שיעור 17 - מלכות אחז בירושלים

  • הרב יצחק לוי

מלכות אחז בירושלים

עד כה עסקנו בהרחבה במלכותם של דוד ושלמה, אשר הניחו את התשתית למלכות ישראל בירושלים. לא נוכל לדון במסגרת זו בכל אחד ואחד מן המלכים שמלכו בירושלים מימי שלמה ועד חורבן הבית הראשון. ברצוננו לעבור עתה לתקופת חזקיהו, תקופה מרכזית בתולדות ממלכת יהודה בכלל ובתולדות ירושלים בפרט. ברם, על מנת להבין היטב את משמעותם של ימי חזקיהו נקדים לכך את השיעור הזה, שיעסוק במלכותו של אביו אחז. המקורות העיקריים העומדים לרשותנו הם ספר מלכים, ספר דברי הימים וספר ישעיהו, שבו מובאות נבואות מפורשות של הנביא לאחז.

א. המצב הצבאי והמדיני

בימי אחז מצויה ממלכת יהודה באחת מתקופותיה הקשות - מוקפת מכל עבריה. מצפון צרות עליה ממלכות ארם וישראל:

אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם (מל"ב ט"ז, ה).

בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ... וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה. וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתָם. וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן (דה"ב כ"ח, ב-ח).[1]

מגמתם של רצין ופקח היא להמליך ביהודה במקום אחז את בן טבאל (ישעיה ז', ו) כחלק מברית נגד אשור, כלומר: יש ביהודה כוחות הנכונים למרוד באשור - המעצמה העולמית באותה תקופה. במקביל מותקפת הממלכה גם מדרום:

בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (מל"ב ט"ז, ו).

ואף הגבול ממערב אינו שקט:

וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת הַגְּדֵרוֹת וְאֶת שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (דה"ב כ"ח, יח).

כך הוקפה ממלכת יהודה אויבים סביב סביב: מן הצפון - ארם וישראל, מן הדרום - אדום, וממערב - פלשת.

כִּי הִכְנִיעַ ה' אֶת יְהוּדָה בַּעֲבוּר אָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי הִפְרִיעַ בִּיהוּדָה וּמָעוֹל מַעַל בַּה' (שם, יט).

ב. עמדת הנביא ישעיהו

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ: צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ. יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר: נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל. כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי א-להים: לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה. כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם. וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ (ישעיהו ז', א-ט).

הנביא מבשר לאחז כי קרובה מאוד מפלת ארם ואפרים לפני מלך אשור (הולדת עמנואל, שם, טו), וכי חורבן דמשק ושומרון, בירות ארם וישראל, קרוב (שם ח', א ואילך). עמדתו הרוחנית-המדינית של הנביא ברורה - "השמר והשקט": אין זה נכון להתיירא ולהיכנע לפני אויב זה, שקצו קרב ובא.

אלא שאחז כלל אינו מעוניין לשמוע את דברי הנביא:

וַיּוֹסֶף ה' דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר: שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ, הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה.
וַיֹּאמֶר אָחָז: לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה' (שם, י-יב).

ומבאר רש"י על אתר:

לא אנסה - אין רצוני שיתקדש שמו על ידי.

יש נביא בישראל, ודבר ה' בפיו, אך המלך אינו מעוניין לדעתו ולנהוג על פיו![2] במקום לפנות לנביא ולתקן את מעשיו ואת מעשי הממלכה כולה, מבקש אחז את ישועתו אצל מלך אשור:

וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי! עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי. וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד.[3] וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה וְאֶת רְצִין הֵמִית (מל"ב ט"ז, ז-ט).

בעקבות הברית עם אשור ניבא ישעיהו על המלך ועל יהודה נבואה קשה ביותר:

יָבִיא ה' עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר... וְלָכֵן הִנֵּה אֲ-דֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵ-ל (ישעיהו ז', יז; ח', ז-ח).

נבואה זו התקיימה כמעט במלואה בדורו של חזקיהו:[4] למעט ירושלים, כבש מלך אשור את נחלת יהודה כולה. "ונותרה בת ציון כסֻכָּה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה" (שם א', ח).

בפני אחז עמדו שלוש אפשרויות:

- מרידה באשור. זהו בעצם הקו שביקשו פקח ורצין להשליט ביהודה על ידי המלכת בן טבאל.

- עמידה מנגד תוך חיזוק הממלכה מבפנים, כדרך שמציע ישעיהו, האומר כי ארם וישראל - האויב הנראה כעת בפאתי ירושלים - אינם מסוכנים ועומדים ליפול.

