שיעור 17 - חג הסוכות וחג המצות

  • הרב אליהו שי

חג הסוכות וחג המצות

המקורות

בשיעור זה נמשיך ונעסוק במדרשי הפסח. לימודינו היום יהיה מתוך הספרא, בפרשת המועדים שבפרשת אמור.

"אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם:
בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'.
ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו". (ויקרא כ"ג ד-ו)

פסוקים אלו נדרשים בספרא:[1]

"'ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות' -
יום זה טעון מצה, ואין חג הסוכות טעון מצה.
והלא דין הוא: ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה,
זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה?
תלמוד לומר: 'זה', חג המצות זה טעון מצה, ואין חג הסוכות טעון מצה". (ספרא אמור פרק י"א, הלכה א')

הקל והחמור

בדרשה זו עולה הוא אמינא מוזרה למדי: שנצריך אכילת מצה לא רק בחג המצות, אלא גם בחג הסוכות! הדרשן מבסס הוא אמינא זו על קל וחומר: אם מתחייבים באכילת מצה בחג המצות, למרות שאין בו חובת ישיבה בסוכה, בודאי שנתחייב באכילת מצה בחג הסוכות, בו קיימת גם חובת ישיבה בסוכה.

למסקנה, אפשרות זו נדחית על סמך דיוק בלשון הפסוק: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה' שבעת ימים". על פי פשט הפסוק, "הזה" מתייחס לחודש השביעי. אך הדרשן קורא אותו כמוסב על ה"יום", ומדייק לפי זה, שדווקא היום הזה (= חמישה עשר בניסן) טעון מצה ולא יום אחר.

במבט ראשון, ההוא אמינא של דרשה זו נראית תמוהה מאד. מה פשרו של הרעיון שנצריך אכילת מצה גם בסוכות?! יתר על כן, גם הקל וחומר המוצע לביסוסה של ההוא אמינא אינו מובן: חג הסוכות מוצג כחמור יותר מחג הפסח, מכיוון שבניגוד לפסח, יש בו חובת ישיבה בסוכה. אולם, מה חומרה יש בכך?! העובדה שבחג הסוכות יושבים בסוכה נובעת מעצם הגדרתו כחג הסוכות, ואינה תוספת של חומרה ביחס לחגים האחרים!

כדי להבין את פשרה של דרשה זו, עלינו לעמוד על עיקרון מדרשי בסיסי. קל וחומר בנוי משני גורמים שהדרשן יוצר ביניהם זיקה, על ידי שהוא מצביע על יחסי קולא וחומרא ביניהם. אולם כדי שתתאפשר יצירתו של קל וחומר, על שני הגורמים להיות על ציר משותף כלשהו, שעל גביו ניתן לבנות את הקל וחומר. ללא ציר שכזה אין שום משמעות לקל וחמור, שהרי אין כל קשר בין הגורמים! כלומר, הקל וחומר מניח שישנה זיקה בסיסית כלשהי בין שני הגורמים, שרק מתוך זיקה זו ניתן להצביע גם על הבדלים.

על כן, כשלב ראשון בהבנת הקל וחומר בדרשתנו, עלינו לנסות לחשוף את הזיקה הבסיסית שישנה בין חג הסוכות לחג הפסח.

לפני שנעשה זאת, נשים לב לנקודה מעניינת: לדרשה זו ישנה דרשה מקבילה גם על הפסוקים הבאים, העוסקים בחג הסוכות:

"'וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל לאמור: בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות, שבעת ימים לה''. (ויקרא כ"ג, לג-לד)

ובספרא על אתר:

"'הזה חג הסוכות' - זה טעון סוכה, ואין חג המצות טעון סוכה.
והלא דין הוא: ומה זה שאינו טעון מצה טעון סוכה,
חג המצות שהוא טעון מצה, אינו דין שיטעון סוכה?
תלמוד לומר: 'הזה חג הסוכות' - זה חג הסוכות טעון סוכה, ואין חג המצות טעון סוכה". (ספרא אמור פרשתא י"ב, הלכה ב')

