למשמעות מעשה הסוס

בלילה שבין שני המשתאות שערכה אסתר למלך ולהמן נדדה שנת המלך. כפי שהתבאר בשיעורים קודמים, הקושי של המלך להירדם פותח חלון הצצה למתרחש בנפשו. עצם העובדה שלשם מרגוע לנפשו הוא מבקש את "ספר הזיכרונות" (=ספר משפטי-היסטורי),[1] ושהוא פותח אותו תחת הערך 'מרידות במלך', מלמד יותר מכל מדוע שנתו נודדת. אסתר הצליחה ליצור חשש בלבו של המלך מפני מרידה קרובה, ככל הנראה מצדו של המן. מתוך סיפור המגילה קשה לומר שאכן המן התכוון למרוד במלכות, אולם כפי שעולה בפרק שלפנינו, המן אהב ביותר את סממני המלכות, ולא התנגד שהם יהיו על גופו, אולם בדבר זה אנו מקדימים את המאוחר.

הלשון הפסיבית בולטת בפתיחת תמונה זו: "וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לפני המלך"; "וַיִּמָּצֵא כתוב"; "מה נַּעֲשָׂה יקר וגדולה"; "לא נַעֲשָׂה עמו דבר". המגילה אינה מבארת מיהו זה שקרא את ספר הזיכרונות לפני המלך, ואף הלשון 'וימצא כתוב' חריגה, וניתן היה לצפות ללשון המקובלת 'ויִמְצָא', או דבר דומה. כך גם מברר המלך מה 'נַעֲשָׂה' למרדכי, ולא - כמתבקש - 'מה עשיתי'.[2] ללשון הזו תפקיד ביצירת התחושה, שחזקה במיוחד בתמונה זו, שהדברים מתרחשים כביכול מאליהם: שנתו של המלך 'נודדת' (ולא: 'ולא יכל המלך להירדם'), ספר הזיכרונות 'נקרא' כביכול מעצמו לפני המלך, וכך 'נימצא' סיפורו של מרדכי, שלמרבה ההפתעה שום גמול לא 'נעשה' עמו. בסגנון זה רומזת המגילה ליד נעלמה שבאה לידי ביטוי מיוחד בתמונה זו.[3] ואומנם, רבים נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של פרקנו: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" במנגינת החזנות של הימים הנוראים, ובכך רומזים ששנתו של מלך מלכי המלכים נדדה עליו בלילה זה...[4]

מתוך קצב הזמן של הסיפור נדמה לעתים שהמן בא אל המלך באותו הלילה על מנת לבקש לתלות את מרדכי, שהרי הדברים מתוארים בסמיכות גדולה:

"בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים... וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא" (ו', א-ה).

שאלת המלך "מי בחצר" נראית כנטועה בתוך הדיאלוג שניהל עם עבדיו, וכמעט נראה הדבר כתגובה לדבריהם - "לא נעשה עמו דבר". בשל תחושה זו יש השואלים מה ראה המן לבוא אל המלך בלילה? וכי ידע המן ששנתו של המלך נודדת? או לחילופין, האם היה עליו 'לתפוס תור' ולחכות כבר בלילה להתעוררות המלך בבוקר? אולם לשאלה זו אין מקום. למרות שנדמה, מתוך דרכי עיצוב הסיפור, שהמן בא בלילה, למעשה הוא בא בבוקר! דבר זה עולה מתוך שני נתונים:

א. ראשית, זרש הלוא אמרה בפירוש להמן: "ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי" (ה', יד), ואין כל רמז לכך שהמן חרג מתוכניתה.

ב. שנית, המלך יאמר בסיומה של ההתייעצות להמן:

"מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך" (ו', י), ומיד מתואר המעשה: "ויקח המן את הלבוש... וירכיבהו ברחוב העיר... וישב מרדכי אל שער המלך" (ו', יא-יב).

כזכור, מיד לאחר מכן נלקח המן למשתה אסתר שם נגזר דינו להיתלות על העץ. בעל כורחנו, מעשה זה מתרחש בבוקרו של יום, עת מרדכי יושב בשער המלך, ועת רחוב העיר הומה.

מתוך כך עולה שהמן לא בא אל המלך בלילה, אלא בבוקר. אולם אם כך, יש להבין מדוע מחבר המגילה 'מטעה' את קוראיו ויוצר תחושה כאילו המן בא בלילה, תוך כדי שיחת המלך עם עבדיו על אודות השכר שראוי למרדכי. דומה, כי ברציפות מדומת זו בולטת במיוחד האירוניה בתמונה זו, שמגיעה כאן לשיא מיוחד. בעוד המלך מתלבט כיצד לגמול למרדכי טובה, בא המן בבקשה לתלות אותו על עץ; בעוד המלך נזכר בנתינו הנאמן מרדכי שהגן עליו מפני מורדים בחצר הממלכה, בא המן לטעון שמרדכי הנו מורד במלכות ויש לתלותו על עץ.