- כניעה לאשור. באפשרות זו בוחר אחז, והוא עושה זאת תוך השתעבדות מוחלטת, צבאית ורוחנית כאחת, לאשור.

מדוע פונה אחז (בנו של יותם הצדיק) עורף לדבר ה' בפי נביאו ובוחר לשעבד את עצמו ואת ממלכתו למעצמה העולמית אשור, ואף לתת למלכה את אוצרות הכסף והזהב שבבית ה'?!

בבואנו לנסות להשיב על שאלה זו עלינו להביא בחשבון שני גורמים: ראשית, כבר עמדנו על המציאות הצבאית-המדינית הקשה שבה היה נתון אחז; שנית, יש לזכור כי בימי סבו של אחז, המלך עוזיהו, החל סילוק שכינה מן המקדש (ישעיהו ו'). אפשר שצירוף שני הדברים הביא את אחז לייאוש מוחלט מהתערבות א-לוהית, ושמא אף לתחושה כי עזב ה' את הארץ, ופתרון הביניים הפרגמטי שבחר לו היה שעבוד מוחלט שלו ושל ממלכתו למעצמת-העל אשור.

ואכן, אשור משחררת את אחז מעוּלם של פקח ורצין.

ג. המצב הרוחני והדתי

כבר רמזנו כי המציאות הרוחנית היא הרקע והסיבה למציאות המדינית הקשה כל כך שפקדה את יהודה באותה עת. מאידך גיסא, תגובתו של אחז למציאות קשה זו - השעבוד המוחלט לאשור - אף היא אינה מצטמצמת להיבט הצבאי-המדיני ומתבטאת גם בסגירת בית ה' וקיצוץ כליו ובפולחן לאלוהי דמשק בתוך המקדש עצמו (ראה להלן).

להלן נפרט חלק מן המציאות הרוחנית הקשה ביותר ששררה בירושלים בימי אחז.

1. עבודת המולך[5]

אחז הוא המלך הראשון ביהודה העובד למולך (בעקבותיו באו מנשה ויהויקים):[6]

...וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מל"ב ט"ז, ב-ג).

...וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דה"ב כ"ח, ג).

שתי הלשונות - העברת הבן באש והבערת הבנים (= שרֵפתם) באש - מכוונות לדבר אחד: עבודת המולך בגיא בן הינום. אפשר שאותו בן שהעביר אחז למולך על פי ספר מלכים הוא חזקיהו, כעדות הגמרא:

אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן [רש"י: לשורפו באש], אלא שסכתו אמו סלמנדרא [רש"י: חיה קטנה שיוצאה מתנור שהאש בוערת בו שבע שנים, והסך מדמה אין האור שולט בו] (סנהדרין סג ע"ב).

ואין צורך להסביר את המשמעות הרוחנית הקשה של הדוגמה האישית שנתן המלך לנתיניו בנסותו לשרוף את בנו באש.

2. זביחה והקטרה בכל מקום - לעבודה זרה

וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן (מל"ב ט"ז, ד).

מכאן ניתן היה אולי להבין שמדובר בחטא הבמות, שרווח ביהודה כמעט כל ימי הבית הראשון, ומהותו: הקרבה לקב"ה על הגבעות ותחת כל עץ רענן, בדומה לעבודת אלילים. ברם, הכתוב בדברי הימים אינו מותיר מקום לספק:

וּבְכָל עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּכְעֵס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָיו (דה"ב כ"ח, כה).

3. חיתום התורה

בנבואה מימי אחז אומר הנביא ישעיהו:

צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיהו ח', טז).

ופירשו חז"ל:

אחז בטל את העבודה וחתם את התורה (סנהדרין קג ע"ב).

אחז, המסרב לשמוע בקול הנביא, גם חותם את התורה ומונע את לימודה; כשם שמסרב הוא לשמוע בקול ה', כך גם מונע הוא את לימוד דברו.

4. ביטול העבודה במקדש

חלקו הראשון של מאמר חז"ל שהובא לעיל - "אחז בטל את העבודה" - מתואר בכתובים בהרחבה:

