שיעור 16 - קידושי ביאה

  • הרב משה טרגין

שיעור 16: קידושי ביאה / הרב משה טרגין

המשנה הראשונה במסכת מונה שלוש דרכים שבהן ניתן לקדש אישה: כסף, שטר וביאה. הגמרא בדף ד: לומדת קידושי ביאה מן הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה" (דברים כ"ד, א), אולם בדף ט: היא מציעה מקור חלופי: "ובביאה - מנא לן? אמר ר' אבהו א"ר יוחנן: דאמר קרא 'בעולת בעל' (דברים כ"ב, כב) - מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה". נתחיל את שיעורנו בניסיון לברר אם שני המקורות השונים מלמדים על הבנות שונות של קידושי ביאה.

1. שתי הבנות בקידושי ביאה

ההבנה הראשונה של קידושי ביאה נראית פשוטה למדיי: תהליך הקיחה יכול לצאת אל הפועל על ידי ביאה, המהווה את תחילת הנישואין. ניתן היה לערער על יכולתה של הביאה להחיל את הקידושין בכלל, ואת הממד הקנייני שבהם בפרט. כסף ושטר משמשים כאמצעי קניין גם בעולם הקניינים הכללי, וממילא קל להבין כי הם מועילים גם בקידושין. ביאה, לעומת זאת, איננה פעולה קניינית - מהותה היא מפגש בין שני אנשים. הפסוק הראשון בא, אם כן, ללמדנו כי בתחום האישות ניתן להתייחס לביאה כאל אמצעי קניין.

קידושי ביאה דומים לקניין חזקה. קניין זה נעשה באמצעות פעולה המורה על קשר בין הבעלים העתידי לבין החפץ הנקנה: בבניית גדר מסביב לשדה שהוא מתכוון לרכוש, מאותת האדם על בעלות. בדומה לכך, מאותת האדם על אישות באמצעות המעשה המסמל יותר מכול את הנישואין - הביאה. ואכן, הירושלמי בתחילת המסכת מקביל בין הפסוק המלמד על קידושי ביאה לבין הפסוקים המלמדים על קניין חזקה. זוהי, אם כן, ההבנה הפשוטה של מעשה הביאה - מעשה המסמל אישות, וממילא מחיל קידושין.

הפסוק השני שונה במהותו. הוא איננו דן בפעולת קיחה הנעשית באמצעות הביאה ("ובא אליה") אלא מתאר מצב מסוים של האישה - "בעולת בעל" - ואפשר שממנו משתמעת הבנה שונה לחלוטין של קידושי ביאה.

בדרך כלל משמשים להחלת חלות הלכתית מעשים פורמליים, סמליים באופיים, שמטרתם העיקרית היא לתת פומבי לרצון המשותף של הצדדים הנוגעים בדבר. בקניית חפץ קטן, למשל, מעיד מעשה ההגבהה על הרצון ההדדי של הצדדים להחיל את הקניין. כאמור, תפקיד המעשה במקרים כאלו הוא סמלי יותר משהוא הכרחי לעצם פעולת הקניין: השינוי ההלכתי איננו נובע מהשינוי הפיזי במצב החפץ אלא מהשינוי המופשט שעליו בא השינוי הפיזי ללמד. הקונה נותר הבעלים של החפץ גם אם החזיר אותו לאחר הקניין לבית המוכר, משום שמעשה ההגבהה הפך אותו לבעליו החדשים של החפץ - ויהיה מקומו היכן שיהיה. כמובן, קיימות דרגות שונות של מופשטות: קניין חליפין (מסירת מטפחת), למשל, מופשט בהרבה מקניין משיכה (קניין בהמה על ידי משיכתה לתוך רשות הקונה). אולם לכל המעשים הללו יש מכנה משותף אחד - אין הם אלא אמצעי או סימן להבעת רצון הצדדים להעביר את הבעלות.

