שיעור 17 - ברכת המינים

  • הרב עזרא ביק

מינים

א. נושא הברכה

השאלה המרכזית הנוגעת לברכת המינים איננה טקסטואלית בעיקרה אלא מוסרית. די ברור מה מבקשים בברכה הזאת. השאלה היא, מה בדיוק כוונתנו כשאנו מבקשים את אובדן הרשעים? ולמי אנו מתכוונים?

הגמרא בברכות עוסקת באובדן הרשעים:

היו בריונים בשכונת ר' מאיר שהיו מצערים אותו הרבה. ר' מאיר היה מתפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך - משום שכתוב "תמו חטאים"? האם כתוב חוטאים? חטאים כתוב! ועוד, לך אל סוף הפסוק, "ורשעים עוד אינם". מאחר שייתמו חטאים, רשעים עוד אינם. אלא, התפלל עליהם שישובו בתשובה, ורשעים עוד אינם. הוא התפלל עליהם והם חזרו בתשובה. (ברכות י.; התרגום שלי)

בקטע זה, חז"ל הביעו את התנגדותם לתפילה שמבקשת אובדן אישי של הרשעים. כך גם בימים הנוראים אנו מתפלים ש"כל הרשעה כולה כעשן תכלה" - רשעה, ולא רשעים. אך כאן, בתפילה היומית, אנו מבקשים את השמדת הרשעים, הזדים, המינים, והאויבים. למה?

מאחר שיש הרבה נוסחאות לברכה, שעברה צנזורות שונות, חיצוניות ופנימיות, במשך תולדות עם ישראל, אתחיל בהצגת נוסח מסוים. אני מניח שרוב הקוראים אינם אומרים את הנוסח הזה בדיוק, אך אני חייב להתייחס לנוסח מסוים. נוסח זה הוא הנוסח שאני אומר, והוא משרת את מטרותי.[1]

ולמלשינים אל תהי תקוה
וכל המינים כרגע יאבדו
וכל אויבך מהרה יכרתו
ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותמגר
ותכניע במהרה בימינו
ברוך אתה ה', שובר אויבים ומכניע זדים.

ב. ברכת המינים

הברכה מכונה בפי חז"ל "ברכת המינים". לברכה זו מעמד והיסטוריה ייחודים. בעצם ברכה זו היא הברכה התשע עשרה. כך מתארת הגמרא את היווצרותה:

רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה. הני שמונה עשרה, תשעה עשרה נינהו? אמר ר' לוי: ברכת הצדוקין (המינים) ביבנה תקנוה (רש"י - לאחר זמן מרובה). ת"ר שמעון הסקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקין? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה אחרת שכחה והשקיף בה (רש"י - חשב לזכור אותה) שתים ושלש שעות ולא העלוהו (ברכות כ"ח:).

אנו רואים שברכת המינים איננה רק בעיה בשבילנו. היא הייתה בעיה גם לרבן גמליאל הנשיא. ר"ג היה צריך לחפש אחר האדם היחיד שהיה מסוגל לנסח את הברכה. בסוף, אפילו אותו אדם, שמואל הקטן, "שכח" את הברכה שהוא עצמו חיבר, שכחה שמעידה על קושי בהזדהות עם תוכן הברכה. נראה שמבוכה והיסוס מאפיינים את יסוד הברכה הזאת, וקיים קושי בסיסי בעצם מהותה.

מקובל להסביר שרבן גמליאל הגיב לתנאים הקשים של תקופתו. הכובשים הרומאים דיכאו את הקהילה היהודית בארץ ישראל, וכיתות הכופרים הפעילו עליהם לחץ מבפנים. בתקופה הזאת מתארגנות הכתות של הנוצרים-היהודים, והם עדיין חלק מהקהילה היהודית. מקובל לראות במלה "מלשינים" שבנוסח תחליף למלה יותר ספציפית. ברוב הנוסחים הישנים נמצא הכינוי "משומדים", ובחלקם מופיע "נוצרים" במפורש. גם הכינוי "צדוקים" בגמרא הוא בלי ספק תחליף לנוצרים או למינים.

ועדיין, חריפות הקללה שבתוך הברכה הזאת ודאי מעוררת דאגה, במיוחד בתפילה יומית. הברכה מעמיסה מארה על גבי מארה - תעקור, תשבר, תמגר, ותכניע, ומרחיקה כל תקווה. מעבר לעצם הרתיעה מהזדהות כל כך נלהבת עם השמדה, יש לזכור את הדגשותינו החוזרות שברכות השמונה עשרה מביעות את צורכי האדם הבסיסיים. האם השמדת הרשעים היא באמת צורך בסיסי של האדם?

