שיעור 16 - סיכת שמן של שביעית

  • הרב משה טרגין

16 - סיכת שמן של שביעית

לאחר שכבר תיארנו את אופני השימוש המותרים ביבול שמיטה ועסקנו בהשלכות השונות של קדושת שביעית, נדון כעת בדין סיכה. נראה כי הלכות אלו מאפשרות סקירה מזווית שונה של העניינים שבהם דנו בשיעורים שעברו.

בפ"ח מ"ב מתירה המשנה במפורש סיכה בחומרים המיועדים לכך (כלומר בשמן, בניגוד ליין וחומץ, שאינם מיועדים למטרה זו). הירושלמי שם מציין מקרה אחד שבו אסורה הסיכה בשמן - בבית המרחץ. שימוש זה אסור, בפשטות, משום שהוא אינו מכובד. הבנה כזו תהווה ציון דרך משמעותי בקביעת השלכותיה של קדושת שביעית. נראה מכאן כי קדושת שביעית מחייבת יותר מאכילה באופן המקובל. אנו רואים כאן השוואה מסוימת של פרות שביעית להקדש. מן הירושלמי הזה (שהרמב"ם פסקו להלכה) עולה כי לא רק שאסור להשתמש בפרות שביעית שימוש שיש בו הפסד, אלא שאף אסור להשתמש בהם במקום שאינו מכובד או בשימוש כזה. יש להעיר כי ערוך השולחן (שמיטה ויובל סימן כ"ד סעיף יד) דוחה הבנה זו ומציע הסבר אחר לאיסור השימוש בפרות שביעית בבית המרחץ.

למעשה, לדעת הגר"א יש הקבלה מעניינת לאיסור שימוש בשמן שביעית בבית המרחץ. המשנה פ"ח מ"ג אוסרת שקילת פרות שביעית או מדידתם באופן אחר. הירושלמי מסביר כי איסור המדידה נועד לגרום להוזלת מחירם. הרמב"ם (הלכות שמיטה פ"ו ה"ג) מציע הסבר שונה במקצת: שהאיסור נועד למנוע מבעל הפרות להתנהג כסוחר (כזכור, פרות שביעית אסורים בסחורה, ולדעת הרמב"ם אסור אף להתנהג כאילו סוחרים בהם). הגר"א, לעומת זאת, מסביר כי מדידת פרות שביעית אסורה בגלל היותה ביזיון לפרות, ומכאן שסיבת האיסור למדוד ולשקול היא כסיבת האיסור להשתמש בהם בבית המרחץ.

מקרה דומה מופיע בתוספתא שביעית פ"ו, האוסרת סיכת שמן שביעית בידיים טמאות. ההסבר ההגיוני ביותר להלכה זו הוא שאסור לטמא פרות שמיטה בידיים - בדיוק כשם שאסור לטמא הקדש בידיים (ועיין רש"י סוכה דף לה ע"ב, שאסור לטמא פרות מעשר שני משום שמעמדם דומה לזה של הקדש). הלכה זו, האוסרת לטמא פרות שמיטה באופן ישיר, מעידה על מעמד ההקדש שיש לפרות, שבעטיו אין קדושתם מתמצה רק באופני שימוש מסוימים.

הירושלמי ממשיך ואוסר סיכת שמן שביעית על מנעלים או על חומרים אחרים (על אף שמשתמשים בחומרים אלו על עורו של אדם). אף על פי כן מותר לאדם לתת שמן שביעית ברגלו ואחר כך לנעול את מנעליו - על אף שחלק מן השמן יעבור לנעל וייספג בה. הירושלמי מביא היתר דומה גם ביחס לסיכת רצפת הבית בשמן שביעית: סיכה כזו אסורה אמנם באופן ישיר, אולם מותר לאדם לסוך את גופו ואחר כך להתגלגל על הרצפה, אף על פי שברור שחלק מן השמן יגיע לרצפה. שני מקרים אלו מדגישים תכונה חשובה של קדושת שביעית: ברגע שנעשה בפרות אלו שימוש מותר, מותר להשתמש בהם לכל צורך אחר - כולל דברים שבתחילה היו אסורים. מרגע שאדם השתמש בשמן לצורך גופו, מותר להעביר ממנו למנעל, על אף שנתינת השמן למנעל לכתחילה אסורה(שכן אין הנאתו וביעורו באים כאחד).

הלכה זו תומכת בדעת רמב"ן כי יש מצווה להשתמש בפרות שביעית: ברגע שכבר נעשה השימוש בפרות שמיטה, שוב אין הקדושה מגבילה את השימושים בהם (וקרוב לוודאי שאינה קיימת עוד). דבר דומה אנו רואים גם בהקדש, שמותר להשתמש בו לדברים אחרים מרגע שהמצווה כבר נעשתה בו. למשל, הגמרא במסכת פסחים (כו ע"א) מתירה ליהנות מריח הקטורת לאחר שהוקטרה, שכן המצווה כבר נעשתה בה. קיומה של המצווה מסיר מן החפץ כל איסור התלוי בקדושה. לדעת רמב"ן איסורי שמיטה משקפים אפוא במידה רבה מעמד של הקדש, ולכן מרגע שנעשתה מצוותם (לאחר השימוש בעור אדם), מותרים הם בכל יתר השימושים.