לפי ההבנה הראשונה שהעלינו, קידושי ביאה דומים לקידושי כסף ושטר בכך שכל אופני הקידושין - כולל קידושי ביאה - הם מעשים סמליים המחילים את הקידושין באופן מופשט. אך ייתכן שניתן להבין קידושי ביאה באופן שונה. ייתכן שהביאה אינה רק מסמלת את היווצרות הקשר הבין-אישי אלא יוצרת אותו הלכה למעשה: אם שני אנשים מקיימים ביניהם יחסי אישות על מנת להיות נשואים, הם מתנהגים כזוג נשוי לכל דבר. לפי הבנה זו הביאה איננה מעשה המורה על קיום הרצון ההדדי ליצור את הנישואין אלא היא הגורם המחיל את הקידושין. ביאה היא מציאות - ולא מעשה קניין!! אישה שנבעלה לשם קידושין מקבלת מידית מעמד של בעולת בעל - של נשואה!!

סמך להבנה זו ניתן למצוא בדברי הרמב"ם ריש הלכות אישות: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה - מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה; כיון שנתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה, שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה' ". הקידושין כפי שהגדירה אותם ההלכה נתחדשו במתן תורה. קודם מתן תורה לא הייתה כל משמעות למתן כסף לאישה לשם קידושין, שכן העיקרון של החלת חלות באופן מופשט - באמצעות מעשים סמליים - טרם בא לעולם. ביאה, לעומת זאת, הייתה קיימת עוד לפני מתן תורה כמגדירה מצב של נישואין, והיא איננה, אם כן, מאותם מעשים סמליים המחילים את הקניין באופן מופשט. ביאה יוצרת את הנישואין בעצמה - היא יוצרת מצב, שמקבל אחר כך את אישורו החברתי.

2. נפקא מינות

להבנות אלו בעניין אופיים של קידושי ביאה ייתכנו השלכות משמעותיות. מעשה סמלי אינו יוצר בעצמו את החלות ההלכתית. תפקידו מסתכם בהוראה על רצונם של הצדדים המעורבים ליצור את השינוי, ורצון זה הוא שיוצר את החלות. על כן רק אנשים בעלי רמה גבוהה של דעת יכולים ליצור חלויות הלכתיות. חירש, שוטה וקטן אינם מסוגלים להשתתף ביצירת חלויות הלכתיות, שכן ברמה זו או אחרת הם חסרי-דעת. הירושלמי ביבמות (פי"ד ה"א) מתייחס לאפשרות שחירש יוכל לקדש בביאה על אף שאיננו מסוגל לקדש בכסף ובשטר, ודברים דומים אומר רש"י (הובאו דבריו בשיטה מקובצת כתובות עג:) לגבי קידושי ביאה של קטן. האין בכך כדי ללמד כי לגבי קידושי ביאה נוהגים חוקים השונים מאלה הנוהגים לגבי קידושי שטר וקידושי כסף? ייתכן שנוכל לראות בכך חיזוק להבנה שביאה איננה מעשה סמלי של קניין אלא מעשה היוצר בעצמו את החלות, מה שמקטין את מידת תלותה במעורבים במעשה ומוריד את רמת הדעת הנדרשת מהם.

למסקנה דומה ניתן להגיע מיכולתו של גוי לבצע קידושי ביאה. רמב"ן (בפירושו לתחילת פרשת כי תצא) אומר כי ניתן לקדש אשת יפת תואר (גויה שנשבתה במלחמה) רק בביאה. בדומה לכך אומרת הגמרא בסנהדרין (נז:) כי גוי שנאף עם אשת איש שכבר נבעלה לבעלה (הגוי) עבר על גילוי עריות ונענש על פי הכללים ההלכתיים לענישת בני נח, אך אם האישה לא נבעלה לבעלה - הגם שעברה טקס חופה כלשהו - אין המעשה נחשב ניאוף. גם גמרא זו תומכת בהבנה שגוי מסוגל ליצור נישואין בעלי תוקף הלכתי רק באמצעות ביאה. מכל האמור לעיל מתברר אופייה המיוחד של ביאה - שאין היא מעשה קניין שגרתי.

3. תנאי ושליחות

מקור נוסף שבו עולה אופיים המיוחד של קידושי ביאה הוא הגמרא בכתובות עד., אשר דנה, לאור ההלכה שלא ניתן לבצע קידושי ביאה באמצעות שליח, אם ניתן לעשותם על תנאי (כקידושי כסף וכקידושי שטר). מהו ההבדל בין קידושי ביאה לבין קידושי כסף ושטר שבגינו אי אפשר למנות בהם שליח ושהגמרא ראתה בו סיבה לפסוק כי אי אפשר לעשותם על תנאי? ומהו המכנה המשותף לתנאי ולשליחות הגורם לגמרא להקיש ביניהם ולומר כי כשם שאי אפשר לבצע קידושי ביאה באמצעות שליח כך אי אפשר לקדש בביאה על תנאי?

