'ופתח התיבה בצידה תשים' | 2

מי היה לוט, אשר מזכיר כל כך את אברהם במידת הכנסת האורחים שלו, אך מאידך "לא נשאה הארץ לשבת אותם יחדיו"? נקודת ההתפצלות ביניהם תהיה נקודה טובה להגדיר במה דומים הם ובמה שונים, ומה היא נקודת המחלוקת ביניהם:

"ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כולה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער. ויבחר לו לוט את כל כיכר הירדן ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו. אברם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הכיכר ויאהל עד סדום." (בראשית י"ג, ח-יג)

ההצעה של אברהם ללוט מפתיעה - הוא נותן ללוט את כל מרחב הבחירה. אנו, שמכירים את אברהם, מבינים: חסדו של אברהם הולך עימו לכל מקום. את הכמיהה לגאולת החיים כולם, על רבדיהם השונים בכל מקום שהם, קיבל יעקב עוד ממנו. אברהם מכיל בתוכו ניגודים; בכל מה שיבחר לוט יוכל הוא לשאת את הפכו, "אם השמאל ואימינה אם אימין ואשמאילה", בכל מקום יחצוב לו פתח. חסדו של אברהם נמצא בחסד הימין אך גם בדין השמאל: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". לוט דומה לאברהם במידת החסד, אך אצלו זהו החסד הנבחר, הוא החסד כפשוטו אשר זהה עם הטוב, חסד אשר לא צורף בכבשן ההפוך והנגדי לו. החסד שהתבשר עליו אברהם, תמורה לעמידתו בנסיון הדין - "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך" - נרמז גם אצל לוט, אולם אצלו עוד לפני שעמד בפני נסיונות הדין שחיכו לו בסדום, בבוחרו את החסד הממתין לו שם בתמורה למוכנותו לעמוד בנסיונות אלו: "וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן". בהמשך ישנם גם רמזים ברורים למקור החסד הזה: "… את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים…" - גן עדן; וכן העיניים, אותם עיניים שבהיפקחם "ידעו כי עירומים הם" וגלו מגן עדן. עיניים אותם סגר יצחק תמידית בכדי שלא לחוש את חווית הגלות ולהתעמת עימה מקדימה (ולהמנע מלצאת מארץ ישראל) אלא לשימה בצד, מתוך קבלת דין הגירוש מעץ החיים, במעין גן עדן אחרון המצוי בפנימיותו של יצחק. בסוף הדין נשא אברהם אליו את עיניו, ואליו חצב 'פתח' בחזרה לגן עדן. אברהם פתח את ה'פתח' ויצחק - ה"איל" - נכנס לתוכו. אך נשיאת העיניים של אברהם היתה "אחר הדברים", בעוד "האיל נאחז אחר הסבך", ואילו לוט נושא את עיניו והולך מקדם - "וישא לוט מקדם"; שמא להזכירנו "את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" אשר שיכן ה' "מקדם לגן עדן" (בראשית ג', כד), ללמדנו שלגן עדן לא נכנסים מקדימה, להזכירנו ש"את פתח התיבה - בצידה תשים".

החסד של לוט הוא חסד מתוך בחירה; כך דרכו סלולה לו מקדימה אל גן העדן הפרטי שלו. היתרון בחסד מעין זה הוא הטוב שבו, ואילו החסרון הוא בצמצום שממנו נובע גם כורח הבחירה. חסדו של אברהם, לעומת זאת, יתרונו במרחבים-ללא-גבול שלו, ואילו חסרונו - לכאורה - באיכות הטוב שהוא מפיק, שהחסד מצוי בו גם בדין. הויכוח ביניהם יהיה מתי יש להודות לקב"ה: לוט יאמר שחסדו של ה' יתברך ניכר כאשר הטוב גלוי וברור, ואילו אברהם יודה על הרעה כשם שמודה הוא על הטובה. ויכוח מעין זה לא צריך היה לגרור למריבה ביניהם ולפרידה - זהו ויכוח אידיאולוגי, ויכוח בשמים; אולם הבעיה מתחילה בארץ - "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו". לוט יטפח את טוב ביתו ויראה בו חסד משמים, וכמובן שלאחר מכן גם יכניס אליו אורחים, שהרי לא שלו החסד הזה והכל משמים. אולם הסדר הזה שבין ה'פנים' לבין ה'אחר' - האורח, בין הדאגה לארץ לבין השמים, בין תמורת החסד לבין סיכון הדין והנסיון שמוכן האדם להתנסות למענו, בין הנהייה של לוט אחר הטוב והנוח לבין המוכנות של אברהם למאבק ולמלחמה - עניינים אלו יכולים אכן להיות מוקד לחיכוכים כאן בארץ[1]. כל עוד הילכו הם בארץ היה לוט "הולך את אברהם" (בראשית י"ג, ה), וכל עוד חתרו אל אותה המטרה - אל עולם אחר, טוב יותר, שמיימי יותר - שילבו הם ידיים אל מטרת החסד המשותפת. אולם משהגיעו אליה וחשב לוט שהגיע הזמן "לשבת", להשתקע ולממש את כל מה שחלמו עליו, היה ברור שאין הם יכולים "לשבת" יחדיו. לוט נמשך אל החסד הנתון כבר ועומד, אל האושר והשפע, ואילו אברהם רצה גם במקום מושבו להמשיך ללכת גם בארץ עצמה "לאורכה ולרוחבה", כפי שצווה ע"י הקב"ה מיד אחר כך. אברהם יזם את הפרידה ביניהם כיוון שכמיהותיו של לוט היוו נטל על הניידות הבסיסית שבה הוא חי. החסד של לוט החל לקבל כובד, "ולא נשא הארץ" אותו יחד עם חסדו של אברהם שהמשיך לחתור תחת הדברים, ללכת על הארץ על מנת לבשר להם את בשורת השמים - את בשורת החסד.

