שיעור 17 / פת הבאה בכיסנין

  • הרב חיים נבון

א. פת הבאה בכיסנין וברכתה

הגמרא (ברכות מב ע"א) מביאה ברייתא הקובעת: "פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא". אך רב יהודה פסק שם שאין הלכה כברייתא זו. אם כך, מה מברכים על פת הבאה בכיסנין? הרי"ף (ברכות ל ע"א) כתב: לפניה מברך מזונות ולאחריה אינו מברך כלום. תלמידי רבנו יונה (שם) כתבו שיש אומרים שאחריה מברך בורא נפשות. הרמב"ם (הלכות ברכות ג', ט-יא), הרשב"א (ברכות מב ע"א) והרא"ש (ברכות פ"ו סימן ל) כתבו שמברך אחריה ברכה מעין שלוש. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ו), שעל פת הבאה בכיסנין מברכים מזונות וברכה מעין שלוש.[1]

מן המקורות עולה ש"פת הבאה בכיסנין" היא למעשה פת, אלא שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה עליה, ולפיכך ברכתה מזונות. הראשונים הציעו שלוש הגדרות עיקריות ל"פת הבאה בכיסנין": 1. רבנו חננאל פירש שהיינו פת העשויה ככיסים, שבהם ממולאים דבש, שקדים וכו' (שנאפו יחדיו).[2] 2. הערוך (ערך כסן) כתב בשם רב האי שהיינו כעכים יבשים שכוססים אותם (כעין קרקרים או בייגלה קשה וכו'). 3. הרמב"ם (הלכות ברכות ג', ט) כתב שהיינו עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או בתבלין ונאפתה. להלכה כתב הבית יוסף (או"ח קס"ח) שכיוון שספק דרבנן הוא, מחשיבים את כל שלושת המקרים כפת הבאה בכיסנין. וכן פסק בשולחן ערוך (שם, ז).

הב"ח הקשה: איך אפשר ליישם כאן את הכלל "ספיקא דרבנן לקולא"? הרי בכל מקרה אם בירך ברכה שגויה עבר על איסור "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשוא", ואיזו קולא יש כאן?! הט"ז (שם ס"ק ו) השיב שאם מברך בורא מיני מזונות ודאי יצא ידי חובה, אפילו אם מדובר בלחם גמור, שהרי גם הוא בכלל "מזונות". ובמקום שיש ספק מהי הברכה המתאימה, הקלו שאין צורך בברכת המוציא ובברכת המזון, אלא די בברכת מזונות ובברכה מעין שלוש.[3] ויש אחרונים שטענו שאולי הראשונים לא נחלקו כלל, וכולם מודים זה לזה, שבכל האופנים הללו נחשבת הפת כבאה בכיסנין (עיין: ערוך השולחן או"ח קס"ח, כג; ביאור הלכה קס"ח ד"ה והלכה). והלבוש נימק זאת כך:

"אין מברכין המוציא ושלש ברכות דאורייתא... אלא על פת שתחלתו עיסה והוא הנקרא לחם בפי רוב בני אדם... דלא קבעו חכמים המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך רוב בני אדם לקבוע עליו סעודתו"     (לבוש או"ח קס"ח, ו).

מדבריו עולה שהקריטריון המרכזי להגדרת פת הבאה בכיסנין הוא אחד: פת שאנשים אינם נוהגים לקבוע עליה את סעודתם. ההגדרות שהביאו הראשונים הן רק דוגמאות לעיקרון יסודי זה.

הבית יוסף (או"ח קס"ח) התייחס למקרה שמזכיר הרמב"ם - עיסה שנילושה בדבש וכו' - וכתב שאפילו אם נילושה במים והוסיפו רק מעט דבש או תבלין וכו', נחשבת פת הבאה בכיסנין, ובלבד שטעמם ניכר בעיסה. וכן כתב בשולחן ערוך: "...והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה" (שם, ז). אך הרמ"א (שם) כתב שנוהגים שגם פת שנילושה בדבש וכו' נחשבת פת גמורה, אלא אם כן יש בה כמות כה גדולה של דבש או תבלין וכו', "שכמעט הדבש והתבלין הם העיקר". וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק לד).[4] האחרונים דנו מהי ההגדרה המדויקת של כמות הדבש או התבלין לפי שיטת הרמ"א. ולכן על חלה מתוקה מברכים האשכנזים המוציא, אף שהספרדים מברכים עליה מזונות, כפשט דברי השולחן ערוך.[5]

