שיעור 16 - ערבות

  • הרב עזרא ביק

ערבות

א. ערבות במצוות

שיעורנו היום יהיה במסגרת שונה מעט מהרגיל. הפעם לא נדון במעשה הלכתי מסוים, אלא ברעיון הלכתי העומד בבסיסן של מצוות רבות, ובמובן מסוים מהווה יסוד לאחד הדברים המרכזיים ביותר ביהדות - אחדות עם ישראל.

למצוות המורכבות מדיבור, כמו תפילה, יש מנגנון מיוחד שבאמצעותו ניתן לקיים את המצווה מבלי לומר בפועל דבר: ההלכה מאפשרת לאדם אחד לומר את הברכה או התפילה בקול, וכל אלו ששומעים אותו ומתכוונים לצאת בכך ידי חובה מקיימים את המצווה גם הם (קוראים לכך בהלכה "שומע כעונה"). יוצא מכך, למשל, שהנוהג הוא שרק אדם אחד אומר את הקידוש בשבת; האנשים הנוספים הנוכחים מקשיבים לו, ודבר זה נחשב כאילו כל אחד ואחד אמר את הקידוש בעצמו.

אולם, ישנה הגבלה לדין זה: האדם שאומר את הברכה עבור האחרים חייב להיות מחויב במצווה בעצמו. מסיבה זו, למשל, במצוות שנשים פטורות מהן, הן אינן יכולות להוציא גברים המחויבים בהן. דוגמא נוספת היא שמי שמחויב לברך ברכת "הגומל" (הנאמרת כאשר מחלימים ממחלה או ניצלים ממצב של סכנת נפשות) אינו יכול לבקש מאחר, שאינו מחויב בה, שיברך במקומו.

מה הדין אם מישהו באופן עקרוני מחויב במצווה, אך הוא כבר קיים אותה? למשל, האם לאחר ששמעתי את מגילת אסתר בבית הכנסת בפורים, אני יכול ללכת לחבר חולה ולקרוא לו אותה? אחרי הכל, בעת הקריאה השנייה, איני מחויב כבר. ההלכה עונה על שאלה זו בתשובה מתמיהה: "כל ישראל ערבים זה לזה", ולכן גם אם אדם קיים את המצווה, הוא יכול לחזור עליה ולקיים אותה בשביל אדם אחר.

מה משמעותה של המילה "ערבים"? "ערב" הוא מושג משפטי, במובן של ערב להלוואה. אם אתה מעוניין ללוות כסף ממישהו, המפקפק ביכולתך להחזיר את ההלוואה, הוא יכול לבקש ממך להביא חבר שיחתום גם הוא על ההלוואה. במקרה זה, למרות שאתה הוא זה שלווית את הכסף, אם לא תשלם - הערב יאלץ לעשות זאת במקומך. פירוש "כל ישראל ערבים זה לזה", אם כן, הוא שכולנו ערבים לחיוב של כל אחד ואחד מעם ישראל במצוות; כלומר, למרות שכבר יצאנו ידי חובתנו האישית, אנו עדיין מחוייבים לדאוג לכך שגם שאר העם יצא ידי חובה. לפיכך, למרות שכבר יצאתי ידי חובתי, אני עדיין נחשב כבעל חיוב בדרגה מסויימת כל עוד האחרים לא יצאו ידי חובתם; וכתוצאה מכך, באפשרותי להוציא אותם ידי חובה בכך שאומר בקול את הברכה, משום שכמותם, גם אני עדין לא יצאתי לגמרי ידי חובתי.

ב. הברית עם ה' כבסיס לערבות

כעת, רעיון הערבות נראה די מפחיד: זה נחמד לומר קידוש לאזני מישהו אחר למרות שאני כבר קידשתי לעצמי, אך ההסבר לכך הוא שאם יש אי שם יהודי שטרם אמר קידוש, אז גם אני, שאמרתי את הקידוש, עדין לא יצאתי ידי חובת קידוש. זאת אומרת שכל עוד שכל יהודי לא יקיים את המצווה, אף אחד מאיתנו לא קיים אותה. מכיוון שלפי השמועות לא כל יהודי אומר קידוש מדי שבת, זו יכולה להיות מחשבה די מדכאת, לפחות עבור אלו שלא תנוח דעתם עד שיצאו ידי כל חובותיהם.

מדוע באמת שאתחייב בחיוביהם של אחרים? כולנו גדלנו בעולם המערבי של היום שמקדשת את הערך הכמעט מוחלט של האינדיבידואל - האדם אחראי לעצמו, ובעצם רק לעצמו. ברור שרובנו - ורוב החברות המערביות - מסכימות שעלי לעזור לזולת; דבר זה נקרא אלטרואיזם, ותפקידו למתן במובן מסוים אינדיבידואליזם קיצוני. אך האלטרואיזם שונה מאוד מהרעיון העומד מאחורי הערבות. בעצם, הוא הפוך לגמרי: הערבות מגדירה אותי כאחראי לאחרים כפי שאני אחראי לעצמי; סיוע לאחרים איננו טוב לב, אלא חיוב קבוצתי. כלומר, כשלונו של השכן שלי אינו רק אובדן הזדמנות עבורי לנהוג בנדיבות, אלא זהו גם הכשלון האישי שלי. מהו הבסיס להכחשה הגורפת של האינדיבידואליות המוחלטת, הגלום בעקרון הערבות?