אך גם אם לא נקבל את דעת רמב"ן ולא נאמר כי הלכות אלו מקבילות להלכות הקדש ולדין דבר שנעשתה מצוותו, עדיין יכולות הן ללמדנו רבות על אופייה של קדושת שביעית. בשיעור 14 שאלנו אם הקדושה היא אובייקטיבית וראשונית ואיסורי השימוש נובעים כתוצאה ממציאותה, או שמא הקדושה היא אמצעי של ההלכה להבטיח שימוש נאות בחפץ. הלכות אלו, המתירות שימוש נרחב לאחר שימוש מותר אחד, מלמדות שהקדושה הראשונית נועדה רק להבטיח שימוש ראוי בפרות, ומרגע ששימוש כזה נעשה בטלים כל האיסורים. גם אם לא ניישם כאן את העיקרון של דין דבר שנעשתה מצוותו, נוכל להסביר כי קדושת שביעית מסתלקת לאחר השימוש המקובל והרצוי ביבול.

יש לשוב ולהדגיש כי קיומם של דינים כגון האיסור לטמא פרות שביעית והאיסור להשתמש בהם באופן לא-ראוי עשוי ללמד על קדושה מהותית ועצמית של הפרות, שלא נועדה רק להבטיח שימוש ראוי בהם. דבר זה עשוי ליצור בעיות מסוימות בהסבר הכולל להלכה, שכן הרמב"ם פוסק את שתי ההלכות. פסיקתו את הקבוצה הראשונה של הדינים להלכה (איסור השימוש במרחץ וכו')מלמדת שהוא סבר כי לפרות שביעית יש קדושה מהותית ועצמאית, בעוד שפסיקתו את קבוצת הדינים השנייה (היתר שימוש כללי לאחר שימוש מותר) מעידה על כך שהוא סבר כי הקדושה נועדה רק להבטיח שימוש ראוי בפרות. מכאן שיש דרך אחרת להבין כל אחד מדינים אלו (באופן שניתן יהיה לאמץ כיוון אחד בשני הדינים: קדושה עצמותית ומהותית או קדושה שנועדה להבטיח שימוש נאות).

איזה סוג סיכה מותר?

הירושלמי מתיר סיכת שמן שביעית גם לרפואה. בשיעור 13 הזכרנו כי גם רבי יוסי, המתיר שימוש נרחב בפרות שביעית (כל עוד הוא שווה לכל נפש), אוסר שימוש לרפואה. במקרה זה ההיתר נובע מכך שהשמן הופק במיוחד לרפואה, וממילא אין שימוש כזה בו מוגדר כשימוש שאינו ראוי.

אך הדוגמה שמביא הירושלמי מעלה עניין אחר. בדרך כלל מקבילה סיכת שמן לאכילה אם היא גורמת לתענוג, אך אינה נחשבת מקבילה לה כאשר היא נעשית לצורכי רפואה. ראיה לכך ניתן למצוא בגמרא במסכת יומא, האוסרת סיכת שמן ביום הכיפורים לתענוג, אך מתירה אותה לרפואה. מדוע, אם כן, מותר שימוש רפואי - שאינו מענג - ביבול שמיטה? הלוא הוא אינו מקביל לאכילה?!

התשובה היסודית לשאלה זו היא שגם רפואה נחשבת כאכילה, ועל כן יש להתירה בשמיטה. יום הכיפורים, לעומת זאת, אסור בתענוג - איסור שאינו חל על סיכה לרפואה. בקיצור, בדרך כלל אנו מחשיבים כל סיכה כאכילה, אולם ביום הכיפורים אנו מאמצים קנה מידה אחר להגדרת איסור.

אלא שתירוץ זה, הגם שהוא מסתבר, אינו מתקבל על ידי כל המפרשים. בפירושו לסוף פ"א של מסכת דמאי מביא הר"ש משאנץ תוספתא המתירה לאורג ("גרדי") לסוך את אצבעותיו בשמן שביעית על מנת שלא ייפגעו. במבט ראשון נראית הלכה זו מובנת, שהרי גם פעולה זו בכלל סיכה היא. אולם הרא"ש שם מקשה על היתר התוספתא: הלוא סיכה זו אינה נעשית לשם תענוג אלא כטיפול מונע, המותר גם ביום הכיפורים, ואם כן - טוען הרא"ש - יש לאסרה בשמן שביעית. הרא"ש מתעלם מייחודיותו של ממד התענוג ביום הכיפורים ומגדיר את איסוריו כפורמליים, ועל כן הוא מסיק כי רק סיכה של תענוג נחשבת כאכילה ומותרת בשמן שביעית (עיין חזון איש שביעית י"ד, י).

אולם גם אם נקבל את הנחת הרא"ש (כי ניתן להשתמש באיסורי יום הכיפורים כדגם לאיסורי סיכה בשמן שמיטה), נוכל עדיין להשיג על מסקנתו. אמנם סיכה נחשבת כאכילה רק כאשר יש בה תענוג. אולם סיכה בשמן שביעית אינה מותרת רק בגלל היותה הרחבה של אכילה. כפי שכבר הזכרנו בשיעורים קודמים, המילה "תהיה" מרחיבה את תחום השימושים המותרים לכל הדברים שביעורם והנאתם באים כאחד. כשהרמב"ם פוסק את היתר סיכה בשמן שביעית הוא אינו מזכיר כלל את הדמיון לאכילה ("סיכה כשתייה") - שלא כמנהגו בהלכות תרומות (פי"א) ובהלכות מעשר שני (פ"ג ה"י). גם מדבריו נראה אפוא כי הוא מתיר סיכה גם בלא להקביל בינה ובין אכילה. סיכה מותרת כשלעצמה, מצד היותה דרך מקובלת לשימוש ביבול, ועל כן ניתן להתירה גם למטרות רפואיות ולא לשם תענוג.