האחרונים נחלקו בשאלה מהו השיעור המדויק של דבש, מי פירות וכו' המגדיר פת הבאה בכיסנין לפי שיטת הרמ"א. הגר"ז כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח קס"ח, יא) שלפי הרמ"א דין הפת כדין פת הבאה בכיסנין רק אם כמות המים בעיסה קטנה מכמות הדבש או החלב או מי הביצים וכו'. ואף שהיו שכתבו שאין ללכת כאן אחר רוב ומיעוט (ערוך השולחן שם, כד), נוהגים לסמוך על שיעור רוב הדבש או התבלין לעומת המים, שהוא שיעור חד-משמעי וברור (וזאת הברכה פרק ג, עמ' 19; פסקי תשובות קס"ח, י). ועל פי זה נהגו בני אשכנז להקל לברך מזונות על "לחמניות מזונות", אך רק אם יש בהן יותר מי פירות מאשר מים; אף שיש המחמירים גם בזה, אם אין טעם מתוק מובהק מאוד (וזאת הברכה עמ' 216; פסקי תשובות שם). למעשה, קשה לברר האם אכן יש רוב מי פירות בלחמניה, ובדרך כלל ממילא קובע סעודה עליה בצירוף למאכלים אחרים (כפי שנראה להלן), כך שבני אשכנז בדרך כלל מברכים "המוציא" גם על לחמניות כאלו.

על בורקס גם בני אשכנז נהגו לברך מזונות, מתוך הנחה שבדרך כלל נילוש ברוב מרגרינה ומיעוט מים (וזאת הברכה, עמ' 310; פסקי תשובות קס"ח, ט, והערה 66 שם). וכן נהגו לברך מזונות גם על קרואסון, אף שבדרך כלל נילוש ברוב מים. וסמכו על כך שבכל אופן אין נוהגים לקבוע עליו סעודה (וזאת הברכה, עמ' 215-216).

כתבו האחרונים שצנימים אינם בכלל כעכים שכוססים אותם, אלא פת גמורה הם, וברכתם המוציא, שהרי נוהגים לקבוע עליהם סעודה (וזאת הברכה פרק ג, עמ' 21). והוא הדין בקרוטונים ביתיים, הנעשים על ידי קליית לחם רגיל (שם). אך קרוטונים מוכנים, העוברים תהליכים מורכבים של ייבוש, אפייה וטיגון, ברכתם מזונות (פסקי תשובות קס"ח, יא).

ב. קביעת סעודה

הגמרא (ברכות מב ע"א) מספרת שרב הונא אכל שלושה עשר כיכרות, ולא בירך ברכת המזון. רב נחמן אמר לו שכאשר מדובר בכמות שאנשים קובעים עליה סעודה (ואינם אוכלים כעין חטיף) - צריך לברך. בהמשך הסוגיה נאמר שעל "לחמניות" [= עוגות] מברך המוציא, אם קבע את סעודתו עליהן. יש שפירשו שרב הונא אכל לחם ממש, ולא בירך אחריו משום שסבר שמברך ברכת המזון רק אם שבע. אך רש"י ורוב הראשונים פירשו שרב הונא אכל פת הבאה בכיסנין. ומסקנת הסוגיה היא שמברך המוציא וברכת המזון על פת הבאה בכיסנין אם קבע סעודתו עליה. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ו).[6] והעיר המשנה ברורה (שם ס"ק כה) שגם נוטל ידיו לפני האכילה, כדין כל פת.