התשובה לשאלה זו טמונה באופייה היסודי של הקהילה היהודית, המכונה "כנסת ישראל". כדי להבין זאת, עלינו לעיין בכמה פסוקים מהתורה.

התורה ניתנה לעם ישראל חמישים יום לאחר יציאת מצרים. מתן תורה מכונה כבר בתורה עצמה כ"ברית", כלומר הסכם דו צדדי בין ה' לעם ישראל. ארבעים שנה לאחר מכן, לאחר ששהו במדבר דור שלם, עומד עם ישראל להכנס לארץ:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: עָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אלוקיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלוקים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אלוקינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (דברים, פרק כ"ט, פסוקים ט' - י"ד).

לאחר שמתארת התורה מה יקרה אם בני ישראל יפרו את הברית, היא מסיימת באמרה כך:

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אלוקינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (שם, פסוק כ"ח).

הפסוק האחרון הוא המקור להלכות הערבות, וחז"ל מפרשים אותו כך: "הנסתרות" דהיינו חטאים הנעשים בסתר, "לה' אלוקינו" - מאלו אתם פטורים ואין לכם אחריות עליהם, אלא הם ידונו בין ה' לבין החוטא; אך "הנגלות", דהיינו המצוות והעברות שבמרחב הציבורי, "לנו ולבנינו..." - הן אינן באחריותו של החוטא בלבד, אלא באחריותנו ובאחריות בנינו עד עולם.

עולות כאן שתי שאלות: הראשונה היא מהו פשר ההקשר של אמירה זו, והשנייה היא מדוע יש צורך לכרות ברית נוספת ארבעים שנה לאחר הראשונה. התשובה לשתי השאלות נמצאת בקטע אודות הברית שציטטתי לעיל :

לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלוקים...

במשך ארבעים שנה לכל יהודי במדבר היה קשר עם ה' שהיה מבוסס על העובדה שגם הוא קיבל את התורה. אך כעת, לפני שנכנסים לארץ ישראל, כלומר, לפני שנכנסים לדרך המובילה אל היעוד הלאומי, מגבש ה' את היחידים השונים זה מזה לכדי אומה וקהילה אחת. כל אחד מכם ניצב לפני ה', ואתם תכנסו בברית שתהפוך אתכם לאומה. מכאן נובע הצורך לכלול את הדורות הבאים, משום שכנסת ישראל אינה רק קבוצה של יחידים המאוחדים סביב אינטרסים משותפים, אלא ישות מטפיזית המתעלה מעל המקום והזמן:

אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אלוקינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

הבסיס לישות המטפיזית הזו הוא הברית עם ה': הברית אינה בין ה' לבין האדם, אלא בין הישות המטפיזית הנקראת 'עם ישראל' לבין ה': האומה בכללותה ובאחדותה מקבלת את התורה.

מכאן נובעת הערבות - אם האומה בכללותה ובאחדותה אינה מקיימת את מצוות התורה, הברית מופרת. כתוצאה מכך, אנו כיחידים מחויבים בקיום הברית של הכלל, משום שזוהי אחריות כוללת המבוססת על "למען הקים אתך לו לעם ואני אהיה לו לאלוקים". לפיכך, כל אחד חתום על חיובי חברו כלפי ה'[1].

ג. היחיד והכלל

מה פירושו של דבר שהיהדות מציבה את הכלל ואת האומה לפני היחיד? האם ערכו של היחיד נובע רק מהיותו חבר בקבוצה?

אין ספק שהתשובה לכך שלילית: הברית שקראנו הגיעה ארבעים שנה לאחר שעם ישראל קיבל את התורה, כלומר ראשית היה עליהם להיות יחידים חופשיים כדי ליצור את האומה. העבדים שנמלטו ממצרים לא היו יכולים להכנס בברית של אחריות ההדדית. כלומר, ה' כרת עם ישראל שתי בריתות - הראשונה עם היחידים והשנייה עם הקהילה בכללותה, וכל ברית משלימה את חברתה.

העקרון העולה מכך יותר קיצוני ממה שמאפשר העקרון הליברלי המערבי: זו הצהרה שליחיד שבחר שלא לקחת חלק בקבוצה אין חלק בברית.

עם ישראל אינו יכול להכנס לארץ המובטחת עד שיכנסו בברית השנייה. כאשר עם ישראל יכנס לארץ ישראל, כל אחד יקבל את חלקו בארץ. ארץ ישראל לא תוחזק על ידי אנשים במשותף, אלא היא מחולקת. אך למי, לאלו יחידים? לאלו שנכנסו בברית האחריות ההדדית קודם לכן, לאלו שנעשו אומה רק כאשר נכנסו כישות אחת מאוחדת בברית עם ה'. היחידים אינם יורשים את ארץ ישראל - אך עם ישראל כן; היחיד אמנם משיג ויורש, אך רק כחבר בקבוצה.