ג. מלכות זדון

עיון בברכה מגלה שיש לה שני חלקים נפרדים, שמתייחסים לשני סוגים שונים של אנשים. הנקודה הזאת מתבהרת בצורה ברורה בחתימה, שהיא כפולה - שובר אויבים ומכניע זדים. בדרך כלל, קיים עקרון ש"אין חותמים בשניים", כלומר, שבחתימת הברכה לא יופיעו שני פעלים. הסיבה שברכתנו אינה מפרה את הכלל הזה היא כנראה משום ששני הפעלים קרובים כל כך ונחשבים לנושא אחד. ואף על פי כן, עצם המבנה הכפול מציין שיש כאן שני תכנים שונים, הגם שהם קרובים מאד זה לזה. יש בברכה התייחסות ל"אויבים" ויש התייחסות ל"זדים". הרעיון הזה נתמך באופן ברור על ידי הירושלמי, בסוגיה המקבילה לבבלי שציטטנו, בנוגע למניין שמונה עשרה הברכות. "כולל של מינים ושל פושעים במכניע זדים" (ירושלמי ברכות ד', ג). מירושלמי עולה שהייתה ברכה קדומה - מכניע זדים - שאליה הוסיפו התייחסות למינים ולפושעים. ברכת מכניע זדים משמשת כאכסניה לתוספת המאוחרת של ברכת המינים. נשים לב, שבעוד מהבבלי משמע שכל הברכה היא תוספת על המסגרת הקדומה של שמונה עשרה ברכות, מהירושלמי משמע שמנין הברכות לא השתנה כשהוסיפו את ברכת המינים. מכל מקום, בנוגע לתוכן הברכה, הירושלמי מוכיח את טיעוננו - יש שני נושאים נפרדים, שמתחברים יחד, ברכת המינים וברכת מכניע זדים.

הזדים של החתימה הם אזרחי מלכות הזדון של גוף הברכה. אכן, ברוב הנוסחים היום גם בגוף הברכה כתוב "והזדים" ולא "ומלכות זדון". נדמה שזהו תיקון הצנזור, שזיהה נכונה למי הכוונה בביטוי "מלכות זדון". בחז"ל, מלכות זדון מציינת את האימפריה הרומית, התגלמות הרשע והשעבוד. חז"ל ראו במלכות רומי את המלכות הרביעית בסדר שעבוד מלכויות, המלכות שנמשכת עד ימינו. אם כן, הביטוי מתייחס לא לחוטאים אינדיווידואליים, וגם לא לאויבים לא-יהודים אישיים, אלא למלכות הרשע, לייצוג הרע בעולם, למוקד ההתנגדות למלכות ה'. זהו מושג זהה למושג עמלק, שאיננו מציין אויב פוליטי-לאומי של עם ישראל, אלא אויב ושונא של ה', אותו גורם שיש נגדו "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

אם כן, אין בברכה הזאת בקשה להציל אותנו מאויב שמצר לנו. המקום לבקש הצלה מצרה מסוימת הוא בברכת הגאולה, בששת הבקשות הראשונות. לעומת זאת בחלק זה של התפילה אנו מבקשים לא הצלה מבעיות הזמן, אישיות או לאומיות, אלא את קיום הבטחת תהליך הגאולה. הברכה עוסקת ברע, בפגיעה במלכות ה' בעולם. מיד אחרי שביקשנו ייסוד חברת הצדק תחת מלכות ה' (ברכת השיבה שופטינו), אנו פונים כלפי חוץ ומזהים את האויב של מלכות ה', מלכות הזדון.

עכשיו מובנת הלשון המיליטנטית של הברכה. הברכה אינה מתארת עשיית צדק או ענישה, נושא שכלול בלשון הרבה יותר נוחה בברכה הקודמת. הברכה הזאת מתארת ניצחון, ניצחון ה' על כוחות הרשע, המאיימים למחוק את שמו יתברך מן העולם. הניצחון במלחמה הזאת הוא אכן צורך בסיסי של האדם.