שולחן ערוך הרב (או"ח קס"ח, ח) ביאר שמעיקר הדין די היה לכל לחם בברכת מזונות ובברכה אחת מעין שלוש. וחכמים תיקנו לברך המוציא וברכת המזון המלאה, אך תיקנו זאת רק בלחם שרגילים לקבוע עליו סעודה, או לפחות בכמות שרגילים לקבוע עליה סעודה.[7] "פת הבאה בכיסנין", לפי ההגדרות שביארנו לעיל המתייחסות למיני עוגות וכו', נחשבת מבחינה הלכתית כפת ממש, אלא שזו פת שאין רגילים לקבוע עליה סעודה. אך לעתים קובעים עליה סעודה, וזאת כאשר אוכלים פת זו בכמות גדולה במיוחד - ואז מברכים עליה המוציא וברכת המזון. נוסיף עוד שהאפשרות לברך המוציא וברכת המזון מתייחסת רק לפת הבאה בכיסנין, אך לא לתבשיל דגן אחר (פסטה, גריסים מבושלות, חיטים שבתוך חמין וכו'), שתמיד מברכים עליו מזונות וברכה מעין שלוש.

מהסוגיה עולה שאם אחרים נוהגים לקבוע סעודה על כמות מסוימת של פת הבאה בכיסנין, אף שהוא אינו קובע סעודה עליה,[8] חייב לברך המוציא על כמות זו. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ו). הרא"ש (ברכות פ"ו סימן ל) כתב שלדעת רבנו משה הוא הדין גם להפך: אם הוא קובע סעודה על כמות כזו אך אחרים אינם קובעים, בטלה דעתו אצל כל אדם, ואינו מברך המוציא. ואף שהראב"ד חלק, הרא"ש צידד בדעת רבנו משה, שתמיד הולכים אחר הרוב. וכן פסקו תלמידי רבנו יונה (ברכות ל ע"א). וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ו). והעיר ביאור הלכה שאם הוא זקן או נער, שאוכלים מעט מטבעם (אפילו פחות מ-ד' ביצים לסעודה [פסקי תשובות קס"ח הערה 27]), הולכים בשיעור קביעות סעודה אחרי מנהג בני גילו, ולא אחרי הממוצע הכללי.

עוד כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן ל) שאם הייתה דעתו לאכול מעט, ואחר כך אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו, מברך לאחר אכילתו ברכת המזון, אף שמתחילה לא בירך המוציא. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ו). וכתב המגן אברהם (שם ס"ק יד) שאם רצה לאכול מעט, ונמלך באמצע אכילתו והחליט לאכול מעתה ואילך עוד שיעור קביעות סעודה - צריך ליטול ידיו ולברך המוציא. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כו).[9]

המגן אברהם (שם ס"ק יג) כתב שאם קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין בצירוף למאכלים אחרים, וכן נוהגים אחרים לקבוע כך - מברך המוציא וברכת המזון. ואם אכל פת הבאה בכיסנין לבדה, מברך כך רק אם אכל כשיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנה כשהיא לבדה. והמשנה ברורה (שם ס"ק כד) הביא דבריו.[10]

עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כד) שיש שכתבו ששיעור קביעת סעודה הוא שלוש או ארבע ביצים, כשיעור סעודה המוזכר לעניין עירוב תחומין. אך אחרים (ובכללם הגר"א) כתבו שיברך המוציא וברכת המזון רק אם אכל כשיעור סעודה קבועה של בוקר או ערב, שהוא שיעור גדול יותר. וכתב שכן נוטה לשון השולחן ערוך. אך הוסיף שלכתחילה טוב לחשוש לדעת המחמירים, שלא לאכול כמות שבין ד' ביצים לבין שיעור סעודה קבועה, כדי לא לבוא לידי ספק,[11] ובפרט בדבר שיש ספק האם נחשב פת הבאה בכיסנין (שאף שמקילים בזה לברך עליו מזונות, יש כאן חשש כפול: שמא מעיקר הדין ברכתו המוציא, ושמא די בשיעור ד' ביצים לחייבו בהמוציא).

מדברי המשנה ברורה משמע שמעיקר הדין הלכה כגר"א, שיכול לאכול פחות משיעור סעודה קבועה ולברך מזונות. אך קשה מאוד לאמוד שיעור זה בימינו. ערוך השולחן (או"ח קס"ח, טז-יז) כתב ששיעור קביעות סעודה הוא כחצי עישרון (קרוב ל-22 ביצים; בערך ליטר ורבע לשיטת הגרא"ח נאה).[12] זו כמות גדולה מאוד. אם מחפשים שיעור מוגדר, נראה יותר להיעזר בשיעור אחר שהזכירו הפוסקים, בעקבות שולחן ערוך הרב (סדר ברכת הנהנין פ"ב ה"ב) - שש ביצים (קרוב ל-350 סמ"ק; כשלוש פרוסות לחם).[13] והגר"ע יוסף כתב לשער בכמות של ארבע ביצים (בהקדמתו לספר ילקוט יוסף הלכות ברכות; ועיין שם קס"ח, ו).