הדעת נוטה לכך, שהמלך ביקש מלכתחילה להפיל את המן בפח שטמן לו. דבר זה עולה, בין השאר, מהשוואה זהירה בין ניסוח שאלתו להמן:

"וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו', ו)

לבין ניסוח דבריו לעבדיו בלילה:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה" (ו', ג).

מדוע השמיט המלך את המילה 'גדולה' עת תיאר באוזני המן את האיש שהוא חפץ ביקרו? (ולא 'ביקרו ובגדולתו'?). ייתכן שאין זה אלא קיצור בעלמא, אולם ייתכן - כדעת לוונסון - שהשמטה זו מכוונת: מעלתו המיוחדת של המן תוארה הלוא בלשון זו:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ" (ג', א)

וייתכן שהמלך חושש שלו הוא יזכיר גם גדולה, יבין המן שהמלך אינו רומז אליו, שהרי הוא כבר זכה ל'גדולה' במלכות אחשורוש.[5] המלך, שמבקש לבחון את המן ולראות במה ליבו שלו חפץ, משרה ככל הנראה תחושה שאכן עיניו נשואות לכיבוד המן.

כשהמן שומע את התלבטות המלך כיצד לנהוג עם זה שהמלך חפץ ביקרו, ברור לו שמדובר בעצמו:

"וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי" (ו', ו).

אולם כדרכם של רשעים שליבם מלא בגדולת עצמם, נכונות להם הפתעות גדולות... וכדברי החכם במשלי:

"תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מִדְיָנִים [קרי] יְשַׁלֵּחַ. עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא" (משלי ו', יד-טו).[6]

בדברי המן למלך, כידוע, הוא מכשיל את עצמו עת הוא מבקש (לעצמו) את סממני המלכות, ובכך נותן למלך ראיה נוספת לכך שעיניו ולבו משתוקקים לבגדי המלך ולסוס המלך:

"יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ. וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו', ח-ט).

כעסו של המלך ניכר עת הוא מבקש מהמן עצמו להוביל את מרדכי ברחוב העיר, שהרי המן הציע למלך שאחד משרי המלך יוביל את האיש שהמלך חפץ ביקרו, והנה מטיל המלך משימה זו על כתפי המן. אין זאת אלא כעסו של המלך על המן שמוצא לו פורקן. ובאותו המעשה עצמו, גומל המלך למרדכי טובה, וניפרע מהמן יועצו הקרוב אליו.

שאלת יסוד בנוגע לתמונה זו בה מרכיב המן את מרדכי על סוס ברחוב העיר, היא לשם מה היא באה? מה צורך יש בתמונה זו? כל סצנה אחרת בסיפור המגילה מקדמת את העלילה באופן כזה או אחר, והנה לכאורה סיפור המגילה יכול היה להתקדם כשם שמתקדם גם ללא תמונת הסוס.

בביאור דבר זה יש גישות שונות וברצוני להזכיר בתחילה שלוש מהן ולבסוף להציע קריאה נוספת:

א. הרב מרדכי ברויאר טען שיש לפענח את מעשה הסוס לאור הדואליות הבסיסית של המגילה; לאור 'שתי הבחינות' השונות שרוחשות בסיפור. לכל אורך סיפור המגילה ניתן להבחין בשתי התמודדויות שונות: האחת נוגעת בריב האישי שבין מרדכי להמן, והשנייה קשורה בריב הלאומי כנגד עם ישראל כולו. לטעמו, תמונת הסוס מהווה הכרעה חד משמעית לריב האישי ומסתבר שמרדכי גבר על המן (הוא מדגיש, שהמכה הסופית תגיע בתליית המן על העץ שהכין למרדכי, אולם כבר במעשה הסוס ניכר שידו של מרדכי על העליונה). ממילא, אין מתפקידה של תמונה זו לקדם את העלילה, אלא להוות תמונה חותמת לסיפור המאבק האישי שבין מרדכי להמן.[7]

ב. בדומה לעצם החלוקה שהציע הרב ברויאר, יש שרצו לראות במאבק האישי של מרדכי והמן ייצוג למאבק הלאומי הרחב שבין ישראל ועמלק. לשם ההברה, ניזכר נא במאבק דוד וגולית הפלשתי כפי שמתואר בשמ"א י"ז. גם שם המאבק האישי שבין דוד וגולית נתפס על ידי הלוחמים כולם כשיקוף למאבק הכללי בין ישראל לפלשתים. ייתכן והתפיסה היא שיש לראות בגיבורי הצבא את נציגי האלים של שני העמים (כך עולה מתוך דברי הפלשתי ומתוך תשובת דוד אליו), וייתכן ואין זו אלא הסכמה של מוסר מלחמה עתיק. בכל אופן, אם נתפוס כך את סיפור המאבק האישי של מרדכי והמן, הרי שבמעשה הסוס יש למעשה הטרמה לתוצאות המאבק הכללי.[8]