כדי להבין את הרעיון הזה, אנו חייבים לחזור ולהדגיש לעצמנו את העובדה שהיהדות מתייחסת לרע כמציאות מטפיזית אמיתית. הרע קיים, כעקרון מטפיזי ונוגד את רצון ה' ומלכותו. כמובן, אין לרע מציאות עצמאית מרצון ה', כי ה' אחד והכל ממנו - כפי שאמר ישעיהו הנביא, ה' "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". אך, בתוך עולם הבריאה, הרע איננו רק נובע ממידותיהם של בני אדם חלשים. יש גם ממד של הרע כעוצמה, כאנטיתזה לטוב האלוקי. חז"ל תפסו דמויות כמו נמרוד או עשו כתואמי אברהם ויעקב, כולם בעלי כוחות גדולים. בקבלה, כוח זה נקרא סמאל, סטרא אחרא, ולפעמים הוא עולה לדרגה דימונית ממשית. כל זה מתמצה בפסוק שציטטנו בנוגע לעמלק - "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". חז"ל מסבירים "שאין שמו מלא ואין כסאו מלא עד שימחה שמו של עמלק כולו".[2]

אחרי שבברכה הקודמת ביקשנו שה' ימלוך "עלינו אתה לבדך בחסד וברחמים", אנו מבינים שחברה יהודית המאופיינת בצדקה ומשפט בארץ ישראל אינה מספיקה. מלכות ה' אינה יכולה להתקיים כל עוד בעולם הרחב שולטים כוחות המוקדשים למחיקת שמו הקדוש. לכן, איבוד - איבוד טוטלי, מחיקת שם עמלק כולו - הוא צורך בסיסי של המתפלל על גאולת העולם. אנו בעיצומה של מלחמה, לאו דווקא מלחמה פוליטית ארצית (למרות שזה חלק חשוב מהצורה של מלחמה זו), אלא מלחמה קוסמית בין כוחות הטוב והרע. אין מגמתנו נקמה ולא ישועה אישית, אלא גאולה, גאולת העולם כולו וגאולת השכינה, פוליטית ורוחנית.

ד. המינים

זוהי, אם כן, המסגרת המקורית של הברכה. יש בעולם הרחב מציאות של רשע ומלכות הזדון, ואנו מתעוררים להתנגדות טוטלית לעצם קיומה. למסגרת הזאת הוסיפו חז"ל התייחסות למינים. אלו הם בלי ספק יהודים, כדוגמת כתות הנוצרים בארץ ישראל בשנים שלאחר החורבן. בצירופם לברכת מכניע זדים, חז"ל אומרים שאין אנו כבר דואגים לשלומם הרוחני אלא להשמדתם. הגענו למצב שאין אנו מתייחסים אליהם כחוטאים, שהכלל של "יתמו חטאים ולא חוטאים" חל עליהם, אלא כנציגי מלכות הזדון, כשליחי הרע. איך קורה המעבר הזה, מחוטאים לכוחות הרשע?

אין תשובה פשוטה לשאלה הזאת, אך נדמה לי שהיא נמצאת בהבנת הרקע של "מכניע זדים". ברמה האישית, חז"ל לא יתפללו לאובדן רשע. אין זה נובע רק מרחמנות או מאהבת ישראל, אלא מהבנת המטרה האמיתית של ההתנגדות. כפי שאמרה ברוריה לר' מאיר, אנו מתנגדים לרע, לחטא, ולא לרשעים ולחוטאים. יש אנשים מסוימים שמציקים לר' מאיר, אך שורש הבעיה הוא החטא, ממילא האויבים של היום יהפכו לידידים של מחר מכוח התשובה. מצד שני, קיימת "מלכות הזדון", ארגון שמאגד את הרשעים ומכוון אותם למטרה אידיאולוגית. במבט של "מלכות", היחידים מתבטלים. אנו חייבים להתנגד לכוחות הרשע ולהלחם בהם, ולא להסתתר מאחורי הרעיון המופשט של "הרע". היהדות לא מאפשרת פציפיזם בפני הרע. השלמה עם קיום הרע היא שיתוף פעולה ותמיכה בו, וזה עצמו מהווה פגיעה במלכות ה' וקידוש שמו בעולמו. לכן - וזאת הנקודה הקשה של ברכה זו - אי אפשר להצטרף להתנגדות לרע, למלכות זדון, ולא להיות מוכן ליישם את זה גם על אנשים ספציפיים. התפיסה של התנגדות לרע תוך כדי שמירה על יחס אוהב ואוהד כלפי כל יהודי היא נאיבית ואולי גם כוללת סתירה פנימית. מי שמראש יודע שהוא לעולם לא יגנה אף יהודי עוקר את עצם ההתנגדות שלו לרשעה עצמה. ובלי התנגדות טוטלית לרשעה עצמה, אין אנו חלק מיסוד מלכות ה'.