רבים אוכלים בחתונות ובקידושים וכו' מעט פת הבאה בכיסנין והרבה מאכלים אחרים, ובצירופם יחד יש ודאי שיעור שביעה, ובכל זאת אינם מברכים המוציא וברכת המזון. ולימדו עליהם זכות שנוהגים כפוסקים החולקים על המגן אברהם, וסבורים שמשערים רק בפת לבדה, ולא במאכלים המצטרפים אליה. והגרש"ז אוירבך הציע שמצרפים אל הפת לשיעור זה רק מאכלים הנאכלים ממש יחד אתה (שש"כ ח"ב פרק נד הערה קלב), כדוגמת קרקר עם ממרח או עם דג מלוח. אך הרב משה פיינשטיין פסק כפשטות המגן אברהם, שמשערים כמה עוגות וכו' אדם אוכל לשובע כאשר אוכל בנוסף אליהן גם בשר ודגים ושאר מאכלים; ואז כבר חייב בברכת המוציא (אגרות משה או"ח ג סימן לב). ומי שרוצה לחשוש לשיטתו, יכול לאכול תחילה את שאר המאכלים ורק בסוף את המזונות; או לאכלם בתחילה, לברך על המחיה ורק אז לאכול מאכלים אחרים (פסקי תשובות קס"ח, ה). אך דומה שאפשר בשופי לסמוך על שיטת הגרש"ז (ואחרים), שמצרפים אל הפת הבאה בכיסנין לעניין שיעור קביעות סעודה רק ממרחים וכו'. ובזה גם מצטמצם הפער בין העדות השונות, שהרי הגר"ע יוסף דחה את שיטת המגן אברהם, ופסק שבכל מקרה יש לשער בפת הבאה בכיסנין לבדה (בהקדמתו לספר ילקוט יוסף הלכות ברכות; ועיין שם קס"ח, י).

ג. "לחמניות"

הגמרא אומרת: "לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא... דקבע סעודתיה עלייהו" (ברכות מב ע"א). מהן אותן "לחמניות"? השולחן ערוך (או"ח קס"ח, ח) פסק, בעקבות הרא"ש והטור, שאותן שבלילתן עבה הן לחם ממש (= אולי כעין פיתות של ימינו [פסקי תשובות קס"ח, יב]), אך אותן שבלילתן רכה והן דקות מאוד - דינם כפת הבאה בכיסנין, ורק אם קבע סעודתו עליהן מברך המוציא וברכת המזון. יש שכתבו שהכוונה לחביתיות כדוגמת פנקייקס וכו'; והוא הדין למלוואח (פסקי תשובות קס"ח, יב).[14]

המשנה ברורה (קס"ח ס"ק לח) ציין שאם העלים הנאפים דקים עוד יותר (כעין בלינצ'ס שלנו שהם בדרך כלל דקים מאוד; והוא הדין ופלים, אף שאינם רכים [וזאת הברכה פרק ד, עמ' 28; פסקי תשובות קס"ח, יב]), אין לברך עליהם המוציא אפילו אם קבע עליהם סעודתו, שלכל אלו אין כלל תואר לחם, ואינם בבחינת פת כלל.

ד. ברכת המצה

לכאורה מצה דומה לכעכים קשים, שהם פת הבאה בכיסנין וברכתה מזונות. וכן נוהגים הספרדים, שרק בפסח עצמו מחשיבים את המצה כפת ומברכים עליה המוציא, משום שהיא הלחם המובהק של החג, אך לאחר הפסח מברכים עליה מזונות (יביע אומר או"ח ג סימן יב). אך בני אשכנז נוהגים לברך על מצה כל השנה המוציא וברכת המזון (מנחת יצחק א סימן עא). ונימקו הפוסקים שאינה כה קשה; וכן משום שהיא לחמו של חג הפסח, שֵם לחם עליה כל השנה.