החסד של לוט עטוף בהרבה קירות. ההסתגרות מורה על הדברים כשלעצמם, כפי שהם ובאשר הם, ומדגישה את פנימיותם ואת הווייתם העצמית ללא עימות וללא צורך בדין. הדין היחידי שנותר ללוט הוא דין הקירות, הבורר את הדברים וקובע מה ראוי להיות חלק מביתו ומה לא, ומכונן את חסד הבחירה הממלא בתוכן את חסד ההסתגרות. אין סוף להתבצרותו בתוככי ה'אני', אין סוף לשלילה המגבה התבצרות זו, וממילא רב החופש ללקט את מעט החיוב הנבחר. לא לשווא מצרפת המחשבה המודרנית השקועה בתוך ה'אני' שני ערכים זה לזה: הספק - היינו השלילה, והחופש - הבחירה החופשית. שני ערכים אלו מגלים את חסד ה'אני', היינו את היותו אינסופי לעצמו. השלילה של הכל הנובעת מכך איננה התנגדות, כדרכו של אברהם, אלא ספקנות בלבד, שאיננה קובעת דבר על ה"דבר כשלעצמו" אלא רק ממקמת אותו בתוך קירות הבית או מחוצה לו; התנגדות תאוריטית בלבד, המביאה לתוצאת חסד דומה אולם ללא מלחמה ומסירות נפש, חסד הממוקם בתוככי עצמו ועל כן ממוקם במקום אחד בלבד, לעומת חסד אברהם השרוי בכל מקום. חסדו של לוט משתלב היטב בסדום, מוצנע היטב בתוך ביתו ונעדר יומרה מחוצה לו. האינדיבידואליות המוקצנת שבה חי התאימה להפרטה ולמיסוד האגואיזם ששרו בסדום. רשות הרבים בסדום לא היתה הפקר; היו בה דינים לרוב, למסד את תרבות ה"אני" ולגונן עליה, להשאיר כמה שיותר שלילה, ספק וחירות בחוץ על מנת להגביר את חסד ה"אני". אך אבוי למי שנקלע לרחובה הריק של עיר כזו! אף אחד לא ירגיש במצוקתו, שכן הדרכים בין מונאדות ה"אני" סלולות היטב ובצרות רבה, ומי שנופל בין דרכים אלו, או מועד מדרכן הצרה, נופל אל התחום הריק של הספק. עצם מציאותו תצר את החופש של ה"אני" וודאי תנגוס בחסדו, ועל כן אף אחד לא יעזור לו, ויותר מכך - גם לא יהיה את מי להאשים. בין כל הדינים המדוקדקים שמספרים לנו חז"ל מדיניה של סדום, יש דין אחד המבטא את הדברים יפה ובלא מעט אירוניה: "מי שהיה לו שורה של לבנים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אחת. אמר: לא נטלתי אלא אחת!?"[2]. ניתן לראות כיצד הספק מגונן על עצמו בכך שאין את מי להאשים במפולת שהוא עצמו גרם, כמו גם החירות, כאשר אין את מי להאשים באנדלרמוסיה שהיא עצמה הביאה עימה. הספק הוא אנונימי. ההצבעה המיתממת על האבן הבודדה, שההפרטה האינדיבידואליסטית קרסה אליה, קרעה כל אפשרות של אינטימיות מאחורי קירות ביתה, ומה שמבהיל מכל הוא שכל זאת מבלי שיש את מי להאשים. היעדר האחריות איננו אלא ביטוי להיעדר ה'יחד'ות בתרבות של אינדיבידואליסטיות מוקצנת, בה כל 'יחד'ות מאויימת בשאלות אינספור של ספק וחירות, בה אין סיכוי לאינטימיות, אין סיכוי לבית. החסד וכושר ההכלה של לוט בתוך ביתו מאיימים לא רק על הספק האינטלקטואלי שלהם ואינם מכרסמים רק בחירותם, אלא מושכים אותם משיכה עזה ותהומית אל עבר האינטימיות האבודה מהם עצמם "הוציאום נא אלינו ונדעה אותם". כביכול היו מעוניינים לחוש את ה"אחר"(-האורח) באותה עזות ואינטנסיביות כפי שחשים הם את ה"אני" בתוך ה- cogito. בדומה לכמיהה המודרנית לוודאות, מחפשים היו אינטימיות שהיא ללא ספק ושאינה מכרסמת במרחבי החופש שלהם. והנה מתברר, שהדרישה המודרנית ל'וודאות ללא ספק' ("הוציאום ונדעה אותם"), על אף שמקופלת בתוכה כמיהה עמוקה לאינטימיות ("וידע האדם את חוה אשתו"), ל'פתח', הרי שחוסר הספק שבה יכול להיות דרישה כוחנית ושתלטנית למגע בכל מחיר. כך גם מתברר, שחוסר המוכנות להקריב ממרחבי החופש למען אינטימיות זו, משמעו חוסר מחוייבות וממילא הפקרות. כביכול רצה האדם המודרני לקרוע את מסכת ה'פנים' מעל האינטימיות ולהוציאה אל ה'חוץ' ("הוציאום….") אל אותם מרחבים ריקים מאדם ברחובות סדום, שרק בהם יכול להתבצע אונס קבוצתי שכזה כמו הדרישה המודרנית לוודאות ושאת עלבונה אף אחד לא יתבע. כמו אנשי סדום, גם האדם המודרני נשאר רק עם צפורניו נעוצות במסכה שניסה להסיר, כשידיו דופקות על הקיר 'ולאות מלמצוא הפתח'.