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ אָחָז לִקְרַאת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר דּוּמֶּשֶׂק וַיַּרְא אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּדַמָּשֶׂק וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶל אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת דְּמוּת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת תַּבְנִיתוֹ לְכָל מַעֲשֵׂהוּ. וַיִּבֶן אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמֶּשֶׂק כֵּן עָשָׂה אוּרִיָּה הַכֹּהֵן עַד בּוֹא הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמָּשֶׂק. וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ מִדַּמֶּשֶׂק וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקְרַב הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעַל עָלָיו. וַיַּקְטֵר אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת מִנְחָתוֹ וַיַּסֵּךְ אֶת נִסְכּוֹ וַיִּזְרֹק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְאֵת הַמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וַיַּקְרֵב מֵאֵת פְּנֵי הַבַּיִת מִבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וּמִבֵּין בֵּית ה' וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה. וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן לֵאמֹר עַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל הַקְטֵר אֶת עֹלַת הַבֹּקֶר וְאֶת מִנְחַת הָעֶרֶב וְאֶת עֹלַת הַמֶּלֶךְ וְאֶת מִנְחָתוֹ וְאֵת עֹלַת כָּל עַם הָאָרֶץ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם וְכָל דַּם עֹלָה וְכָל דַּם זֶבַח עָלָיו תִּזְרֹק וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת יִהְיֶה לִּי לְבַקֵּר. וַיַּעַשׂ אוּרִיָּה הַכֹּהֵן כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ אָחָז (מל"ב ט"ז, י-טז).

וַיָּבֹא עָלָיו תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּצַר לוֹ וְלֹא חֲזָקוֹ. כִּי חָלַק אָחָז אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיִּתֵּן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא לְעֶזְרָה לוֹ. וּבְעֵת הָצֵר לוֹ וַיּוֹסֶף לִמְעוֹל בַּה' הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז. וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ וַיֹּאמֶר כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי וְהֵם הָיוּ לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל (דה"ב כ"ח, כ-כג). [7]

זהו ביטוי רוחני-דתי נוסף לשעבוד המוחלט לשלטון האשורי: החלפת עבודת ה' בפולחן אלוהי דמשק במקדש עצמו, תוך דחיית עבודת ה' ודחיקתה לקרן זווית. אחז, שהתייאש מלשאול בדבר ה' ומלשמוע בקולו, מחליף את עבודתו בעבודת אלוהי ארם במחשבה "להם אזבח ויעזרוני". הוא שולח לאוריה הכוהן את דמות המזבח שבדמשק ותבניתו, ובשובו לירושלים זובח עליו בעצמו, תוך הזזת מזבח הנחושת של שלמה הצדה. לראשונה מעמיד מלך יהודה במקדש עצמו 'תחליף' - עבודה זרה - ולמעשה 'סוגר' בפועל את המקדש:

וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱ-לֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱ-לֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם (שם, כד).

קיצוץ הכלים וסגירת בית ה' משמעם ביטול העבודה וביטול כל קרבה למקום השראת שכינה בעולם. והא ראיה: לאחר מות אחז נזקק חזקיהו לחנוך את המקדש מחדש (דה"ב כ"ט).[8]

בספר מלכים מתוארים פרטים נוספים ממעשי אחז במקדש:

וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים. וְאֶת מוּסַךְ הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת וְאֶת מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה הֵסֵב בֵּית ה' מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר (מל"ב ט"ז, יז-יח).

המכונות שמתחת לכיורים והבקר שמתחת לים מסמלים את התפשטות השראת השכינה מן המקדש אל החצר;[9] קיצוץ המסגרות והמכונות, הסרת הבקר מהים והורדת הים והכיור אל מרצפת אבנים, משמעם, אם כן, צמצום בהופעת שכינה.

לסיכום, הנהגתו של אחז משקפת ייאוש מנוכחות הקב"ה, שבעטיו הוא פונה עורף לדברי הנביא, סוגר את המקדש, מבטל את העבודה, פועל לצמצום השראת שכינה, חותם את התורה, שורף את בניו למולך ועובד עבודה זרה במקדש עצמו. היה זה המלך הראשון ביהודה שהעז לנהוג כך כלפי ה' בכלל, ובמקדש בפרט.

ד. סופו של אחז

בספר מלכים נאמר:

וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד (מל"ב ט"ז, כ).

ברם, בספר דברי הימים מדגיש הכתוב כי אחז לא זכה להיקבר בקבורת מלכי בית דוד אלא נקבר בחלקה נפרדת:

וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם אֲבֹתָיו וַיִקְבְּרֻהוּ בָעִיר בִּירוּשָׁלִַם כִּי לֹא הֱבִיאֻהוּ לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (דה"ב כ"ח, כז).

בכך מבטא הכתוב את הסתייגותו ממלכות אחז וממעשיו.

חז"ל אומרים כי חזקיהו "גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו" (פסחים פ"ד מ"ט), ופירש רש"י: "גירר עצמות אביו - משום כפרה, ולא קברו בכבוד בדרגש ומטה נאה, ומפני קידוש השם, שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים" (רש"י פסחים נו ע"א).