ג. הרב מרדכי סבתו הציע שמשמעות תמונת הרכבת מרדכי על הסוס נעוצה בסגירת מעגל עם אי השתחוויית מרדכי לפני המן. בעבר נמנע מרדכי מלהשתחוות לפני המן למרות צו המלך שפקד לעשות כן -

"אלא שעדיין יש להמן פתחון פה. יכול היה המן לטעון כי אילו ניתנה לו הזדמנות היה אף הוא דוחה את מצוות המלך, ולא היה נכנע למרדכי. משום כך היה צורך בעימות נוסף, עימות שבו יצטווה המן במצוות מלך להיכנע למרדכי. עימות זה בא לידי ביטוי במעשה הסוס, שבו מצטווה המן לרוץ לפני מרדכי, מצטווה ונכנע".

בכך, גובר מרדכי על המן לא רק במציאות הקונקרטית, כי אם גם בגבורה הנפשית ובעמידה על עקרונותיו.[9]

אולם, מעבר לכל הקריאות הללו נדמה כי לתמונה זו יש מעמד מיוחד בסיפור כולו ומבחינה מסוימת ניתן לראות בו את נקודת התפנית של הסיפור כולו. דבר זה עולה מתוך המבנה הספרותי השלם של סיפור המגילה כולו. נדמה, כי למגילה מבנה קונצנטרי, מבנה של "ונהפוך הוא", שמעשה הסוס מהווה לו ציר מרכזי, על פי האופן הבא:[10]

א. פתיחה - תוקף מלכות אחשורוש.

ב. שני משתאות המלך: האחד לשרי המדינות כולן (180 יום) והשני מיוחד ליושבי שושן (7 ימים).

ג. אסתר נלקחת אל המלך אולם מסתירה את זהותה.

ד. תיאור גדולת המן: "וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ".

ה. הפלת הפור: מלחמה בי"ג באדר

ו. נתינת הטבעת להמן; אגרות המן; קריעת מרדכי את בגדיו; ותענית היהודים.

ז. משתה אסתר הראשון.

ח. התייעצות המן עם קרוביו.

ט. מעשה הסוס!

ח1. התייעצות המן עם קרוביו.

ז1. משתה אסתר השני.

ו1. נתינת הטבעת למרדכי; אגרות מרדכי; הלבשת מרדכי בבגדי מלכות; ומשתה היהודים.

ה1. מלחמת היהודים בשונאיהם: בי"ג באדר/

ד1. תיאור גדולת היהודים ומרדכי: "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת... מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים... כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל".

ג1. אסתר באה אל המלך ומבקשת יום מלחמה נוסף בשושן.

ב1. שני משתאות הצלה: האחד ליהודי המדינות כולן (י"ד באדר) ושני מיוחד ליהודי שושן (ט"ו באדר).

א1. חתימה - תוקף מלכות אחשורוש.

מבנה זה, מדגיש את 'התהפכות' הסיפור. ניתן לומר, שהביטוי שנאמר בסיום הסיפור: "ונהפוך הוא" מהווה מוטיב מרכזי בסיפור ואף המבנה הספרותי מבקש לבטא אותו. והנה, סיפור הסוס ניצב כציר המרכזי של התהפכות הסיפור. עד למעשה זה עולה המן מעלה מעלה, וממעשה זה ואילך עתיד המן לרדת וליפול (למעט פעם אחת ששוב 'יעלה' על עץ גבוה מאוד).[11]

דומה, כי בדבר זה עצמו נעוץ תפקידה של תמונת הסוס במגילה: להורות על התהפכות העלילה; לבטא את "ונהפוך הוא". במעשה הסוס בולט ביותר הפער בין התחושות עימן הלך המן אל המלך ובין התחושות בהן שב לביתו. בתמונה זו ניכר מיהו זה ש"על הסוס" ומיהו זה שמוביל אחרים אל עבר הצלחתם החדשה. תרומת מעשה הסוס היא לחדד את היפוך המאורעות שחל באותו הלילה בו "נדדה שנת המלך" [היפוך זה חשוב ביותר לאחד ממסריה של המגילה הנוגע בעימות רוחני-תרבותי שבין ישראל לאלילות פרס, ובכך נעסוק אי"ה בדיונינו הבא].