דרשה זו זהה לדרשתנו, אלא שכיוונה מהופך: היא מעלה את האפשרות שחג המצות יהיה טעון ישיבה בסוכה, על בסיס קל וחומר מחג הסוכות. כעת חג הסוכות דווקא קל יותר, שהרי אין בו מצה, לעומת חג המצות החמור בו יש מצה. אנו נפגשים כאן שוב עם תופעה מדרשית עליה עמדנו בעבר - דרשות רבות במדרשי ההלכה הקשורות לשני פסוקים יופיעו על שני הפסוקים, תוך כדי התאמתן להקשר בו הן נמצאות.

זיקה הדוקה

נחזור לענייננו. בדיקה מגלה שבין חג הסוכות לחג המצות מתקיימת זיקה הדוקה, וקשרים רבים מאד. קשרים אלו מתחילים עוד במקרא עצמו, ומתרחבים ומתבססים אצל חז"ל. נעמוד על חלק מהם:

1. שני החגים מתחילים בט"ו בחודש:

חג הסוכות: "בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות" (ויקרא כ"ג, לד).

חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה'" (ויקרא כ"ג, ו).

2. שניהם נמשכים שבעה ימים:

חג הסוכות: "...חג הסוכות שבעת ימים לה'" (שם).

חג המצות: "...שבעת ימים מצות תאכלו... והקרבתם אשה לה' שבעת ימים..." (שם, ו-ח).

3. זמנם של שני החגים הוא בנקודות הצומת של העונה החקלאית: חג הפסח פותח את עונת הקציר, ואילו חג האסיף חותם את תקופת האסיף: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגורנך ומיקבך" (דברים ט"ז, יג). יתר על כן, ניתן למצוא אצל חז"ל הדים לכך שהעונות החקלאיות נפתחות ומסתיימות בדיוק בט"ו של החודש!

"חצי תשרי, מרחשוון וחצי כסלו - זרע;
חצי כסלו, טבת וחצי שבט - חורף;
חצי שבט, אדר וחצי ניסן - קור;
חצי ניסן, אייר וחצי סיוון - קציר;
חצי סיוון, תמוז וחצי אב - קיץ;
חצי אב, אלול וחצי תשרי - חום". (תוספתא תעניות פ"א)

4. שניהם רגלים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'..." (שמות לד, כג).

5. שני המועדים הללו יוצרים מסגרת למועדי השנה: חג המצות פותח את מועדי ה', הוא החג הראשון של השנה. ואילו חג הסוכות הוא "חג ה'", והוא מסיים את מועדי השנה. שניהם חלים, כאמור, בחמישה עשר בחודש, וביניהם מקופלים כל מועדי השנה[2].

6. שניהם זכר ליציאת מצרים:

חג הסוכות: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים..." (ויקרא כ"ג, מג).

חג המצות: "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם" (שמות י"ב, יז).

7. בתנ"ך מתוארות שתי חגיגות גדולות שנעשו של חג הסוכות וחג הפסח: שלמה חגג את חג הסוכות ברוב עם בסיומה של חנוכת המקדש, וחזקיהו עשה פסח לה', כמסופר בדברי הימים. בדיקה של שתי החגיגות הללו מגלה דמיון גדול ביניהן:

חנוכת מקדש שלמה

פסח חזקיהו 

"אז יקהיל שלמה את זקני ישראל ואת כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל ירושלים..." (דהי"ב ה', ב)

"וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה, וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלים לעשות פסח לה' א-לוהי ישראל" (דהי"ב ל', א) 

"ויקהלו אל המלך כל איש ישראל בחג הוא החודש השביעי. ויבואו כל זקני ישראל וישאו הלויים את הארון" (שם ג-ד)

"ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה' א-לוהי ישראל בירושלים כי לא לרוב עשו ככתוב" (שם ה') "ויאספו לירושלים עם רב לעשות את חג המצות בחודש השני קהל לרוב מאד" (שם יג) 