לוט, "בניגוד" לרבי נתן, איננו מציע לאנשי סדום את העצה המתבקשת "ופתח התיבה בצידה תשים", איננו אומר להם שאינטימיות אי אפשר לתבוע סתם כך בכוחניות מ'קדימה' אלא רק מה'צד' כנותן לה חיים משלה. הוא איננו מסביר להם שהמפגש של ה"אני" עם ה"אחר" - האורח שבא אל ביתו - איננו ניתן למסירה כלל וכלל ובודאי שלא בתנאים הללו. את כל זאת הוא איננו אומר אלא להיפך, הוא נענה להם ומנסה לפייסם בדברים אחרים, בתחליפים - בבנותיו שלו. לוט שייך לאנשי סדום, למרות שהוא נושא את בשורת החסד בביתו. לוט הוא חלק מאנשי סדום למרות שהצליח, גם ביושבו ביניהם, להינצל ממהפכתם, בהסתופפותו בין כותלי ביתו. חסדו הסתופף בתוככי ה"אני" ושיעבד גם הוא את ה'חוץ' בכוחניות אל ה'פנים', ועל כן הסכים, הסכמה שבשתיקה, לריקנות שבחוץ ולמתחולל בה. אפילו ההסכמה של יצחק להפקר שבחוץ היתה הסכמתו של הדין, ועל כן לא היתה בה חס ושלום עוולה אלא "רק" יאוש, בוז ושעשוע. אולם הסכמתו של החסד המסתופף בתוככי ביתו של לוט היתה בה הסכמה לדינים המפותלים של סדום, הסכמת הקירות השותקים, שאין בהם עיוורון אלא עצימת עיניים להמשך השיעבוד של ה'חוץ' אל ה'פנים', אל ה'אני' של אנשי סדום וממילא של כל מי שנקלע אל רחובותיו. שיעבודו של לוט את ה'חוץ' היה אמנם שעבוד של חסד, והוא הכניס את ה'חוץ' אליו הביתה - הכניס אורחים; אולם רק במקום אחד מסויים היה חסדו של לוט - רק בין כותלי ביתו, ואם כן היתה בכך הסכמה שבשתיקה להיעדר החסד בכל מקום אחר. טול (והפוך את אותיות שמו - "לוט") והסר את ה'לוט' אשר היה לוט עטוף בו כל כך, כשמו, ותגלה את שיכרותו, את היותו עסוק בתוך עצמו, בחסדו, וממילא את קהות חושיו ביחס אל ה'חוץ', ואולי אז גם תבין כיצד היה יכול לחשוב להפקיר את בנותיו לפורעים שבחוץ. מן הסתם, חשב שגם הן תהיינה קהות חושים ביחס ל'חוץ'. במעשה זה גילה לוט את קהות חושיו שלו אליהן, בהעדיפו את הנימוס והכבוד לאורחיו שמבחוץ על פני בנותיו שמעצמו ובשרו. כביכול, כל חסדו שב'פנים' חשף את תלותו ב'חוץ' המפרנס אותו מכל טוב סדום ועמורה, וממילא את מעיין החנפנות ורדיפת הכבוד שהיו גם מצויים בהעניקו את מיטב ביתו וחסדו למתארחים בצל קורתו. קהות חושיו ביחס לבנותיו חזרה אליו מידה כמידתו על ידי בנותיו הוא, כאשר השקוהו ביין "ולא ידע בשוכבה ובקומה": הוא זה שלימד אותן כיצד להפוך את החסד למטרה כשלעצמה, מ'קדימה', וממנו קיבלו הן את קהות החושים שלהן עצמם לשיכרות המתפרנסת מעצמה, המכריחה את עצמה לדלות ממקורה וממעיין חייה עוד ועוד חסד, גם כאשר זה לא בא מ'בחוץ'. כל זה נובע מכך שהחסד הינו עדיין מטרה כשלעצמו, והוא תובע כדרכו פריון ושפע גם כשזה לא בא מ'בחוץ' - "כי חסד הוא". כמו אביהן, גם הן כל כוונותיהן היו לטובה, לחסד, ואולי אף יותר מדי, שכן כאשר החסד הופך מטרה כשלעצמו, 'מקדימה', הוא נהיה שיכור וקהה חושים לדין הבא מן הצד. קהות חושים זו הגנה על לוט ובני ביתו מן הדינים של סדום, אך בד בבד היתה בה הסכמה עימם, הסכמה לא מ'קדימה' ולא מן ה'צד' אלא מ'אחור'. אל ההסכמה הזו, ואל מה שיכלו לוט ובני משפחתו להפיק ממנה על אף שהיו שונים משכניהם, הסבה אשת לוט את פניה אחור.