הן בין האשכנזים והן בין הספרדים יש המקפידים לאכול מצה בשאר ימות השנה רק בתוך הסעודה או בדרך קביעות סעודה.

ה. פשטידה ופיצה

שיבולי הלקט והאגור כתבו שפשטידה הממולאת בבשר, בדגים או בגבינה - ברכתה המוציא, משום שחמשת מיני דגן הם העיקר. וכן פסק השולחן ערוך (או"ח קס"ח, יז).[15]

צריך עיון בפסיקת השולחן ערוך, שהרי לעיל (סעיף ז) פסק שמאפה הממולא באגוזים, בדבש וכו' הוא פת הבאה בכיסנין, וברכתו מזונות. המגן אברהם (שם ס"ק מד) כתב שמילוי הבשר וכו' אינו מבטל מהפשטידה תורת לחם, משום שהמילוי בעצמו הוא מזון. ובזה שונה מילוי בשר ממילוי פירות, שהפירות אינם מזון עיקרי אלא קינוח (המגן אברהם הוסיף והתלבט האם אכן יש לחלק בין מילויים שונים).

הט"ז (שם ס"ק כ) טען שמילוי בשר דינו כמילוי פירות (או כל מילוי אחר), ודינו כפת הבאה בכיסנין. לדבריו, יש לבאר בדעת השולחן ערוך, שמברך המוציא על פשטידה הממולאת בבשר רק אם קבע עליה סעודה - כדין כל פת הבאה בכיסנין.

המשנה ברורה (שם ס"ק צד) פסק כנגד הט"ז, וכתב שמילוי בשר שונה ממילוי פירות וכו', משום שניכר שהפשטידה נאכלת כדי לשבוע ולא לקינוח. בביאור הלכה השווה זאת למי שאוכל כריך לחם עם בשר; אף שכמובן אין זה דומה לגמרי, שהרי הפשטידה נאפתה עם הבשר. מקודם העלינו את האפשרות שפת הבאה בכיסנין היא פת שאין נוהגים לקבוע עליה סעודה. אם כך, סביר מאוד לומר שמאפה דגן מעין הפשטידה המתוארת, שאנשים מתייחסים אליו כעיקר הסעודה, אכן דינו כלחם ממש. והוסיף המשנה ברורה שרקיקים קטנים עם פתיתי בשר, שניכר שהם לקינוח, דינם כפת הבאה בכיסנין.

הקריטריון שהציב המשנה ברורה - שאם המאפה הממולא נאכל לשובע ולא כקינוח דינו כלחם ממש, ולא כפת הבאה בכיסנין - נראה כמשמעותי למקרה של פיצה, שרבים אוכלים אותה כארוחה ממש. ולכן היו שפסקו שאם נילושה הפיצה במים רגילים (ולא בכמות גדולה של מי פירות, ביצים, חלב וכו') - ברכתה המוציא, כלחם ממש (ילקוט יוסף קס"ח, ב; וזאת הברכה פ"ג, עמ' 23, בשם הגרש"ז אוירבך ועוד). בכל מקרה, כאשר אוכל פיצה בכמות גדולה (אף אם נילושה במי פירות) - הרי קבע עליה סעודה, וממילא מברך המוציא. בשני משולשים רגילים של פיצה יש כמות של ארבע ביצים, כמות שהיו שציינו כמשמעותית בהקשר זה (כשמדובר בילדים, השיעור שרגילים לקבוע עליו סעודה הוא אף קטן יותר). אך, כאמור, נראה שבכל אופן על פיצה רגילה צריך לברך המוציא וברכת המזון, אף בכמות קטנה יותר. אם פת הבאה בכיסנין שונה מלחם רגיל רק משום שאין רגילים לקבוע עליה סעודה, על פיצה ודאי רגילים לקבוע.

 



[1] הרמב"ם קבע זאת ככלל עקרוני: "כל שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, מברכין בסוף לאחריו ברכה אחת מעין שלש, חוץ מן האורז" (הלכות ברכות ג', יא).