ה. אחז כניגוד לחזקיהו

מלבד העובדה שהתקופה שקדמה לימי חזקיהו היא רקע חיוני להבנתם, מראה הניתוח של ימי אחז כי הנהגתו היא היפוך גמור להנהגת חזקיהו בכל המובנים: בַּיחס לאשור ובהתנהגות המדינית, בַּיחס לקב"ה ולנביא ובַיחס למקדש. אמנם הנביא מבקר באופן קשה ביותר גם חלק ממהלכיו של חזקיהו (הברית עם מצרים, אירוח המשלחת הבבלית, המציאות הרוחנית בירושלים ועוד), אך חזקיהו - בניגוד מוחלט לאביו - מתייחס לדבר ה' ושומע לו.

ואכן, בבשורה על ימי חזקיהו מתאר הנביא ישעיהו את הימים הללו כימים של אור גדול שיבואו לאחר החשכה של ימי אחז, ובהם יתוקנו מעשיו הרעים של אחז, ובראש ובראשונה - תיקון רוחני פנימי של הממלכה וסעידתה במשפט ובצדקה:

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם... כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם. לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָ-אוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת (ישעיהו ט', א-ו).[10]

* * *

בשיעור הבא נסקור בע"ה את המסגרת הכרונולוגית של ימי חזקיהו.



[1] בהמשך (שם, ט-טו) מושבת השביה בכבוד ליהודה בהוראת הנביא עודד. מכל מקום, תיאור ההרג והשבי הגדולים ממחיש היטב את המשמעות הרוחנית והמעשית של הפירוד בין יהודה וישראל, המגיע עד כדי ברית בין ממלכת ישראל ובין ממלכה זרה (ארם) כנגד ממלכת יהודה.

[2] בכל זאת מייחסים חז"ל לאחז לפחות בושה מפני ישעיהו: "ומפני מה לא מנו את אחז [בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, י"ל]?... רב יוסף אמר: מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו, שנאמר 'ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסלת שדה כובס'. מאי 'כובס'? איכא דאמרי: דכבשינהו לאפיה וחלף, ואיכא דאמרי: אוכלא דקצרי סחף ארישיה וחלף [יש אומרים: שכבש את פניו והיה מתבייש מפני ישעיה, ויש אומרים: שחבש על ראשו כלי של כובסים כדי שלא יכירו ישעיה, שהיה מתבייש ממנו. י"ל]".

[3] זוהי דוגמה אחת מני רבות לשימוש של המלך באוצרות בית ה' כאילו ברשותו הם. הדבר ממחיש בבירור את הטשטוש הגדול בין מלכות בשר ודם לבין מלכותו של הקב"ה, וכבר עמדנו על כך בשיעור 14 לשנה זו.

[4] בשיעורינו על ימי חזקיהו ניגע בע"ה בשאלה מדוע באה הפורענות על חטאו של אחז בימי חזקיהו.

[5] על מהותה של עבודת המולך הרחבנו בשנת תשס"ה (שיעור 13), ועל כן לא נפרט על כך כאן.

[6] בפירושיהם על ויקרא י"ח, כא דנים ראב"ע ורמב"ן בזיהוי מקורה של עבודת המולך. ראב"ע מעלה את האפשרות שזהו "מֹלך שִקוץ בני עמון" (מל"א י"א, ז). רמב"ן מציע כי אדרמלך וענמלך אלוהי ספרוויים (מל"ב י"ז, לא) הם הם המולך. לפי הצעתו של הרמב"ן, יש מקום להעלות את ההשערה שעבודת המלך הופיעה לראשונה ביהודה דווקא בתקופה זו - עידנה של המעצמה האשורית - בעקבות כיבוש ספרוויים על ידי מעצמה זו (שם).

[7] שימו לב להבדל בין הספרים בשאלה מדוע זובח אחז דווקא לאלוהי דמשק: מן הכתוב במלכים נראה שזהו חלק מן ההכרה בשלטונו המוחלט של מלך אשור שהושיעו; בדברי הימים, לעומת זאת, מבטא הדבר הכרה בעליונותם של אלוהי ארם, העם שהכהו.

[8] וכך מתאר שם חזקיהו את ביטול עבודת המקדש בימי אביו: "כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן ה' וַיִּתְּנוּ עֹרֶף. גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דה"ב כ"ט, ו-ז).

[9] לא נוכל להסביר כאן את הסוגיה הרחבה הזו, הכרוכה בניתוח מקיף של מבנה המקדש ומערכות הכלים בו. נסתפק בהפניה לדבריה של ד"ר רבקה רביב, שעסקה בנושא במאמרה "מעשה מרכבה בחצר מקדש שלמה", שמעתין 160-159, עמ' 83-73.

[10] בשיעורים על הערכת דמותו של חזקיהו ננסה בע"ה לבחון מה מנבואה זו התגשם ומדוע לא נתקיימה הנבואה במלואה.