונחיתותו, מצליח עם ישראל לשרוד טוב יותר מכל האומות המשעבדות אותו ומשמידות אותו. הפוליטיקה הריאלית-היסטורית שולטת רק בקיומן של אומות העולם; ביחס לעם ישראל פועלת חוקיות על-היסטורית.

ו. מתוך ניתוח זה צומחת התובנה שעם ישראל יכול להינצל דווקא בארץ ישראל, שהרי בה נבדל קיומו מן האומות, בעוד שביניהן מתקיימת כלפינו החוקיות האכזרית והשרירותית של מלחמת האומות, שתוצאותיה הן פונקציה של כוח בלבד. הצגה זו של הקיום היהודי בארץ ישראל מנוגדת ניגוד מוחלט להצגתו במשנה הציונית החילונית. בעיני הציונות החילונית, בארץ ישראל יש נורמליזציה של הקיום היהודי. בעיני הרבי, היציאה מהאומות מאפשרת לעם ישראל לחיות על פי חוקי הקיום הא-נורמליים שלו, כלומר: על פי השגחת ה'. לכן גם אין סיבה לחשוש לקיום היהודי בארץ ישראל, גם כאשר המציאות מאיימת.

ז. להבנה הסובייקטיבית של הרבי את משמעות הישרדותו יש חשיבות כללית. הוא רואה את הישרדותו כחלק מהנוכחות הא-לוהית המושיעה הבאה לידי ביטוי בנצחיות ישראל. 'אני שרדתי כדי להקים את קרית צאנז', משמע: ההשגחה האישית עליו, בהצלתו מן השואה כיחיד, היא בעצמה הוכחה לנוכחותו המושיעה של א-לוהים במציאות ההיסטורית היהודית, וקיומה של שליחות זו במפעליו הגדולים הוא מיניה וביה המשך הגילוי של נוכחותו.[11]


[1] ראה גם רש"י חגיגה ה ע"ב.

[2] 1905-1994. בעצמו ניצול אושוויץ. איבד בשואה את אשתו ואת אחד עשר ילדיו. לאחר השואה הקים בארץ את קרית צאנז. ביוגרפיה מפורטת בשיעור 9.

[3] אימננטי: פנימי, בתוך הדבר. ובהקשר זה: הא-לוהות כנוכחת במציאות, כניכרת מתוכה.

[4] ראה: שפע חיים, דברי תורה, יד, גליון תשפ"ח חנוכה.

[5] כלומר: ה' אינו נוכח דרך המציאות או הטבע או ההיסטוריה וכדומה, אלא נוכח שם באופן אישי.

[6] לפיד האש, עמ' תסז; ביטאון "צאנז" גיליון רס"ו, עמ' 35, בשם הרה"ח וואלף שטרהאלי מברוקלין, אשר בדידיה הווה עובדא. ושם הוא מסיים: "ואכן ד' הטוב רצון יראיו יעשה, וכולנו זכינו וניצלנו...". מובן שהסיום עגול מדי, ועיקר כוחה של העדות אינו בסוף הטוב - שבמקרים רבים לא אירע - כי אם בעצם התנועה הנפשית הפנימית בתוך המחנה כפי שהיא מתוארת.

[7] כגון בריקוד "בואי בשלום" בערבי שבתות, בריקודי שמחת בית השואבה ושמחת תורה וכדומה. תיאורים שונים מסוג זה שמעתי בכמה עדויות שבעל פה, והם מבטאים חוויות דבקות אקסטטיות הכוללות אבדן של תחושת זמן ומקום (מעבר מצד אחד של אולם לצדו האחר מבלי להרגיש), כוח ואנרגיה ללא כל פרופורציה למצב הפיזי האמתי, התפשטות הגשמיות, ריכוז אינטנסיבי מאוד של התודעה והתעלמות מוחלטת מדברים אחרים וכו'.

[8] מתוך הביוגרפיה של הרבי - לפיד האש, עמ' קעג-קעד, לפי עדותו של הרבי בשיעור חומש-רש"י, פרשת ראה תשד"מ.

[9] מתוך מאמרו של האדמו"ר "עולם חסד ייבנה", בשבילי הרפואה ה (תשמ"ב), עמ' יב.

[10] זוהי למעשה תמצית משמעותם של דברי שירת האזינו: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם... כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים ל"ב, לה-לו).

[11] מדבריו כאן ובמקומות אחרים עולה התובנה שכיוון שרק הוא נותר, לא ייתכן שיש משמעות פרטית להישרדותו. כל חייו נראו לו משמעותיים רק מצד קיום השליחות שהועיד לו ה' בשואה ולאחריה.