שתי ההלכות הללו מבוססות, למעשה, על העיקרון שנידון לעיל. מעשים סמליים אינם פעולות שבאמצעותן ניתן להחיל חלות הלכתית; המעורבים בעניין הם שיוצרים את החלות ההלכתית, והמעשה הסמלי אינו אלא כלי בידיהם ליצירתה. לבעלים על החלות יש הסמכות והיכולת למסור את המעשה לשליח. אני יכול למנות שליח שיעשה עבורי את מעשה הקניין, ועדיין לקבוע כי הקניין ייעשה לטובתי - אני אהיה הבעלים של החפץ. היכולת למנות שליח משקפת את היות המשלח ה"בעלים" על המעשה ועל יצירת החלות (במילים אחרות: יכולת זו משקפת את מרכזיותו של האדם ביצירת החלות) ומדגישה את משניות המעשה ביצירתה. השינוי במעמד ההלכתי אינו נובע מן המעשה אלא מרצונו של בעל המעשה; ומכיוון שהאדם הוא הגורם המרכזי ביצירת החלות, יש לו גם היכולת למנות שליח לעשיית המעשה. במקרים כאלו קיימת גם היכולת לתלות את המעשה בתנאי כלשהו: על אף שהמעשה נעשה במלואו, הרשות נתונה ביד האדם - יוצר החלות - להטיל מגבלות כלשהן שיעכבו את יצירתה.

כפי שכבר צוין לעיל, ייתכן שבקידושי ביאה המצב שונה והחלות נוצרת בהם ישירות על ידי המעשה, המשקף מציאות עצמאית. כאן האדם איננו הגורם המרכזי ביצירת החלות; בקידושי ביאה משתתפים שני הצדדים במעשה היוצר בעצמו את חלות הנישואין. העדר השליטה של האדם ביצירת החלות מתבטא בכך שאין הוא יכול למנות שליח. אם ראובן יבוא על לאה עבור שמעון - מצב האישות קיימת עם ראובן ולא שמעון -.לא ניתן לנתק את הנישואין מההקשר שבו התבצעה הביאה. המניעה למנות שליח מחדדת אפוא את ההבדל שבין קידושי ביאה לבין קידושי כסף ושטר.

העדר השליטה הזה הוא גם שעשוי למנוע הטלת תנאי בקידושי ביאה: אישה הנבעלת לאדם לשם אישות הופכת לנשואה באופן מוחלט, והבועל איננו יכול להטיל תנאי שעשוי לעקור את החלות!! אמנם בפסיקת ההלכה בעניין זה יש, כנראה, מחלוקת סוגיות: הגמרא בכתובות מסיקה כי, מחייב אותנו ההיקש בין אופני הקידושין השונים- "אקשינן הוויות להדדי" - לאפשר תנאי בקדושי ביאה, כבקידושי כסף ושטר; בעוד שהגמרא ביבמות טו. אוחזת שעניין זה עודנו שנוי במחלוקת.

4. התנאים לחלות קידושי ביאה

כיצד יכולה שאלה זו להשפיע על מעשה הביאה בפועל? התוספתא (פ"א ה"א) מתייחסת להבדל מעניין בין קידושי ביאה לבין קידושין אחרים. בדרך כלל כולל מעשה הקידושין שני חלקים - מילולי ומעשי: האיש מוסר לאישה שטר או כסף ואומר לה "הרי את מקודשת לי". כפי שכבר הסברנו בשיעור מס' 8, הכרזה זו אינה הסבר בעלמא למעשה ויש לה תפקיד מהותי ביצירת חלות הקידושין. האם יש צורך באמירה בקידושי ביאה? יהיה מי שיאמר כי בהתחשב באופיים המיוחד של קידושי ביאה וביכולתם ליצור קידושין בעצמם, אין צורך לצרף אליהם אמירה. ייתכן, כמובן, שנדרוש הבהרה כלשהי לגבי אופייה של הביאה - שאכן מדובר בביאה שהיא תחילתם של נישואין, ולא בביאת זנות (ביאה שלא לשם נישואין). אך הבהרה כזו איננה מצריכה אמירת "הרי את מקודשת" - אמירה זו נצרכת רק בקידושי כסף ובקידושי שטר, שבהם המקדש הוא הפועל בקידושין ועליו לעשות זאת באמצעות הצהרת כוונות גלויה וחד-משמעית. הרמב"ם פוסק (הלכות אישות פ"ג ה"ה) כי גם בקידושי ביאה יש צורך באמירת "הרי את", ובכך הוא משווה קידושין אלו לקידושי כסף ושטר. אולם התוספתא מחלקת ביניהם, ולדעתה די בהבהרה שהביאה היא לשם קידושין ואין צורך באמירת "הרי את".