תפילת שלמה: "ואם ינגף עמך ישראל לפני אויב כי יחטאו לך ושבו והודו את שמך, והתפללו והתחננו לפניך בבית הזה. ואתה תשמע מן השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל והשבותם אל האדמה אשר נתת להם ולאבותיהם" (שם ו', כד-כה)

"וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו בכל ישראל ויהודה וכמצוות המלך לאמור: בני ישראל שובו אל ה' א-לוהי אברהם יצחק וישראל, וישוב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור... תנו יד לה' ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם ועבדו את ה' א-לוהיכם וישוב מכם חרון אפו. כי בשובכם על ה' אחיכם ובניכם לרחמים לפני שוביהם ולשוב לארץ הזאת כי חנון ורחום ה' א-לוהיכם ולא יסיר פנים מכם אם תשובו אליו" (שם ו-ט) 

"והיה בצאת הכהנים מן הקודש, כי כל הכהנים הנמצאים התקדשו אין לשמור למחלקות" (שם ה', יא)

"וישחטו הפסח בארבעה עשר לחודש השני והכהנים והלויים נכלמו ויתקדשו ויביאו עולות בית ה'" (שם ט"ו)

"והשרים הרימו לקהל פרים אלף וצאן עשרת אלפים, ויתקדשו כהנים לרוב" (שם כד)  

"והלויים המשוררים לכולם לאסף להימן... מלובשים בוץ במצלתיים ובנבלים וכנורות עומדים מזרח למזבח, ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצררים בחצוצרות. ויהי כאחד למחצררים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' וכהרים קול בחצוצרות ובמצילתיים ובכלי השיר והלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (שם פס' יב-יג)

"ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלים את חג המצות שבעת ימים בשמחה גדולה ומהללים לה' יום ביום הלויים והכהנים בכלי עוז לה'" (שם כ"א). "וישמחו כל קהל יהודה והכהנים והלויים וכל הקהל הבאים מישראל והגרים הבאים מארץ ישראל והיושבים ביהודה. ותהי שמחה גדולה בירושלים, כי מימי שלמה בן דוד מלך ישראל לא כזאת בירושלים" (שם כה-כו)  

"ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' א-לוהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" (מלכים א' ח', ס"ה)

"ויוועצו כל הקהל לעשות שבעת ימים אחרים ויעשו שבעת ימים שמחה" (שם כ"ג) 

"והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא ימנו מרוב" (שם ח', ה)

"והמלך וכל העם זובחים זבח לפני ה'. ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושניים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית הא-לוהים המלך וכל העם" (דהי"ב ז', ד-ה)

"כי חזקיהו מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים ושבעת אלפים צאן והשרים הרימו לקהל פרים אלף וצאן עשרת אלפים..." (שם כד-כה)  

"ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל, וכל קהל ישראל עומד" (שם ו', ג')

"ויקומו הכהנים הלויים ויברכו את העם..." (שם כז) 

"וירא ה' אל שלמה בלילה ויאמר לו שמעתי את תפילתך ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח" (שם ז', י"ב)

"ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפילתם למעון קדשו לשמים" (שם כז) 

תפילת שלמה: "ואתה תשמע השמים מכון שבתך..." (מלכים א' ח', ל"ט)

"ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפילתם למעון קדשו לשמים" (שם כז)

ההקבלות, אם כן, רבות, ושמא יש בהן כדי להצביע על הזיקה הקיימת שבין פסח לסוכות.

8. חגיגה גדולה, דומה, של הפסח נעשה גם על ידי יאשיהו: "ויעש יאשיהו בירושלים פסח לה'..." (דהי"ב ל"ה, א).

במקביל, נחמיה ושבי ציון חוגגים ברוב עם את חג הסוכות: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות, וישבו בסוכות..." (נחמיה ח', יז).

ומעניין, שבשתי החגיגות נאמרת הערה דומה: בפסח יאשיהו: "ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו..." (שם פס' יח)

ובסוכות נחמיה: "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד" (שם). ושמא אף הערה זו מצביעה על הזיקה שבין שני החגים.