עתה ברור מדוע דולה רבי נתן את עצתו של רבי נחמן מנוח, ומגלה אותו עתה גם ללוט. גם נוח, כמו לוט, ניצל מחורבן. גם הוא שקע בשיכרות לאחר מכן, שכרות שהיתה גם היא דמות ראי לאופן הישרדותו המסתגרת בתוך עצמה. אצל שניהם אנו מוצאים גילוי עריות עם צאצאיהם, אלא שאצל לוט היה גילוי זה פורה, חסד שנמשך מעולם החטא, ואילו אצל נוח היה גילוי זה מביש, דין אחרון שנידון החוטא בחטאו הנסתר על ידי בניו שרואים כרגיל הכל. אצל נוח היתה בושה שלוט לא זכה לה, וממילא אף לא להתפכחות הנובעת ממנה. פיתולי החסד וההתחסדות כל כך דקים וחבויים במעמקים שקשה לחלצם. את העצה של נוח בוחר רבי נתן לתת דווקא לאנשי סדום, כיודע שלוט תמיד יחלץ ממהפכתם; הוא ישרוד ולא יתפכח, שכן המשעבד את ה'חוץ' אל ה'פנים' ישקע תמיד בשכרונו. להם, העומדים ב'חוץ' דווקא, יש עדיין תקוה. החטא המודרני של הספק חמור ביותר, ומביא עמו אנדלרמוסיה רוחנית וערכית קשים ביותר, כמו שגם החופש המודרני, כערך כשלעצמו, מביא עמו הפקרות ומתירנות פאגניים נעדרי כל אינטימיות, לא בין אדם לחברו ולא בין אדם למקום. אולם המתחסדים לעומת תופעות אלו, המסתגרים בין כותלי ביתם במעין הסכמה שבשתיקה ושוקעים בשכרון חסד המפרנס את עצמו - בדומה לחטא המודרני של התמכרות לסמים; בעלי קהות חושים, העסוקים בעצמם ובחסד הנבחר על ידיהם בקפידה; אלו שאינם מתמודדים עם השאלות שבחוץ ועל כן גם המתדפקים על דלתם לעולם לא ימצאו בו את ה'פתח'; אלו ששמעו מאברהם את בשורת החסד אך לא צרפו אותה בדינו של יצחק ומסירות הנפש שלו ולא במאבקיו של יעקב, אלא שקעו בבורגנות ביתם - יתכן וחטאם קשה לתיקון יותר!