נקודה נוספת שבה עשוי להתבטא אופיים המיוחד של קידושי ביאה עולה בשאלת הגמרא בדף י. "ביאה - נשואין עושה או אירוסין עושה?". האפשרות הראשונה נראית תמוהה למדיי ממבט ראשון. ברור ששני המעורבים בדבר לא התכוונו לנישואין מלאים אלא רק לקידושין. מדוע, אם כן, ינבעו הנישואין - שליצירתם דרוש, בדרך כלל, תהליך נפרד ועצמאי - מאליהם מקידושי ביאה?

אם ננקוט בהסברנו שקידושי ביאה מיוחדים בכך שהם יוצרים את הקידושין כמציאות קיימת, ייתכן שיקשה יותר להבחין בין השלבים הכרונולוגיים של הנישואין. כסף ושטר הם אמצעים סמליים, שאינם משקפים בהכרח את השלב הסופי של הנישואין. האיש והאישה יכולים להשתמש בהם כבאמצעים היוצרים תשתית ראשונית לנישואין, שעל גבה יחול השלב הבא והאחרון, שיחיל את הנישואין סופית. קידושי ביאה, לעומתם, משקפים את תמצית הנישואין, ונראה שהם כופים מצב של נישואין גמורים על המשתתפים בהם. הסבר זה מתקבל על הדעת במיוחד אם נבין שכל עצמם של הנישואין הוא הגשמת המציאות של אישות, בניגוד לקידושין, המבטאים רק יחס מופשט (ראה שיעור מס' 7).

שאלות לעיון נוסף:

1. הגמרא בדף י. מסתפקת אם ביאה קונה בתחילתה או בסופה. כיצד אפשר להסביר מחלוקת זו לאור הניתוח שהוצג עד כה? עיין תוספות ד"ה קול וריטב"א ד"ה אי בעי.

2. הגמרא ד: מנסה ללמוד קידושי ביאה מייבום. כיצד יכול ייבום להוות בניין אב לקידושין? הלוא ייבום חל גם בלא דעת, בעוד שחלות קידושין מותנית בדעת?

שיעור זה חותם את סדרת השיעורים שעסקה בפרק הראשון של המסכת, שבה דנו בקנייני הקידושין ובעיקר בהגדרת קניין כסף בקידושין. כעת, לאחר שעסקנו בשלושת סוגי הקניינים - כסף, שטר וביאה - יש לתת את הדעת על אופיו של כל אחד מהם. ייתכן שהשוני בין שלושת הקניינים הללו איננו רק טכני, וכל קניין מתייחס לפן ייחודי במערכת הקידושין: קניין כסף מתייחס, מן הסתם, לפן הקנייני שבקידושין; קידושי שטר מתייחסים לחלות האיסורית שיוצרים הקידושין; ואילו קידושי ביאה מציתים את מערכת היחסים האינטימית שבה עסקנו בשיעור זה. הקידושין בכלל הם מערכת המורכבת מכמה וכמה גורמים. כל אחד משלושת הקניינים מתייחס לגורם עצמאי, המתפתח למערכת שלמה ומורכבת. כל קניין מתחיל את המערכת מכיוון שונה, אך משיג, בסופו של דבר, אותה תוצאה. ניתוח זה פותח על ידי הרב גוסטמן בקונטרסי שיעורים למסכת קידושין (עמודים 22-5).

כעת אנו עוברים לפרק השני וזוהי הזדמנות להצטרפותם של תלמידים חדשים.

-הרב יאיר קאהן.