אומנם, לצד ההיפוך הספרותי שחל במעשה הסוס עמדנו בשיעורים קודמים על המהפכה הפנימית יותר שמתרחשת בסיפור: המהפכה בנפשה של אסתר עת היא גוזרת צום ומפכחת בן רגע את יהודי שושן לבל ישובו למשתאות המלך הפרסי וישובו אל זהותם היהודית בצום ובתפילה. כחלק מכיסויי המגילה, המהפכה הנפשית-הרוחנית נסתרת מעין הקורא, ואילו המהפכה המהווה כביכול ציר מרכזי לסיפור כולו היא המהפכה שעובר אחשורוש המלך, או המהפכה כפי שהיא נראית מנקודת מבטו של המן. הקורא - כמו אסתר ומרדכי - יודע שהמהפכה האמיתית התרחשה 'במקום אחר', ברבדים נפשיים עדינים ואינטימיים, בשעה בה אסתר מסרה נפשה למען עם ישראל.

יתר על כן: בקריאה ראשונה אומנם נדמה שכבוד רב נפל בחלקו של מרדכי: הנה מרכיבים אותו ברחוב העיר, ומצהירים שהמלך חפץ ביקרו. אין זה מקרי שלשון 'יקר' נזכר בפרקנו פעמים רבות ויש לראות בו מילה מנחה של תמונה זו, שהרי הכול סובב - בתמונה זו - סביב הכבוד (= "יקר") שהמלך מעניק לנתינו הנאמן.

אולם, כבוד זה הנו בעל ערך רק עבור מי שחפץ ביקר המלך! זו הלוא לשון ההצהרה:

"כך יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

ברור לכולם שבעצם ההרכבה על סוס אין רבותא מיוחדת, אולם, כאמור, עבור מי שחפץ ביקר המלך, ההצהרה המלווה את מעשה ההרכבה היא רבת חשיבות, שהרי ממנה משתמע שהמלך חפץ ביקרו של המורכב על הסוס. לשון אחר, המן השתוקק שיאמרו קבל עם ועולם שהמלך חפץ ביקרו, מפני שאלו הם הסטנדרטיים על פיהם הוא בוחן את עצמו, את מעמדו ואת הצלחתו. האם המגילה שותפה לעמדה זו? האומנם בהרכבת מרדכי ברחוב העיר ובהצהרה שהמלך חפץ ביקרו הוא קיבל את שכרו וגמולו הטוב?

דוד הנשקה הציע, שדברי המן מתפרשים על ידי אנשי העיר הרואים את המחזה באופן רב משמעי. מחד, דברי המן ("ככה יעשה לאיש") מוסבים כמובן על מרדכי, אולם מיהו באמת "האיש" שלאורך הסיפור המלך חפץ ביקרו? בסיפור המגילה זהו כמובן המן שאותו המלך גידל מעל כל השרים ונישא אותו. ממילא, משמעות נוספת רמוזה בהצהרת המן: 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו' - "ככה, כהשפלה וביזוי זה שנפלו להמן, ייעשה אפוא לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".[12]

בנוסף לקריאה מחויכת זו, מחבר המגילה רומז להערכתו את הכבוד הרב שנפל בחלקו של מרדכי - כרגיל - באמצעות הארמז הלשוני, שרומז לקורא לשמוע פרשייה אחרת כרקע לסיפור. במקרה שלנו מדובר במצוות החליצה. ההיגד אותו אמר המן, עת הוא לקח את מרדכי:

"וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרו (ו', יא)

לקוח מנאום האישה החלוצה אותו היא אומרת לאחר שאח בעלה המת סירב לייבם אותה:

"וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כ"ה, ט).

אין צורך לומר עד כמה לועגת המגילה למלך ולכבוד אותו הוא מציע בעצם ההשוואה הזו. הכבוד שהמלך מעניק למכובדיו אינו דומה "אלא ליריקה בפנים..."[13] מרדכי אומנם הורכב ברחוב העיר, אולם הוא מבין שאין זה אלא כבוד מדומה שאינו מוסיף מאומה, הוא תופס את המעשה בבחינת "שקר הסוס לתשועה", ועל כן מדגישה המגילה מיד בסוף סצנה זו:

"וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (ו', יב).

שיבת מרדכי אל השער אינה חשובה להמשך הסיפור ואף לא לתמונה זו עצמה. נדמה שכולה לא באה אלא בכדי לרמוז שהכבוד שנפל בחלקו של מרדכי לא עיוור את שיקול דעתו, והוא שב אל חייו היום-יומיים כאילו דבר לא אירע. בניגוד אליו, על המן חרב עולמו, ומצפייתו ש'יותן כתר מלכות בראשו' הוא נדחף אל ביתו 'חפוי ראש'.[14] בכך נדון אי"ה בדיוננו הבא.

 

---