הרמב"ם מבטא רעיון זה במסקנה המפתיעה בקיצוניותה:

הפורש מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא. (הלכות תשובה, פרק ג', הלכה י"א).

ללא חברות בקהילת הברית, אין למצוות האדם הקשר ומקום בהגשמת יעודו. יהודי ללא עם ישראל אבוד לחלוטין.

ד. ההבדל בין אחריות לבין נדיבות

בתחילת השיעור דיברתי על הערבות כפי שהיא באה לידי ביטוי בהלכה, כדי להדגים שאין להקל ראש ברעיון זה ולחשוב שהוא רק דימוי להתחייבות כללית לדאוג לאחרים. אך אין ספק שלרעיון זה השלכות ישירות בתחומים רבים נוספים. הגישה שלי כלפי יהודי אחר נובעת ממחויבות - מחויבות ואחריות הדדית. אם יהודי אחר נמצא בצרה, אלך לעזור לו לא רק מפני שאני חושב שעזרה לזולת היא ציווי מוסרי ואני אדם טוב ועוזר, אלא משום ששנינו שייכים ליחידה גדולה יותר הקושרת אותנו ומגדירה את זהותי. לו הייתי נמנע מלסייע לו, לא הייתי חוטא לו, אלא לא הייתי נאמן לעצמי, לזהות היהודית שלי.

איני בא להמעיט בערכה של הנדיבות. גמילת חסד עם הזולת היא כשלעצמה מידה בסיסית וחשובה, המוגדרת הלכתית כיסוד צלם אלוקים בו נוצרנו כולנו (כפי שנראה בשבוע הבא). הדגש שלי הוא שרעיון הערבות שונה מהותית מגמילות החסד בכך שהוא איננו מבוסס על אהבה ונתינה, אלא על אחריות. חשבו על זה כעל משפחה: מעל ומעבר לכל חובות הנתינה ורגשות האהבה, האדם דואג לילדיו משום שהוא אחראי כלפיהם, משום שהוא שייך ליחידה - המשפחה - שהיא חלק מאישיותו וזהותו הפרטית. אני חושב שכולנו נסכים שחסר משהו באם שדואגת לילדיה בצורה נפלאה רק מתוך רחמים ואהבה לזולת, או רק מתוך אהבה טבעית לצאצאיה. בהקשר המשפחתי ההבדל המעשי בין נדיבות לבין אחריות הוא אולי מה שקורה כשהאדם עייף או עצבני, או אם הילד מתנהג בצורה לא ראויה או מתריסה; אך בעיני הנקודה אמיתית גם אם אין הבדל ישיר למעשה בכלל. ערבות מבקשת לרומם את אחריות המשפחה לדרגה גבוהה יותר.

ה. הלכות ערבות במצוות על קצה המזלג

נחזור להלכה בה פתחנו, ונרחיב מעט בעקרונותיה:

1. מי שמחויב לומר ברכה או תפילה, יכול להוציא אחר ידי חובה על ידי אמירתן בקול בנוכחתו. לכן, אדם אחד יוכל לומר קידוש עבור כל הסועדים, אך אישה, שאינה מחויבת לשמוע קול שופר, לא יכולה לתקוע בשופר עבור גברים.

2. כדי שזה יצליח, שניהם צריכים להתכוון - האחד לקיים את המצווה בשביל האחר והשני, הפסיבי, לשמוע ולהתכוון לצאת ידי חובה בכך. למשל, אם מישהו שומע ברכה בלי ידיעת המברך, הוא לא יצא ידי חובה.

3. דבר זה חל גם אם עושה המצווה כבר יצא ידי חובתו האישית. למשל, מי שתוקע בשופר יכול ללכת לבית החולה ולתקוע עבורו.

4. תפילה (שמונה עשרה) יוצאת מן הכלל: תפילה, מפאת אופייה הטבעי, צריכה להאמר באופן אישי. רק אם אדם אינו מסוגל להתפלל הוא יכול לצאת ידי חובה על ידי אדם אחר ( ואף חובה עליו לעשות כן).

5. עושה המצווה צריך להיות לא רק מחויב, אלא גם מחויב באותה רמת חיוב. לכן, מי שמחויב רק מדרבנן אינו יכול לקיים מצווה עבור אדם המחויב בה מדאורייתא. למשל, ילד מתחת לגיל בר מצווה אינו יכול לברך את ברכת המזון בשביל מבוגר.



[1] יש לציין שהמתואר כאן הוא הפוך מהקשר הרגיל בין חברות בקבוצה לבין אחריות: הנקודה איננה שיש לנו מידה של אחריות אחד כלפי השני משום שאנו שייכים לאותה קבוצה; אלא אנו שייכים לאותה קבוצה כי אנו אחראים זה לזה: האומה הוקמה על ידי ברית, כלומר על ידי שאוחדה באחריות לברית. במילים אחרות, עם ישראל הוא קהילת ברית, המאוחדת בברית מחייבת עם ה'.