[2] הט"ז (או"ח קס"ח ס"ק ז) כתב שבפת הבאה בכיסנין שהיא ממולאת, אם הסיר המילוי ונשאר רק הבצק, עדיין מברך עליה מזונות, משום שהולכים אחר שעת האפייה. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כז). מנגד, פשוט שאם לקחו פת לאחר אפייתה ומרחו עליה ממרח כלשהו, ברכתה המוציא (פסקי תשובות קס"ח, ט).

[3] יש אחרונים שהוסיפו שלפי דעת הבית יוסף גם ברכה מעין שלוש פוטרת בדיעבד את ברכת המזון (ערוך השולחן קס"ח, כג; הקדמת הגר"ע יוסף לילקוט יוסף, הלכות ברכות). 

[4] עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק לג) שגם באופן הראשון של פת שבה כיסים ממולאים צריך לפי הרמ"א שיהיה טעם המילוי מורגש מאוד. אלא שבזה מסתמא כך הוא הדבר בכל מאפה ממולא (שער הציון שם ס"ק כח).

[5] עיין בהקדמת הגר"ע יוסף לספר ילקוט יוסף הלכות ברכות. אמנם, הרב שלמה לוי כתב שגם ספרדים יכולים לברך המוציא על חלה מתוקה, ודאי אם קבעו עליה סעודה, אף בצירוף למאכלים אחרים (וזהו המקרה השכיח של אכילת חלה מתוקה). לדבריו, פת שרגילים לקבוע עליה סעודה אי אפשר להגדירה כפת הבאה בכיסנין, אלא כפת רגילה (קונטרס ברכת הפת, עמ' 42-43).

[6] אם בירך המוציא על פת הבאה בכיסנין (שלא קבע עליה סעודה) - יצא בדיעבד ידי חובה. אך אם בירך המוציא על תבשיל ממיני דגן - לא יצא אף בדיעבד (חיי אדם כלל נח, א-ב). ואם בירך ברכת המזון על כל מיני המזונות (כולל תבשיל) - יצא בדיעבד ידי חובה (משנה ברורה ר"ח ס"ק עה). אך לא ינהג כך לכתחילה, אפילו במקרה של ספק האם זהו לחם או פת הבאה בכיסנין, אלא - אם אינו יכול לאכלו בתוך הסעודה או בשיעור קביעת סעודה - יברך מזונות ועל המחיה, ובזה יצא בדיעבד ידי חובה במקרה זה (פסקי תשובות קס"ח, ג; עיין שם).

[7] ובסידורו כתב טעם שונה מעט: מן התורה חייב בברכת המזון רק אם אכל כדי שביעה, וחכמים תיקנו שחייב בכזית, אך תיקנו זאת רק בלחמים שהדרך לקבוע עליהם.

[8] לשון הטור והשולחן ערוך (או"ח קס"ח, ו): "אף על פי שהוא לא שבע ממנו".

[9] במקרה ההפוך - שהתכוון לאכול הרבה, ונטל ידיו ובירך המוציא, ולבסוף אכל מעט - יברך ברכה מעין שלוש, ודיו (פסקי תשובות קס"ח, ז).

[10] והוסיף, בעקבות המגן אברהם, שאם אכל הפת לבדה ושבע ממנה, ואחרים רגילים לשבוע ממנה בשיעור זה רק בצירוף למאכלים אחרים - בכל זאת מברך המוציא, ואי אפשר לומר בנסיבות אלו שבטלה דעתו.

[11] אך אין צריך לחשוש לשיעור שלוש ביצים (אגרות משה או"ח ג סימן לב).

[12] עיין שם בדבריו, שלמד זאת משיעור המוזכר בשולחן ערוך הרב. אך ציין שהגר"ז עצמו הציע בהגהה פסיקה מסובכת יותר.

[13] פסקי תשובות קס"ח, ד. אמנם, הגר"ז עצמו לא סמך על שיעור זה לגמרי; עיי"ש הערה 32. ובגוף השולחן ערוך שלו (קס"ח, ו) משמע אחרת.

[14] לגבי מלוואח, השווה: וזאת הברכה, עמ' 212.

[15] והוסיף הרמ"א (שם) שזה דווקא אם אפאה בלא משקה, אך אם טיגנה במחבת במשקה - דינה כדין עיסה מטוגנת, שלפי הרמ"א מומלץ לאכלה בתוך הסעודה.