הרעיון

עד כה הצבענו על דמיון רב וקשרים הדוקים שבין חג הסוכות לחג המצות כבר במקרא עצמו. אם נקבל את ההנחה שקשרים אלו עומדים בתשתיתה של דרשתנו, הרי שהם מאפשרים לראות את שני החגים כמונחים על ציר עקרוני משותף; ציר זה מאפשר לדרשן לבנות על גביו את הקל וחומר הנזכר.

נוכל לחזק את הצעתנו - שהקל וחומר של הדרשן מבוסס על הזיקה שהוא רואה בין חג הסוכות לחג המצות - כאשר נצביע על מקומות נוספים אצל חז"ל, בהם באה לידי ביטוי זיקה זו. במקומות אלו חז"ל לומדים פרטי הלכות שונים מחג אחד על השני, ואף כמה רעיונות אגדיים. נביא כמה דוגמאות מייצגות:

"מי שלא חג (=שלא הביא שלמי חגיגתו) ביום טוב הראשון של חג,
חוגג והולך את כל הרגל, ויום טוב האחרון.
ר"י בשם ר' ישמעאל: נאמר חמישה עשר בפסח, ונאמר "חמישה עשר" בחג.
מה ט"ו שנאמר בפסח - יום טוב האחרון תשלומין לראשון,
אף חמישה עשר שנאמר בחג - יום טוב האחרון תשלומין לראשון". (ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ו)

"ר' אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד.
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוצדק: נאמר כאן "חמישה עשר" ונאמר חמישה עשר בחג המצות. מה להלן לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות". (סוכה כז ע"א)

"ולקחתם לכם ביום הראשון: אמר ר' אבא בר כהנא: משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה: במצרים כתיב: "ולקחתם אגודת אזוב" (שמות י"ב, כב), דכמה הוית טימיא (שוויו) דידיה?
בד' מוני (מטבע קטן) - והוא גרם לישראל לירש ביזת הים, ביזת סיחון ועוג, ביזת ל"א מלכים; לולב שעומד על האדם בכמה דמים, וכמה מצוות יש בו - על אחת כמה וכמה!
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "ולקחתם לכם ביום הראשון". (ויקרא רבה פרשה ל, א)

במקורות אלו, על סמך גזירות שוות בין חג המצות לחג הסוכות ("חמישה עשר", "ולקחתם") לומדים הדרשנים הן הלכות והן רעיונות לגבי כל אחד מן החגים. במקורות הללו (ובעוד רבים שלא הבאתי כאן[3]) משתקפת התפיסה הרואה זיקה שבין שני החגים[4]. זיקה זו היא המאפשרת להפיק ממנה גם מסקנות הלכתיות ורעיוניות.

לסיכום, לא הצלחנו לבאר את מלוא משמעותה של הדרשה: הקל וחומר - פשרו ומטרתו, נותרו עלומים מאיתנו. יחד עם זאת, הצבנו את התשתית לפתרון שאלות אלה, על ידי העמידה על הרקע לקל וחומר - הדמיון הבסיסי שבין חג הסוכות לחג המצות.

לשאלות, תגובות והארות: [email protected]


[1] הספרא (או "תורת כהנים" בשמו בארץ ישראל), הוא מדרש הלכה לספר ויקרא, מבית מדרשו של ר' עקיבא.

[2] ראה ר"מ ברויאר, פרקי מועדות עמ' 497-502.

[3] שהרי לא עת היאסף היא; המעוניין במקורות נוספים יעיין ב'תורה שלמה' של רמ"מ כשר לפרשת אמור.

[4] כל זאת אם נקבל את ההנחה (שעמדנו עליה מספר פעמים בעבר) שפעמים רבות גזירה שווה איננה דיוק מילולי פורמלי בלבד, אלא טומנת בחובה השוואה עקרונית שהדרשן רואה בין שני עניינים.