בשלב מסוים בהיסטוריה, חז"ל החליטו לצרף במפורש את המינים מבפנים לבקשת אובדן האויבים מבחוץ. זה יכול היה לקרות רק אם המינים הצטרפו, בצורה זו או אחרת, לכוחות הרשע, ללוחמים נגד מלכות ה'. אין זו החלטה קלה לחז"ל, ובפועל הם מתקשים למצוא אדם שידע לנסח את הברכה. הסיבה היא פשוטה - אין בקשה לאיבוד והשמדה באה בטבעיות למי שהורגל לבקש את נצחון הטוב. השמדה, מצד עצמה, אינה חלק טבעי של הטוב. אפילו שמואל הקטן, מחברה של הברכה, "שוכח" אותה לשנה אחרת ולוקח לו כמה שעות עד שהוא מצליח לאומרה. קשה להזדהות עם תוכן ברכה זו, כי הכלי - ההשמדה - נוגד את המטרה - הטוב. לא הורידו את שמואל הקטן מן העמוד, כי ידעו שאין הססנותו נובעת מהזדהות עם המינות, חלילה, אלא להיפך, היא נובעת מהזדהותו עם הטוב. ואף על פי כן, לבסוף הברכה נאמרה ונתקנה.

שמואל הקטן הוא בעל המימרא "בנפול אויבך אל תשמח" (אבות ד, כד). אין ספק שזוהי התכונה שהכשירה אותו לנסח את ברכת המינים. שמואל הקטן נדרש לתרגם את המלחמה ברע לפגיעה ביחידים, ולכן ורק הוא, שמחייב לא לראות בנפול הרשעים שמחה אישית, מסוגל לנסח את הברכה. רק אדם כמותו מובטח שלא יהפוך את המלחמה נגד הרע לנקמה אישית. אין הוא נלחם נגדם אישית, אלא רק בגלל הזדהותם עם עקרון הרע. אין ברירה - ההתנגדות לרע חייבה אותו גם להתנגד למצטרפים לדגל הרע. אך לשנה אחרת, הוא שכח את המלים. המלים, גם אם הן נחוצות, נשארות זרות ומנוכרות.

בקיצור, יש אכן סתירה בין העיקרון של ברוריה לבין העיקרון של התנגדות לרע. ברוריה מבקשת להפריד בין הרע לבין מפעיליו, אך ברכתנו מזכירה לנו שבפועל מלכות הרשעה מורכבת מרשעים הדוגלים בה, ואי אפשר להתנגד לרע בלי להיות מוכן ללחום בפועל נגד אותם אנשים. אנו חיים עם הסתירה הזאת ולא בנוחיות, כפי שגם שמואל הקטן, כותב הברכה שנוגדת את גישתה של ברוריה, התקשה עם נוסח ברכתו.

למי צריך לכוון באמירת הברכה? בקבלה קיימת נטייה לדלג לחלוטין על היחידים שבתוך הברכה. בשם האר"י ז"ל מובא שכוונת ה"מלשינים" היא "לקליפות, וכן ראויים לכוון" (יסוד ושורש העבודה, שער ה' פרק ב'). בחסידות יש כמה מאמרים שמקהים את החדות של הפגיעה האישית על ידי ההזדהות של המתפלל עם הזדים. כך מובא בשם ר' דוד מטאלנא: "מחצית העולם נגועים במינות ואפיקורסות. האם חושבים אתם שמחצית מן האנשים? לא! בכל אחד מחצית של עצמו" (קובץ נצח דוד). בכל מקרה אינני חושב שצריך לכוון ליהודי מסוים. אך המתפלל צריך להיות מוכן לעשות כן, שאם לא כן הוא עוקר משורשה את התנגדותו לרע ואת הזדהותו עם כוחות הטוב ועם מלכות ה'.[3] הברכה מתקיימת במתח שבין שני הקטבים האלו.

אנו ממשיכים לקוות ולהתפלל ליום שכל הרשעה כולה בעשן תכלה, ואז "ותמלוך, אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשיך ככתוב בדברי קדשך, ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון לדר ודר הללויה."

בשבוע הבא נפנה להשתקפות הראי של ברכתנו. מאובדן הרשעים נתקדם לשכר טוב של הצדיקים.



[1] למיטב הבנתי נוסח זה מתקרב בצורה המדויקת ביותר לנוסח אשכנז המקורי, מלבד המילה הראשונה: "ולמלשינים".

[2] ועיין רש"י שמות יז, טז.

[3] הריעב"ץ בפירוש הסידור כותב שהברכה מכוונת לעקירת יצה"ר של עבודה זרה, "וגם אם לא הגיע הזמן מכל וכל, שלא לסלק הבחירה, מכל מקום עלינו להשתוקק אל הזמן ההוא.